הבריטים מעבירים את בעיית ארץ-ישראל לאו"ם

עם סיום מלחמת-העולם השנייה הגבירו האצ"ל והלח"י את מלחמתם נגד השלטון הבריטי בארץ. כזכור, כל עוד נמשכה מלחמת-העולם, הקפיד האצ"ל שלא לפגוע במתקני הצבא הבריטי, והתרכז בהתקפת מטרות אזרחיות של השלטון. אולם החל בחודש מאי 1945 היווה גם הצבא הבריטי מטרה להתקפותיה של המחתרת העברית. עקב הרחבת פעולות המחתרת, נאלצה הממשלה הבריטית להגדיל את מספר החיילים ששירתו בארץ-ישראל, כדי שיוכלו לשמור ביתר יעילות על מתקני הממשלה והצבא. הגיעו הדברים לידי כך, שכעבור זמן לא רב הגיע מספר החיילים והשוטרים הבריטים בארץ-ישראל לכ-100,000. החזקת מספר כה גדול של מגויסים היוותה מעמסה גדולה מאוד על ממשלת בריטניה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה ציבורית. יש לזכור, כי הבריטים היו עייפים מן המלחמה הנוראה נגד גרמניה הנאצית; והנה במקום להחזיר את החיילים הביתה, שולחים אותם להיהרג בפלשתינה. דעת-הקהל בבריטניה היתה רגישה מאוד לקרבנות בריטיים בארץ-ישראל ולפגיעת המחתרת ביוּקרת ממשלת המנדט.
במאבק נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל, גרמו הקרבנות בנפש לתגובות קשות ביותר בבריטניה עצמה. בכל פעם שנהרגו בארץ חיילים או שוטרים בריטיים, זכה הדבר בפרסום רב בעיתונות הבריטית ובעקבות זאת הועלו שאילתות בפרלמנט הבריטי. ככל שהתגברה מלחמת המחתרת בארץ וגדל מספר הקרבנות הבריטיים, כן גבר לחצה של דעת-הקהל בבריטניה על הממשלה לעזוב את ארץ-ישראל. הגדילו לעשות אימהותיהם של החיילים אשר שירתו בארץ; הן הפגיזו את שר-המושבות ואת שר-החוץ במכתבים, בדרישה להחזיר את הבנים הביתה. מכתבים אלה מצאו את דרכם גם לפרלמנט, שם השתמשו בהם צירי הבית כבסיס לשאילתות שהביכו לא מעט את הממשלה. יש לזכור, כי חיילים אלו אך זה סיימו את שירותם בגיהינום של המלחמה באירופה, ובמקום לחזור הביתה נשלחו לפלשתינה, שנחשבה בעיניהם לארץ גזרה. נוסף למלחמת המחתרת העברית בשלטון המנדט בארץ-ישראל, היה על הממשלה הבריטית להתמודד עם בעיות כלכליות קשות ביותר. מלחמת-העולם השנייה פגעה קשות בתשתית הכלכלית של המדינה ולממשלה לא היו האמצעים לשקם את ההריסות. החיילים, שניצחו בקרב, חזרו הביתה לחיי צנע ואבטלה. היה קיצוב במזון ובמלבוש, ולא היה מספיק דלק כדי לספק את מלוא צריכת החשמל והתחבורה. ואם לא די בכל אלה, עבר על בריטניה בסוף שנת 1946 ותחילת 1947 חורף נוראי שכמוהו לא ראו הבריטים שנים רבות. הקור והשלג שיתקו לחלוטין את החיים הסדירים בערים ובכפרים. לא היה פחם לחימום הבתים ולאספקת חשמל; בתי-חרושת נסגרו בזה אחר זה ושירותי הרכבות קוצצו באופן דרסטי. הופסק ייצור הבירה וקוצצה אספקת הסיגריות. הגיע המצב לידי כך, שהמדינה בעלת מחצבי הפחם הגדולים, נאלצה לשלם במטבע חוץ, שהיה בצמצום, כדי לייבא פחם מארצות-הברית. המצב בבריטניה היה ללא נשוא, והתלות בארצות-הברית הלכה וגברה. צ'רצ'יל, שהיה באותה תקופה מנהיג האופוזיציה, הכריז בנאומיו בפרלמנט, כי בריטניה שלאחר המלחמה חלשה בכדי לשאת בנטל הרב שנגרם בעקבות מלחמת המחתרת בארץ. צ'רצ'יל טען כי האינטרסים של בריטניה בארץ-ישראל אינם כה חשובים כדי שיצדיקו החזקת 100,000 חיילים ושוטרים, העולים לאוצר הבריטי הריק הון עתק. הוא תבע מן הממשלה לצאת את ארץ-ישראל ללא דיחוי.
