|
|
פעולות תגמול
|
הפשיטה על שועפט בן-ציון כהן ("גיורא") שנתמנה מפקד הפעולה, הוסיף פרטים על תפקידו של כל לוחם ולוחם. הבחורים נחלקו לשלוש חוליות: חוליית החבלנים ושתי חוליות חיפוי. לאחר גמר ההסברים חולק הנשק שהכיל, ארבעה תת-מקלעים, אקדחים, רימוני יד ותרמילי חבלה. בברכת "אבי גיזונט" (העיקר הבריאות) המסורתית, עזבו הבחורים את החדר אחד אחד ונפגשו שוב בנקודת הזינוק שנקבעה במורד תל-ארזה. מיד לאחר יציאת היחידה לכיוון שועפט, נשלחו רצים אל עמדות ההגנה בסנהדריה ותל-ארזה, כדי להודיע על הפעולה ולהזהירם לא לירות בבחורים בשובם מן המשימה. הלוחמים שצעדו לעבר הכפר לא נתקלו בדרכם בשום התנגדות. הם הגיעו עד פאתי הכפר, הניחו מטעני חומר-נפץ ליד הבתים הקיצוניים ולאחר שהפעילו את מנגנוני ההשהיה, חזרו על עקבותיהם. כשהכוח התרחק מן הכפר, נשמעו התפוצצויות חזקות; מספר בתים נפגעו, אולם לא היו אבדות בנפש. על-אף שתוצאות ההתקפה לא היו מרשימות, היה לה ערך פסיכולוגי רב. התברר לערבים כי הם אינם מחוסנים מפני התקפות-נגד וכי גם עליהם מוטלת החובה להפריש כוח אדם כדי לשמור על בתיהם. בלילה שבו נערכה הפשיטה על שועפט, הותקפו על-ידי האצ"ל עוד שני כפרים ערביים; טירה ליד חיפה ויהודייה בשרון. חביות הנפץ ב-29 בדצמבר פקדו לוחמי האצ"ל שנית את שער שכם. גם הפעם הוחרמה מונית ולתוכה הוכנסה חבית-נפץ. ארבעה לוחמים, בפיקודו של ישראל לוי ("נחשון"), אחיו של אליהו לוי ("אביאל"), עשו דרכם לעבר שער שכם. החבית נזרקה אל תוך ההמון שהיה במקום ומן ההתפוצצות נהרגו עשרות ערבים ורבים נפצעו. כשבוע ימים לאחר מכן, ב-7 בינואר 1948, בשעה 4:00 אחר-הצהריים, נכנסו לוחמי אצ"ל למוסך פורד ברחוב לונץ. הם החרימו מכונית משוריינת של משטרת היישובים שהובאה לתיקון. המכונית הוסעה לחדר "אדיסון", שם הוכנסו לתוכה שתי חביות-נפץ, שהוכנו, כמו במקרים הקודמים, על-ידי מיכאל חריף ("מאיר"). כן נכנסו למכונית חמישה לוחמים בפיקודו של שמעון לוי ("אבנר"). נסים בן-חיים ("עוזי"), ששירת בצבא הבריטי, שימש נהג ושלושה לוחמים (אפרים לוי, אורי כהן ויהודה סגל) שנלקחו מקורס מפקדים שהתנהל באותו זמן בפיקודו של יואל קמחי. המכונית עם מטענה יצאה לכיוון שער יפו. ליד המחסום שלפני שער יפו אותת שוטר בריטי למכונית לעצור, אולם הנהג התעלם מן האיתות והמשיך בנסיעה תוך חילופי יריות. בהגיעם לשער יפו, גילגלו שני לוחמים את החבית בעוד השניים הנותרים יורים בתת-מקלעים משני צדי המכונית. כעבור שניות מועטות נשמעה התפוצצות חזקה, אולם המשוריין כבר היה אותו זמן ברחוב ממילא. ליד בית-הקפה "פיקדילי" עצרה המכונית והוצת הפתיל של חבית הנפץ-השנייה; אולם כאשר נעשה ניסיון לגלגלה החוצה קרתה תקלה והחבית נשארה בתוך המכונית. במאמץ רב היא הוצאה לבסוף מן המכונית, והתפוצצה סמוך למשוריין. מהדף האוויר, הוטלה המכונית לעבר גדר בית-הקברות המוסלמי. שמעון לוי פקד על הלוחמים לצאת מן המכונית ולקפוץ מעבר לגדר לתוך בית-הקברות. אותה שעה פתחו שוטרים בריטיים באש תופת מגג בניין ג'נרלי לעבר שטח בית-הקברות. אש עזה הומטרה לעבר הנסוגים גם ממשוריין בריטי שהיה בקרבת מקום. היריות נמשכו כמעט שעה וכאשר פסקו, נמצאו בשטח בית-הקברות