כשחיה הגיעה לבית-לחם, השאלה הראשונה שנשאלה היתה: איך נאסרת? הבנות, כעשר במספר, ישבו על המיטה והקשיבו לסיפורה של חיה, כיצד נשמעה בכל פעם נקישה בדלה ולאחר שזו נפתחה הופתע הבחור כשראה לפניו שוטרים שהזמינו אותו להיכנס פנימה. הבנות צחקו וביקשו מחיה לחזור ולספר בפרטי פרטים. הן כל כך צחקו עד שהמיטה נשברה.

הייתי חברה בבית"ר וכשנוסד האצ"ל בפתח-תקוה קראו לנו בחשאיות רבה לקולנוע "הרצליה". היה שם חושך ועל הבמה ישב מישהו, שרק מאוחר יותר נודע לנו שזה היה יעקב מרידור. אותו ערב הצטרפנו למחתרת ונשבענו להיות נאמנות לאצ"ל.

בבית הספר לא שוחחנו על אופנה ולא על תכשיטים. כל השיחות היו על המחתרת, כשהיחס לאנשי האצ"ל היה של נידוי. הרגשנו כך כשלמדנו בכיתה ח' בבית הספר "נצח ישראל" וזה נמשך בגימנסיה "אחד העם". היינו שלוש חברות בכיתה, שולה יהודאי, שרה לוקשביץ ואני. באחד הימים הוזמנתי לאחד הפרדסים. הוכנסתי ל"באיקה" (בית אריזה). על השולחן היה מונח תנ"ך ואקדח. הושבעתי אמונים לאצ"ל. מיד לאחר מכן התחלנו שלושתנו בהדבקת כרוזים, כשפנינו רעולות. הבנות חולקו לפי הרחובות שבהם הודביקו את הכרוזים. עברנו אימוני נשק בבית-כנסת נטוש ברחוב פינסקר.

יום אחד הן קיבלו הודעה שהן משתחררות, ואנחנו כארבעים חברות האצ"ל ולח"י, שכבנו במיטות וקראנו. והנה נכנסה אחת מבנות ה"הגנה" ואמרה: "אנחנו משתחררות, ואנו מבקשות את הספרים שאתן קוראות בהן".
ענתה אחת מאתנו: "אבל לשם מה לכן הספרים, הרי אתן יוצאות מכאן?"
אמרה חברת ה"הגנה": "הספרים נשלחו על-ידי היישוב המאורגן עבורנו ולא עבורכן".
לאחר הדברים האלה, זרקה חברת האצ"ל את הספר שהיה בידה לכיוון הדלת וכך עשו גם יתר הבנות. חברות ה"הגנה" התכופפו להרים את הספרים, שלא נותרו מהם אלא קרעים בלבד. היה זה מחזה מביש שלא אוכל לשכוח.

באחד הימים יצאנו לפתח-תקוה כדי להתאמן באחד הפרדסים במכונות ירייה. לאחר גמר האימון נסענו באוטובוס חזרה לתל-אביב ויצא לי לשבת ליד יהודה. כך התחיל להתפתח בינינו רומן ובשנת 1943 באנו בברית הנישואים. כעבור שנתיים נולדה בתנו הבכורה, קרני, אולם את השמחה הפר מאסרו של יהודה. החלה תקופה קשה מאוד עבורי, ובנוסף להיותי אשת עציר, הייתי גם אם טרייה. היו לי קושיי קיום ונתקלתי בניכור ושנאה של הסביבה. באחת הפעמים כאשר לקחתי את קרני התינוקת לביקור ואמרתי לנהג האוטובוס שברצוני לרדת בצומת לטרון, נתקלתי במבטי בוז ואף אחד לא טרח לפנות לי מקום ישיבה ונאלצתי לשבת על המדרגות. את הדרך מן הצומת ועד למחנה עשיתי ברגל ולעיתים נסעתי במכונית ערבית. באחת הפעמים בא אלי חיים לנדאו ואמר לי שאני צריכה להעביר איזה הודעה חשובה ללטרון שעומדים לשלוח כלי פריצה לקראת תכנון בריחה ושזה יגיע בחבית זיתים בעלת תחתית כפולה. נסעתי ללטרון והפגישה שלי עם יהודה היתה כאשר שנינו עמדנו משני צִדי הגדר. ברגע שהשוטרים הסתובבו, מסרתי ליהודה את ההודעה בפולנית. לאחר שיהודה שוחרר היתה בבתינו שמחה מהולה בעצב, כי הילדה לא הכירה את אבא שלה.

