שער שלישי
תנועת המרי העברי

ההגנה מצטרפת למרד

עם התקרב מועד סיום מלחמת-העולם באירופה, גברו התקוות בקרב מנהיגי התנועה הציונית לשינויים במדיניות הממשלה הבריטית כלפי עליית יהודים לארץ-ישראל. אולם כגודל התקווה - כן גודל האכזבה. זמן קצר לאחר המלחמה הוכרזו בבריטניה בחירות כלליות. מנהיגי מפלגת "הלייבור", שהיתה באותו זמן באופוזיציה, הבטיחו שאם מפלגתם תזכה בבחירות, הם יבטלו את "הספר הלבן" ויאפשרו לשארית הפליטה היהודית באירופה לעלות לארץ-ישראל. יתרה מזאת, הם גם יפעלו למען הקמת בית-לאומי בארץ, שיהפוך בהדרגה למדינה יהודית עצמאית.
בקיץ 1945 זכתה מפלגת "הלייבור" בבחירות, אולם לא עבר זמן רב עד אשר הממשלה החדשה הכריזה כי לא יחולו כל שינויים במדיניות החוץ של בריטניה ולא יהיו שום הקלות בכל הנוגע לעליית יהודים ארצה. דבקותה של ממשלת "הלייבור" ב"ספר הלבן", גרמה אכזבה גדולה בקרב המנהיגים היהודיים בארץ ובתפוצות. הנהלת הסוכנות היהודית הגיעה אף היא למסקנה כי אין מנוס מפתיחת מאבק מזוין נגד ממשלת המנדט הבריטי בארץ-ישראל.
בשלב ראשון הופסק הסזון ונפתחו מגעים לשיתוף פעולה בין ה"הגנה", האצ"ל ולח"י. המשא-ומתן הוכתר בהצלחה, ובסוף חודש אוקטובר 1945 נחתם הסכם בין שלושת הארגונים בדבר הקמתה של "תנועת המרי העברי".
ב-1 בנובמבר 1945 בוצעה ההתקפה המשותפת הראשונה של שלושת הארגונים, אשר נודעה בשם "ליל הרכבות". באותו לילה חיבלו יחידות של ההגנה ב-153 נקודות ברשת מסילות-הברזל ברחבי הארץ ופוצצו סירות משמר בנמל יפו וחיפה, בעוד יחידה משותפת של האצ"ל ולח"י, בפיקודו של איתן לבני, תקפה את תחנת הרכבת הראשית בלוד.
ההד בבריטניה לפעולת "ליל הרכבות" היה רב. העיתונות פרסמה כתבות מפורטות על מעשי החבלה ונציגי הממשלה לא איחרו לגנות את הפעולה. הסוכנות היהודית פרסמה בלונדון הודעה מיוחדת, בה נאמר, בין היתר:
זוהי טרגדיה שהעניינים בארץ-ישראל הגיעו לשלב כזה. הסוכנות היהודית שוללת את השימוש באלימות כאמצעי למאבק פוליטי, אך נוכחה לדעת כי יכולתה להטיל התאפקות הועמדה במבחן קשה בשל המשך המדיניות [של הממשלה הבריטית] שהיהודים רואים אותה כפטלית לגביהם.

אמנם אין בהודעת הסוכנות היהודית הסכמה לפעולת החבלה, אולם זו הפעם הראשונה שהיא מביעה הבנה למניעיה.


פיצוץ משרדי הבולשת בשנית

לא עברו חודשיים מ"ליל הרכבות", וב-27 בדצמבר 1945, יצאו כוחות משותפים של האצ"ל ולח"יּ כדי לפקוד בשנית את משרדי הבולשת בירושלים. הבריטים למדו את הלקח מן ההתקפה הראשונה (שנערכה ב-23 במרס 1944) וערכו ב"מגרש הרוסים" בירושלים סידורי ביטחון מיוחדים, אולם לוחמי המחתרת העברית הצליחו להתגבר על המשמרות הבריטיים, לחדור אל תוך הבניינים ולהפעיל בתוכם את מטעני הנפץ. בניין הבולשת המרכזית קרס תחתיו. שוב הוכח, ששום דבר לא יוכל לעמוד מפני המוח והתעוזה היהודיים. על ההצלחה העיבו מותו של צבי אהרוני, איש לח"י, שנפצע פצעי מוות ופציעתו של יעקב גרנק (שנודע אחר-כך בכינוי "דב הבלונדיני"), אף הוא איש לח"י. גרנק הועבר לחדר עזרה ראשונה שהוכן בעוד מועד ברחוב אגריפס, שם הייתה גם זהבה לדרמן-פוליאצ'ק. ד"ר הפנר שהוזעק למקום קבע שגרנק נפגע על-ידי שני כדורים; האחד חדר לריאות והשני פגע בכתף. מאחר ומסוכן היה להעבירו לבית-החולים, הוא טופל במקום. כעבור שבוע ימים, כשמצבו הוטב, הוא הועבר מירושלים לתל-אביב.
באותו לילה נערכו שתי התקפות באזור תל-אביב. ההתקפה האחת נערכה על המטה המחוזי של המשטרה והבולשת ביפו, ששכן בבניין בן ארבע קומות בדרך יפו-תל-אביב (היום רחוב אילת 19). הכוח הפורץ התקרב לבניין בחסות החשיכה והצליח להחדיר פנימה מטען של חומר נפץ. כעבור מספר דקות נשמעה התפוצצות שהרסה את הקומה השנייה של הבניין, בה שכנה הבולשת הבריטית.
ההתקפה השניה, בפיקודו של עמיחי פאגלין ("גידי"), נערכה על המחנה הצבאי ששכן במגרשי התערוכה בצפון תל-אביב. המטרה הפעם היתה להחרים נשק כדי לחמש בו את היחידות הלוחמות של הארגון. בשעה היעודה נגזרה הגדר במספריים מיוחדים ויחידת הפורצים שמה פעמיה לכיוון הבניין המרכזי. "גידי" קרא ברמקול לעבר החיילים להיכנע. כמה עשרות בריטים שצייתו להוראה ונכנעו ללא קרב, הוכנסו לבניין המרכזי והוחזקו שם תחת משמר עד לגמר הפעולה. חוליה אחרת התקדמה לעבר המחסנים, אולם אנשיה נתקלו באש אוטומטית שנורתה מאחד הבניינים. "אבנר" (דב שטרנגלז) ניסה לזרוק רימון לעבר היורה, אולם נפצע מכדור בלסתו, והרימון התפוצץ בסמוך לו. פציעתו הייתה קשה. מן היריות נפגעו עוד חמישה מאנשי היחידה, אולם לבסוף עלה בידי התוקפים לשתק את מקור האש ולפרוץ למחסן. למרבה האכזבה נמצא המחסן ריק מנשק, והבחורים נאלצו לסגת בנושאם אתם את הפצועים ומעט הנשק שנלקח מן השומרים. הם נסוגו בשתי סירות-מנוע שהוכנו מראש ואשר הובילו את הלוחמים לאורך נהר הירקון עד ל"שבע טחנות" ליד רמת-גן. שם קיבלה את הבאים בהתרגשות קבוצה של אנשי אצ"ל וביניהם גם דבורה נחושתן, אולם מראה הפצועים הרבים השרה אווירה קשה. היה זה מספר הפצועים הגדול ביותר שנפגעו עד אז בפעולה אחת. עוד בהיותם בסירה, נחבשו הפצועים על-ידי פנינה רוטשטין ומלכה פיין ("טופסי"), שהיתה אחות במקצועה וכינויה ניתן לה בגלל שערה המתולתל. דב שטרנגלז ("אבנר"), שנפצע פצעים קשים, הועבר תחילה לדירתם של עליזה (ליצי) ומשה גרינברגר, שהיו חברי הארגון, ואחר כך לבית-החולים "הדסה" בתל-אביב, שם קבעו הרופאים את מותו. יתר הפצועים הועברו לבית-החולים "פעולן" ברמת-גן. בית-החולים שכן בבית שהיה בבעלות שלום שוק-הלוי, שפעל גם כשותף. שוק-הלוי היה רביזיוניסט ותיק ואחת מבנותיו, רות, היתה חברת האצ"ל. היא נאסרה, כזכור, בשנת 1939 יחד עם 38 חברי קורס המפקדים שהתאמנו במשמר-הירדן ונתפסו על-ידי הבריטים.
לאחר הפעולה פרסמה המפקדה הודעה מיוחדת של "ציונים לשבח". בהודעה נאמר בין היתר:1

