לבוב, שנקראה בדרך כלל בפי היהודים בדורות האחרונים בשמה הגרמני: לעמבערג, היתה עיר ואם בישראל עד שזכתה להיקרא בדרך המליצה "כלילת יופי". ואף על פי כן היו מפורסמות כמה ערים קטנות יותר ממנה, כגון ברודי בחכמיה, זאלקווא, שבה נוסד הדפוס העברי הראשון בחבל ארץ זו בשנת תנ"ב - 1692, ויארוסלאב, שבה נתאספו במשך תקופה ארוכה ראשי "ועד ד' ארצות": אמנם לפרקים נתקיימה אספתם גם בלבוב.

העיר נוסדה בשנת 1270 על ידי הנסיך האוקראיני לב (לבוב) ועל שמו היא נקראה. הוא בחר במקום זה לבירתו לאחר שנחרבה בירתו הקודמת האליץ' (העליץ'), שעל שמה נקרא חבל ארץ זו האליציה-גליציה. הרבה גלגולים עברו על העיר, והיא גדלה במשך השנים. עד אמצע המאה השמונה עשרה השתייכה לרוסיה. ולאחר חלוקתה של פולין בשנת 1772 עברה לאוסטריה, והיתה לבירתה של גליציה. בנובמבר 1918 נכבשה העיר על ידי האוקראינים, ואחרי כמה חדשים על ידי הפולנים, ונשארה בידיהם עד פרוץ מלחמת העולם השניה. כעת היא שייכת לרוסיה, והיא בירת אוקראינה המזרחית.

מקובל, כי היהודים הראשונים בלבוב היו הקראים שבאו עם הטטרים, ואחרי הגזירות באשכנז באו לשם יהודי אשכנז והתיישבו בה. אחרי כן באו ללבוב גם יהודים מליטא, מפולין ומרוסיה. תחילה התיישבו היהודים בין חומות העיר ואסור היה ליהודי מעיר אחרת לבוא ולגור בלבוב בלי רשות מאת הפרנסים. ומה עשו? התיישבו מחוץ לחומה, והיו שתי קהילות: "לפנים מן החומה" ו"חוץ לחומה".

מלבד בתי כנסיות הקצו מקום לבית קברות. המצבה העתיקה ביותר היא משנת ק"ם - 1380, והיא של האישה מרים מארישה בת ר' שמואל אשר. והיה מנהג בלבוב, שהציבו מצבות בבית הקברות גם לחכמי לבוב שלא נקברו שם. הרב הראשון הנודע לנו בשמו היה ר' קלמן מוורמייזא, שישב שם על כיסא הרבנות משנת רע"ח - 1518 עד שנת ש"ך - 1560. מוצאו היה מאשכנז, ונחשב בין חשובי הרבנים בדורו. אחריו נתמנו הרבה מגדולי ישראל לרבני העיר, ורובם ככולם באו מחוץ למדינה או על כל פנים מחוץ לעיר. וייזכרו מכאן כמה מחשובי הרבנים:

ר' יהושע פלק ב"ר אלכסנדרי כהן, בעל "הסמ"ע" ("ספר מאירת עינים") ו"דרישה ופרישה". הוא היה חתן הפרנס הלבובי ר' ישראל אידלש (נפטר בשנת שע"ד - 1614).
ר' דוד ב"ר שמואל הלוי בעל "טורי זהב". הוא היה אב בית דין מחוץ לעיר, ור' נפתלי הירץ, בן גיסו, היה אב בית דין בתוך העיר. בעל "טורי זהב" נהג לחתום: "דוד הוא הקטן בלא"א הקצין מו"ה שמואל מלאדמיר חונה בק"ק לבוב מחוץ לעיר" (נפטר בשנת תכ"ז - 1667).

ר' יהושע ב"ר יוסף בעל "פני יהושע". הוא היה יליד וילנא, וכשם שהיה בקי בנגלה כך היה בקי גם בנסתר (הוא נפטר בשנת ת"ח - 1648).

