|
|
הלגיון הערבי תוקף את ירושלים
|
ב-15 במאי 1948 לפנות בוקר, עבר הלגיון הערבי את הירדן דרך גשר אלנבי והגיע ליריחו. משם פנה עיקר הכוח לכיוון רמאללה בדרך עפר, שהוכנה בעוד מועד על-ידי הפיקוד העליון של הלגיון. ביריחו נשאר גדוד אחד, בפיקודו של עבדאללה אל-תל, ששימש לשמירה על האזור וכן לעתודה (גדוד זה הועבר כעבור ימים מספר לעיר העתיקה והוא שכבש את הרובע היהודי). חלק מן הכוח שהגיע לרמאללה, המשיך בדרכו למשולש שכם - ג'נין - תול-כרם. בשלב זה התפרש הלגיון להגנה על השטחים שתפש והפיקוד העליון המתין להתפתחות הקרבות בארץ, כדי להחליט על צעדיו הבאים. כזכור, התנהל בירושלים באותם ימים מבצע "קלשון"; הכוח היהודי תפס את השטחים שנעזבו על-ידי הבריטים והצליח ליצור רצף טריטוריאלי עם השכונות הנצורות. הערבים שברחו מן העיר המערבית, התרכזו בעיר העתיקה ומנהיגיהם לחצו על המלך עבדאללה לשלוח את צבאו לירושלים. תחילה היסס המלך, אולם כאשר גבר הלחץ שלח המלך ב- 17 במאי מברק אל גלאב, מפקד הלגיון הערבי, ששהה ברמאללה. במברק היתה הוראה מפורשת לתקוף את ירושלים מצפון. כעבור שעה, קיבל גלאב מברק נוסף, הפעם ממיניסטר המלחמה, ובו דרישה חד משמעית לתקוף את ירושלים מכיוון רמאללה. גלאב השתמט מביצוע הפקודה וניסה בכל כוחו לדחות את ההתקפה על ירושלים. הוא עשה זאת משתי סיבות; האחת - צבאית והאחרת - מדינית. עיקר כוחו של הלגיון הערבי היה ביחידות השריון והארטילריה שלו. אלה, כידוע, אינם יעילים בקרבות בשטח בנוי. זאת ועוד, גלאב ידע כי לחימה בשטח עירוני תובעת קרבנות רבים, במיוחד לאור העובדה שחיילי הלגיון התאמנו כל הזמן בשטח פתוח ולא היה להם כל ניסיון בלחימה בשטח בנוי. לבעיה הצבאית נוספה גם הבעיה המדינית. אמנם גלאב היה כפוף למלך עבדאללה (הוא פרש לגמלאות מן הצבא הבריטי זמן קצר לפני צאת הבריטים את הארץ), אולם הוא המשיך לייצג את האינטרסים של בריטניה באזור, שממשלתה תמכה בבנאום ירושלים ושאפה למנוע את התערבות הלגיון הערבי בקרבות בעיר.75 יש גם לזכור כי הלגיון הערבי היה תלוי מבחינה לוגיסטית בצבא הבריטי בכל הנוגע לאספקת נשק וחלפים, מחסני תחמושת, בתי-מלאכה, בתי-חולים וכו' וכו'. הלגיון הערבי היה צבא קטן וללא עתודה של כוח אדם ונשק כבד ובמאי 1948 פעלו בארץ-ישראל המערבית רק כ-5000 מחיילי הלגיון. הקשר היחידי עם מחסני הצבא הבריטי היה דרך תעלת סואץ, אולם המצרים, ששלטו בתעלה, מנעו העברת חומרי מלחמה לנמל עקבה עבור הלגיון הערבי. גלאב חשש כי הסתבכות הלגיון בקרבות רחוב בירושלים תפגע ביכולתו לשלוט ביהודה ושומרון ובכך תסכן את תוכניתו של עבדאללה לספח שטח זה לממלכת ירדן. נוסף לזאת לא היה לגלאב כל ביטחון שיוכל לגבור על היהודים ולכבוש את ירושלים. היסוסיו של גלאב הביאו לכך שמלך ירדן עקף את מפקד הלגיון ופקד ב-17 במאי על עבדאללה אל-תל ישירות להיכנס לעיר העתיקה. מרגע