ב-19 בפברואר 1947, הכריז בווין, שר החוץ של בריטניה, כי הוא עומד למסור את בעיית ארץ-ישראל לארגון האומות המאוחדות. כשבוע לאחר הכרזתו של בווין, הודיע קריץ' ג'ונס, שר המושבות, כי:
אין אנו הולכים אל האומות המאוחדות כדי למסור את המנדט על ארץ-ישראל. אנו הולכים אל האומות המאוחדות כדי לבקש עצה איך אפשר להגשים את המנדט. אם אי אפשר להגשימו במתכונתו הנוכחית, שואלים אנו איך אפשר לתקנו.
באמצע חודש מאי, החליטה עצרת האו"ם למנות "ועדה מיוחדת לארץ-ישראל" (UNSCOP), כדי לחקור את כל הכרוך בבעיית א"י ולהציע הצעות לפתרונה. הישיבה הראשונה של אונסקו"פ התקיימה בארץ ב-16 ביוני 1947, ביום בו ניתן גזר-דין המוות במשפטם של אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס, שנתפסו בפריצת כלא עכו. זו היתה קבלת הפנים שערכה ממשלת המנדט הבריטית לוועדה שנתמנתה על-ידי ארגון האומות המאוחדות כדי לחקור את בעיית ארץ-ישראל, ולהביא את המלצותיה בפני מושב העצרת. לאחר מתן פסק-הדין, הצטרפו חברי הוועדה אל מנהיגים ואישים רבים, בארץ ובעולם כולו, בפנייה אל שלטונות המנדט לחון את הנידונים למוות. אולם ללא הועיל; הבריטים היו נחושים בדעתם להמשיך במדיניות "היד הקשה" ולדכא את הלוחמים העבריים בכוח הזרוע.
מספר ימים לאחר אישור גזר-דין המוות על-ידי המפקד הראשי של הצבא הבריטי, תפסה יחידה של האצ"ל בנתניה שני סרג'נטים בריטיים שנלקחו בני-ערובה. אולם הבריטים התעלמו מאזהרות האצ"ל; ב-29 ביולי הוציאו לפועל את גזר-דין המוות ושלושת הנידונים הועלו לגרדום בבית-הכלא בעכו.
כאמור, הבריטים לא הותירו בפני האצ"ל כל בררה ולמחרת היום, ב-30 ביולי, נמצאו שני הסרג'נטים תלויים בחורשה ליד נתניה.
אירוע נוסף שהסעיר את העולם כולו בתקופה שבה ישבה ועדת אונסקו"פ על המדוכה, היתה פרשת האנייה "יציאת אירופה" ("אקסודוס"). ביולי 1947, יצאה האנייה מחופי צרפת ועל סיפונה 4,500 יהודים משארית הפליטה. עם התקרב האנייה לחופי הארץ, פתחו עליה הבריטים באש ואילצוה להיכנס לנמל חיפה. בנמל, הועברו 4,500 המעפילים בכוח הזרוע אל שלוש אניות גירוש בריטיות, אולם בניגוד לפעמים קודמות, בהן הועברו המעפילים למחנות מעצר בקפריסין, החליטה ממשלת בריטניה להחזיר את מעפילי "אקסודוס" לאירופה. המסע לאירופה זכה לפרסום בין-לאומי רב והעלה את בעיית הפליטים היהודיים באירופה בכל חריפותה.