א - שלוש פעולות ההתקפה האחרונות הוכיחו לעם ולעולם, מה עצומים הם הכוחות הרוחניים הגנוזים בקרב הנוער העברי. הן הוכיחו גם, מה רב היה כושר התכנון הצבאי של מפקדי המעמד [כינוי לאצ"ל], שעיבדו את פרטי הפרטים, הן להלכה והן למעשה [...]
ב - המפקדה מציינת:
את גונדר איתן [איתן לבני], שחלש על התוכניות ועל ההכנות והוכיח שוב את כשרונו הצבאי המפליא.
[...]
את ראש קבוצה דבורה [מלכה יפת-פיין, היא "טופסי"], שהצילה, הודות למסירותה, אומץ ליבה וזריזותה מספר חיילים - פצועים.
את כל החיילים הפצועים שהתנהגותם היתה, על אף כאביהם האיומים, התנהגות חיילים למופת.
כבוד למפקדי המעמד וחייליו, המגשימים את צוואת המצביא ונושאים את אש המרד בישראל.

[הדגשה: י.ל.]

רכבת הכסף

בתקופת המנדט הבריטי, נהגו לשלם את המשכורות במזומן. כל עובד היה מקבל מעטפה ובה התשלום המדויק של המשכורת בצירוף תלוש הסבר. וכך מדי חודש בחודשו היתה יוצאת לדרך רכבת מיוחדת כדי לשלם את המשכורות של כאלף עובדים שהיו פזורים ברחבי הארץ. הרכבת יצאה מחיפה והגיעה במסעה עד קנטרה בדרום ועד לסולם צור בצפון. איתן לבני, קצין המבצעים של האצ"ל, תכנן פשיטה על "רכבת הכסף" כדי לממן את המבצעים הרבים של אותם ימים. לאחר סיורים במסלול נסיעתה של הרכבת, הוחלט לארוב לה ליד חדרה ולעצור את מהלכה באמצעות מוקשים, שיונחו בעוד מועד על הפסים. בסיורים המוקדמים השתתפה גם אהובה חממי-סבוראי יחד עם מפקדה אבנר סבוראי, שלאחר הקמת המדינה היה לבעלה. שישה חודשים מאוחר יותר נתפסה אהובה בשעה שהדביקה כרוזים בחדרה ונשלחה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. כעבור שנה שוחררה מבית-הסוהר ונגזר עליה מעצר בית.


