הידרדרות במצב הביטחוני בירושלים

כבר בינואר 1948 חלה החמרה במלחמה בכל רחבי הארץ, אולם בירושלים היה המצב קשה במיוחד. ירושלים היתה קשורה לשפלה באמצעות כביש צר, שהתפתל בין ההרים ומשני צִדיו כפרים ערביים. המצב הטופוגרפי המיוחד של הכביש אִיפשר לערבים להתנכל ביעילות רבה לתחבורה שהתנהלה לירושלים וממנה. ואם לא די בזאת, הרי במחוז ירושלים נכללו יישובים מבודדים: גוש-עציון מדרום, עטרות ונוה-יעקב מצפון, הר-טוב ממערב וקליה וקיבוץ בית-הערבה בצפון ים המלח, ממזרח. בירושלים עצמה, הרובע היהודי בעיר העתיקה היה מנותק והגישה אליו היתה באמצעות שיירות שנסעו בחסות הצבא הבריטי. גם השכונות הקיצוניות של העיר היו מנותקות והגישה אליהן היתה בחזקת סכנה; תלפיות ומקור-חיים בדרום, הר-הצופים בצפון ובית-הכרם ובית-וגן במערב.
נוכחות הבריטים בירושלים הכבידה אף היא על כוחות המגן בעיר. הבריטים החזיקו בירושלים כוח צבאי רב כדי להגן על מוסדות השלטון וכן כדי להבטיח להם נסיגה מסודרת עם סיום המנדט. הבריטים לא התערבו כאשר הערבים תקפו יהודים, אולם נהגו לבצע חיפושי נשק אצל מגינים יהודיים ולהחרימו ובכך להשאיר את היהודים חסרי מגן. באחד המקרים נכנסו כוחות צבא לאחת העמדות בשכונת נחלת-שמעון ועצרו את חברי ההגנה שנמצאו אותה שעה בעמדה. השוטרים החרימו את הנשק שנמצא בעמדה (אנשי ההגנה פעלו על-פי ההוראות שקיבלו ולא גילו כל התנגדות לחיפושים ולהחרמת הנשק). למחרת היום נמצאו גוויותיהם של ארבעת המגינים ליד שער הפרחים שבעיר המזרחית.
בפברואר 1948 אנסו שני חיילים בריטיים צעירה יהודיה ליד גבעת שאול. מהחקירה התברר כי החיילים השתייכו למחנה הצבאי שליד בניין הסוכנות היהודית. באצ"ל הוחלט להגיב, ויהושע גורודנצ'יק ("אלימלך") נשלח עם אחד הלוחמים להוציא להורג את מפקד המחנה הבריטי. מספר גורודנצ'יק: 5
הסתובבנו שעה ארוכה ליד המחנה הצבאי וחיכינו לרגע בו נוהג מפקד המחנה לצאת לנוח על מרפסת ביתו. בידי היה תת-מקלע טומיגן ובידי חברי היה אקדח. כאשר נואשנו מפגישתנו עם מפקד המחנה, החלטנו לפגוע בבעלי דרגה שנפגוש ברחוב. ליד מוזיאון בצלאל ראינו שני סמלים בריטיים, אולם כאשר כיוונתי את תת-המקלע לעברם, עברה לפתע אישה עם תינוק בידה וחיי שני הסמלים נצלו. המשכנו בדרכנו, וברחוב המעלות הסמוך נִקרו לידנו שני קצינים בריטיים. יריתי בהם והרגתים. התברר כי היו אלה מפקד המחנה הצבאי וסגנו. גם חברי ירה באקדחו, אולם אחד הכדורים פגע בישבני. הצלחתי להגיע בכוחות עצמי לבית "גנדי" [ביתו של לוי יצחק ברנדויין] והודעתי על פציעתי. הושכבתי במיטה וכעבור זמן קצר הגיע ד"ר קוק, אשר קבע כי יש להעביר אותי לבית-החולים כדי להוציא את הקליע שחדר לישבני. מפקדַי חששו להעבירני לבית-החולים, שמא יתפסוני שם הבריטים, ולשאלתם אם ניתן להוציא את הקליע בבית, ענה ד"ר קוק: "לצערי אין בידי אמצעי הרדמה, אולם מאחר שהקליע לא חדר עמוק, ניתן להוציאו ללא הרדמה". וכך היה. שני בחורים החזיקו בי, האחד ברגלַי והשני בידַי, וד"ר קוק חתך באזמלו והוציא את הקליע מישבני, אלא שאת הצעקות אפשר היה לשמוע גם בקצה הרחוב.

