|
|
קרבות עשרת הימים
|
עם תום ההפוגה הראשונה, שנמשכה שישה שבועות, השתנו יחסי הכוחות בירושלים תכלית שינוי. העיר השתחררה מן המצור שהיתה נתונה בו במשך מספר חודשים. הלוחמים העייפים החליפו כוח ומן השפלה הגיעו חיילים נוספים שמילאו את השורות. מחסני המזון הריקים נתמלאו ותושבי העיר היהודים השתחררו מאימת הרעב והצמא. נשק רב זרם העירה והלוחמים, שיחידותיהם עברו ארגון מחדש, קיבלו אימונים אינטנסיביים בכלים החדשים. כל חייל קיבל נשק אישי, וכן חל שינוי דרמטי במצבת הנשק הכבד. לירושלים הגיעו מכונות ירייה, מרגמות כבדות ואף תותחים, שכמוהם לא היו בעיר קודם לכן. הטבלאות שלהלן ממחישות את השינוי הגדול שחל במצבת הנשק לאחר ההפוגה, בהשוואה לנשק שהיה בעיר עם פרוץ הקרבות ב-15 במאי 1948. |
מצבת הנשק בירושלים 86
| 15.5.1948 | 8.7.1948 | |
|
רובים
תת-מקלעים מקלעים קלים מקלעים בינוניים מרגמות "2 מרגמות "3 דווידקה פיאט |
1011
502 28 6 24 4 2 2 |
1800
1020 150 16 25 13 7 17 |
מצבת הנשק הכבד בירושלים
| 15.5.1948 | 8.7.1948 | |
|
מרגמות כבדות
תותח נ"ט 2 פאונד תותח 75 מ"מ תותח "3.7 |
---
1 --- --- |
6
3 1 1 |
|
לעומת התחזקות היהודים בירושלים, חל אצל הערבים תהליך הפוך. הלגיון הערבי נחלש הן בכוח-אדם והן בנשק, בעיקר בתחמושת ארטילרית. את הלוחמים המנוסים שנפגעו בקרב היה צורך להחליף במגויסים חדשים ובלתי מנוסים. באשר לנשק, יש לזכור כי הלגיון הערבי היה תלוי באספקה ממחסני הצבא הבריטי, אולם בריטניה התחייבה למלא אחר החלטת מועצת הביטחון שהכריזה על אמברגו נשק על כל אזור הלחימה בארץ-ישראל. המצב הגיע לידי כך שהמלך עבדאללה ביקש מגלאב פחה, מפקד הלגיון הערבי, להתלוות אל שר החוץ הירדני, שיצא ללונדון לשכנע את ממשלת בריטניה לשלוח לצבא ירדן נשק ובעיקר פגזים למרגמות ותותחים. לאחר דיונים ממושכים, החליטה ממשלת בריטניה שלא להיענות לבקשת המלך עבדאללה והשיבה את פני שליחיו ריקם. היה זה לא במעט כתוצאה מן הלחץ שהפעילה ממשלת ארצות-הברית על הבריטים שלא להפר את החלטות מועצת הביטחון. במברק ששלח שגריר ארצות-הברית בלונדון אל משרד המדינה בוושינגטון נאמר, כי לפי האינפורמציה שהגיעה לידיו ממקורות ירדניים, יש ללגיון אספקה ופגזים שיספיקו ללחימה של ימים ספורים בלבד. 87 אינפורמציה דומה שלח נחום גולדמן, שהיה נציג הסוכנות היהודית בבריטניה, אל בן-גוריון בתל-אביב. עם סיום ההפוגה הראשונה היה הכוח היהודי בירושלים חזק בהרבה מן הכוח הערבי בעיר. המורל בקרב הלוחמים היהודים היה גבוה, והכול חיכו למתקפה היהודית שאמורה היתה להתחיל ב-8 ביולי 1948. באותם ימים (ב-11 ביולי) כינס דובר הצבא מסיבת עיתונאים ובה הודיע כי בירושלים קיים הסכם בין הצבא, האצ"ל ולח"י בדבר תיאום הפעולות הצבאיות באזור ירושלים. כזכור, ההסכם בין האצ"ל ובין ההגנה הושג יום לפני צאת הבריטים את העיר ונשמר במשך כל ימי הקרבות. החידוש הפעם היה בהצטרפותו של ארגון לח"י להסכם. יש לציין כי גם לח"י התחזק מאוד בירושלים, בעקבות תגבורת משמעותית שקיבל מן השפלה הן בלוחמים והן בנשק. במטה האצ"ל חיכו בקוצר-רוח לתחילת הקרבות. כבר בימים האחרונים של ההפוגה, נפגשו נציגי האצ"ל (מרדכי רענן ומנחם שיף) עם שאלתיאל וקצין המבצעים שלו. נציגי האצ"ל הציעו לכבוש את העיר העתיקה בכוחות משותפים. על תשובתו של שאלתיאל מספר מנחם שיף בעדותו: 88 |
שאלתיאל טען כי אינו סבור שיש לעיר העתיקה חשיבות מבחינה צבאית, ועל-כן, לא זה המבצע החיוני ביותר. הצעתו היתה לחכות עד תום ההפוגה ורק אז יראה כיצד יתפתחו העניינים. הוא נטה לפעולה בדרום, נגד המצרים. הסברתי לו כי בעיית העיר העתיקה איננה צבאית גרידא, אלא בעיקרה מוסרית. טענתי גם שניתוק העיר העתיקה היה מנתק את כוחות הערבים הלוחמים ברמלה, לוד ורמאללה, מן הבסיסים שלהם ביריחו.