אהובה סבוראי

ב-11 בינואר 1946 מסר המודיע (משה בכר) לאיתן כי הרכבת אמורה לצאת לדרכה למחרת היום, כלומר בשבת ה-12 בינואר. למפקד הפעולה התמנה מנדל מלצקי, ששימש באותו זמן מפקד מחוז חיפה, ועוד באותו לילה הוטמנו המוקשים ליד הפסים, לא הרחק מחדרה. ביום השבת בבוקר יצא איתן לחיפה כדי לזהות את הרכבת ולמהר לחזור עם המידע שיאסוף למקום הפעולה. הוא נעזר במונית שהיתה נהוגה בידי אסתר טגנסקי, שהשתתפה עם המונית שלה בפעולות רבות. הנסיעה במונית שבה נוהגת אישה הוסיפה ביטחון רב, מאחר והשוטרים לא נהגו לערוך חיפושים אצל נשים. בחיפה נסע איתן ישירות לתחנת הרכבת, שם ראה את הארגזים השחורים מכילי הכסף מונחים על הרציף, לא רחוק משער הכניסה, ואת הרכבת שהמתינה על המסילה. לאחר שהסבלים העמיסו את הארגזים על הרכבת, רשם איתן את מספר הקטר ויצא מיד לדרך. את אשר אירע לאחר מכן ליד חדרה מספר איתן לבני: 2
המוקש התפוצץ מתחת לקטר, שהתהפך על צִדו, והקרונות הסמוכים לו לא ירדו מן המסילה. המשמר, שהיה מורכב משוטר בריטי וחמישה שוטרים ערבים, אומנם הצליח להתאושש מן ההלם ופתח באש, אך יחידת האבטחה השתלטה עליהם במהירות ופרקה אותם מרוביהם. גם יחידת ההשתלטות התגברה חיש מהר על השַלָמים, שחששנו שמא הם חמושים באקדחים, והושיבה אותם בצד המסילה. קרון התשלומים נשאר עומד והאנשים התחילו לפרוק מתוכו את הארגזים. הפעולה התנהלה במהירות, ונושאי הארגזים התחילו לרוץ אתם לעבר המחסן שבקצה שכונת נחליאל. תוך דקות ספורות נעלמו התוקפים, ועל המסילה נשארו רק הקרונות שניזוקו, אנשי המשמר והשַלָמים ההמומים.

הכסף הוצא מן הארגזים וחלקו העיקרי הועבר לתל-אביב על גופן של שבע הבנות שהמתינו בקרבת מקום והן: שרה חייכמן, מיצי טאו, מלכה יפת-פיין, ציפורה פרל-פאגלין, מלכה קופילוביץ-גולדברג, שרה רוזנברג-לבני, ופנינה רוטשטיין. הכסף הוכנס לתוך גרבי ניילון שנקשרו סביב הגוף, והבנות נראו כאילו הן בהריון. השלל הסתכם ב-35 אלף לירות ארצישראליות, סכום גדול מאוד שבאותם ימים אפשר היה לרכוש בו ארבעים דירות בבית משותף.
אחת מתוצאות הלוואי של החרמת הכסף היתה - שידוך של שלושה זוגות שהשתתפו בפעולה: יעקב גולדברג נשא את מלכה קופילוביץ, עמיחי פאגלין ("גידי") נשא את ציפורה פרל, ואילו איתן לבני נשא את שרה רוזנברג לאישה.

אסתר טגנסקי3
אסתר טגנסקי היתה נהגת המונית היחידה בתל-אביב באותם ימים. את הפגישה הראשונה שלה עם האצ"ל עשתה אסתר בשנת 1944 כאשר חמישה אנשים, שהציגו את עצמם כקצבים, ביקשוה להסיעם לכפר ערבי לשם קניית בקר. כשהגיעו ליד גשר בין בית-דגן ולוד ביקשו הנוסעים מהנהגת לעצור וכעבור מספר דקות אמרו כי מאחר שהערבים לא באו לפגישה הוחלט שאחד הנוסעים יחזור עם המונית לתל-אביב ובערב תחזור המונית למקום לאסוף את היתר. וכך היה.

למחרת קראה אסתר בעיתון כי שני גשרים פוצצו במקום לשם הובילה את ה"קצבים". כאשר פנו אליה אנשי האצ"ל פעם נוספת אמרה להם, שהם אינם צריכים להעמיד פנים ולחפש תירוצים וכי היא מוכנה לעזור למחתרת שלוחמת בשלטון הבריטי. מאז הפכה אסתר טגנסקי לנהגת קבועה של האצ"ל ושירתה את הלוחמים בפעולות רבות.
בין היתר עסקה אסתר גם בהעברת נשק מיפו לתל-אביב, ומאחר שהכירה שוטרים וקצינים בריטים רבים, שנהגו לנסוע אִתה, לא ערכו חיפוש במכוניתה. קרה פעם שאסתר הצליחה לרכוש מ"ידידיה" הבריטים 4 אקדחים ותחמושת רבה. היא מיהרה לכיוון תל-אביב, אולם בדרך עמדו שני שוטרי תנועה וסימנו לה לעצור. היא חששה שיערכו חיפוש במכונית, הגדילה את המהירות והצליחה להגיע לביתה ולהחביא את הנשק. כעבור מספר ימים קיבלה אסתר דו"ח על נסיעה במהירות מופרזת.

ב-19 בינואר 1946 נעשה ניסיון פריצה לבית הסוהר המרכזי בירושלים כדי לשחרר משם את אסירי המחתרת. איתן לבני, שהיה אחראי לתכנון, העריך כי מיד לאחר ההתקפה תיסגר הדרך הראשית המקשרת את ירושלים עם השפלה, ולכן חיפש דרכי נסיגה חלופיות. שוב הזמין את אסתר טגנסקי ויחד נסעו במונית שלה בדרך לא דרך עד שמצאו דרך עוקפת. למרבה הצער נכשלה הפעולה, והדרך העוקפת שימשה רק את התוקפים, שנסוגו ללא חבריהם האסירים.

לפני ההתקפה על שדה-התעופה בקסטינה, (ראה להלן) היה צורך בתכנון מדוקדק: "לצורך הסיור השתמשנו שוב במונית הנאמנה של אסתר טגנסקי, אותה מונית מדגם "אדלר" שלא משכה אליה הרבה תשומת-לב כשנעה בכבישי הארץ. נסעתי עם גידי לאורך השדה חזור ושוב כדי לאתר את ריכוזי המטוסים ולחפש נקודת-פירצה מתאימה". 4 אסתר השתתפה לא רק בסיורים המוקדמים, אלא גם בליל הפעולה, כאשר היתה צמודה לאיתן, שעקב מקרוב אחר הנעשה.

ב-3 בפברואר 1946 הסיעה אסתר במוניתהּ את אנשי האצ"ל לבושים בבגדי חיל התעופה הבריטי כאשר פניהם אל מחנה הנופש הצבאי בתל-אביב ("מחנה יונה"). הכוונה הפעם היתה החרמת נשק ולאחר שהמטרה הושגה נסוגו הבחורים מן המקום.