בשבת אחת, בהיותו קצין תורן ביגור, הגיע קצין המודיעין של נפת זבולון, בחור מגודל ומתולתל, ואמר כי הגיעו ידיעות שלמחרת היום מתכוונים אנשי אצ"ל לפוצץ כנסייה על הר-הכרמל שעה שיהיו בה קצינים בריטיים רמי מעלה ומשפחותיהם. אותו קצין הודיע, שאם יבוצע פיצוץ זה וייעשה טבח בבריטים, עלולה לצמוח שואה והוא מבקש לשלוח חמישה בחורים שיתפסו את אנשי האצ"ל. גורי כינס קבוצת צעירים, פנה אל רגש האחריות הלאומית שלהם והסביר כי הכוונה היא למנוע רצח חפים מפשע. עוד לפני ששקלו הללו אם יסכימו לפעולה, ביקש את 'מילת הכבוד' של קצין המודיעין, כי אנשי האצ"ל שייתפסו לא יוסגרו לבריטים. הבחור הבטיח. לפנות בוקר נתפסו שלושה צעירים וצעירה מהאצ"ל וגורי זוכר איך שכבו על בטנם עקודים: ידיהם כפותות לאחור. לבסוף הוסגרו כולם לבריטים.

שישה מליון יהודים נרצחו על-ידי הנאצים והנני מאשים בפומבי את הממשלה הבריטית בשותפות ברצח המוני זה. לפחות מיליון יהודים אפשר היה להציל אילמלא הספר הלבן, הבלתי חוקי...
שואל הנאשם מוסקוביץ: כבוד הרב, האם לפי תורת ישראל מותר להילחם בנשק, בכדי להנחיל את ארץ-ישראל לעם ישראל?
משיב הרב פישמן: לפי תורת משה מותר להתאמן בשימוש בנשק, בכדי להחזיר את הארץ לעם ישראל. אני הנני כבר בן שבעים ואני לומד להשתמש בנשק ואין בדעתי לסמוך על המשטרה במקרה של צורך. הנני מאמין באמונה שלמה בבואו של המשיח ולפי המסורת העברית יילחם המשיח וחרב בידו.

כבוד השופטים, מההיסטוריה אנו יודעים, כי הנשים, אשר רוח המלחמה לא זרה להן כל עיקר, לקחו חלק פעיל במלחמות השחרור. הדיכוי והשעבוד ממוטטים את עבותות העם ומסכנים את עצם קיומו. קיימת החרדה לגורל הדור הבא, המצווה גם על האישה לצאת לקרב. העובדה, כי על ספסל הנאשמים במשפט זה, ליד הבנים יושבות בנות לפי אותה ההרשעה, מוכיחה בעליל, כי המלחמה שמתנהלת בארץ-ישראל במשטר הבגידה והדיכוי שלכם, נושאת בחובה את כל האותות של מלחמות החרות, הידועות לנו מההיסטוריה.
ואם אנו הבנות, אשר העונשים ובתי-הכלא שלכם לא יפחידונו, נעודד בדוגמא שלנו את אלפי הצעירים העברים בארץ-ישראל למלחמה לשחרור המולדת - תשכון בלבי לנצח ההכרה כי בימי המבחן הגדול נמצאתי במקום בו חייב היה להימצא כל יהודי, אשר בלבו יוקדת האהבה לעמו.