זה לא היתה לגלאב כל ברירה, והוא נאלץ לתקוף את ירושלים, כדי ליצור חבירה עם הכוחות שנכנסו לעיר העתיקה. לפי עדותו של גלאב, כוונתו היתה לכבוש את שייח' ג'ראח ולהגיע עד לשער שכם ובכך ליצור רצף טריטוריאלי בין העיר העתיקה לבין כוחות הלגיון ברמאללה. הקרב על בית- הספר לשוטרים תפיסת מחנה צבאי בריטי בידי האצ"ל לא היה עניין של מה בכך; היא סִימלה את ניצחונה של המחתרת העברית במלחמתה נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל. חלק מן הלוחמים, ואף חלק מן הפיקוד, נתפסו לאופוריה, שהשכיחה לרגע את העובדה שבית-הספר לשוטרים נמצא בקו החזית הראשון. למחנה הוזמנו אנשים בלתי מזוינים, שלא תרמו מאומה להגנת המקום. גם הקשר עם מפקדתו של שאלתיאל לא היה תקין, ומפקד המחנה לא ידע כי ב-14 במאי פונו היישובים עטרות ונווה יעקב, ששכנו צפונית לבית-הספר לשוטרים והיוו הגנה מסוימת על צפון ירושלים. ב-16 במאי, יומיים לאחר תפיסת המקום, הודיע שאלתיאל לרענן כי בכוונתו לכבוש את הכפר הערבי שועפאט בכוח משותף של האצ"ל וההגנה. המטרה היתה להרחיק את החזית ולעכב את התקפת הלגיון הערבי על ירושלים. מחלקה של האצ"ל חיכתה לכוח ההגנה, אולם לפנות בוקר הודיעו ממפקדתו של שאלתיאל על דחיית הפעולה. קצב בניית הביצורים לא השביע את רצונו של מפקד המקום. אמנם הוצבו שיני דרקון על הכביש המחבר את ירושלים עם רמאללה, וחבלני האצ"ל פיזרו מוקשים נגד רכב וכן מוקשי דריכה, אולם לדעת קלמן ברגמן לא היה די בכך. העובדה שלא נחפרו תעלות קשר ואף יחידת הפיאט (הנשק האנטי-טנקי של אותם ימים) הועברה למקום אחר, היו בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל" וברגמן ביקש לשחררו מתפקיד מפקד האזור. את מקומו כמפקד המחנה תפס אליהו מרידור ("ברוך"), בעוד יהושע גולדשמיד ("גל") טיפל בכל האספקטים הצבאיים. ב-19 במאי, פתח הלגיון הערבי מעמדותיו בגבעה הצרפתית, בהרעשה כבדה על בית-הספר לשוטרים ועל עמדות האצ"ל בשייח' ג'ראח. בחסות ההפגזה, ממרגמות "3 ותותחים בני 6 ליטראות, התקדם טור משוריין, שכלל שישה משוריינים נושאי תותח ומקלעים. הטור המשוריין עקף את שיני הדרקון שהונחו על הכביש והמשיך את דרכו בשדה. אשר ברנבלום ("דן"), האחראי על העמדה הקיצונית בשייח' ג'ראח, ניסה לעצור את השריון באמצעות ירי מן הברן שהיה ברשותו. אולם התותח ומכונת הירייה של הלגיון הכריעו אותו ולאחר שחלק מאנשיו נפגעו, לא נותרה לו ברירה והוא נאלץ לסגת לבית-הספר לשוטרים. עם תחילת ההפגזה, הורה אליהו מרידור לפנות את השטח מכל אדם שאינו נושא נשק, בעוד הלוחמים המזוינים נקראו אל העמדות. בהיעדר תעלות קשר, נעו הבחורים חשופים ומספר הנפגעים הלך וגדל. מגדל השמירה, שהכיל את יחידת מקלע הלואיס, נפגע מפגז ועלה באש. ואם לא די בכל אלה, הרי שיהושע גולדשמיד ("גל"), שניסה לארגן את ההגנה על המחנה, נפגע על-ידי פגז ונהרג. במטה