|
| גם יצחק לוי (לויצה) מציין כי: 89 |
לדעת שאלתיאל תפקידם העיקרי של כוחות המחוז היה ונשאר להגן על העיר. עם זאת הוחלט ליזום כמה מבצעי התקפה מקומיים ... מכל האפשרויות בחר שאלתיאל במבצע מוגבל, בגזרת בית-וגן. הוא סיפר לי, כי בחר כמקום הפעולה את המרחב הדרומי-מערבי, בכוונה להרחיב את פרוזדור היציאה מירושלים. אמרתי לו, כי יש טעם במבצע כזה רק אם יסתיים בכיבוש בית-ג'אלה ובית-לחם, אך שאלתיאל החליט להסתפק בפעולה מוגבלת ונזהר ממבצע בעל תנופה.
|
|
עם פרוץ הקרבות, ב-8 ביולי 1948, לא היו ללגיון הערבי כל תוכניות התקפה. הוא נקט קו הגנתי בלבד וצימצם את עוצמת ההפגזות שהונחתו על העיר. אולם ששאלתיאל, למרות יתרונו הצבאי הברור, ראה את עיקר תפקידו בהגנה סטטית על ירושלים. להוציא יוזמה מקומית מוגבלת בכפרים הערביים מלחה ועין-כרם, שאף שאלתיאל להגיע למצב של רגיעה. הוא דחה כל הצעה לפעולה צבאית מקיפה בצפון העיר או במזרחה. בעדותו בפני ענף ההיסטוריה של צה"ל, מספר ציון אלדד, ששימש קצין המבצעים של מחוז ירושלים: |
לא ידוע לי על הוראות מבצעיות בגזרתנו, אשר ניתנו מצד המטכ"ל. אני מצדי לא קיבלתי הנחיות מסוג זה ממפקד המחוז, לכן גם לא תוכננה בירושלים תוכנית אופרטיבית מקיפה לקראת הקרבות.
|
|
באצ"ל חיפשו דרכים לסכל את תוכניותיו של שאלתיאל והועלתה ההצעה לתקוף את העיר העתיקה באופן עצמאי. נערכו סיורים לאורך קווי החזית והתקיימו דיונים יסודיים, אולם למרבה הצער היתה המסקנה כי אין בכוחו של האצ"ל לכבוש את העיר העתיקה. הובע גם החשש כי שאלתיאל עלול לחבל בפעולה כזו של האצ"ל ולמנוע הזרמת תגבורות. הדיונים הללו הגיעו כנראה לידיעתו של שאלתיאל, ובפגישות הנוספות שניהל עם נציגי הארגון, שינה לפתע את גישתו. הוא הסביר כי החליט לתקוף את העיר העתיקה בכוחות משותפים, אולם קודם לכן ביקש שהאצ"ל יפריש כוחות כדי לכיבוש את הכפר הערבי מלחה. נוסף לזאת ביקש שאלתיאל כי האצ"ל יחזיק בעמדות בהר-ציון וכן בבתי פאג"י בצפון העיר. מטה האצ"ל נענה לבקשותיו של שאלתיאל בחוסר התלהבות, תוך תקווה כי לאחר ביצוע המשימות הללו, ייצאו בכוחות משותפים לכיבוש העיר העתיקה. על יחסו של שאלתיאל לאצ"ל ניתן ללמוד מעדותו הבאה: 90 |
לאצ"ל וללח"י הוקצתה הגיזרה הדרומית [מלחה ובית מזמיל] ... הם היוו עדיין כוח והייתי חייב לשמור על ההסכם עם הפורשים. לו היו בידי כוחות מספיקים הייתי מכניסם למחנה-ריכוז; אולם ניתנה לי הוראה מן הפיקוד העליון לשתפם בפעולה. אצ"ל לא ביצע שום פעולה עצמאית מאז דיר-יאסין. מוטב להעסיקו במסגרת התכנון שלנו מלהניח לו לבצע פעולות עצמאיות על דעת עצמו.
|
|
במשך ההפוגה, התנהל משא-ומתן עם הירדנים, בתיווך הרוזן ברנדוט, בדבר פירוז הר-הצופים ובית-החולים אוגוסטה ויקטוריה. ואמנם ב-7 ביולי, יום לפני תחילת הקרבות, נפגש דוד שאלתיאל עם מפקד הדיוויזיה של הלגיון הערבי, הבריגדיר לאש, ושניהם חתמו על הסכם הפירוז. על-פי ההסכם, יונף דגל האו"ם על בנייני האוניברסיטה העברית ועל בית-החולים "הדסה", והכוחות הצבאיים על ההר יוחלפו בכוח של שוטרים. האספקה להר וכן החלפת השוטרים יוסדרו על-ידי שיירות שיגיעו להר אחת לשבועיים. למחרת החתימה על ההסכם הורדו מהר-הצופים, בחסות האו"ם, כל אנשי ההגנה על ציודם ובמקומם הועברו אל ההר 70 לובשי מדי שוטרים. להר-הצופים חשיבות אסטרטגית רבה. הרכס חולש על העיר העתיקה וכן על הדרך המקשרת את ירושלים עם יריחו. הסכם הפירוז והוויתור על עמדה אסטרטגית כה חשובה, חיזק במטה האצ"ל את הסברה כי לשאלתיאל לא היו כל כוונות לכבוש את העיר העתיקה. הפירוז מסביר גם את העובדה כי כל התוכניות ההתקפיות של שאלתיאל היו לכיוון דרום וכי לא הוכנה כל תוכנית לתקוף את עמדות הלגיון הערבי בצפון ירושלים. כיבוש מלחה בכל אותם ימים לחצו נציגי האצ"ל על שאלתיאל לצאת להתקפה