לאחר הניתוח לקחה רחל ("נורית"), בִתם של הזוג ברנדויין, את הבגדים המגואלים בדם וזרקה אותם בפחי האשפה של מחנה יהודה כדי להרחיק את העקבות. כעבור ימים אחדים, כאשר הפצוע היה מסוגל לרדת מן המיטה, הוא הועבר למקום אחר.

אסון הל"ה
ב-14 בינואר 1948 נערכה התקפה על גוש-עציון וכתוצאה ממנה נהרגו שלושה מגינים ושנים-עשר נפצעו. מפקד הגוש (עוזי נרקיס) תבע משלוח דחוף של חומרי רפואה עבור הפצועים ומאחר שהכביש לגוש היה בשליטת הערבים, הוחלט במטה המחוז לשלוח את העזרה במסע רגלי. למחרת יצאו לדרכם 35 בחורים מצוידים היטב ועמוסים בתחמושת וציוד רפואי. המחלקה לא הצליחה להגיע לגוש-עציון בחסות החשכה ולפנות בוקר נתגלתה על-ידי הערבים. היא כותרה על-ידי כוח עדיף ובקרב העז שהתפתח נהרגו כל אנשי התגבורת. הערבים התעללו בגוויות, שהועברו למחרת היום על-ידי הבריטים לידי המוסדות הלאומיים בירושלים. אבל כבד ירד על היישוב היהודי בירושלים עם היוודע מותם של בחירי בניו.

מכוניות תופת במרכז ירושלים
ב-1 בפברואר התפוצצה מכונית תופת ברחוב הסולל (היום רחוב חבצלת) ליד בניין המערכת והדפוס של ה"פלסטיין פוסט", עיתון יומי בבעלות יהודית שיצא בשפה האנגלית. הבניין נהרס ובית-הדפוס עלה באש. כמו כן נפגעו בנייני מגורים סמוכים והיו נפגעים רבים. בהסתמך על עדי-ראיה, האשימו המוסדות היהודיים בגלוי את הבריטים במעשה הזוועה הזה.
ב-22 בפברואר פקד את ירושלים אסון נוסף, שנודע בשם "אסון בן-יהודה". חיילים בריטיים הצליחו להכניס לירושלים שלוש משאיות ממולכדות, העמידום במעלה רחוב בן-יהודה והסתלקו מן המקום. כעבור שעה קלה הוחרדה ירושלים מקול נפץ אדיר; ארבעה בתים גדולים קרסו תחתיהם. כ-50 יהודים נהרגו בפיצוץ ולמעלה מ-100 נפצעו. ירושלים היתה בהלם. מחקירת האירוע התברר מעל לכל ספק כי יד חיילים בריטיים היתה במעשה. פיקוד ההגנה בעיר החליט להבליג, בעוד האצ"ל פירסם הודעה לפיה כל חייל או שוטר בריטי שיימצא באזור יהודי - יִיָרה. חוליות אצ"ל מזוינות הסתובבו ברחובות ופגעו בכל איש צבא בריטי שנקלע בדרכם. באותו יום נורו למוות עשרה חיילים בריטיים וכתוצאה מכך הסתגרו הבריטים בתוך אזורי הביטחון שלהם והפסיקו לחלוטין את הסיורים בירושלים היהודית. מאותה עת יכלו הכוחות היהודיים (ההגנה, האצ"ל ולח"י) להסתובב באופן חופשי עם נשק ביד מבלי לחשוש להתנכלות הבריטים.

הבריחה דרך צינור הביוב
יומיים לפני הפיצוץ ברחוב בן-יהודה בוצעה אחת הבריחות הנועזות מבית-הסוהר המרכזי בירושלים.
לאחר החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947, נוצרה מתיחות רבה בין האסירים היהודיים לבין האסירים הערביים. בכלא עכו אף היתה התפרצות מתוכננת של הערבים נגד היהודים, אשר פוזרה על-ידי השוטרים, שנאלצו להשתמש בגז מדמיע. בעקבות התפרצות זו, הועברו האסירים היהודיים לבית-הסוהר המרכזי בירושלים, שהיה בטוח יותר. כדי למנוע התנגשויות, הפרידו בין האסירים היהודיים והערביים ובנו קיר בין שני החלקים. בכלא היהודי שירתו שוטרים וקצינים יהודיים בלבד, ורק על גגות בית-הסוהר שמרו שוטרים ערביים.