הפיקוד, שהתמקם באחד מבתי שכונת פאג"י, היו אליהו מרידור וכן רענן, שהגיע למקום כדי להשתתף בבחינות הסיום של קורס מפקדים, שהיו אמורות להיערך אותו בוקר במחנה. מרידור ורענן, בלוויית יהושע (מתי) גרוס ("עצמון"), (מהנדס במקצועו, שהיה אחראי על הביצורים במקום), עלו על גג הבניין כדי להשקיף על המתרחש. לפתע פגע פגז במעקה הבניין; כף רגלו של עצמון נקטעה ורענן נפצע קל מרסיסי אבן וטיח. רענן ומרידור הורידו את עצמון מן הגג, אולם בעוברם בחדר המדרגות, התפוצץ לידם פגז נוסף; הפעם נפגע מרידור מרסיסי טיח ואיבד את עינו הימנית. נִיתנה פקודת נסיגה וכל הכוח ששהה בבית-הספר לשוטרים נסוג לעבר בתי פאג"י. בקרב על בית-הספר לשוטרים נהרגו שישה לוחמים ונפצעו חמישה-עשר. הנשק שאבד בקרב כלל: מקלע, 10 רובים, 8 תת-מקלעים וכן 80 ק"ג חומר נפץ. בשעות הצהריים הגיעתי לבתי פאג"י בראש גונדה, ששהתה בבסיס עץ חיים למנוחה. קיבלתי את הפיקוד על האזור וערכתי את האנשים בקו הגנה שני. לאחר שהלגיון התמקם בבית-הספר לשוטרים, הוא ניסה להתקדם לעבר בתי פאג"י, אולם נעצר, לאחר שתפס בית עזוב לא הרחק מן העמדות החדשות. הטור המשוריין המשיך בדרכו לעבר שער שכם ועוד באותו יום יצר קשר עם הכוחות הערביים שלחמו בעיר העתיקה. הלילה עבר בשקט. למחרת החלה הרעשה כבדה, של מרגמות ותותחים, על כל אזור חזית הצפון. באותו יום, 20 במאי, התקדם טור משוריין לעבר רחוב שמואל הנביא. יחידה של ההגנה, שהיתה מצוידת בפיאט, הצליחה לפגוע במשוריין החוד ולשתק אותו. פגזים נוספים פגעו בעוד שני משוריינים והטור פתח בנסיגה. כך נסתיים הניסיון הראשון של הלגיון לחדור לתוך ירושלים, בהשאירו מאחור שלושה משוריינים פגועים. גלאב, מפקד הלגיון הערבי, מתאר את הקרב הזה ומספר כי לא היתה לו כל כוונה לתקוף את ירושלים העברית באותו יום. לדבריו, השיירה פשוט טעתה בדרכה, ובמקום לנוע לעבר שער שכם, פנתה לרחוב שמואל הנביא. גם אם טענתו של גלאב נכונה, הרי אין ספק כי אילו הצליחה השיירה לפרוץ, היא היתה ממשיכה בהתקדמותה אל תוך העיר. היעד העיקרי של הלגיון באותו יום היה כיבוש מנזר נוטרדם. לטענתו של גלאב, היתה למנזר חשיבות אסטרטגית גדולה, מאחר שהוא חולש על שער שכם, ועלול היה לסכן את חופש התנועה של הכוחות הערביים במקום. 76 בניסיון הראשון לכיבוש נוטרדם, התקדם טור משוריינים לעבר המנזר בחסות הפגזה קשה של האזור. בחיפוי אש כבדה שנורתה מן המשוריינים, נע חיל הרגלים והחל בהסתערות על המנזר. בקבוק מולוטוב, שנזרק מן הקומה השנייה של הבניין, פגע באחד המשוריינים והעלה אותו באש; הטור כולו נעצר. אנשי ההגנה שהחזיקו בבניין, פתחו באש מנשק קל על הלגיונרים המסתערים, וגרמו להם אבדות כבדות. בכך נבלמה ההתקפה והכוחות הערביים נסוגו. ההתקפה הראשונה של הלגיון הערבי על ירושלים העברית עלתה לו ביוקר רב. מלבד אבדות בהרוגים ופצועים, איבד