על העיר העתיקה, אולם תשובתו היתה כי רק לאחר כיבוש מלחה, יתפנה למבצע העיר העתיקה. לאחר סיום כיבוש בית-מזמיל, נתן שאלתיאל את האות לכיבוש מלחה. אור ליום 14 ביולי הותקפה מלחה על-ידי פלוגה של האצ"ל, אליה צורפו שתי מחלקות מפלוגת יהונתן בפיקודו של מיכאל גרוס. מפקד כוח האצ"ל היה אליעזר סודיט ("קבצן") וסגנו בן-ציון כהן ("גיורא"). בבית-וגן הוצבה סוללת מרגמות, שהופעלה על-ידי רגמי הצבא בפיקודו של דוד בריסק ("צ'נקי") מן האצ"ל. משום-מה, לא הורשה בריסק להביא את יחידת הרגמים של האצ"ל על מרגמותיהם. לאחר הפגזה כבדה של הכפר, הגיע תור חיל-הרגלים, שהתקדמו בשלושה ראשים: שתי מחלקות פלוגת יהונתן שהתפרסו באיגוף ממזרח לכפר, כוח בפיקודו הישיר של "קבצן" התפרס ממערב לכפר, וכוח נוסף בפיקודו של "גיורא" שתקף את מרכז הכפר. יש לזכור, כי השטח בין בית-וגן לבין מלחה היה זרוע מוקשים רבים והיה צורך בנקיטת אמצעי זהירות מיוחדים כדי לא לדרוך על אחד מהם. מיד לאחר ההפגזה פרצו חילופי אש עזים ויהודה סלונימסקי, שהסתער עם הכוח של "גיורא", נהרג מאש האויב. הכוח התוקף המשיך להתקדם בשלוש זרועות וכעבור כמה שעות לחימה נשברה התנגדות הערבים והאויב נסוג. עם עלות השחר נתפס הכפר כולו. "קבצן" ארגן את יחידותיו בפאתי הכפר ומחלקה אחת, בפיקודו של אריה אפשטין-אשל ("יריב"), נשלחה לכבוש את משלט אל-ראס מדרום לכפר. בשעות הבוקר המאוחרות הלך "קבצן" מן הכפר אל המטה ששכן בבית-וגן והשאיר את הפיקוד על הכוח בכפר בידי "גיורא". קבצן דיווח על מהלך העניינים וביקש להחליף את פלוגתו בכוח טרי, כדי לאפשר לאנשיו לנוח. בעוד "קבצן" עושה במטה בבית-וגן, פתחו הערבים בהפגזה כבדה על הכפר וכוח רגלים הסתער על מחלקתו של אשל, שהחזיקה באל-ראס. כאשר הגיעה הידיעה אל המטה, מיהר צ'נקי להפעיל את המרגמות ולהרעיש את האויב, אולם להפתעתו גילה כי רגמי הצבא הורשו לעזוב את המקום ולצאת לחופשה. צ'נקי הפעיל בעצמו מרגמה אחת וכעבור זמן קצר הופעלה עוד מרגמה. בסך-הכול נורו למעלה ממאה פגזים לעבר הגבעות הסובבות את מלחה. "קבצן" חזר מיד לפקד על הכוח בכפר ומן הגדוד בקטמון הגיעה תגבורת בפיקודו של צבי קניג ("ישי"). בהתקפת-הנגד הצליחו הערבים לכבוש את משלט אל-ראס ואנשי מחלקתו של "יריב" פתחו בנסיגה בלתי מאורגנת לעבר הכפר. הם התרכזו בבית קיצוני על הגבעה, אולם במהרה התברר כי היו חשופים לאש האויב ומספר הנפגעים הלך וגבר. הפצועים הועברו למערה שנמצאה בסמוך והיתר נסוגו למרכז הכפר. הערבים המשיכו בהסתערות והגיעו עד למערה. הם גילו את הפצועים ששכבו חסרי אונים ודקרו אותם למוות. רק לוחם אחד נשאר בחיים; הוא שכב ללא ניע גם כאשר דקרו אותו בסכין. ערמת החללים כיסתה את גופו ובגלל הדם הרב שניגר עליו, חשבוהו הערבים למת. עם רדת חשכה, זחל מן המערה לכיוון הכפר, עד שחבריו מצאוהו מוטל בשדה. מפיו נודע את אשר אירע במערה. הערבים הגיעו עד פאתי הכפר, אולם נסוגו כתוצאה מהתקפת-הנגד שאורגנה על-ידי אליעזר סודיט וצבי קניג שבא עם התגבורת. מלחה חזרה לשליטה יהודית. סיכום הקרב היה עגום: 17 הרוגים ופצועים רבים. מבצע "קדם" "מה עם העיר העתיקה? מדוע עד היום לא התקפנו את העיר העתיקה?" שמואל כץ הסביר לאורחים את השתלשלות העניינים, אבל הוסיף והציע שגידי וחבריו יבדקו את האפשרות לתקוף את העיר העתיקה ללא עזרת צה"ל (מאז ההפוגה נשבעו לוחמי ההגנה אמונים לצה"ל וההגנה פסקה מלהתקיים כארגון עצמאי). גידי וחבריו פנו מיד למטה הגדוד בקטמון וביקשו ללמוד את תנאי החזית הגובלת עם העיר העתיקה. צוינו בפניהם שלושה מקומות שמהם ניתן לתקוף את העיר העתיקה: האפשרות האחת - הר-ציון, שבו החזיקו יחידות האצ"ל ועל-כן ניתן היה להשתמש בו כבסיס להתקפה. החיסרון הגדול היה ריחוקו של הר-ציון מן העיר והקלות היחסית שבה ניתן היה לנתק את המקום