[...] במשך 25 שנות שלטונכם אירעו בארץ-ישראל 4 פוגרומים מאורגנים. המתנפלים היו ערבים: היוזמים והמסיתים היו - סוכנים בריטיים. העובדה הזאת איננה מוטלת עוד בספק [...] ידוע למשל כיצד התנהג אדון קפרטה בחברון בשנת 1929, שם שחטו, אנסו והתעללו במאות אנשים מחוסרי מגן. אבל ראש המשטרה שלכם עמד כנירון הרומאי, והתבונן בשלווה נפשית במהלך "הקרב", בו בזמן שכמה יריות באוויר היו מספיקות בכדי לפזר את ההמון הפחדני... ואומנם, לאחר שנהרגו כבר ששים איש בחברון הקדושה ונפצעו מאות, הואילה משטרתכם לירות כמה פעמים באוויר והמתנפלים והשודדים ברחו מיד...
מדוע, אפוא, קרו דברים אלה במשך שנים רצופות, ואתם לא בלבד שלא ניסיתם לשים להם קץ, אלא אף הוספתם שמן למדורה.
את ההסבר הטוב ביותר תמצאו לא בדבריי אלא בעובדה מסוימת, הידועה לכם יפה. הנה, כבוד השופטים, לא קרה אף פעם בארץ זו, שפקידיכם יודחו, יורדו מדרגתם, או יועמדו לדין עבור התנהגותם בימי ההתנפלויות המאורגנות של ערבים על יהודים. להפך, תמיד נשארו במשרותיהם, או אף הועלו בדרגתם. אדון קפורטה למשל - הייתי אומרת הרוצח קפורטה - הוא כיום המפקח הראשי של המשטרה במחוז חיפה הגדול והחשוב. הן הוא והן פקידים אחרים, גבוהים ממנו וקטנים ממנו, שאף ידיהם מגואלות בדם אחינו היהודים, קיבלו אותות הצטיינות עבור אומץ-לב והתנהגות מעולה...
שלטונכם החליט לשים קץ לשיבת היהודים לארצם. ניסיתם להוכיח שתהליך זה, שאין צודק כמוהו, נתקל בהתנגדות מתמדת של האוכלוסייה הערבית וכרוך בשפיכת דמים בלתי פוסקת... אבל עובדה היא כי לא למען הערבים רוצים אתם לקחת מאתנו את ארצנו. אתם עושים זאת, בכדי להשתלט על הארץ הזאת באופן סופי...
אין לנו ולא כלום נגד שכנינו הערבים. אנו רוצים לחיות אִתם בשלום: המדינה העברית תהיה ביתם, כשם שהיא תהיה ביתנו. הממשלה העברית תבנה בתי-ספר, כשם שאתם בונים בתי-סוהר. יש פה מקום גם בשביל מיליוני יהודים וגם בשביל האוכלוסייה הערבית. איש מאתנו אינו רוצה לנצלם או לגרשם. שימו לב, דווקא מפלגה בריטית, מפלגת הלייבור, הבטיחה לפני שהגיעה לשלטון להקים מדינה עברית "טהורה" ולהעביר את ערביי ארץ-ישראל למדינה ערבית אחרת. ואילו אנחנו, הנחשבים לקיצוניים, חושבים כי אין הדבר הכרחי. כמובן, אם הערבים יבחרו להיות עם אחיהם בעיראק וירצו, מרצונם הטוב, ללכת שמה - לא נעמוד בדרכם...
בעמדנו לפניכם כנאשמים בהחזקת נשק, הננו מצהירים כי הנוער ימשיך להחזיק בנשק. חובתו היא להגן על עצמו ועל חיי אחיו בפני פורעים, כשם שחובתו היא להילחם בשלטון הדיכוי המשתמש בפרעות דמים כבמכשיר פוליטי למען השגת מטרותיו החשוכות.

כבוד השופטים, אני מודה כי רציתי להפיץ את הכרוזים הללו, אך אין אני מודה באשמתי. להפך, בטוחה אני כי אך את חובתי עשיתי. לו העם האנגלי היה במצב של עמי, היה כל צעיר אנגלי עושה - בברכתכם - כמוני. ארץ-ישראל היא המולדת שלי. היא המולדת של עם ישראל. על ארץ זו השתלטתם ונעלתם את שעריה. בגלל זה הושמדו שישה מליון יהודים; בגלל זה גוועים היום אלפים של אחי, הרוצים לבוא הנה ואתם אינכם מרשים להם לבוא. זוהי רשעות שאין לה דוגמא אלא באכזריות הגרמנית. לפיכך חייב כל יהודי להילחם בשלטונכם. והוא גם יילחם, למרות שתשלחונו לבתי-כלא ולמחנות ריכוז. זוהי היום סיסמת הנוער העברי כולו: אף-על-פי!

לשכנים נאמר שמשפחת הלפרין היא משפחת פליטים פולניים, שלא יכלה למצוא דירה בעיר. אומנם ראש המשפחה אינו יוצא כל יום עם בוקר למקום עבודתו, כשאר תושבי השכונה, אבל גם לכך נמצא הסבר מתקבל על הדעת. סיפרנו לשכנים כי ראש המשפחה, המתפרנס מסיועו של ארגון הפליטים, לומד את החוק הארצישראלי ומתכונן לבחינת עורך דין, לפיכך מרובה עבודתו בבית מהתעסקותו בחוץ.

"אסור לחשוב ככה ולהפסיק את הפעילות בגלל הילד. הייתי בטוחה שכבר ידאגו לו. ובכלל, אילו היינו חושבים על אשר עלול לקרות לנו כתוצאה מהפעילות בארגון - לא היינו עושים דבר".

בראשית המרד נפגשתי פעם יחידה עם אחד ממפקדי ההגנה החשובים, משה דיין. הוא ביקש להחליף אתי דעות. מאחר שהשמועה אמרה, כי הוא מן "האקטיביסטים" בהגנה, הסכמנו לכך. החלפנו דעות... סיפרתי לדיין על מלחמתנו וערכה המדיני. בדברים רבים מצאנו הסכמה, לפחות בשיחה. דיין השמיעה באוזני גם דברי עידוד מלבבים. הוא אמר כי לאחר פעולותינו החל ציבור הפועלים להתייחס "בחיבה אל האצ"ל"... הוא העריך את פעולתנו בעיקר מבחינה חינוכית. אנחנו מוכיחים לנוער העברי כולו, כי אפשר ואפשר להכות בבריטים...