מלחמת המחתרת בשלטון הבריטי בארץ ומצב הפליטים היהודיים באירופה השפיעו השפעה רבה על ועדת אונסקו"פ, אשר לאחר ששמעה העדויות של כל הנוגעים בדבר, החליטה להמליץ בפני עצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי וחלוקתה על ארץ-ישראל לשתי מדינות ריבוניות: יהודית וערבית, בעוד אזור ירושלים יהיה נתון למשטר בין-לאומי.
ב-29 בנובמבר 1947 התכנסה העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות, להצביע על תוכנית החלוקה כפי שהוכנה על-ידי ועדת-משנה שנתמנתה לצורך זה. היה צורך ברוב של שני שלישים כדי לאשר את ההצעה. ההצבעה היתה דרמטית וריתקה מיליונים רבים ברחבי העולם אל מקלטי-הרדיו, ובסיומה נתקבלה הצעת החלוקה ברוב של 33 קולות נגד 13 שוללים ו-10 נמנעים. ההחלטה יצרה יצור מוזר; מדינה יהודית המורכבת משלושה חלקים (הגליל המזרחי, שפלת החוף עד אשדוד, והנגב) הקשורים ביניהם בקשר רופף, ומדינה ערבית המורכבת אף היא משלושה חלקים (הגליל המערבי, יהודה ושומרון וחבל עזה, שהיה קשור אל חלק מן הנגב) אשר אף הם קשורים ביניהם בקשר רופף (ראה תרשים 7). המדינה היהודית חסרה את העיר יפו (שהיתה אמורה להיות חלק מן המדינה הערבית) וכן את ירושלים, אשר לפי ההחלטה, היתה אמורה להיות נתונה במשטר בין-לאומי בחסות האו"ם.

תרשים 7 - גבולות תוכנית החלוקה של האו"ם (1947)


האוכלוסייה היהודית במדינה העברית המוצעת מנתה פחות מ-500,000 נפש וכללה מיעוט של כ-416,000 ערבים. בין שלושת אזורי השלטון בארץ-ישראל (היהודי, הערבי והבין-לאומי), היה אמור לקום איחוד כלכלי ובפועל אמורה היתה המדינה היהודית לתמוך במדינה הערבית. באזור שהוקצה למדינה הערבית היה מספר ניכר של יישובים יהודיים, כמו עטרות ונווה-יעקב מצפון לירושלים, גוש-עציון מדרום לעיר, קליה ובית-הערבה במזרח והר-טוב ממערב לירושלים; ניצנים, יד-מרדכי, כפר-דרום ונירים בדרום הארץ; וכן נהריה, יחיעם וחניתה בגליל המערבי.
בעוד מדינות ערב דחו את החלטת האו"ם על הסף ואיימו להשמיד את המדינה היהודית, קיבלה הסוכנות היהודית את ההחלטה בברכה, תוך אמונה כי הסכם הפשרה יוכל להתבצע ללא שפיכות דמים. האצ"ל, לעומת זאת, פירסם למחרת קבלת ההחלטה באו"ם שתי הודעות. באחת, שהופנתה אל היישוב היהודי בארץ-ישראל, נאמר, בין השאר:



קדושת שלמות המולדת

ארגון האומות המאוחדות החליט לבתר את מולדתנו.
מול המדינה הערבית המוכרת, אשר המשעבד הבריטי הקים על אדמתנו השדודה, מעבר לירדן מזרחה, תיווסף מדינה ערבית שנייה בעבר הירדן מערבה.