בקרב אסירי המחתרת נפוצו שמועות, שהבריטים מתכוננים להוציא מן הארץ את האסירים המסוכנים, והיו כאלה שאף חששו למעשי נקמה מצד הבריטים. גם הרצון להצטרף אל הכוחות בחוץ, שנלחמו בחירוף נפש נגד התקפות הערבים, הוסיף משקל לא-קטן. מכאן הרצון העז לחפש דרך לברוח מן הכלא. נציגי לח"י ואצ"ל באו בדברים עם נציגי ההגנה, כדי לנסות לפרוץ את חומות הכלא בכוחות משותפים, אולם אנשי ההגנה סירבו לשתף פעולה. וכך נשארו שוב שני ארגוני המחתרת, האצ"ל ולח"י, לבדם במערכה. היוזמה לבריחה באה מצד אסירי לח"י, שרוכזו בחדר מספר 23, שהכיל כ-15 מיטות כפולות, זו על גבי זו. הם התקשרו עם יהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים, ויחד עיבדו את תוכנית הבריחה. יהושע יצר קשר עם ארליך, מנהל מחלקת העבודות הציבוריות, שהכיר היטב את מערכת הביוב של ירושלים. בעצה אחת אתו, הוחלט שהאסירים יחפרו מנהרה ויתחברו אל מערכת הביוב וכך יוכלו לצאת את בית-הסוהר. ואכן החלו דיירי תא מספר 23 לחפור מתחת לאחת המיטות. עד-מהרה התעוררה בעיית סילוק העפר והאבנים מן המנהרה, ואז פנו נציגי לח"י אל הנהלת בית-הסוהר ואמרו:
כאשר אנחנו מתרחצים, המים ניתזים על האבנים וקשה לנו מאוד לנקות אותן. אנא, הרשו לנו לחפור שקערורית, שבה נוכל להתרחץ מבלי ללכלך את החדר.
הבריטים, שהיו רגישים להיגיינה של האסירים, הרשו לאסירים לבנות את השקערורית, ולפנות את העפר למקום מסויים בחצר. כך, על כל מריצה של עפר "ליגלי", הם הוציאו שתי מריצות של עפר "בלתי ליגלי". החפירה התנהלה במרץ רב ותוך זמן קצר הגיעו החופרים אל מערכת הביוב.
יום ה-20 בפברואר נקבע כיום הבריחה, ובין שני הארגונים סוכם כי על כל שני חברי לח"י יברח איש אצ"ל אחד. תחילה תוכנן לזחול בתוך מערכת הביוב עד לנקודה מחוץ למגרש הרוסים, אולם התברר כי הצינורות הצרים מלאים בגזים רעילים ולא היתה כל אפשרות לזחול בהם זמן רב. לכן שונתה התוכנית, והוחלט לצאת דרך ה"סֶפְטִינְג" (ביב שופכין) הראשון, שנמצא אומנם מחוץ לכותלי בית הסוהר, אבל בתוך מגרש הרוסים.
בשעה 7 בבוקר הוסר המכסה מפתח המנהרה ומתי שמואלביץ היה ראשון היוצאים לחופש. כדי להסיט את תשומת לבו של השומר שעמד על גג בית-הסוהר, אירגנו האסירים משחק כדורעף בתוך החצר והרבו בצעקות ובצרחות. השוטר התבונן בנעשה בחצר ומתי שמואלביץ הצליח לצאת בשלום מן הביוב. ליד פתח היציאה חיכו לו שלושה אנשי לח"י לבושים בבגדי מחלקת עבודות ציבוריות. הם הלבישו את שמואלביץ באותם הבגדים וכך יצא את מגרש הרוסים מבלי לעורר כל חשד. אולם שבינתיים הגיע לתא 23 קצין יהודי וחיפש אחר שמואלביץ. משה סבוראי, שהיה השני בתור, יצא מן המנהרה ושאל את הקצין לרצונו. לאחר דין-ודברים קצר, הראה לו סבוראי את פתח המנהרה והודיע לו כי אם יעיז להפריע לבריחתם, דמו יהיה בראשו. ליתר ביטחון, שלף אחד הבחורים אקדח ואילץ את הקצין להיכנס לחדר אחר. היה זה אקדח מעץ שהוכן בדייקנות רבה על-ידי אחד האסירים, יעקב הנדלמן. כאשר הגיעו מספר שוטרים למקום, צורפו אף הם אל הקצין שלהם ואירחו לו חברה. ובינתיים יצאו "עובדי מחלקת עבודות ציבוריות" מן הספטינג בזה אחרי זה וכולם הצליחו להגיע בשלום אל מחוץ למגרש הרוסים, אולם התנועה הערה התחילה לעורר את חשדם של השוטרים. כאשר יצאו מן הספטינג מנחם (מנדל) מלצקי ויוסף שמחון חברי האצ"ל (מספר 11 ו-21), עצר אותם אחד השוטרים ושאל:
"מניין אתם באים?"