למחרת היום הוזמנה אסתר לבולשת ושם נחקרה על מעשיה ביום בו נראתה בקרבת המחנה הצבאי "מכונית ירוקה עם נהגת". אסתר לא הכחישה דבר וסיפרה כי באותו יום הסיעה ארבעה חיילים בריטים למחנה, ואלה ביקשוה לחכות להם על-מנת לקחתם בחזרה. לאחר שעבר זמן רב והם לא חזרו, נסעה מן המקום. בעדותה מספרת אסתר, בין היתר: 5
למחרת היום נקראתי שוב לחקירה והפעם בתחנת המשטרה ברחוב דיזנגוף. בחקירה נתבקשתי לנסוע עם מכוניתי בדיוק באותה דרך שבה נסעתי עם האנשים הנ"ל. חקרו אותי באיזו תלבושת היו הנוסעים ואם היה להם נשק. שאלו אותי אם הם דיברו אנגלית טובה. עניתי להם שהתלבושת של החיילים היתה של חיל התעופה, ונשק לא ראיתי. אינני יכולה להבחין אם האנגלית שלהם היתה טובה כי בעצמי אינני יודעת טוב אנגלית.
אסתר שוחררה והמשיכה לעבוד כרגיל, אולם החשד נגדה לא הוסר. מפעם לפעם נחקרה במשטרה, אלא שהחוקרים לא הצליחו לדלות ממנה שום מידע. לבסוף נעצרה והועברה לבית-הסוהר ביפו בתא אחד עם ערביה. באחת החקירות נשאלה אסתר מאיזה מקום מזמינים אותה אנשי המחתרת. תשובתה היתה כי אין לה קשר עם המחתרת, אבל בדרך כלל מזמינים אותה מתחנת המוניות ליד כיכר מוגרבי או מביתה.

לאחר שחרורה מבית-הסוהר היתה אסתר טגנסקי תחת מעקב תמידי של הבולשת ועל-כן נאלצה לנתק את קשריה עם האצ"ל. רק בסוף שנת 1947, כאשר היה ברור שהמנדט הבריטי עומד בפני סיומו, חידשה אסתר את קשריה עם המחתרת ועזרה רבות במלחמת העצמאות.


ליל שדות התעופה

אחת מפעולותיה המרשימות של תנועת המרי העברי, הייתה ההתקפה על שלושה שדות תעופה צבאיים בעת ובעונה אחת. יש לזכור, כי לאחר מלחמת-העולם השנייה, הפכה ארץ-ישראל למרכז חשוב של חיל-האוויר הבריטי ומטוסים מסוגים שונים הועברו ארצה. לא ייפלא אפוא שמטוסים אלה הפכו למטרות של המחתרת.
דב כהן ("שמשון") נתמנה מפקד היחידה שהתקיפה את שדה התעופה הצבאי בלוד. כדי לתכנן את הפעולה, הרבה שמשון בסיורי יום וסיורי לילה. באחד הימים נסע שמשון עם שרה נדיבי ליפו ומשם באוטובוס ערבי עד לוד. הם עלו על גבעה ששימשה בית-קברות מוסלמי, ממנה ניתן היה להשקיף על שדה התעופה. הם ישבו שם כזוג אוהבים, התבוננו בחילופי המשמרות ורשמו כל פרט שיכול לעזור בתכנון הפעולה. כשרצו לחזור, התברר להם שהאוטובוס האחרון כבר נסע ליפו. שמשון לא איבד את העשתונות, עצר קומנדקר עם חיילים בריטים והשניים עלו על הקומנדקר. שמשון, ששירת בצבא הבריטי בתקופת מלחמת-העולם השנייה, שלט היטב בשפה האנגלית ואף היה בעל תספורת קצרה כנהוג בצבא הבריטי. הוא פטפט עם החיילים כאילו היה אחד מהם. שרה, שלא שלטה בשפה האנגלית, פחדה מאוד שמא יגלו את זהותה. אולם הזוג הצעיר הגיע בשלום ליפו, משם צעדו לתל-אביב וחזרו באוטובוס יהודי לפתח-תקוה.
לשם ביצוע סיורי הלילה, לקח שמשון אתו את רחל יונדוף, שהכירה היטב את השבילים בין הפרדסים. הם נהגו ללכת ברגל מפתח-תקוה ללוד, כדי לבחור את הדרך הטובה ביותר בה ילכו הבחורים ביום הפעולה. בהגיעם לשדה התעופה, רשמו בדקדקנות את פעולת הזרקור ואת הזמן בו הוא עושה את הסיבוב כדי להאיר את הסביבה. כן בדק "זוג הנאהבים" את סדרי השמירה ואת המקום המדויק בו יוכלו לחתוך את הגדר שהקיפה את שדה התעופה.
בנוסף לסיורי היום והלילה, ניסה שמשון ללמוד גם משיחותיהם של החיילים הבריטים. על כך מספרת שרה רוט, אחותם של מרדכי ציפורי וישראל בן-אמיתי, שישבו באותה עת במחנה המעצר באפריקה: 6
ערב אחד ביקש ממני דב כהן ("שמשון") ללבוש את השמלה הכי יפה שלי ולצאת אתו לאחד מבתי הקפה שבו נהגו לבקר חיילים ושוטרים בריטים. ישבנו כזוג נאהבים ושמשון הקשיב לשיחות החיילים, בתקוה שיוכל ללמוד על תנועות הצבא ועל אורח חייהם של החיילים.

