מחניים, גיליון ק"כ, מרחשוון תשכ"ט
ברשות ההוצאה לאור של משרד הביטחון
בצלאל לנדוי |
|---|
|
תמצית: המאמר סוקר את היסטורית קהילת יהודי לובלין. דגש רב מושם על מרכזיותה של יהדות לובלין מצד הרבנים שכיהנו בה ומצד הישיבות שבה. אינדקס: היסטוריה יהודית; היסטוריה יהודית-פולין; תולדות ישראל; שואה; |
זכתה העיר לובלין להיחרת בתודעתו של העם היהודי כמרכז לתורה, החל מצעדיהם הראשונים של יהודים בעיר, ועד לשנים האחרונות לפני השואה, כאשר הוקמה בה ישיבה מרכזית "ישיבת חכמי לובלין", וניתן לומר עליה "והיא עלתה למרום עם תיקה ונרתיקה", וכאשר הושמדו רבבות היהודים בקהילות אירופה המזרחית, פירש צר ידו גם על הישיבה הגדולה ויתר המרכזים התורניים אשר התקיימו בה במשך דורות.
לובלין ידועה הייתה כמקום תורה החל מסוף המאה השלישית לאלף השישי, אם כי רק שנים מועטות לפני כן החלו היהודים להתיישב בעיר. התעודה הראשונה בה נזכרים יהודים בלובלין, היא משנת רט"ו, (1456), ולאחר כמה עשרות שנים כבר נתקבל הגאון רבי יעקב פולק כרבה של לובלין והרביץ בה תורה.
לפי מקור אחד ("לתולדות היהודים בלובלין"), נפטר ר' יעקב פולק בעיר זו והובא בה למנוחות עולמים. מצבה אחת בבית הקברות העתיק עליה חרות "הגאון מוהר"ר יעקב קופלמן, ר' יעקב הלוי שמו - ומי הרביץ תורה כמוהו, ומי יוכל לספר תהילתו", הייתה מיוחסת כמצבת ר' יעקב פולק, אך כבר הוכיחו שאין יסוד לכך, שכן רק שנים מועטות חי בלובלין ובגלל מתנגדיו נאלץ לעזוב את העיר ארבע שנים לפני פטירתו ולעלות לארץ ישראל ושם מנוחתו כבוד.
ראשון לראשי הישיבה בלובלין הוא אפוא רבי שלום שכנא התופס מקום נכבד בין ראשוני גדולי התורה בפולין, כתלמידו של רבי יעקב פולק אבי שיטת ה"חילוקים" המפורסמת, ששלטה בכיפה במשך מאות שנים בישיבות אירופה המרכזית.
לפני שנחזור לסכם את מעמדה המכובד של לובלין כמרכז תורה, נעמוד על תולדות הישוב היהודי בלובלין מראשיתו.
הידיעות על מקומו הקבוע של הישוב היהודי העתיק בלובלין, וכאמור, בא זכרונו לראשונה במאה שלישית לאלף השישי, הן מעורפלות - בפעם הראשונה נזכרו יהודים בלובלין פודזאמצה בתעודה משנת רט"ו, כלומר כשני דורות לפני גירוש ספרד, עוד לפני שהמרכז היהודי הועתק מזרחה, היה קיים ישוב יהודי בלובלין.
בראשונה נמנתה לובלין בין הערים בהן לא הייתה זכות מגורים ליהודים, ועל כן התיישבו בפרבר שמחוץ לעיר, שנקרא על שמם "פיאסקי זידובסקי". כמאה שנה היו הגבלות אלו בתוקפן, עד שהמלך זיגמונד הראשון (הזקן) העניק רשיון ליהודי יוסף (יוסקו), הוא אביו של רבי שלום שכנא, והלה בנה שם את ביתו. היה זה בשנת ר"ס (1500). אך לא ארכו הימים, והישוב היהודי החל להתרחב ולהתבסס, בדרך כלל תוך מאבק עם השכנים הנוכרים, ובעיר הוקם מרכז יהודי גדול, עד אשר קהילת לובלין נמנתה עם הקהילות המכובדות ביותר שבאירופה המזרחית.
בזכותם של היהודים הפכה העיר למרכז מסחרי חשוב, ותנאיה הגיאוגרפיים כנקודת ישוב מרכזית בצומת דרכי המסחר, שהובילו מן המעבר לצפון ולדרום מזרח סייעו לה בכיוון זה.