בארץ-ישראל תהיינה שתי מדינות ערביות ולמדינת היהודים יופרשו לא יותר מ-10% מאודמת המולדת - רובה מדבר שממה.
ירושלים, בירת דוד הנצחית, נמסרה לשלטון זרים.
[...]
הרינו מודיעים ומכריזים בפני עם ועדה ובפני אומות העולם:
ביתורה של מולדתנו הוא בלתי חוקי.
הוא לא יוכר לעולם.
חתימת מוסדות ויחידים על חוזה הביתור משוללת כל תוקף.
היא לא תחייב את עם ישראל.
[...]

בהודעה השנייה, שהופנתה אל מפקדי האצ"ל וחייליו, נאמר, בין השאר:



שמחת העם והמחתרת

פקודת יום

חיילים, אחיות ואחים,
בארגון האומות המאוחדות נפלה החלטת הביתור. והעם צוהל. בל נאשימו. נפשו עורגת לפריקת עול השיעבוד, נפשו צמאה לעצמאות.
המושגים: מדינה, ממשלה, צבא, שאנו החדרנום במשך שנים מול ההתכחשות והלעג של שיכורי המדינה דהיום, הפכו ליקרים שבחלומות העם. וכשנאמר, כי אלה יהיו למציאות, צוהל העם. בל נאשימו. הוא סֵבֶל אל-אנושי. דמו ניגר כמים. מיליוני בניו הושמדו. כל אויביו קמו עליו להשמידו. עתה נראים לו באופק נחמה ורווחה זמנית, ולקראתן שש ליבו. בל נאשים את העם. אך נצא לקראתו בראש מורם ונאמר: אנחנו, אשר את נפשנו נתנו ללא שיור למען יום הפדות, אנחנו איננו שמחים. ובתוגתנו גדולת שליחותנו ההיסטורית. כי המולדת לא שוחררה. המולדת בותרה.
המדינה, שאליה חתרנו משחר נעורינו; המדינה, שתיתן לעם את חירותו ותבטיח לבניו את עתידם, מדינה זו נשארה עדיין מטרת הדור. לא קל יהיה להגיע אליה. עוד דם רב יישפך למענה. [...]

מדיניות האצ"ל היתה להעביר את המלחמה שתפרוץ אל מעבר לגבולות החלוקה וזאת כדי להגדיל, עד כמה שאפשר, את גבולותיה של מדינת היהודים. תפקיד מיוחד הוטל על האצ"ל בירושלים; מאחר שירושלים היתה אמורה להיות תחת שלטון בין-לאומי, הוחלט שהאצ"ל ימשיך להתקיים בעיר, גם לאחר שיתפרק מנשקו בשטח המדינה היהודית. תפקידו של האצ"ל בירושלים היה להגן על היישוב היהודי בעיר מפני התקפות הערבים וכן להילחם בכל גורם זר שישלוט בירושלים, כדי להפוך את העיר לבירתה של מדינת היהודים.
לאחר הסזון הקטן (ספטמבר-אוקטובר 1947) חלו שינויים בפיקוד הבכיר בירושלים. יהושע גולדשמיד ("גל"), ששימש מפקד הח"ק (חיל הקרב) בירושלים, הועבר כזכור לתל-אביב ובמקומו נתמנה יואל קמחי ("יורם"), ששימש מפקד הח"ק בחיפה. עם מאסרו של יוסף אבני, המחסנאי הראשי, נתמנה לתפקיד זה ישעיהו זמיר ("איתמר"), שהועבר לירושלים מרמת-גן. כן הועבר מתל-אביב מיכאל חריף ("מאיר"), שהיה מומחה לחבלה והכין את מטעני הנפץ ששימשו בהתקפות נגד הבריטים ונגד הערבים. בראש החת"ם הועמד אליהו לוי ("אביאל"), שהוחזר לירושלים לאחר תקופת היעדרות ממושכת, בה שהה ברחובות. כן הועבר לירושלים מרמת-גן המחבר, יהודה לפידות ("נמרוד"), שנתמנה מפקד גונדה.