ענה מלצקי: "נחנה מן פבליק וורק". (אנחנו מעבודות ציבוריות)
הם עוד הצליחו לחמוק מן המקום, אולם הבורח מספר 13 נתפס והוחזר אחר כבוד לבית-הסוהר.
בסך הכול הצליחו לברוח 12 אסירים, שמונה חברי לח"י וארבעה חברי אצ"ל (אליהו טמלר, בנימין נס, יוסף שמחון ומנחם מלצקי).
מקום המפגש של הבורחים היה בחדר שעמד לרשות לח"י ברחוב בן-יהודה 22. לשם הגיע רענן, אשר העביר את ארבעת בורחי האצ"ל למקומות שונים בעיר. מנחם (מנדל) מלצקי הועבר לבית משפחת ברנדויין ונתקבל שם בחמימות רבה. כעבור יומיים התעוררו דיירי בית ברנדויין לקול פיצוץ אדיר, אשר הרס את התקרה וכיסה את כולם באבק וסיד בעודם שוכבים במיטותיהם. היה זה הפיצוץ הגדול ברחוב בן-יהודה. הבהלה היתה גדולה, אולם למרבה המזל לא נפגע איש. חבריו של מנדל באו לשאול לשלומו, ויחד עמלו מספר ימים בניקוי הדירה ועזרו ללוי יצחק ברנדויין לתקן את התקרה וחלק מן הקירות. כעבור שבוע ימים, לאחר שהשלימו את המלאכה, יצאו הארבעה לתל-אביב.

ההתקפה על בית-הדין הצבאי
שלושה ימים לאחר האסון של רחוב בן-יהודה, הוחלט לפוצץ את בניין בית-הדין הצבאי. מטרת הפעולה היתה סמלית-פסיכולוגית, מאחר שבית-הדין סימל את מלחמת ממשלת המנדט הבריטי במחתרת העברית.
בית-הדין הצבאי ששכן בטלביה, המשיך בפעולתו גם לאחר החלטת עצרת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947, כאשר היה ברור כי הבריטים עומדים לעזוב את הארץ. למרבה האירוניה, רוב הנאשמים היו חברי ההגנה שנתפסו עם נשק בשעה שעמדו על משמרתם נגד התקפות הערבים. כך, למשל, נשפטו ארבעה חברי ההגנה ב-3 בפברואר 1948 ונידונו לחמש שנות מאסר. עם היוודע פסק הדין, הכריזו הנאשמים:
זכותנו להתגונן ולהגן אל אחינו,
המערכה תימשך, והמדינה קום תקום.
ב-25 בפברואר 1948 יצאה יחידה של האצ"ל בפיקודו של בן-ציון כהן ("גיורא") לכיוון שכונת טלביה. היחידה התפצלה לשלוש חוליות: חוליית הפורצים, שנשאו אתם תרמילים שהכילו 25 קילוגרמים של חומר-נפץ כל אחד, ושתי חוליות חסימה ואבטחה. חוליית הפורצים התגברה בנקל על המשמר, חדרה פנימה לתוך הבניין והניחה את התרמילים; הפתיל הוצת והבחורים מיהרו לצאת את הבניין. להפתעתם, לא אירעה כל התפוצצות, וכראה שחומר-הנפץ היה מקולקל.