ר' צבי הירש אשכנזי ("חכם צבי"). בנו ר' יעקב עמדין כתב עליו בספרו "תורת הקנאות":

"מלחמת נח"ש (הוא התועה נ'חמיא ח'חיון ש'ר"י תלמיד של ש"ץ שר"י) היתה בשנת תע"ד לפ"ק, ובשבילה עקר אבי מורי הגאון החסיד זצ"ל ממקום כבודו, ק"ק אמשטרדם, לפי שהגישו עצומותיהם בערכאות, ולא רצה שיתחלל שם שמים בין האומות, וכן פנה הודו, זיוו והדרו, והלך לו לארץ פולין ונתקבל שם במדינת לבוב והגליל. ונהג נשיאותו ברמה, גם כל השררות שם עשו לו כבוד גדול שלא נעשה לאדם מעולם באותה מדינה. והיה לו כוח ורשיון ממש לדון דיני נפשות... באופן שהיו אנשי ק"ק לבוב מרימים ראשם אחרי שירדו פלאים... ואולם עונות הדור גרמו שלא זכו להשתמש בכלי קודש זמן רב... וכל אנשי העיר היו בוכים ומתאבלים... ושרי פולין גם הם התאוננו עליו והצדיקו דין שמים, באמרם, שלא היו היהודים כדאים וראויים לאדם גדול כזה, בעוה"ר. ואילו היו זוכים היה עוקר גם אותן המינים של שבתי צבי שר"י המצויים שם".

ר' יוסף תאומים בעל "פרי מגדים". הוא היה יליד לבוב (תפ"ז - 1727), ואחרי מות אביו היה במשך כמה שנים מ"ם ומו"ץ בלבוב מחוץ לעיר (נפטר בפרנקפורט דאדר בשנת תקנ"ב - 1792).

ר' שלמה מחעלמא בעל "מרכבת המשנה". הוא ישב על כיסא הרבנות בלבוב משנת תקל"ב - 1772 לערך עד שנת תקל"ח - 1778. בשנה זו החליט לעלות לארץ-ישראל, ובדרכו לשם התעכב בשאלוניקי, ושם נדפסו שני חלקים של ספרו "מרכבת המשנה", בשנת תקמ"ב, ושם נפטר.

ר' משה בן ישראל, המכונה ר' משה חריף. הוא היה יליד לבוב ובימיו התאחדו שתי הקהילות (בתוך העיר ומחוץ לעיר) לשם מינוי רב הכולל, והוא היה רב הכולל הראשון לשתי הקהילות (נפטר בשנת תס"ב - 1702).

ומן הדורות המאוחרים ייזכרו:
ר' יעקב משולם אורנשטיין בעל ספר "ישועות יעקב". הוא ידוע גם במלחמתו כנגד המשכילים שבימיו. נתמנה לרבה של לבוב בשנת תקס"ו - 1806 ונפטר בשנת תקצ"ט - 1839.

ר' מרדכי זאב הלוי איטינגא בעל "מפרשי הים" (יחד עם גיסו ר' יוסף שאול נתנזון). הוא נודע גם בתוארו "מרא דאתרא קדישא דכולל עסטרייך", כינוי שכמה פרנסים ורבנים כונו בו בלבוב, שכן הם היו מאספים את הכספים שבני גליציה תרמו לארץ ישראל (נפטר בשנת תרכ"ג - 1863). גם בנו ר' יצחק אהרן איטינגא היה ממונה על כספי ארץ-ישראל (נפטר בשנת תרנ"א - 1891).

ר' יוסף שאול נתנזון בעל ספר "שואל ומשיב", והוא גם השתתף עם גיסו בחיבור ספר "מפרשי הים". הוא לא קיבל שכר מן הקהל, שכן היה עשיר ולא היה נצרך לכך.

אחרי רבנים אלה ישבו רבנים שונים וחשובים על כיסא הרבנות עד ימי השואה.