הפיקוד הבכיר במחוז כלל בחודש נובמבר את:
מרדכי רענן-קאופמן (שכינויו בירושלים היה "יעקב") - מפקד המחוז.
משה אריאל ("שלמה") - מזכיר המחוז.
יואל קמחי ("יורם") - מפקד הח"ק.
אליהו לוי ("אביאל") - מפקד החת"ם.
קלמן ברגמן ("דן") - מפקד הדלק (שירותי המודיעין) וסגנו - יוסף ליזרוביץ ("אהרון").
בתקופה מאוחרת יותר צורפו למטה גם אליהו מרידור ("דן") וכן אליאל פריימן ("יצחק").

בדצמבר 1947 שירתו בח"ק (חיל הקרב) כ-90 לוחמים ובחת"ם (חיל תעמולה מהפכני) כ-250. בנוסף לזאת נהנה האצ"ל בירושלים מעורף ציבורי רחב. הארגון זכה באהדה רבה, בעיקר בשכונות הדתיות ובקרב בני עדות המזרח. אולם עקב אכילס של האצ"ל בירושלים היה המחסור החמור בנשק.
מצבת הנשק ב-29 בנובמבר 1947 מנתה: 43 רובים, 2 מקלעי "ברן", 15 תת-מקלעים מסוגים שונים (בהמשך צורפו עוד 30 תת-מקלעים מסוג סטן, שיוצרו על-ידי האצ"ל בתל-אביב), 25 אקדחים, עשרות רימונים וכמות מצומצמת של חומר נפץ.
מטה האצ"ל בירושלים עמד בפני מספר משימות קשות. ראשית, היה צורך בארגון מחדש של הכוחות. לא עוד חת"ם וח"ק, אלא איחוד כל הלוחמים הצעירים לחטיבה לוחמת אחת, ובנייה של חטיבת המבוגרים במסגרת ה"אוצרון" (שהקביל לחי"ם - חיל המשמר).
נוסף לבעיות הארגוניות, הוחל לאמן את כל הלוחמים בנשק שהתאים ללחימה חזיתית גלויה, דהיינו - רובים ומקלע הבְּרֶן. כזכור, לא הרבה האצ"ל להשתמש בכלי נשק אלה במבצעים נגד השלטון הבריטי בירושלים. בגלל גודלו, לא התאים הרובה ללחימה עירונית; קשה היה להסתיר אותו לפני הפעולה ואחריה והוא לא היה נוח ללחימה בטווח קצר. עיקר השימוש בזמן המחתרת היה באקדחים ובתת-מקלעים (במבצעים הגדולים השתמשו גם במקלע הברן).
על המחבר הוטל לארגן את האימונים ברובה ובברן במחוז כולו. תחילה עברו מפקדי הכיתות אימונים אינטנסיביים בכלי נשק אלה ולאחר-מכן הם לִימדו את השימוש בהם לאנשי השורה. בירושלים לא היו לאצ"ל התנאים הנחוצים לאימונים מסוג זה; החדרים ששימשו למפגשים בתנאי המחתרת היו קטנים מדי והיה צורך לשמור על שקט מְרבי, כדי לא לעורר את חשדם של שכנים ועוברי-האורח. ואכן, בעיית מקומות האימונים היתה הבעיה הראשונה שהיה צורך להתמודד איתה. תחילה התנהלו האימונים בחדר "הפטיש" בשכונת שערי-פינה (בקצה שכונת מאה-שערים). החדר היה גדול יחסית וגם הסביבה היתה אוהדת, כך שהסיכון לא היה גדול מדי. אולם עד-מהרה התברר שאין די בחדר "הפטיש" והוטל על מספר מפקדים לחפש בדחיפות מקומות אימון נוספים. אחת ההצעות היתה להשתמש בבית-הכנסת אשר בשכונת הבוכרים. בית-הכנסת שכן במקום שקט והוא עמד ללא שימוש בכל שעות היום. השָמש, שהיה אוהד המחתרת, איפשר לאחד הבחורים לשכפל את המפתח, והאימונים התנהלו עם סיום תפילת שחרית ועד מועד תפילת ערבית. הנשק היה מועבר אל בית-הכנסת מכוסה בשקים ומוחזר למחסן עם תום האימונים.