"מי שם"?
"ישראל"
"איזה ישראל"?
"ישראל גלילי".

בתחילה לא ידעתי מיהו, רק ידעתי שהוא איש חשוב ויש לשמור עליו. בגין נהג לעבוד בחדר ולעיתים קרובות גם היה לן שם. לשם כיסוי סיפרתי לשכנים כי בגלל מצבנו הכלכלי הקשה אני נאלצת להשכיר את החדר לדייר משנה (נוהג שהיה מקובל מאוד באותם ימים). כשבגין הגיע הוא היה רזה מאוד ואני נהגתי לבשל לו ולהאכיל אותו כדי שיעלה קצת במשקל. בפעם הראשונה שהבאתי לו את האוכל לחדרו הוא נישק את ידי. אני הסמקתי מרוב בושה, כי לא הייתי רגילה לנימוס הפולני.

באחד הימים הוכרז עוצר בתל-אביב. רפאל היה אז במשטרה (הוא שירת במשטרת הצפון ברחוב דיזנגוף) ואני יצאתי למרפסת כדי לעמוד על המשמר. לפתע עצרה מול הבית מכונית צבאית ועליה 5 חיילים עם הכומתות האדומות ("הכלניות"). נכנסתי מיד הביתה, פניתי אליו (באותו זמן עוד לא ידעתי את שמו, וכאשר הבת שלי שאלה אותי כיצד קוראים לו, אמרתי לה "יהודה") ואמרתי לו: "לדעתי אתה צריך להיכנס לבונקר". מאחר ובאותה תקופה הרבה בגין בעישון, סילקתי את המאפרה עם אפר הסיגריות, ניקיתי הכול והוא נכנס לחדר מחבוא. לאחר שהוא נכנס, צבעתי מיד את הסדק שנוצר בין הדלת לקיר, כדי שלא ירגישו בסדק (בקרבת מקום היתה תמיד קופסת צבע עם מברשת). לאחר מכן הכנתי את עצמי לקבל את הבריטים. על השולחן היה בקבוק משקה וכפי שהכינו אותי התכוננתי להיות אדיבה, לקבל אותם יפה ולאפשר להם לחפש בכל הדירה. בעודי ממתינה, שמעתי שהם נכנסו לחדר המדרגות, אבל המשיכו לעלות לקומה השנייה (אנו גרנו בקומת הקרקע). בקומה השנייה התגורר אדם שעבד אצלם בקנטינה והם פשוט באו לקחת אותו לעבודה. לאחר שהם הסתלקו, חיכיתי קצת, פתחתי את הדלת הנסתרת ואמרתי לבגין: "אתה כבר יכול לצאת". תשובתו היתה: "חנה, זה היה תרגיל מצוין".

לאחר פריצת כלא עכו (4 במאי 1947) הגיעו אלינו איתן לבני (ששוחרר מן הכלא), יואל (יעקב עמרמי), גידי (עמיחי פאגלין) וחיים לנדאו ואני הכנתי אז ארוחת ערב של יציאת מצרים: מרק עם קניידלך ודגים ממולאים והם ישבו ואכלו וחגגו. אגב, אני הבאתי להם את האוכל אבל אני לא אכלתי אתם. בשעת הארוחה שמעתי שבגין שואל את איתן לבני לשלום בן הדוד שלו שעבד בעירייה (הכוונה לדוד בגין-המאירי שהיה איש לח"י וישב בכלא עכו). ורק אז הבנתי שהאיש שמתאכסן בביתי הוא מנחם בגין.

בחודש אוקטובר 1948 ילדתי את בני והזמנתי את בגין להיות הסנדק. לאחר הברית לקח אותי בגין למרפסת ושאל: "חנל'ה, האם היית מוכנה לעשות את זה עוד פעם בשבילי?" "ללא כל היסוס" עניתי.

כשיצא ספר "המרד" לאור, התנצל בגין בפנינו על כי לא כתב על ביקוריו בביתנו בתקופת המחתרת והסתפק רק במשפט הבא: "בימי המצב הצבאי החזיקני בביתו שוטר עברי, ש'עזר' לבריטים לחפש 'טירוריסטים'". בגין הסביר לנו כי לא רצה להזיק לרפאל, שהמשיך לשרת במשטרה גם לאחר הקמת מדינת ישראל, מאחר ובאותם הימים התנכלו במשטרה ליוצאי האצ"ל.