מבסיסי האצ"ל בעיר, הן על-ידי הלגיון והן על-ידי כוחות צה"ל. באותם ימים היתה הגישה להר-ציון נעשית רק בחסות החשכה, מאחר שבמשך היום שלטו חיילי הלגיון הערבי מעמדותיהם שעל החומה על הדרך שהובילה להר. לאחר שאפשרות ההתקפה מהר-ציון נפסלה, יצאה החבורה לבדוק את האפשרות השנייה - התקפה ממנזר נוטרדם, החולש על השער החדש. השמועה בדבר הסיור הגיעה לאוזניו של שאלתיאל, וניתנה הוראה חמורה ליחידה ששלטה במנזר, לא לאפשר לאנשי האצ"ל לסייר במקום. כך נפסל גם מנזר נוטרדם כנקודת יציאה להתקפה על העיר העתיקה. האפשרות השלישית היתה התקפה חזיתית על שער יפו, אולם לאחר שיקול דעת וניתוח הכישלון של התקפה דומה על-ידי כוחות ההגנה ב-17 במאי, נדחתה גם האפשרות הזו. בנוסף לזאת הוסבר לגידי שהתקפה בהשתתפות גדוד אחד בלבד מהווה סיכון גבוה מדי, כי במקרה של סיבוך במהלך הקרב, לא תהיה כל אפשרות לשלוח תגבורת. לא נותר אפוא אלא לחכות בסבלנות עד אשר יודיע שאלתיאל על מימוש הבטחתו להתקפה משולבת על העיר העתיקה. ביום חמישי, 15 ביולי, החליטה מועצת הביטחון על הפסקת אש בירושלים. באותו יום עצמו כינס שאלתיאל את מפקדי המחוז הבכירים והודיע להם לראשונה על הפעלתו של מבצע "קדם" לכיבוש העיר העתיקה. למחרת היום קיבל שאלתיאל שני מברקים. האחד מבן-גוריון, שנאמר בו: 91 |
| מועצת הביטחון החליטה שמחר בבוקר [דהיינו בשבת, 17 ביולי] ברבע לפני השעה שש, צריכה האש להיפסק בירושלים, וביום שני בבוקר באותה שעה בכל הארץ. הוועדה הקונסולרית בירושלים מונתה על פיקוח הפסקת האש. עליך להתקשר מיד עם קבלת הודעה זו ולהודיע שבפקודת ממשלת ישראל אתה מפסיק את האש בהתאם להחלטה, בתנאי שהוועדה תודיע עד 12 בלילה, או שעה יותר מאוחרת לפי ראות עיניך, שהערבים קיבלו ההפוגה והפסיקו האש ברבע לפני שש לפי שעון ישראל. |
|
המברק השני נשלח על-ידי יגאל ידין ובו נאמר: |
| בעקבות מברק שר הביטחון, שנשלח אליך בעניין ההפוגה, עליך לשקול מה תוכל לעשות הלילה. האפשרויות הנראות: שייח' ג'ראח או ראש גשר בעיר העתיקה. במקרה שרק אחת האפשרויות בת ביצוע עד ההפוגה, יש לבצע את שייח' ג'ראח. |
|
שאלתיאל זימן אליו את נציגי האצ"ל ופרש בפניהם את תוכניתו, לפיה תותקף העיר העתיקה בשלוש זרועות: האחת - גדוד בית-חורון, בפיקודו של מאיר זורע (זרו), תפרוץ מהר ציון ותתקדם צפונה. השנייה - גדוד של אצ"ל, שיפרוץ דרך השער החדש ויתקדם לעבר שער שכם; והזרוע השלישית - יחידה של לח"י, שתפרוץ בחומה בין השער החדש לשער יפו. שלושת הכוחות ייפגשו בתוך העיר העתיקה, וכדי למנוע התנגשות ביניהם הוקם קשר אלחוט בין כל היחידות ודיווח רציף על מצב ההתקדמות של כל אחת מהן. (נציגי האצ"ל מחו על כי שאלתיאל שינה ברגע האחרון את התוכנית, לפיה אמור היה האצ"ל לפרוץ מהר-ציון. נימוקם היה שלוחמי האצ"ל מכירים היטב את הר-ציון, בעוד אזור נוטרדם היה להם בבחינת תעלומה. אולם מאומה לא עזר וכל הנימוקים לא הצליחו לשנות את דעתו). למבצע ניתן השם "קדם" והוא היה אמור להתחיל ביום השישי בשעה .20:00 ההנחה היסודית היתה כי במשך הלילה ניתן יהיה ליצור ראש גשר בתוך העיר העתיקה. נציגי האצ"ל שאלו מה יהיה גורל החלטת מועצת הביטחון בדבר הפסקת-אש בשבת בשעה 05:45. על כך ניתנה תשובתו של שאלתיאל: אם חילופי האש יימשכו, נמשיך במבצע מבלי להתחשב בהחלטת מועצת הביטחון. באשר למצב הערבים בעיר העתיקה, אנו מוצאים בדו"ח מודיעין את הדברים הבאים: 92 |
פחד תקף את הערבים ורבים עוזבים את המקום, כי חוששים מפגזים של היהודים... ההתמרמרות גדולה. אין אפשרות מחיה... מים לא חסר, אולם אין במה לשלם עבור הלחם... הייאוש תקף את הערבים. חוששים לפלישה יהודית. המצב הצבאי אינו מזהיר. שמירה חלשה מסביב לעיר העתיקה ותו לא. לפי המשקיף הניאוטרלי, הערבים לא יוכלו להחזיק מעמד עם תהיה התקפה רצינית.