הלגיון ארבעה משוריינים שלא היה להם תחליף. בכך התאמתו חששותיו של גלאב מפני הפעלת השריון בשטח בנוי. היום שלמחרת החל אף הוא בהפגזה קשה ובהמשכה התקדמה יחידה של חיל הרגלים מכיוון בית-הספר לשוטרים לעבר פאג"י. הלגיונרים הצליחו להגיע עד לגדר בית-הקברות בסנהדריה, אולם נהדפו על-ידי יחידה של האצ"ל שהחזיקה במקום. ב-20 במאי בשעת לילה (הדרך לסנהדריה היתה חשופה לעמדות הלגיון ועל-כן המעבר נעשה בחסות החשכה) הוחלפה גונדה שלי בגונדה אחרת, בפיקודו של בן-ציון כהן ("גיורא"). לאחר הסברים כלליים, נכנסו הבחורים לעמדות המבוצרות. לאחר חצות נתקבלה ידיעה שיחידה של הפלמ"ח עומדת לתקוף את שייח' ג'ראח ועל גיורא הוטל לתקוף את בית-הספר לשוטרים. הבחורים נקראו מן העמדות וחיכו בקוצר רוח לבוא הפלמ"ח, אולם בשעה חמש לפנות בוקר נתקבלה הוראה לחזור לעמדות. כשעה לאחר-מכן חזר הלגיון על ניסיונו הקודם להסתער לעבר סנהדריה. חילופי האש בין המגינים ובין חיילי הלגיון נמשכו מספר שעות ולבסוף נסוגו הלגיונרים לעבר בית-הספר לשוטרים. בלילה של ה-21 במאי שוב נתקבלה הודעה כי הפלמ"ח עומד לתקוף את שייח' ג'ראח ועל גונדת גיורא הוטל לתקוף את בית-הספר לשוטרים. אולם גם הפעם לא יצאה ההתקפה אל הפועל ולפנות בוקר חזרו אנשי גיורא לעמדותיהם. שוב עבר על הלוחמים לילה ללא שינה, ובבוקר לא יכלו לנוח כי הוטרדו על-ידי התקפה נוספת של הלגיון. בערב הוחלט להחליף את הגונדה כדי לאפשר לאנשים לנוח, להוציא כיתה אחת, בפיקודו של יצחק לומברוזו ("אוריאל"). על יחידה זו הוטל להשתתף בפיצוץ בית עזוב ששכן בין העמדות של פאג"י לבין עמדות הלגיון בבית-הספר לשוטרים. אל היחידה צורפו שני חבלנים מן ההגנה והבחורים התקדמו בשורה עורפית לעבר המטרה, גיורא בראש ואחריו אוריאל ויתר הלוחמים. על אשר אירע, מספר אוריאל: 77 |
פתאום, לאחר שצעדנו מספר צעדים לעבר המטרה, שמעתי התפוצצות אדירה. מיד השתטחתי על האדמה, כשענן שחור כיסה את כל השטח. תחילה חשבתי שזו היתה התפוצצות של פגז שכוון נגדנו, וכשראיתי את גיורא קם על רגליו, קמתי גם אני וצעקתי "קומו חברה, אנו ממשיכים". לאחר שלא קיבלתי כל תשובה, צעדתי לאחור וראיתי את אחד מאנשי נשען על שיח לצד הדרך. שמתי את ידי עליו וקראתי לו לקום, אולם הוא נפל על צידו. הוא היה מת. המשכתי לצעוד וראיתי עוד גופה ועוד גופה. ניגשתי את אחד הפצועים ולקחתי אותו לתחנת העזרה הראשונה ... עלי לציין כי בשום שלב של הפעולה לא נאמר לי או לאחד מאנשַי שבשטח מצויים מוקשים.
|
|
לפני היציאה לפעולה, נאמר לגיורא כי בשטח מצויים מוקשים נגד טנקים אך אל לו לחשוש, היות שלחץ קטן מ-500 ק"ג לא יפעיל את המוקש. אלא שהמציאות היתה אחרת, ומן ההתפוצצות נהרגו שלושה לוחמים, שניים נפצעו קשה והיתר נפצעו פצעים קלים בלבד.
כאמור, הוחלפה גונדת גיורא, ואת מקומו תפסה גונדה אחרת בפיקודו של יואל קמחי ("יורם"). |