בלילה גשום וקר של ה-25 בפברואר 1946 בוצעה פעולה משולבת: יחידה של לח"י התקיפה את שדה התעופה ליד כפר-סירקין והעלתה באש 8 מטוסים. באותו לילה צעדה יחידה של האצ"ל לעבר שדה התעופה בלוד, שהיה במרחק של כשבעה קילומטרים מכפר-סירקין. בהתקפה על שדה התעופה בלוד השתתפה גם דבורה נחושתן, והיא מספרת על חוויותיה:7
בפעולה זו הייתי הבת היחידה. הייתי אחראית על העזרה הראשונה והיו לי שני עוזרים גברים. מלבד תיק העזרה ראשונה, היו לי גם שתי מימיות: האחת מלאה במים והשנייה בקוניאק. לפעולה יצאנו מבסיס קרוב לכפר גנים, ליד פתח תקוה. איתן לבני, קצין המבצעים של האצ"ל, הגיע למקום בלוויית שרה רוזנברג (שהיתה אז החברה של איתן ומאוחר יותר - אשתו ). איתן פרס מפה על הקיר והסביר את תוכנית הפעולה. את דבריו השלים שמשון (דב כהן), שנתמנה מפקד הפעולה. אני יצאתי לפעולה עם סרבל (אוברול). באותו לילה ירד גשם והיה בוץ, ובדרך הייתי צריכה ל"שירותים", ולי בתור בחורה היה קושי מיוחד, כי צריכה הייתי להסיר מעלי את הסרבל. בסופו של דבר התיישבתי בבוץ, הסרתי את הסרבל, התעכבתי קמעה והמשכתי בדרכי. ההליכה היתה קשה מאוד כי בכל מקום היה בוץ. אתה מכניס את הרגל ולא יכול להוציא אותה. לבסוף הורדתי את הנעליים, קשרתי אותם על צווארי והלכתי יחפה. ראו זאת הבחורים וחלקם עשו כמוני. ההליכה בבוץ עכבה אותנו ואיחרנו להגיע למטרה בזמן. ובינתיים אנשי הלח"י הגיעו לשדה התעופה שליד כפר סירקין, פרצו פנימה ופוצצו את המטוסים שחנו על הקרקע, כמתוכנן. אנו שמענו את הפיצוצים וכן גם השומרים שהיו בשדה התעופה לוד. והשאלה היתה, מה לעשות? כאן התגלתה מנהיגותו של שמשון, שלאחר התייעצות עם כמה מפקדים, החליט להמשיך. ובאמת בשעה שהגענו לגדר של שדה התעופה הרגשנו בתכונה מיוחדת של הבריטים שהתכוננו לבואנו. למרות כל זאת, בוצעה הפעולה בשלמות ללא כל נפגעים מצדנו. אחת היחידות התקרבה בזהירות אל השנאי שהיה בקרבת מקום, ופיצוץ עז גרם לחשיכה בכל אזור שדה-התעופה. נשמעה צפירת אזעקה והחיילים הבריטים נקראו לעמדות, אולם לוחמי האצ"ל חתכו את גדר התיל, הסתערו בחסות החשיכה פנימה והצמידו מטענים למטוסים שנמצאו אותה עת בשדה. יחידה אחרת שטפה באש את מבני המגורים של אנשי חיל-האוויר ומנעה מהם לצאת מבתיהם. לאחר הפעלת המטענים, נסוגו הפורצים למקום המפגש, והיחידה כולה החלה לצעוד בשדה הבוצי לעבר פרדסי פתח-תקווה ורמת-גן. למחרת נודע, כי בהתקפה על שדה התעופה בלוד הושמדו 11 מטוסים צבאיים.
בדרך חזרה ניגש אלי בנימין קפלן וביקש את המימייה, אולם במקום מים שתה את הקוניאק לרוויה. בהשפעת האלכוהול נשכב על האדמה בבוץ, ולא רצה להמשיך ללכת אלא "על כתפיה של דבורה", ובעזרת החברים הוא הגיע בשלום לפתח תקוה.

חלק מן הבחורים המשיכו בדרכם בין הפרדסים לרמת-גן, ושם שׂמה החבורה פעמיה לביתה של דבורה, ששכן על גבעה בודדה ליד רמת-יצחק (משפחת קלפוס היתה פעילה מאוד בארגון; האח הגדול, נתן, היה מלווה אניות שהביאו עולים רבים ארצה במסגרת עליית "אף על פי", ודבורה ואחיה הקטן יואל, היו פעילים בח"ק של סניף רמת-גן). בשעה שהאם עסקה בהכנת תה חם, ניסו הבחורים לסלק את הבוץ מהנעליים. היתה זו חבורה עליזה, ובלט בה מיכאל (מייק) אשבל, שלא פסק לשיר ולהתבדח. מייק ידע לזמר, ובשעות הפנאי אף כתב שירים. בהשראת אותה פעולה, כתב מיכאל אשבל שיר המורכב מארבעה בתים:
ללא דרך הגונדה צועדת
ובבוץ רגלים בוססות.
אל הקרב הצת את השלהבת
אש המרד - יינתן האות.

על הארץ ציפורי הפלד
לאור-ליל נראות הן לא רחוק.
זנק קדימה! הפקודה נשמעת.
"מוכנים!" - עונים אנשי הח"ק.8
וזנקו חיש חיילי-מולדת,
רעדה האדמה פתאום:
אש שולחה שם, הומטרה עופרת
מטוסים באש עולים עד תום.

ללא דרך הגונדה נסוגה,
מן הקרב פוסעים הם בגאון,
כך, רק כך, המדינה נכבשת,
בחזון, מִקלע וברימון.
לשיר הותאמה המנגינה של "שלושה טנקיסטים" (משירי "הצבא האדום") והוא הפך לאחד משירי הלכת הפופולריים של לוחמי האצ"ל.
בשעה ש"שמשון" ואנשיו צעדו לעבר שדה-התעופה לוד, עשו את דרכן שתי משאיות בכביש המוביל מרחובות לעבר שדה התעופה הצבאי בקסטינה (חצור של היום). המשאית הראשונה הייתה עמוסה נשק וחומרי נפץ, מכוסים בחציר וארגזי ירקות, ועליהם ישבו 12 לוחמים מחופשים לערבים. במשאית השנייה היו יֶתר הלוחמים, לבושים בגדי עבודה של חברי מושב החוזרים לבתיהם. המשאיות עצרו לא הרחק משדה התעופה, שם חולק הנשק והיחידה, בפיקודו של עמיחי פאגלין ("גידי"), צעדה לעבר היעד. הכוח הצליח להתקרב אל גדר שדה-התעופה מבלי שהשומרים הרגישו בו וחתך בשקט את הגדר. החבלנים נכנסו בעד הפירצה וצעדו במהירות לעבר המטוסים. באמצעות הסולמות שהביאו אתם, הניחו את המטענים במקום החיבור של הכנף אל גוף המטוס, ולאחר הפעלת מנגנון ההשהיה נסוגו למקום המפגש. כל אותה עת המטירה יחידת החיפוי אש מקלעים שמנעה מאנשי חיל-האוויר שהתגוררו במקום מלצאת מבתיהם. בעוד הלוחמים מתכנסים מחוץ לשדה-התעופה, נשמעו רעמי פיצוצים בזה אחר זה, וכעשרים מטוסים צבאיים עלו בלהבות.