בינתיים נודע דבר ההתקפה להגנה ושאלתיאל (מפקד המחוז) שלח יחידה למנוע את פיצוץ בניין בית-הדין הצבאי. ההגנה הצליחה להשתלט על חוליית החסימה, החרימה את מקלע הברן שהיה ברשותה וחטפה שניים מלוחמי האצ"ל. אחד החטופים, מיכאל חריף ("מאיר") מספר: 6
אנשי ההגנה תפסו אותי, קשרו אותי בחבלים והכניסו אותי אל תוך מכונית שהובילה לחם. לידי השאירו שומר מזוין והמכונית נשארה במקומה. בינתיים התאסף קהל רב סביב המכונית שהתבונן בנעשה. אני צעקתי, אך חוטפי אמרו לי לא לחשוש כי הם מתכוננים לשחרר אותי בהקדם. לזאת עניתי: האם אתם תחזירו אותי כמו שהחזרתם את ידידיה סגל ? [כזכור, נמצאה גופתו של ידידיה סגל לאחר שנחטף על-ידי ההגנה]. אחר-כך הצלחתי להשתחרר מן החבלים, יצאתי מן המכונית וברחתי על נפשי.
על גורלו של החטוף השני, משה פינטו ("בועז"), מספר בן-ציון כהן: 7
כשנודע לי דבר החטיפה, יצאתי עם מספר בחורים אל ביתו של שלמה חביליו ולהפתעתי מצאתי שם את "בועז" יושב ונחקר על-ידי אחד ממפקדי ההגנה. כמובן שמיד שחררתי אותו ויחד יצאנו לחפש את מקלע הברן שהוחרם.
יצאנו אל עמדת ההגנה במושב זקנים אשר בכניסה לעיר והצגתי את עצמי כמפקד בהגנה שבא עם תגבורת לעמדה. כשנכנסנו פנימה, השתלטתי על האנשים שהיו בעמדה והחרמתי מקלע ברן עם 12 מחסניות טעונות כדורים. חזרתי עם הנשק העירה ודיווחתי ל"יעקב" [מרדכי רענן] על כל הקורות אותנו.
לדברי שלמה חביליו, לא היתה כל כוונה להחזיק בפינטו כבן ערובה. כששמע חביליו את הוויכוחים הסוערים בין אנשי ההגנה לפינטו, חשש מהתערבות הבריטים ולכן הכניס אותם לביתו. זו הסיבה שבן-ציון כהן מצא את פינטו בביתו של חביליו.

הפיצוץ בחצר המוסדות הלאומיים
ב-11 במרס 1948, החרידה התפוצצות אדירה את מנוחתם של תושבי שכונת רחביה והדיה נשמעו בכל רחבי העיר. היתה זו מכונית תופת שהתפוצצה בחצר המוסדות הלאומיים וגרמה למותם של 12 ולפציעתם של 44 וזאת נוסף להרס הרב שנגרם לבניינים עצמם.
מחקירת נסיבות המקרה, התברר כי נהג הקונסוליה האמריקנית, אנטון דאוד קרמילו, יצר קשר עם שירות הידיעות של ההגנה והבטיח לספק להם נשק תמורת תשלום. הוא הצליח להערים על אנשי הש"י וכן על אנשי הביטחון ששמרו על בנייני המוסדות הלאומיים וכך החדיר לתוך החצר את מכונית התופת.
הפיצוץ היכה בתדהמה ובהלם לא רק את תושבי ירושלים, אלא גם את מנהיגיה. אם לאחר התפוצצות מכוניות-התופת ליד ה"פלסטיין פוסט" וברחוב בן-יהודה ניתן לחדור גם למרכז העצבים של השלטון היהודי, הרי שאין כבר מקום בטוח בירושלים כולה.
הערבים הגבירו את פעילותם גם מחוץ לירושלים עצמה, ותקפו את השיירות שיצאו מהעיר אל היישובים המבודדים שהשתייכו למחוז ירושלים. ב-18 במרס יצאה מהעיר שיירת אספקה ליישוב הר-טוב. השיירה כללה ארבע משאיות עמוסות אספקה, מלֻוות בארבעה משוריינים. השיירה הגיעה להר-טוב ופרקה את מטענה ללא כל תקלה, אולם בדרך חזרה לירושלים הותקפה על-ידי ערבים מזוינים. בחילופי האש נהרגו 11 לוחמים ושני משוריינים אבדו.
יומיים לאחר אסון השיירה, העלו הערבים באש את מפעל המלט "שמשון" שליד הר-טוב ותקפו ביריות את היישוב.
גם השיירה שיצאה מירושלים לעטרות הותקפה על-ידי הערבים. שני משוריינים שליוו את השיירה עלו על מוקש, ומהאש העזה שנפתחה על השיירה נהרגו 14 לוחמים ונפצעו 9.