|
|
ביום שישי, 16 ביולי, התקיימה ישיבה במטה הגדוד, שהשתתפו בה: מפקד הגדוד (ניקו גרמנט) וסגנו (יהושע ברנדיס-הכהן), שלושת מפקדי הפלוגות (יהודה לפידות, צבי קניג ואליעזר סודיט), מנחם שיף (קצין המבצעים), דוד בריסק (האחראי על הרגמים), שרגא עליס ויצחק סגל. את הישיבה ניהל עמיחי פאגלין, שהסביר את פרטי התוכנית. הועלתה שאלת הפסקת-האש, שאמורה היתה להיכנס לתוקפה בשבת בבוקר. בתשובה נאמר מפורשות כי שאלתיאל התחייב בפני נציגי האצ"ל שאם חילופי האש יימשכו - תימשך ההתקפה על העיר העתיקה ולא תהיה הפסקת אש בשעה 05:45. לאחר הדיון במטה, יצאה החבורה לסיור בשטח ומעל הגג של מנזר נוטרדם נפרסה העיר העתיקה בכול הדרה. שוב חזר גידי על פרטי התוכנית, אולם מאחר שלא נותר זמן לערוך סיור לילה, הוא הציע שאחד הלוחמים מהיחידה שהחזיקה במנזר ושהכיר היטב את השטח, יוביל את היחידה הפורצת אל השער החדש. הוחלט שאני אעמוד בראש יחידת החוד (כ-45 איש), שתפקידה יהיה לפרוץ לתוך העיר העתיקה ולהחזיק בראש גשר, כדי לאפשר את כניסת יתר הכוחות. לאחר הפריצה אמור היה להיכנס צבי קניג עם פלוגתו, בעוד אליעזר סודיט, שפלוגתו סבלה אבדות קשות בזמן כיבוש מלחה, יישאר בבניין נוטרדם וישמש כעתודה. השמועה בדבר ההתקפה הממשמשת ובאה עשתה לה כנפיים, ובגדוד שררה אווירה של חג - הנה יוצאים סוף-סוף לשחרר את העיר העתיקה. כל אחד ביקש להתנדב לפעולה, ואנשי המחלקה שזה עתה ירדה מהר-ציון הודיעו במאורגן כי הם מוותרים על החופשה ומבקשים לצרפם למבצע. הלוחמים, חמושים מכף רגל ועד ראש במיטב הנשק של אותם ימים, עמדו שורות שורות על מגרש המסדרים של הגדוד והאזינו לפקודת היום, שנכתבה בידי שמואל כץ: |
|
במבצעכם הלילה אתם קושרים את העבר עם העתיד; את החלום עם המציאות, אשר גם היא תהיה נצחית: ירושלים עיר בירתנו, עיר השלום אשר בה יחודשו לנו ולבנינו זוהרה וקדושתה. חיילי הארגון הצבאי הלאומי! עלו והצליחו, וירושלים לנו תהיה לנצח! |
|
לאחר סיום המסדר, עלו הלוחמים על המשאיות, ובשירה אדירה של "היום שרה הקטנה" שמו פעמיהם לעבר בניין בנק ברקלייס ומשם צעדו לעבר מנזר נוטרדם. יצחק סגל ("ירחמיאל") נתמנה מפקד הכוח, וחיילי שלוש הפלוגות, שתפסו את מקומם במרתף המנזר, חיכו בקוצר רוח לבאות. הזמן שנותר עד שעה 20:00, שעת תחילת ההפגזה על העיר העתיקה, נוצל לשינון תוכנית הפעולה ובעיקר הפרטים שהיו דרושים כדי למנוע התנגשות מיותרת בין כוחות האצ"ל לכוחות שאמורים היו לפעול בקרבת מקום. לאחר שעתיים של ריכוך ארטילרי כבד, אמורה היתה יחידת החוד לפרוץ את השער החדש ולסלול את הדרך בפני יתר היחידות. אולם מה רבה היתה האפתעה כאשר הגיעה השעה 20:00 ולא נשמעו קולות הירי הארטילרי. ההודעה שהגיעה באלחוט אמרה כי חלה דחייה וכי שעת האפס נדחתה, תחילה לשעה 23:00 ואחר-כך - לחצות לילה. הדחייה גרמה אכזבה קשה, כי היא צמצמה את זמן הלחימה בחסות החשכה והקטינה את הסיכויים ליצור ראש גשר בתוך העיר העתיקה לפני עלות השחר. בשעה 23:00 החלה ההרעשה, אולם הקצב הלך ונחלש עד אשר פסק לחלוטין. ההודעה באלחוט אמרה כי שעת האפס נדחתה שוב והפעם לזמן בלתי ידוע. השמחה שליוותה את הלוחמים עם היציאה לפעולה, פינתה את מקומה לאכזבה וייאוש; ההרגשה היתה שעומדים להחמיץ הזדמנות היסטורית לשחרר את עיר דוד. הזמן זחל לאיטו והבחורים שכבו בשקט על רצפת מרתף המנזר, כל אחד נתון למחשבותיו. המוראל הלך ודעך והספק תפס את מקום התקווה הגדולה. לפתע, בשעה 02:30, הגיעה הפקודה לצאת לדרך, ובמקביל החלה הפגזה כבדה שהיתה אמורה לשתק את אש האויב ולאפשר לפורצים גישה נוחה אל השער. כזכור, לא היה סיפק לערוך סיור לילה ועל-כן היה צורך במורה דרך כדי להוביל את יחידת החוד אל השער. אלא שמורה דרך כזה לא היה בנמצא, ויחידת הפורצים נאלצה למצוא את דרכה בין הריסות הבתים, דבר שגרם לאיבוד זמן יקר. לבסוף היא הגיעה עד לסמוך לחומת העיר העתיקה, אלא שההפגזה לא נפסקה, והפגזים נפלו לא רחוק ממנה. ביקשתי באלחוט להפסיק את ההפגזה, כדי לאפשר לבצע את הפריצה. בתשובה נאמר לי כי לח"י וגדוד "בית-חורון" כבר פרצו ולכן יש לפרוץ מיד. סמוך לשעה שלוש לפנות בוקר ניגשו החבלנים, בפיקודו של יוסף דנוך-אבני ("אבני"), אל השער והניחו את חומר-הנפץ. כעבור זמן קצר, נשמעה התפוצצות חזקה, והשער נפרץ. אבני התקרב לשער, ומצא כי מאחוריו מצויה גדר אבנים שיש לפוצצה. ביקשתי כמות נוספת של חומר-נפץ, וכשזו הגיעה, פתחו שני מקלעי הבֶּזָה שהוצבו על גג המנזר באש חזקה על חומת העיר העתיקה. בחסות האש הזו הגיחו החבלנים והניחו את מטעני חומר-הנפץ ליד גדר האבנים ופוצצוה. הודעתי באלחוט כי השער נפרץ, וביקשתי להודיעני עד היכן נכנסו יתר הכוחות. אינפורמציה זו היתה חיונית להמשך הקרב, כי לפי התוכנית היה על לח"י לתפוס את בניין קולג' "האחים", החולש על השער החדש. ללא תפיסת בניין זה, יכול היה האויב לשטוף את השער באש ולמנוע מאתנו הכנסת כוחות אל תוך העיר העתיקה. נתבקשתי להמתין לתשובה, וכעבור מספר דקות הודיעוני באלחוט כי לח"י לא הצליחו לפרוץ וגם גדוד "בית-חורון" עדיין שוהה בהר-ציון. התברר כי אנו היינו היחידים שהצלחנו לפרוץ את חומת העיר העתיקה, והפקודה שקיבלתי היתה להכניס את הכוח פנימה ולנסות לפעול באופן עצמאי. אולם בינתיים האויב התאושש, והיחידה הראשונה ששלחתי פנימה נפגעה עד אחד מרסיסים של רימונים שהושלכו מעל החומה. הודעתי למפקדת האצ"ל כי להערכתי, בזמן הקצר שנותר לנו ללחימה עד עלות השחר, אין לנו שום סיכוי ליצור ראש גשר בתוך העיר העתיקה. התשובה היתה כי עלי להיכנס פנימה בכל מחיר. ביקשתי לשוחח עם עמיחי פגלין ("גידי"), שהיה המפקד הבכיר במטה האצ"ל, והסברתי לו כי אם נפרוץ אל תוך העיר העתיקה, ניכנס למלכודת מוות. |
"גידי", אמרתי באלחוט, "אם נמלא את פקודתך, אף אחד מאתנו לא יחזור חי ולא יהיה מי שיספר את תוכן שיחתנו. אני משאיר את גורלנו למצפונך".