לאחר שיוסף השני מלך אוסטריה פרסם כתב הסבלנות ליהודים בסוף המאה השמונה-עשרה נפתחו כמה בתי ספר "מודרניים" ליהודים, ובראשם עמד המשכיל הנודע הירץ המבורג (ליבן 1749 - פראג 1842). רוח יהודי לבוב לא היתה נוחה מחידושיו, ולאחר שנים מעטות נאלץ לעזוב את העיר. במשך הזמן נתרבו המשכילים בעיר. רבי נחמן מברסלב, כשבא ללבוב, נהג להתרועע אתם ולשמוע את דבריהם. וכשם שנדפסו בלבוב ספרי חסידות נדפסו שם גם ספרי השכלה. בעיר הופיעו בזמנים שונים עיתונים בגרמנית, יידית, עברית ופולנית. בשנת 1846 נבנה בלבוב "היכל" (טמפל) לנאורים, ורבם הראשון היה ד"ר אברהם כהן מגרמניה שהורעל על ידי מתנגדיו בשנת 1846. בדור האחרון התקיים שם גם תיאטרון יידי.

הרבה גזירות קשות עברו על יהודי לבוב, ורק במשך תקופות קצרות יכלו לנשום לרווחה. וייזכרו כאן קצת מן הגזירות הללו:

בשנת שס"ג - 1603 פרץ ריב קשה בין הישועיים והיהודים בעניין בית הכנסת הגדול והבתים הסמוכים לו. הישועיים טענו, שבית הכנסת נבנה שלא ברשות והמקום אינו שייך ליהודים, ובית הכנסת מתאים לשמש כנסיה. המלך זיגיסמונד השלישי פסק לטובת הישועיים והם הפכו באמת את בית הכנסת לכנסיה. היהודים השתדלו בכל מאודם, שיחזירו להם את בית הכנסת ובזכות הפרנס של הימים ההם והאישה הנקראת בשם "די גילדענא רויז" (שושנת הזהב), שהשפיעו על הארכי הגמון, הוחזר להם בית הכנסת בשנת 1608, לאחר ששילמו 23,000 זהובים פולניים. לזכר המאורע חיבר ר' יצחק הלוי, אחיו של בעל "טורי זהב", פיוט הנודע בשם "שיר גאולה", וזו התחלתו: "ארוממך ה' כי דיליתני ולא שימחת אויבי לי". יהודי לבוב היו נוהגים לשיר את הפיוט הזה בשבת שלאחר פורים.

בשנת ת"ח - 1648 באו פליטים רבים מערים שונות ללבוב, והמקום היה צר מהכילם. הרבה אנשים ומשפחותיהם שכבו בחוצות העיר ובחצרי הבתים, וגם מגפה פרצה בעיר והפילה חללים רבים. כששם חמי"ל מצור על העיר התנגדו תושבי העיר בכוח לאנשיו, וגם היהודים השתתפו במלחמה לאחר שקיבלו מאתיים רובים ממחסן הנשק של העיר. כשראה חמי"ל שאין בידו לכבוש את העיר, הציע לראשיה ברית שלום בתנאי שימסרו לו את היהודים ואת רכושם. ראשי העיר לא הסכימו לתנאי ושילמו לו כופר, שבו השתתפו היהודים במידה רבה, וחמי"ל הניח להם. יהודי העיר השתתפו עם שאר התושבים גם במלחמה נגד הרוסים בשנת תט"ו - 1655.

בשנת תכ"ד - 1664 הסיתו הישועיים את המון העם ביהודים ונפרעו פרעות בעם. במהומות אלו, שגרמו להרס רב, נהרגו שני בניו של בעל "טורי זהב", ששמרו על בית הכנסת של אביהם.