עשרות לוחמים למדו את השימוש ברובה ובברן בבית-הכנסת שבשכונת הבוכרים. אולם השימוש בבית-הכנסת היה מוגבל לימי חול בלבד. בשבתות נמצא פתרון אחר. אחד המפקדים, שלמה שוובל ("צבי") עבד במאפיה של אביו. הוא פתח בפני האצ"ל את דלתות המאפיה בשעות הבוקר המוקדמות, והאימונים נמשכו כל יום השבת. המאפיה היתה רחבת-ידיים והחום שנבע מן התנור הנעים את השהות במאפייה בימי החורף הקרים של ירושלים.
עוד משימה שעמדה בפני מטה האצ"ל בירושלים היתה להכין קאדר של מפקדים חדשים, אשר יוכל לקלוט בבוא הזמן את המתנדבים הרבים שיצטרפו לשורות האצ"ל. לשם כך נערכו שלושה קורסים של "סגנים" (מפקדי כיתות); אחד בפיקודו של יואל קמחי ("יורם") ושניים בפיקודי. בכל קורס השתתפו כ-18 איש. הקורס הראשון נערך בחדר "הפטיש", בקצה שכונת מאה-שערים, בעוד שני האחרים, בבסיס מיוחד בשכונת קריית-שמואל. היתה זו דירתו של כרמלי ברון, שרַב עם אביו (בעל הבית) והחליט להעביר את הדירה לרשות האצ"ל. הוא פנה אל חברו שלמה שוובל-גופר ("צבי") וסיפר לו כי הוא מתכונן לעזוב את ירושלים וברצונו להעמיד את הדירה לרשות המחתרת. הדירה, בת שני חדרים, שימשה אכסניה לקורסי "סגנים" ושמה הוסב ל"ווילה". החדר הגדול שימש ביום ללימודים ובלילה - מקום לינה לבנים, בעוד הבנות שוכנו בחדר השני. בסך-הכול התגוררו בשני החדרים 18 חניכים.
בקורסים למדו החניכים את השימוש בנשק קל והדגש הושם על תת-המקלע, הרובה ומקלע הברן (שהיה בשימוש באצ"ל). כן עברו החניכים אימונים בתרגילי שדה וקיבלו הרצאות בתורת הפיקוד וההדרכה.

תחנת השידור של האצ"ל בירושלים
המשדר הראשון בירושלים הותקן באוגוסט 1947, אולם הוא שימש רק לקשר עם תל-אביב. היה זה משדר קטן, שלשם הסוואה הוכנס לתוך קופסה של מקלט רדיו. המשדר הופעל מדירת הגג של אהרון סדובניק בשכונת רוממה.