|
|
גידי ביקש ממני להמתין, ולאחר שקיים התייעצות במטה, הודיע לי כי הוא משאיר את ההחלטה בידי. כעסתי מאוד, כי ראיתי בכך חוסר הגינות. חרה לי שהפיקוד הבכיר לא היה מוכן לקבל על עצמו את האחריות להחלטה כה חשובה, והטיל זאת על כתפי הקטנות. בינתיים הופיע אבני, ובהתרגשות רבה אמר לי: |
"נמרוד, השער פתוח! מדוע אינך פוקד עלינו להיכנס פנימה?.
|
|
לא סיפרתי לו את תוכן השיחה שהיתה לי באלחוט. כל אשר ביקשתי ממנו היה לסמוך עלי ועל שיקולי. ריכזתי את היחידה בחורבה, שהיתה צמודה לחומה, וחיכיתי לבאות. ההחלטה היתה קשה וכואבת. לסגת - לא רציתי, ולתת את הפקודה להיכנס פנימה - לא יכולתי, כי חסתי על חייהם הצעירים של הבחורים. כך ישבנו באותה חורבה, עד אשר האיר השחר ובסביבות השעה חמש לפנות בוקר, קיבלנו פקודת נסיגה. כעבור זמן נודע לי את אשר אירע ביתר המקומות. גדוד "בית-חורון" נערך בימין-משה, ועם חשכה עלה הכוח להר-ציון. הגדוד היה מצויד בפצצה מיוחדת, בעלת מטען חלול בצורת קונוס, שאמורה היתה ליצור פרצה בחומה. פצצת הקונוס היתה כבדה מאוד, והחבלנים לא היו מסוגלים להעלותה להר-ציון בשלמותה. על כן נאלצו לפרקה ולהעבירה בשני חלקים. התוצאה היתה שפצצת הקונוס הגיעה להר ציון רק בשעה שלוש לפנות בוקר. היו גם קשיים בהעברת הקונוס אל החומה, ובסופו של דבר פוצץ הקונוס רק בשעה חמש לפנות בוקר. הפיצוץ היה אמנם חזק מאוד, אולם הותיר על החומה רק כתם פיח גדול. בעקבות כישלון הקונוס בהר-ציון, מתעוררות מספר שאלות חמורות. הרי משקלו וגודלו של הקונוס לא היו בגדר סוד. מדוע, אם כן, לא טרחו להעבירו להר-ציון לילה לפני ההתקפה? כיצד זה מבססים פעולה שלמה על פצצה שלא נוסתה כהלכה? או שמא נעשה הכול כדי שגדוד "בית-חורון" לא יפרוץ לעיר העתיקה? גם כוחות לח"י צוידו בפצצת קונוס והמכונית שהובילה אותה נפגעה מפגז שהתפוצץ ליד בנק אנגלו- פלשתינה, לא הרחק מן החומה. פרצה דלקה גדולה, שפגעה גם במכוניות נוספות שהיו בקרבת מקום. תחמושת התפוצצה והקליעים עפו לכל עבר. יחידת לח"י קיבלה קונוס נוסף והחבלנים הצליחו לשאת אותו על כתפיהם ולהצמידו לחומה. אלא שגם במקרה זה היתה התפוצצות גדולה, שרק פייחה את החומה. קצין המבצעים של שאלתיאל הציע לצייד גם את יחידת הפורצים של האצ"ל בפצצת קונוס; אולם לאחר שהתברר לי כי הפצצה לא נוסתה אף פעם בפעולה מבצעית, ביקשתי לוותר עליה ולהשתמש לצורך פיצוץ השער החדש בחומר-נפץ קונבנציונלי, שהוכיח את עצמו עשרות רבות של פעמים בעבר. עם תחילת הפעולה, הורה קצין המבצעים של שאלתיאל לאצ"ל להציב את מרגמותיו ב"מגרש הרוסים" ולהפגיז משם את העיר העתיקה. צ'נקי התנגד נמרצות להוראה זו, בטענה כי "מגרש הרוסים" קרוב מדי לחזית ואנשיו עלולים להיפגע. אולם מחאותיו של צ'נקי לא מצאו אוזן קשבת ואת אשר יגור - בא לו: פגז אויב פגע בסוללת המרגמות שהוצבה ב"מגרש הרוסים" ושניים מן הרגמים, ג'ו (יוסף) כהן וצבי קרינסקי, מעולי האנייה "אלטלנה", נהרגו. צ'נקי עצמו נפצע קשה מרסיסים שפגעו בגופו. המטה הכללי של כל הפעולה שכן בבניין המושל ברחוב יפו 34, סמוך ל"מגרש הרוסים" . המטה היה קשור בקשר אלחוט אל מפקדת האצ"ל, ששכנה בבניין "בנק ברקלייס" ; אל מפקדת לח"י, ששכנה בבניין בנק אנגלו-פלשתינה; ואל מטה גדוד בית-חורון, ששכן בהר-ציון. רענן ייצג את האצ"ל במטה הכללי, אולם לא היה לו קשר ישיר עם מטה האצ"ל שבבניין "בנק ברקלייס". את המידע על מהלך הקרב קיבל רענן מציון אלדד, שפקד על הפעולה כולה. משיחות האלחוט, התקבל במטה הראשי הרושם כאילו כוח האצ"ל התקדם כ-100 מטר בתוך העיר העתיקה, והצלחנו ליצור ראש גשר (לי לא היה כל חלק במסירת מידע זה). והנה, כאשר התקרבה שעת ההפוגה, הודיע אלדד על נסיגת כל הכוחות. רענן התערב מיד, ודרש לקיים את ההסכם שהיה לו עם שאלתיאל, לפיו תימשך הלחימה אם יימשך הקרב בתוך העיר העתיקה. אלדד הסביר לרענן כי הוא חייב למלא את הפקודות שהשאיר לו שאלתיאל, שעזב את המטה סמוך לשעה חמש לפנות בוקר ולא נודע מקום הימצאו. לפי עדותו של רענן, הודיע לו אלדד כי אם האצ"ל ימשיך את הקרב ללא רשות, ישתלטו כוחותיו על השער החדש ולא יאפשרו הזרמת תגבורת ליחידת האצ"ל, שתישאר לכודה בתוך העיר העתיקה. דב יוסף, שאינו חשוד באהדה לאצ"ל, שופך אור על שאלת הפסקת-האש בשעה 05:45 של אותו בוקר. וכך כותב דב יוסף: 93 |