הכוח צעד בשביל בין הפרדסים, וכעבור כרבע שעה נשמעה ירייה בודדת. אחד הלוחמים, נאזים עזרא עג'מי ("יהונתן"), נפגע מכדור. שתי החובשות, ציפורה פאגלין ומיצי טאו, ניגשו מיד להגיש לו עזרה ראשונה, ולאור מצבו הקשה הוחלט להעבירו באלונקה למושב ביצרון הסמוך כדי שרופא יוכל לראותו, אולם אנשי המושב סירבו להכניס את הפצוע לתחומם. וכך הוציא "יהונתן" את נשמתו בגשם הסוחף. היה זה הקורבן היחידי בפעולה הרחבה שנערכה באותו לילה. נושאי האלונקה ושתי החובשות הגיעו לפנות בוקר לקיבוץ גבעת ברנר, שם החליפו את בגדיהם ולאחר מנוחה קצרה המשיכו בדרכם לתל-אביב.

מיצי טאו
מיצי נולדה באחת העיירות ברומניה למשפחה מן המעמד הבינוני. בהיותה בת עשר, עלתה לשלטון ממשלה אנטישמית והחלו פרעות נגד היהודים שהותירו רושם קשה על הילדה. בשנת 1942, בגיל 14, הצטרפה לבית"ר, שם למדה על מולדת היהודים. שנה לאחר מכן הצליחה לעלות על אנייה ששטה לאיסטנבול ומשם נסעה מיצי ברכבת לארץ-ישראל. עם הגיעה ארצה, נעצרה בידי הבריטים והואשמה בכניסה בלתי חוקית. היא הוכנסה למחנה המעצר בעתלית, אולם כעבור חודשיים שוחררה ונסעה לתל-אביב, שם מצאה את דרכה אל האצ"ל. פעולתה הראשונה היתה קשורה באיסור הבריטים לתקוע בשופר ליד הכותל. לקראת יום הכיפורים, בספטמבר 1944, הבריחה מיצי שופר מתחת לשמלתה, ובמוצאי החג מסרה אותו לידי אחד הבחורים, שתקע את התקיעה המסורתית לאחר תפילת נעילה. מיד לאחר התקיעה הוחזר השופר למיצי, שהצליחה להרחיק אותו מן המקום מתחת לאפם של השוטרים הבריטים. מיצי עברה קורס בעזרה ראשונה ועם סיומו השתתפה בהתקפה על "רכבת הכסף". לאחר מכן השתתפה, כאמור, בהתקפה על שדה התעופה בקסטינה.

מיצי היתה בודדה בארץ ומאוד התגעגעה למשפחתה. בדצמבר 1946 גבר רצונה לראות את אביה, ששהה באותה עת בווינה (אוסטריה). מיצי נסעה לווינה, ולאחר פגישה נרגשת עם אביה, ביקשה לחזור ארצה, אולם האב, שהתנגד לדרכה, לקח את דרכונה וכך אילץ אותה להישאר באירופה. חייה של מיצי שינו כיוון והיא בנתה את ביתה בגולה. ביקורה הראשון בארץ נערך בשנת 1970, ורק בשנת 1989 עלתה ארצה עם בעלה.

ציפורה פאגלין
ציפורה לבית פרל נולדה בצפת בשנת 1925. בגיל צעיר הצטרפה לבית"ר ומשם קצרה היתה הדרך לאצ"ל. לאחר שסיימה את בית-הספר היסודי, עברה לתל-אביב שם למדה בגימנסיה הרצליה. לאחר הכרזת "המרד" (בפברואר 1944) צורפה לח"ק תל-אביב והשתתפה בפעולות רבות נגד השלטון הבריטי. ציפורה נשלחה לקורס סגנים שנערך בשוני, והיתה הבת היחידה בקרב קבוצה של בנים שהגיעו מחיפה.
אחת הפעולות של הארגון היתה אמורה להתקיים בירושלים ביוני 1944, אולם לפני שהבחורים יצאו לדרך, נודע לאליהו לנקין (מפקד מחוז ירושלים) ששוטרים בריטים מסתובבים בשכונת נחלת-שבעה ליד מחסן הנשק שהיה מיועד לפעולה. לנקין החליט לבדוק את העניין ולשם כך קרא לאחת הבנות, ציפורה פרל-פאגלין ("יעל"), והציג אותה בפני אחד המפקדים הצעירים, עמיחי פאגלין ("גידי"). הוא הורה להם להעמיד פני זוג נאהבים ותוך כדי כך לסייר ולבדוק את השטח. על המשימה מספר אליהו לנקין: 9


ציפורה פאגלין
איני יודע אם יש לכם ניסיון בתפקיד זה; אתה תחבק את כתפיה ואת תשימי את ידייך על מותניו. כשתגיעו לקרבת המחסן, תעצרו ותתחילו להתנשק, ותקפידו על-כך שהשוטר יראה אתכם במעשיכם. אחר-כך שבו באיזה מקום, ותוך כדי חיבוקים ונשיקות, בדקו את מספר השוטרים ואת מיקומם. זכרו כי עליכם להקפיד ולהתנהג באופן טבעי כדי שלא לעורר שום חשד...