בתקופות מסוימות לא נפלה חשיבותה מבחינה זו מלבוב. ואין פלא שירידי לובלין המפורסמים בתקופת פריחתה, היו מקום מפגש להמוני סוחרים יהודים מכל הערים ומרכזי המסחר של פולין, פוזנא, לבוב, בלז, חלם, בריסק דליטא, צוזמיר, לוצק, לודמיר וכו'.
השלטון היהודי הפנימי
עוד ב"פריבילגיות" (כתבי-הזכויות) הכלליות הקדומות של היהודים בפולין, ה"וויבודה" הוא פטרון ושופט עליהם. הוא הקובע ומבקר את ארגון הקהילות ופעולתן. והוא המכריז את פקודות ה"וויבודה"; למעשה לא היה ה"וויבודה", דן את היהודים בסכסוכיהם עם השכנים הנוצרים, אלא שופט יהודי שמונה במיוחד לתפקידו, או סגן ה"וויבודה", והישיבות התנהלו בנוכחותם של ראשי הקהל, שהשתתפותם בהן בתפקיד של יועצים הייתה חובה.
תקנות כלליות אלו חלו כמובן גם על יהודי לובלין. הפריבילגיה של זיגמונד אוגוסט משנת 1556, מכילה גם תקנות שיפוט מיוחדות ליהודים בלובלין.
ה"שופט היהודי" שמילא את מקום ה"וויבודה", חייב להיות מן האצולה, בעל אחוזה בפלך לובלין, מכיוון שתפקידיו היו לא רק לשפוט יהודים שחוק המדינה חל עליהם, אלא גם לברר לפעמים סכסוכים בין בעלי אחוזות, שגם עליהם חל השיפוט של חוק המדינה ובין היהודים. פסק דינו של "השופט היהודי", כוחו היה יפה מבחינה משפטית, רק אם הוצא בנוכחותם של הפרנסים היהודים, ואילו בלי נוכחותם לא היה לו תוקף חוקי.
לעזרת המוכסנים הראשיים נתמנו על ידי המלך בכל אזור רבנים כוללים, שתפקידם היה לסייע בסמכותם הדתית למוכסנים בגביית המסים. בשנת רפ"ב (1522), מילא את תפקיד "הרב הכולל" למחוזות לובלין בלז וחלם, ר' יהודה בן אהרן רבה של לובלין. לאחר 5 שנים מינה המלך, לפי בקשת קהילת לובלין, למשרה הכבודה של הרב הכולל בפולין גדול את ר' משה רבה של פוזנא, שריכז בידיו את תפקיד "הרב הכולל לכל יהדות פולין".
עול כבד של מסים מרובים הוטל על האוכלוסייה היהודית בפולין הקדומה. מסי המלוכה, מסים עירוניים וארנונה לבעלי האחוזות בערים הפרטיות, מלבד היטלים ותשלומים רגילים המיוחדים, ו"מתנות" לטובת פקידי המלך, והעיריות ומשרתיהם, אגודים מקצועיים, כמרים, בתי ספר, ישועיים וכו'. לרשימה הזאת יש להוסיף עוד את מסי הקהילה, שיסודם בשלטון היהודי האוטונומי.
מבחינה משפטית היו מסי העיר וההיטלים על האוכלוסייה היהודית, בניגוד לחוק, מפני שהיהודים לא נחשבו כתושבים בעיר ולא נהנו מזכויותיה, עירית לובלין התחכמה עוד לקבל החלטות על גירוש היהודים מן העיר, ובו בזמן להטיל עליהם מסים כעל תושביה.
פריחת מרכז תורני בלובלין
בראשית מאמרנו הזכרנו את רבי שלום שכנא, והוא שזכה להיות ראשון לראשי הישיבות בפולין, מייסדה של ישיבת לובלין וראשה במשך תקופה ארוכה של ארבעים שנה.
אביו, ר' יוסף, קיבל זיכיון מיוחד ממלך פולין לגביית מסי היהודים בכל שטח המדינה. ר' יוסף, או כפי שנקרא בתעודות הימים ההם יוסקא, שהתגורר קודם בלבוב, קיבל הורמנא מיוחדת לגור בעיר לובלין עצמה, ולא בגטו היהודי שהתקיים בפרבר הסמוך, וזכויותיו עברו גם לאשתו גולדה. לאחר פטירת בעלה בימי עלומיו, נטלה גולדה עליה את ניהול עסקיו המסועפים של בעלה המנוח שנחשב בשעתו לעשיר הגדול ביותר בכל מדינת פולין.