| עוד שאלה מתעוררת כשאנו בודקים את כשלוננו לחזור ולכבוש את העיר העתיקה. מתוך תזכיר שכתבתי אז מתברר, שהיתה לנו זכות חוקית להמשיך בהתקפה, שהתפתחה לטובתנו, גם לאחר שעה 5:45 באשמורת הבוקר של יום השבת. ביום שישי בשעה שש בערב נפגשנו, סגן אלוף שאלתיאל ואני, עם יושב ראש ועדת ההפוגה והודענו לו, ששאלתיאל קיבל הוראה מממשלתנו להפסיק את האש בשעה 5:45 למחרת בבוקר, אם נקבל עד חצות-הלילה הודעה מוועדת ההפוגה שגם הערבים מסכימים להפסקת האש ... למעשה לא קיבלה וועדת ההפוגה כל תשובה רשמית מצד הערבים ... ברור שאילו המשכנו בקרבות אותו בוקר, לא היתה מועצת הביטחון יכולה למצוא בנו אשמה מוצדקת... כששאלתי את שאלתיאל למה הפסיקו כוחותינו לירות בשעה 05:45, השיב שאלו היו ההוראות שקיבל. |
|
פקודת הפסקת-האש וסיום מבצע "קדם" באו בתואנה של תחילת ההפוגה; אולם מעניין לציין כי תואנה זו לא מנעה את כיבוש הכפר הערבי עין-כרם הסמוך, שבוצע בליל ה-18 ביולי, דהיינו יומיים לאחר מועד הפסקת-האש בירושלים. התכנון של מבצע "קדם", מתחילתו ועד סופו, היה מכוון למניעת כיבושה של העיר העתיקה. תחילה, דחיית מועד הפעולה ללילה האחרון של הקרבות. אחר-כך, דחיית שעת האפס משעה 23:00 לחצות לילה, ומחצות - לזמן בלתי-מוגבל ולבסוף ניתנה פקודת היציאה לקרב רק ב-2:30 לפנות בוקר. העיכובים בהעברת הקונוס להר-ציון, והפעלתו רק בשעה חמש לפנות בוקר! התפקוד הלקוי של שני הקונוסים (האחד שהופעל בהר-ציון על-ידי חבלני גדוד בית-חורון, והאחר שהופעל על-ידי לח"י), אשר פייחו את החומה במקום לבקעה. ולבסוף, כאשר התברר שהאצ"ל הצליח לפרוץ את השער החדש, ונדמה היה לשאלתיאל כי נוצר ראש גשר בתוך העיר העתיקה, הוא פקד על נסיגה כללית ואף איים לכלוא את יחידת החוד בתוך העיר העתיקה (ובכך לגזור את דינם למוות), אם יעז האצ"ל להמשיך בקרב. מעניין לציין, כי מלכתחילה נקבע מבצע "קדם" ל-15 ביולי (היום שבו, לפי הערכתו של בן-גוריון, היתה אמורה להתחיל ההפוגה השנייה). ברגע האחרון, הודיע שאלתיאל על דחיית ההתקפה ביממה שלמה, למרות (ואולי בגלל) שבאותו יום נתקבלה החלטת מועצת הביטחון בדבר דחיית ההפוגה בירושלים לבוקר ה-17 ביולי. 180 והנה במקום להקדים את המבצע - דחוהו! האם מקרה הוא שמבצע "קדם" תוכנן כך שתהיה החלטת מועצת הביטחון אשר תהיה - ההתקפה על העיר העתיקה תחל רק בלילה האחרון של הקרבות? וכך מסכם את המבצע דן שיפטן בספרו "האופציה הירדנית": 94 |
|
[...] באותו יום (15.7.48) הועלתה בפני בן-גוריון לראשונה אפשרות אופרטיבית של כיבוש העיר העתיקה, והוא הפגין כלפיה יחס צונן. הוא עצמו לא יזם דיון. ישורון שיף (מפקד גדוד "מכמש") ויצחק לוי (לויצה) "באו מירושלים לבקש שתי פלוגות לכיבוש העיר העתיקה". ביומנו העיר על כך בן-גוריון: "משה דיין היה מתאים לזה - אבל הוא, כמדומני, יורד לדרום בשעה זו". בן-גוריון לא היה צריך לנחש. הוא עצמו הכריע יום קודם לכן לשלוח את גדוד הפשיטה הממוכן 89 לדרום, לאחר שפסל אפשרות של העברת כוחות אחרים לנגב, מחשש שיפגעו במאמץ להקמת המסדרון לירושלים. הוא עצמו קבע כי אין לתגבר את הנגב על חשבון "כיבוש לטרון ושיחרור ירושלים", והוציא מן המערך בחזית זו דווקא את הכוח שהיה, על-פי שיפוטו שלו, מתאים ביותר לשחרור העיר העתיקה ...