בסופו של דבר נדחתה הפעולה, אולם כעבור שלוש שנים נישאה ציפורה פרל לעמיחי פאגלין, קצין המבצעים של האצ"ל.
עם התגברות ה"סזון", נעצרו רוב מפקדי הארגון בצפת, ביניהם גם שני אחיה של ציפורה: שמואל ודניאל פרל. ציפורה, שהיתה באותה עת פעילה בח"ק תל-אביב, נקראה לארגן מחדש את הסניף בצפת, שם פגשה את חברתה שרה לבני והשתיים החלו בגיוס צעירים לארגון ובשיקום הסניף. היה זה הסניף הראשון של האצ"ל שבראשו עמדה אישה. בתום המשימה חזרה ציפורה לתל-אביב והמשיכה שם את פעילותה במסגרת הח"ק. בין היתר השתתפה, יחד עם חוה עמרמי, בניסיון לחטוף קצינים בריטים. היה זה לאחר שהבריטים העלו לגרדום, ביום 16 באפריל 1947, ארבעה מלוחמי האצ"ל: מרדכי אלקחי, דב גרונר, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני. במפקדת האצ"ל הוחלט לתלות בתגובה קצינים בריטים ובכך להביא להפסקת הגרדומים. הבנות, שהתלוו למספר בחורים, הסתובבו שעה ארוכה ברחוב הירקון בתל-אביב אולם העלו חרס בידם מאחר והבריטים נזהרו שלא להסתובב במדים ברחובות העיר.
פתאום הופיעה חוה בריצה ואמרה: "ישנו בריטי אחד על-יד הבר במלון פארק מעשן פייפ. אי אפשר לטעות, זה בריטי ממש". ניגשנו אל נחום סלונים להודיע לו. נחום ואהרון נכנסו ראשונים לבית-המלון ודב כהן ("שמשון") נכנס אחריהם. ציפורה פאגלין, חוה עמרמי ואני עמדנו ליד החלון והסתכלנו מבחוץ על הנעשה במפנים. 10

לבסוף מצאו הבחורים חייל בריטי לבוש בגדים אזרחיים, ובאיומי אקדח הכניסו אותו למכונית. הבריטי הועבר לאחד הפרדסים בקצה רחוב גורדון ושם אמורים היו לתלות אותו על אחד העצים. אלא שיעקב עמרמי (ששימש מפקד המודיעין של הארגון, "הדלק") החליט לחקור אותו תחילה וגילה ששמו היה ג'ק וילקינסון. לדבריו הגיע ממצרים ורצה לטייל בארץ הואיל והוא יהודי המשרת בצבא הבריטי. על המשך החקירה מספר יעקב עמרמי: 11
עמרמי: אם אתה יהודי, איך אתה מסביר את שמך שמצלצל כאנגלי?
ג'ק: שמי האמיתי הוא יעקב ולדמן, אלא ששיניתי אותו, וליתר דיוק אבא שלי שינה את שמי.
"האם אתה מדבר אידיש?"
"לא".
"היש לך דרכון"?
"לא".

"שמשון" הפציר בעמרמי לגמור את החקירה ולאפשר לו להוציא את בתלייה אל הפועל. כאשר תרגם עמרמי את דברי "שמשון" לאנגלית, החוויר הבריטי כסיד ואמר: "אני זוכר שלפני 30 שנה, כשהייתי ילד, אמרתי משהו בעברית לאחר מות אבי". פתאום התחיל לומר תפילת "קדיש" מתחילתה ועד סופה ועוד הוסיף פסוקים מתפילת "אדון עולם". לאחר הדברים האלה התנצל עמרמי בפני החטוף והוא הוחזר לבית-המלון.

שרה לבני12
שרה לבית רוזנברג נולדה בוורשה, פולין. בשנת 1925, בהיותה בת שלוש, עלתה משפחתה ארצה והשתקעה בחיפה. באותה שנה עוד לא היה לחיפה נמל מים עמוקים והמעבר מן האנייה אל החוף נעשה באמצעות סירות. בגיל צעיר היתה שרה חברה ב"מכבי הצעיר", ויחד עם קבוצתה הצטרפה לשורות ההגנה.
בשנת 1938, והיא בת 16, הושפעה מאוד ממשפטו של שלמה בן-יוסף ומן ההפגנות שנערכו ביום שעלה לגרדום, והחליטה להצטרף לבית"ר. לאחר תקופה קצרה היתה גם לחברת האצ"ל. תפקידה הראשון היה ליצור קשר עם ערבי תושב עכו, שהיה מעביר בחשאי מכתבים לאסירי האצ"ל. מאוחר יותר נתפסו, כאמור, 38 חברי האצ"ל שהשתתפו בקורס מפקדים במשמר הירדן. הם נשפטו לתקופות מאסר שונות והועברו למחנה המעצר במזרע. כאשר נשלח אליהם ד"ר אלסנר, רופא שיניים מחיפה, הצטרפה אליו שרה כעוזרת וכך נכנסה למחנה ויצרה קשר עם האסירים. הנסיעות למזרע נערכו בשבת, ומונית היתה באה לביתה כדי להסיעה למחנה. האב, יהודי דתי בעל השקפה לאומית, קרא באחד הימים לבִתו ואמר לה: "אני מבין שאת חייבת לנסוע בשבת, אולם זכרי שאנשים רואים ומתחילים לדבר. על-כן אני מבקש ממך לומר לנהג שיאסוף אותך באחד הרחובות הסמוכים".


שרה לבני

בתקופה הסזון נודע לשרה שהבולשת עלתה על עקבותיה, ולכן החליטה לעזוב את חיפה ועברה לצפת, שם עבדה כגננת בבית-הספר אליאנס. בצפת פגשה את ציפורה פרל, שכאמור נשלחה כדי לשקם את הסניף המקומי ויחד החלו בגיוס צעירים לשורות האצ"ל. על כך מספרת שרה: 13

את ועדת הקבלה נהגנו לערוך במחסן של מלון הרצליה (שהיה שייך למשפחת פרל). אנו ישבנו מאחורי מסך וניהלנו דו שיח עם המועמדים להצטרף לשורות האצ"ל. לפתע אומר לנו אחד הצעירים: "מדוע אתן מתחבאות מאחורי הוילון, הרי אנו מכירים אתכן". ואכן, באותם ימים היתה צפת מקום קטן וכל אחד הכיר את כל אחד.