בשנת תפ"ה - 1728 עונו ונשרפו האחים ר' חיים ור' יהושע רייציס. ר' חיים היה ריש מתיבתא ואדם אמיד, ובימיו בא מומר אחד מחוץ למדינה ושב ליהדות. כשנודע הדבר לישועיים נתפס האיש ונשאל, מי השפיע עליו לחזור ליהדות. המומר ענה, שאינו יודע את שמות היהודים הללו, אבל אם יוכל לראותם יכיר את פניהם. אז ציווה ראש הכמרים להביא את כל יהודי לבוב לכיכר העיר, ובתוכם ר' חיים ור' יהושע. כולם עברו לפני המומר והוא לא הצביע על שום איש. אמר ר' חיים לראש הכמרים, הרי כבודו רואה שאנחנו נקיים מאשמה זו. מייד קפץ המומר וצעק, הרי אתה האיש יחד עם אחיך שהשפעתם עלי לחזור ליהדות. שני האחים נתפסו והצוררים הושיבום במאסר ועינו אותם בעינויים במשך ארבעים ואחד יום, וכל הזמן דיברו על לבם, שימירו את דתם ויינצלו. וכשלא שמעו להם, קשרום לזנבי סוסים וסחבום ברחובות העיר, ולבסוף שרפום באש. על מצבתם היה חרות: "מסרו נפשם לקדש השם במיוחד בגבורה, וילכו שניהם במידה שווה, נשרפו במדורה, ולא רצו שם הגדול והנורא להמירה".

מפורסם גם עניין ה"שילערגעלייף" (מהומות הסטודנטים). ועל כך מספר ר' אברהם ב"ר מרדכי הכהן, אחד מצאצאיו של ר' אברהם הכהן רפאפורט בעל "איתן האזרחי", אוסטרהא תקנ"ו - 1796, בהקדמה לספר זה:

"השטאדענטין שהיו בק"ק לבוב, ימח שם, כמנהגם לבא על העיר בטח לבוז בז ולשלול שלל, ובביזה שלחו את ידם, לקוח את הספרים כתיבת יד אבי הגאון המפורסם זלה"ה עמם... קמו ועמדו הפריצים עריצים, אותם השטאדענטין ובאו, ואליו בכתף ישאו, וחילו פניו, קח מאתנו פליטה הנשארת כטיפה מן הים כתבי היהודים כטוב בעיניך ותן לנו מחירם כמה כסף זקוקים".

צרות רבות גרמו ליהודי לבוב גם הפראנקיסטים לאחר שיהודים הטילו עליהם חרם בשנת 1722. הם השתדלו אצל הישועיים, להכריח את היהודים לבוא לקתדרלה ולהתווכח אתם בדיני היהדות שהם כנגד הנצרות. וכיוון שהבטיחו לישועיים שיתנצרו, הוחלט על הוויכוח. הוויכוח עורר בעיר עניין רב, ונמכרו כרטיסי כניסה בדומה להצגה. ואם כי הפראנקיסטים השמיעו דברי הבל בעניין דם נוצרים, שיהודים משתמשים בו בפסח וכדומה, השפיעו על הנוצרים ולא שוכנעו כי אין היהודים משתמשים בדם נוצרים בפסח. והרי אחד מדברי ההבל: "דצ"ך עד"ש באח"ב", שבהגדה של פסח, הן ראשי תיבות: ד'ם צ'ריכים כ'ולם, ע'ל ד'רך ש'עשו א'יש ח'כמים ב'ירושלים. בראש נציגי היהודים בוויכוח עמדו ר' חיים כהן רפאפורט ור' בער בולוחובר.

הפרעות ביהודים נמשכו עד הזמן האחרון, וידוע הפוגרום על יהודי לבוב בשנת 1918.

בדור האחרון היתה לבוב מרכז ההשכלה היהודית וציונות והתבוללות שימשו בה בעירבוביה. בעיר היו מספרים אגדות שונות ושרים שירים על "שושנת הזהב" והאחים רייציס. כמו כן היו מראים באחד מבתי הכנסיות "קינע" (פינה) שבה העמידו את בעל "טורי זהב" כעונש על פגיעה, שפגע כביכול באחד הפרנסים, או בדומה לזה.

יהודי לבוב היו ידועים בערי הסביבה כבעלי גאווה וכרודפי תענוגים, והיו קוראים להם "לעמבערגער פיפקעס" (קורקבני לבוב).

מאה אלף יהודים גרו בלבוב לפני השואה, וקומץ היהודים הנמצא כיום בעיר אין בו מיהודי לבוב.