רק כאשר כבר היה ברור כי ההפוגה תיכנס לתוקפה בתוך פחות מארבעים ושמונה שעות, החלו בירושלים ההכנות לקראת המבצע לשחרור העיר העתיקה. למבצע הוקצו רק שעות אחדות, בלילה שבין ה-16 ל-17 ביולי, כאשר ההפוגה נועדה להיכנס לתוקפה בירושלים ב-05:45 בבוקר ה-17 בחודש. במקום הגישה העקיפה, שאפיינה את התיכנון המקורי (לפעולה בת שלושה או ארבעה ימים) נבחרה, מחמת לחץ הזמן, התקפת מצח. אפילו פעולה מאולתרת זו, אשר סד הזמן צימצם את סיכויי הצלחתה למינימום, לא באה, ככל הידוע, ביוזמת ההנהגה המדינית או הצבאית העליונה. אפילו כאשר הסתבר כי נותרו רק ארבעים ושמונה שעות עד להפוגה, העדיף הרמטכ"ל תוכנית אחרת (שייח' ג'ראח) לביצוע מידי. מעורבותו האישית של בן-גוריון התמקדה הפעם באזהרות, בהטלת מגבלות על הפעולה ובהבעת פיקפוקים בדבר תוצאותיה, ולא בהמרצת הביצוע או הבטחת תנאים מדיניים ואסטרטגיים להצלחתה, כפי שידע לעשות במקרים אחרים. כאשר נודע לו על ההכנות הנעשות בירושלים לקראת אפשרות כיבוש העיר העתיקה, שלח (15.7) מברק בהול לדוד שאלתיאל אודות "סכנה הרת אסונות שחיילינו ישדדו ויחללו מקומות קודש נוצריים ומוסלמיים. אם יש סיכוי ממשי לכיבוש עליך להכין כוח מיוחד נאמן וממושמע שישמור על המבואות ויאסור על החיילים להיכנס לעיר העתיקה. כדאי לשם כך למקש את כל הכניסות ולהודיע על כך". בנימה של ספק ופיקפוק כתב כי יש לאחוז באמצעי הזה "אם יש סיכוי ממשי של כיבוש". דעתו לא נתקררה עד ששלח מברק נוסף, שהורה לשאלתיאל "להשתמש בלא רחמים במכונת-יריה נגד כל יהודי, ובייחוד נגד כל חייל יהודי, שינסה לשדוד או ינסה לחלל מקום קדוש נוצרי או מוסלמי". |
|
לאחר שקיבל בן-גוריון את הדו"ח על כישלון הפעולה, כתב ביומנו "מדוע הִמרה פקודתנו לעזוב העיר העתיקה ולכבוש שייח' ג'ראח". האמנם הִמרה שאלתיאל את פקודתו של בן-גוריון? מוזר ששאלתיאל לא רק שלא ננזף, אלא שלאחר ימים מספר קיבל מבן-גוריון מכתב מלא שבחים על תפקודו כמפקד מחוז ירושלים! מבצע "קדם" לא נכשל, כי מלכתחילה לא נועד לכיבוש העיר העתיקה! היתה זו אחיזת-עיניים, שתוכננה היטב על-ידי שאלתיאל. הרעיון של מבצע "קדם" לא נולד אלא כדי לפתות את האצ"ל למבצע משותף, כביכול, ולמנוע ממנו על-ידי כך פעולה עצמאית לכיבוש העיר העתיקה. גורל העיר העתיקה נחרץ לא בגלל חולשה צבאית, אלא בשל החלטות מדיניות שבסופו של דבר קִבעו את המצב שבו חולקה ירושלים. לימים, לקראת מלחמת "קדש" (אוקטובר 1956), התקיימה שיחה בין בן-גוריון, שהיה ראש ממשלה ושר-ביטחון, לבין משה דיין הרמטכ"ל: 95 |
בן-גוריון: כל האסון שלנו הוא כי לנו אסור שתהיה מפלה, כי אז נגמר; הם [הערבים] יכולים שתהיה להם מפלה, פעם אחת ושנייה, נפיל עשר פעמים את המצרים - זה לא כלום. יפילו אותנו פעם אחת - וזה נגמר. לא נשתווה אתם בנשק, אין שום אפשרות. מוכרחים להעלות את הכושר של כל חייל. אינני יודע עד כמה באמת הכושר שלנו עולה. מה אתה מביט עלי כך, משה?
הרמטכ"ל: זאת הבעיה? ב.ג.: זאת הבעיה ! הרמטכ"ל: כל המקומות אשר לא לקחנו במלחמת השחרור - אפשר היה לקחת. אפשר היה לקחת את לטרון, את עזה, את פלוג'ה ואת ירושלים. ב.ג.: למה לא לקחו? הרמטכ"ל: לא התעקשנו במידה הדרושה. בצבאות יותר טובים משלנו - עולה גדוד ואם יש לו 50 אחוז אבידות - שולחים אחר במקומו! אנחנו לא עשינו זאת. ב.ג.: בעניין פלוג'ה, דרשתי לרכז את כוח התותחנים שם ויהי מה, ופחדו לעשות זאת. אני לא מדבר על ירושלים - אני יודע למה לא לקחו את ירושלים, לא מפני שלא היה לנו כח... (הדגשה שלי, י.ל.) |