בין המצטרפות לארגון היתה גם יהודית הלר-פלד וזאת למרות גילה הצעיר. תחילה הועסקה יהודית בהדבקת כרוזים ומאורח יותר, בתקופת המצור על צפת, לקחה חלק פעיל בקרבות הקשים. בעדותה היא מספרת, בין היתר:
אני זוכרת איך נתקלנו ברחוב האר"י, לא רחוק מביתי, בילדה ערביה כבת שש שהיתה מפוחדת ובוכייה ולא ידעה להסביר איך הגיעה לשם ומה מעשיה. אנו הרגענו אותה והצלחנו להוציא ממנה לאן היא צריכה להגיע, אחזנו בידה וליווינו אותה עד אחרי מלון מרכזי ועמדנו וצפינו בה עד שעברה בביטחון אל בני עמה. לא עלה בדעתנו שאפשר אחרת...
לאחר שהות של שנתיים בצפת, עברה שרה לתל-אביב, שם צורפה לח"ק. בין הבחורים שהכירה היה גם מיכאל (מייק) אשבל. מיכאל נולד בווילנה, היה חבר בבית"ר ולאחר מכן הצטרף לאצ"ל ואף עבר קורס "סגנים". עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה נמלט לרוסיה, שם הצטרף לצבא פולין החופשית (צבא אנדרס) והגיע לעיראק. לאחר שערק מהצבא הפולני, עלה ארצה ומצא את דרכו לשורות האצ"ל. מיכאל אשבל אהב לשיר, ובאחד המפגשים ביקשו ממנו לשיר לשרה את השיר שכולם אהבו. היה זה שיר ביידיש "אויף דה קנונען", אותו נהגו לשיר הפרטיזנים היהודים. שרה התרגשה מן השיר ואמרה למייק: "עליך לתרגם את השיר לעברית, מאחר ורוב רובם של החברים אינם מבינים אידיש".

בהתקפה על מחנה הצבא הבריטי בצריפין (ראה להלן) נתפס "מייק", יחד עם חברו יוסף שמחון, והשניים נידונו לתלייה. בתא הנידונים למוות עיבד מייק לעברית את "אויף די קנונן", ששמו הפך ל"עלי בריקדות" ובו מסופר על "שרה הקטנה"14. מי היא אותה "שרה הקטנה"? מסתבר שבשעה שמייק אשבל הכיר את שרה לבני, כינוהּ חבריה "שרה הקטנה".

עלי בריקדות
היום שרה הקטנה
נפגש בצאתי למלחמה,
את המדינה לכונן
משתי גדות הירדן

גזזי צמתך
וחגרי את חגורתך;
חבקיני, קחי מקלע
ואתי לשורה.

עלי בריקדות, נפגש, נפגש
עלי בריקדות חרות נישא בדם ואש.
רובה אל רובה קנה יצדיע,
כדור אל כדור יריע;
עלי בריקדות, עלי בריקדות נפגש.

ואם בתליה
אמסור את חיי לאומה,
אל נא תבכי
כך נגזר גורלי.
מחי דמעתך,
לחצי המקלע אל לבך
ובחרי לך שני
מאנשי גונדתי

עלי בריקדות וכו'

באותה תקופה שרה "יצאה קבוע" עם איתן לבני, קצין המבצעים של האצ"ל. באפריל 1946 הוא נעצר יחד עם 30 מחבריו, בשעה שחזרו מההתקפה על מיתקני הרכבת בדרום הארץ (ראה להלן), ונידון ל-15 שנות מאסר. זמן קצר לאחר מכן נעצרה שרה ונשלחה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. שרה הוחזקה בבית-המעצר, "הוילה", אולם עקב תקרית עם אחת מפקחת בית-הסוהר, הובאה בפני בית-המשפט ונידונה לשישה חודשי מאסר. על המשפט אנו מוצאים בעיתון "הארץ" מיום 27 באפריל 1947:



במרס 1948 הצליחה שרה לברוח ממחנה המעצר בעתלית (ראה להלן).
איתן לבני שוחרר ב-4 במאי 1947 על-ידי חבריו בפריצת כלא עכו ומיד לאחר מכן נשלח לאירופה. ב-15 במאי 1948 נחת מטוסו של איתן בתל-אביב ומשדה התעופה נסע ישירות אל הוריו. על הפגישה מספר איתן: 15
הפתעתם של הוריי היתה שלמה. מאימא שמעתי אנחת רווחה גדולה, ואילו אבא הזיל דמעה... סיפרתי להם שאני עומד לחזור בתוך יומיים לאירופה. אימא שמעה את הבשורה בשקט, אבל חיוורונה ניכר על פניה. היא לא יכלה לעצור בעד רגשותיה ואמרה לי: "תעשה לי דבר אחד, דבר אחרון בחיים. אינני יודעת מתי תחזור ואם תחזור. אני מבקשת שתתחתן לפני שאתה נוסע שוב"...
בקשתה נגעה ללבי. הלכתי אפוא לפגוש את שרה. בפעם האחרונה שראיתי אותה היה זה באביב 1946, סמוך למאסרי, והפרידה נמשכה עשרים ושישה חודשים. סיפרתי לה על בקשתה של אימי. הרעיון לבוא בברית הנישואין בתוך ימים, בעצם בתוך שעות ספורות, לא נראה לה יוצא דופן... בעיה אחת שהתעוררה היתה העובדה שהימים היו ימי ספירת העומר ועל-פי המסורת אסור להינשא עד ל"ג בעומר, שחל אותה שנה ב-27 במאי. כשהסברתי זאת לאִמי, היא מיהרה לרבה הראשי של תל-אביב, הרב אונטרמן, ואמרה לו: "אינני בטוחה אם עוד אזכה לראות את בני בחיים, ואני רוצה להיות בחתונתו". הרב נתן היתר להעמיד חופה בימי ספירת העומר, ורק תנאי אחד הציב: "אסור שהקרואים בחופה ימנו יותר ממניין, המספר הדרוש לעריכת החופה"... היתה זו החתונה הראשונה במדינת ישראל...