בנובמבר 1947 הגיע מתל-אביב "אליהו" והתקין בירושלים משדר נוסף, אשר היה מיועד לשידורים לציבור הרחב. משדר זה היה בתוך מזוודה, ובכל יום הוא הועבר למקום אחר (כדי שהבולשת לא תוכל לאתר את מקום השידור). דבורה לדרברג-שמחון ("חביבה") היתה אחראית על שני המשדרים. תחילה שידרו מדירתו של אליאל דרור-פריימן ברחוב עזה. אחר עברו לשדר מדירתה של דבורה דוסט ברחוב מלאכי 14. כינוי הצופן של הדירה היה משפחת "דובק", על שום העובדה שאבי המשפחה, עזריה דוסט, עסק בשיווק סיגריות שיוצרו על-ידי חברת "דובק" וחברת "מספרו". הקשר הראשון על משפחת דוסט נעשה עוד ב-1945 על-ידי דב אפרת ("יונתן" ואח"כ "יהושפט") ששימש אותה עת מפקד מחוז ירושלים. במשך כל השנים הללו שימשה הדירה מקום מפגש לפיקוד הבכיר, והגב' דבורה דוסט (שכונתה "גב' דובק") עזרה לארגון ככל יכולתה. בשלב מאוחר יותר אף שימש הבית מקום מקלט לפצועי הארגון; לבית זה העבירו את אורי כהן, שנפצע בהתקפת הטלת חבית-הנפץ בשער יפו (ראה להלן). בדירת משפחת דוסט היו שני חדרים; האחד היה מיועד לארבעת הילדים והאחר שימש חדר מגורים וכן חדר שינה להורים. כל הפעילות של הארגון: הפגישות, שידורי הרדיו והטיפול בפצועים, התקיימו בחדר המגורים. המשדר הוסווה בתוך מכשיר פטיפון שלא עורר כל חשד. בשעה שהרימו את התקליט, הפך הפטיפון למשדר לכול דבר. הילדים הבינו את אשר התרחש בבית, ובשעה שנערכו השידורים, הם נשלחו לשמור בחוץ. מספרת שושנה, הבת הבכורה (היום שושנה סנדלר): 1
אימא אמרה לנו שכל מה שאנחנו רואים בבית, אסור לספר לאף אחד. אני זוכרת שפעם, לאחר ששידרו מביתנו, ניסו הילדים בכיתה לנחש את המקום ממנו נערך השידור. ילד אחד אמר כי לדעתו משדרים מבית-הספר לֶמֶל (ששכן בקרבת מקום), ילד אחר הציע כתובת אחרת כמקום השידור. אני עמדתי כל הזמן בשקט וכל כך רציתי לספר להם שהשידור נערך מהבית שלנו, אבל כמובן לא אמרתי דבר.
עוד מקום שממנו נהגו לשדר היה ביתו של דוד גולדשמיד (אחיו של "גל"), שגר ברחוב עמוס. הדירה שכנה בקומה השלישית והשידורים מדירה זו נקלטו היטב. כן נהגו לשדר מדירתה של גב' זייץ ברחוב בצלאל מספר. בין השדריות, בלטה רייצה הנדלר-בר-יוסף ("אלינוער"), שהיתה בעלת קול נעים ודיברה עברית טובה. פעם אחת שידרה רחל ברנדויין-לפידות ("נורית"), אולם מיד זיהו את קולה וכאשר הלכה למחרת היום לבית-הספר (היא היתה תלמידה בסמינר למורים בבית-הכרם), חיקו חבריה את קולה ואמרו "לד"ר ויצמן יש זמן" (זה היה קטע מן השידור שרחל אמרה בהטעמה מיוחדת). היה זה השידור הראשון והאחרון של "נורית". כמו-כן שימש כשדרן יצחק לוי.
בינואר 1948, הצליחו להעביר אל העיר העתיקה משדר נוסף ובאמצעותו נוצר קשר רצוף בין הרובע היהודי למטה האצ"ל בירושלים החדשה. מלכה גרינברג-נתנזון היתה האחראית על המשדר בעיר העתיקה והיא שידרה במשך כל תקופת המצור.
כאן המקום לציין, כי הניסיונות הראשונים לשידורים נעשו בירושלים בשלהי 1937. המשדר היה קטן והשידורים, שארכו כ-10 דקות, נקלטו רק בחלק מן העיר. הקריין הראשון היה חנוך קלעי (ששימש מפקד המחוז) ואחריו השתלב בקריינות יעקב אליאב (לבשטיין). השידורים, שנמשכו תקופה קצרה, נערכו מדירתם של אסתר ודוד הורן וכן מדירתו של חיים חנני. 2