גופותיהם של שלושה צעירים שנהרגו מן היריות: שמעון לוי, נסים בן-חיים ואפרים לוי. היחידי שהצליח לסגת ללא פגע היה יהודה סגל (הוא נהרג אחר-כך בקרב על דיר יאסין). אורי כהן נפצע ברגלו והובל לתחנת עזרה ראשונה של "הדסה" ברחוב הסולל. התחנה הפכה לבית-חולים לשעת חירום, כי לא היתה אפשרות להעביר פצועים לבית-החולים "הדסה" שעל הר-הצופים. אל המקום הגיעו קציני הבולשת, אולם לאחר שהרופא במקום הודיע כי אין כל אפשרות לחקור את הפצוע, השאירו ליד מיטתו שוטר מזוין כדי לשמור עליו. למחרת, בשעות הבוקר, נכנסו לתחנת "הדסה" חבריו של אורי כהן מקורס המפקדים ובאיומי אקדח הוציאו אותו משם והעבירוהו לבית משפחת דוסט. הוא הושכב על הספה החדשה בחדר המגורים, ד"ר קוק שהוזעק למקום, טיפל בו במסירות רבה. הספה התלכלכה בדם וכאשר שאל אחד הילדים את האימא: "מה נעשה?" ענתה האם: "הספה לא חשובה. העיקר הוא שאורי יבריא". כך שכב אורי בבית דוסט שבועות רבים, ולאחר שהחלים מפצעיו, הועבר אורי כהן לתל-אביב. למחרת הופיעה בעיתון "הארץ" כותרת גדולה בעמוד הראשון: |
|
"המשמר הלאומי" בשער יפו בירושלים |
|
עשרה ימים לאחר ההתקפה על עמדת "המשמר הלאומי" הערבי, נעשה עוד ניסיון להחדיר לשער יפו מכונית ממולכדת. לשם כך הוחרמה ממוסך פורד בתל-אביב מכונית חדשה, שנצבעה כאילו היא שייכת לחברת הדלק "שֶל" (ההנחה היתה כי הערבים לא יחשדו במכונית של חברת "של" האנגלית). המכונית הועברה לירושלים ומיכאל חריף ואנשיו התקינו בה מטעני-נפץ בתוך הדלתות וכן בתחתית. מנחם מדמוני ("חגי"), בן העדה התימנית, נקבע כנהג המכונית. הוא התחפש לערבי והחזיק בידו תעודת זהות ערבית. תעודת הזהות האמיתית שלו הוטמנה בנעלו, כדי שיוכל להראותה בהגיעו לאזור היהודי לאחר הנסיגה. מדמוני היה אמור להשאיר את המכונית הממולכדת ליד שער יפו ולצעוד לעבר הרובע היהודי. אין ידיעות ברורות מה אירע למדמוני וכיצד נפל. ככל הנראה הגיע מדמוני לשער יפו, אולם במחסום זיהה אותו השוטר הערבי. הוא נתפס ונדקר למוות על-ידי ההמון הערבי והפצצה שהוטמנה במכונית נתגלתה ופורקה. ניסיון נוסף להחדיר מטען-נפץ לשער יפו היה באמצעות חמור נושא ארבעה פחי שמן. הפחים היו בעלי תחתית כפולה, שהכילה חומר-נפץ ורסיסי מתכת. בוטון (אחיו של בוטון שנתפס על-ידי המשטרה לאחר ההתקפה על תחנת הרכבת בירושלים) התחפש לערבי והוביל את החמור לעבר שער יפו. הוא היה אמור לקשור את החמור ליד מגרש החניה של האוטובוסים שליד שער יפו, להפעיל את המוקש ולהסתלק מן המקום. בוטון הגיע עם חמורו לתחנת הרכבת ומשם צעד בדרך להר-ציון. לפתע מעד החמור ופחי השמן התפזרו על הכביש. בוטון הסתלק במהירות מן המקום, בהשאירו מאחוריו את החמור ואת פחי השמן. פיצוץ מלון סמירמיס על-ידי ההגנה ב-5 בינואר חדרה יחידה של ההגנה לשכונת קטמון ופוצצה את מלון סמירמיס, שלפי ידיעות הש"י היה מקום מושבה של אחת ממפקדות הכנופיות הערביות. בפיצוץ נהרגו 26 איש שהתאכסנו במלון, ביניהם גם קונסול ספרד בירושלים וכן נשים וילדים. מספר הפצועים הגיע ל-60. הפעולה עוררה את רוגזה של המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, במיוחד כאשר נתברר מאוחר יותר שהידיעה של הש"י לא היתה בדוקה. |