כישלונה של ההגנה להדוף את התקפות הערבים ברחבי הארץ השפיעה לא רק על היישוב היהודי בארץ-ישראל, אלא גם על ממשלת ארצות-הברית, אשר החליטה לסגת מתמיכתה בהחלטת האו"ם מה-29 בנובמבר.
ב-19 במרס הודיע נציג ארצות-הברית במועצת הביטחון, כי מאחר שאין אפשרות ליישם את תוכנית החלוקה בדרכי שלום, יש לדחותה ובמקומה להקים בארץ-ישראל משטר נאמנות בחסות האו"ם.


הכישלון ב"נבי דניאל"
ב-26 במרס 1948 יצאה מירושלים שיירה גדולה להביא לגוש-עציון אספקה, ציוד צבאי ולוחמים. היתה זו השיירה הגדולה ביותר שיצאה אי-פעם לגוש-עציון והיא כללה 33 משאיות מוגנות בשריון ועמוסות באספקה, 4 אוטובוסים מוגנים בשריון, שהעבירו לוחמים בלתי חמושים (הם היו אמורים להחליף את הלוחמים ששהו בגוש) וכן 14 משורייני-ליווי. עם הגיע השיירה לגוש-עציון, פורק המטען במהירות, אלא שבמקום לצאת לדרך כעבור 15 דקות, כפי שתוכנן מראש, התעכבה השיירה כשעתיים. הסיבה לעיכוב היתה הניסיון להעמיס על אחת המשאיות גוף של מטוס פייפר שניזק ונשאר בשטח וכן פר עיקש, אשר הוחלט להעבירו לירושלים.
העיכוב המיותר בגוש-עציון וכן האיחור ביציאה מירושלים, קבעו את גורל השיירה. במשך הזמן הזה הצליחו הערבים להקים מחסומים בדרך מגוש-עציון לירושלים, ופירוקם על-ידי משורייני-הליווי נעשה קשה ככל שהשיירה התקדמה בדרכה. ליד נבי דניאל היא נתקלה במחסום גדול וכוח הליווי לא הצליח לפרקו. בכך נחסמה דרכה של השיירה והמכוניות לא יכלו להתקדם ואף לא לסגת חזרה לגוש-עציון. התפתח קרב קשה והבחורים נאלצו לנטוש את המכוניות ולהתבצר בבית בודד, שרוכזו בו גם הפצועים, שמספרם הלך וגדל.
כאשר הגיעו הידועות בדבר גורל השיירה, הטיל הפיקוד העליון על שאלתיאל להתקשר עם הבריטים ולבקש את עזרתם. הבריטים לא מיהרו להיענות לבקשה, ורק למחרת היום שלחו צבא לחלץ את הלכודים בנבי דניאל. התנאי של הבריטים היה, שהלוחמים יתפרקו מנשקם ויחזרו לירושלים בלתי מזוינים. כל הנשק, כולל המשוריינים, הועבר לידי הערבים.
אבדות היהודים בקרב נבי דניאל הגיעו ל-15 הרוגים ו-73 פצועים. כן אבדו 150 כלי-נשק, כולל 10 מקלעים והיתר רובים ותת-מקלעים. נוסף לזאת אבד הרכב המשוריין של ההגנה: 10 משורייני ליווי, 4 אוטובוסים מוגנים בשריון וכן 25 משאיות בעלי מרכבים משוריינים.
הכישלון בנבי דניאל, לא זו בלבד שפגע ביכולת הלחימה של ההגנה, אלא אף עִירער את הביטחון העצמי של מגיני ירושלים ואזרחיה. המדיניות של ההנהגה האזרחית והצבאית אשר על-פיהּ יש להחזיק בגוש-עציון בכל מחיר, לא עמדה במבחן. הנימוק המדיני, שהיישובים יקבעו את גבולות המדינה, לא תפס לגבי גוש-עציון, שעל-פי תוכנית החלוקה אמור היה להיות בשטח המדינה הערבית. גם הנימוק הצבאי, לפיו גוש-עציון חיוני להגנת ירושלים, לא עמד במבחן. הסכנה לירושלים נבעה מן הלגיון הערבי ולא מן הערבים המקומיים; והלגיון, כידוע, תקף את העיר מצפון ולא מדרום. מגיני גוש-עציון לחמו בגבורה עילאית, אולם הם לא עיכבו את ההתקפה הערבית על ירושלים, שהחלה לאחר צאת הבריטים את העיר.
לאחר הקרב בנבי דניאל, נתקפו מנהיגי היישוב היהודי בירושלים חרדה ושלחו קריאות נואשות לעזרה.
ב-28 במרס, שיגרו אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים מברק אל ראש המחלקה, משה שרתוק, שעשה אותה עת בניו-יורק. במברק נאמר, בין היתר: 8
אנו מרגישים כי חובתנו להודיע לך את האמת בדבר המצב הנוכחי בירושלים. מצב האספקה והציוד קרובים לקטסטרופה. לאחר אסון גוש-עציון, איבדנו את כל הרכב המשוריין של עירנו. הקשר עם עטרות, "הדסה" ואפילו תלפיות נעשה פרובלמטי ... תורים ארוכים ללחם, המורל של התושבים בשפל המדרגה ו"הפורשים" [הכוונה לאצ"ל ולח"י] מפיקים תועלת מן המצב ... הסוכנות היהודית איבדה כמעט לחלוטין את סמכותה ומרותה. אנו מפצירים בך לעשות כל אשר לאל ידך כדי לזרז את המשא ומתן להפוגה וזאת כדי להקל על הסכנה הגדולה המאיימת על ירושלים.
הגדיל לעשות יצחק בן-צבי, יושב ראש הוועד הלאומי (לימים נשיא מדינת ישראל). בתזכיר ששלח בתחילת אפריל לחברי הוועד הפועל של הסוכנות היהודית שהתכנס בתל-אביב, נאמר בין השאר:9
ירושלים מנותקת מבחוץ ומבותרת מבפנים.
כבר כיום אין גישה לירושלים ואין יציאה ממנה זה עשרה ימים, אלא על כנפי נשרים [הכוונה לתנועת המטוסים הקלים שפעלו בין תל-אביב לירושלים]. אין אנו רואים כאן את עיתוני תל-אביב, אין שיירות, אין אספקת מזון יציבה, אין דואר סדיר, אין כמעט קשר טלפוני עם נקודות חוץ ואם אמנם נעשו צעדים חשובים להבטחת הדרך לירושלים, אין סיכויים קרובים שהמצב ישתפר, להיפך, יש להניח שהמצב יורע בהרבה.
ומבפנים?
העיר מבותרת. העיר העתיקה זה ארבעה חודשים שהיא נתונה תחת שלטון אויב, ושעריה תפוסים בידי ערבים מזוינים. אין יוצא ואין בא, ותושביה היהודים חיים על מנת הצידה הזעומה, המובאת בדרך עקלתון בעזרת הצבא [הבריטי] ומגיניה עומדים בגבורה לשמור על הקיים.
כן מנותקים מן העיר חלקיה הצפוניים והדרומיים.
מצפון: "הדסה" והאוניברסיטה העברית נמצאים בטווח ירי האויב, המאיים לשרוף את האוניברסיטה ואת "הדסה", ואף הדרך לבית הקברות בהר-הזיתים חסומה בפנינו. ומדרום - מקור-חיים ותלפיות, רמת-רחל וחוות-הלימוד מנותקים ובקושי רב מחזיקים אנשי המגן קשר עם חלקי העיר הללו.
כל העיר מנותקת, מורגש מחסור בצידה וכבר התחיל הרעב לתת את אותותיו. כל ירושלים נתונה במצב של העיר העתיקה.
ועוד דבר: הסכנה האורבת לירושלים כפולה היא - חיצונית ופנימית. אל נא נשכח, שמחצית תושביה שייכים לעדות המזרח, אשר בקירבם מצאה ה"פרישה" [הכוונה לאצ"ל ולח"י] מזמן קֵן לה. ואף היישוב האשכנזי - מחציתו נגרר אחרי ה"אגודה" וכו' ["אגודת ישראל" שהתנגדה לציונות]. כל אלה הם אלמנטים שהמשמעת הלאומית לקויה בקרבם, וכבר התחילה הדמורליזציה - אל נתעלם ממנה. התחילה הסתה חריפה נגד המוסדות וכבר היו איומים להקמת מוסדות נפרדים, ואף ניסיונות לצאת בדגלים לבנים ולבקש רחמים מהמושל [הבריטי] ומהערבים ...
בלי תוספת אנשים, צידה ונשק, לא נוכל לעמוד ואנו צפויים בירושלים להכרעה פטלית נגדנו, הכרעה המבשרת כלייה וחורבן ליישוב היהודי בירושלים ...