אמו השקיעה את מיטב כוחותיה לחינוכו של שלום שכנא, ובמשך הזמן עלה ונתעלה עד שנתקבל כרבה של לובלין, ובשנת רצ"ב (1532) אף קיבל כתב מינוי מיוחד מאת המלך זיגמונד הראשון, שהעניק לו תואר כבוד "דוקטור ליהודי לובלין", ולא זו בלבד אלא ששחרר אותו מכל המסים והרשה לו להתגורר בכל עיר כאוות נפשו, ואף בערים שהיו "מחוץ לתחום" לגבי מגורי יהודים.
את נשיאותו נהג ברמה, ואם כי בתי הדין נמנעו בדרך כלל מלהשתמש בעונשי גוף חמורים, בהעדיפם למסור את הפושע לערכאות הגויים, התנהג ר' שלום שכנא בתקיפות, והמקרה היחידי הידוע לנו על חבלת הגוף כעונש לפושע פלילי (רוצח), הוצא לפועל לפי פסק דינו.
עמדתו התקיפה של רבי שלום שכנא הרגיזה כמה מראשי הקהילה. הם קשרו קשר עם ראשי יתר הקהילות החשובות בפולין: קראקא, פוזן ולבוב, ויחד פנו בקובלנא למלך נגד ר' שלום שכנא, ברית כרותה ללשון הרע, שהיא מתקבלת על הלב, והמלך הוציא פקודה נמרצת לפיה הוגבלו זכויותיו של רבי שלום שכנא, למרות כתב המינוי המיוחד שקיבל שנים מועטות לפני כן.
חודשים ספורים לאחר הוצאת גזר הדין הקטלני של המלך, חזר בו הלה, ובפקודה שניה הורה על החזרת כבודו ומעמדו של ר' שלום שכנא, ויחד עם קרובו ר' משה פישל מקראקא נתמנו כ"רבנים ראשיים" לכל ארץ פולין. לרבי שלום שכנא אף הוחזרה הרשות להחרים ולהטיל קנסות על כל יהודי עובר עבירה בכל שטח שיפוטו, וכן נקבע שאין הוא נתון לשיפוטם של הפריצים והשליטים המקומיים ואין לתבוע אותם לדין אלא בבית דינו של המלך עצמו.
בהתאם להורמנא דמלכא שחודשה בטבת ש"ב (1542), נתמנה ר' שלום שכנא ל"רב כולל וזקן היהודים" על כל חבל פולין הקטנה. באותה שנה נקבע בהורמנא זו שכל מינוי רב ומסדר גיטין וקידושין טעון אישור. לאחר עשר שנים, בשנת שי"ב, שוחררו הקהילות, שהחלו להתארגן בימים ההם, מחובה זו, ולפי פקודת המלך זיגמונד הראשון ניתנה זכות בחירת רבנים לקהילות הגדולות קראקא, פוזן, לובלין, לבוב וחלם, אולם ר' שלום שכנא הוסיף לכהן כרב רשמי של לובלין, הבירה והגליל, עד יום פטירתו.
נוסף על הנהגת הקהילה, הנהיג רבי שלום שכנא ישיבה גדולה והרביץ תורה ברבים. מרבו ר' יעקב פולק קיבל ולתלמידיו העביר אותה שיטת ה"חילוקים" ועוד הרחיב אותה בחריפותו ובעמקותו, ומאז עד חיסול הישוב היהודי בפולין נמנתה לובלין עם המרכזים התורניים החשובים ביותר באירופה.
אין כאן מקום לפרט את שמות כל הרבנים והאדמו"רים שכיהנו פאר בתקופת פריחתו של הישוב היהודי בלובלין, ונזכיר רק שמות אחדים מהבולטים ביניהם. לאחר פטירת רבי שלום שכנא, ראש הישיבה הראשונה בפולניה, מילא את מקומו בנו ר' ישראל, מהר"ש לוריא, מהר"ם מלובלין, מהרש"א ובדורות האחרונים רבי יעקב יצחק הלוי הורביץ ה"חוזה" מלובלין, תלמידו של רבי אלימלך מליזנסק, שהקים אסכולה מיוחדת בחסידות פולין, והשפעתו הייתה נודעת גם למרחקים. את שורת רבניה של לובלין חותם שמו של רבי מאיר שפירא, שעליו יסופר להלן.
מרכז תורני גדול
בתולדות הדפוס העברי בפולניה תופסת לובלין מקום נכבד, וכבר בשנת שי"ז (1557) נדפסו כאן ספרים בעברית. שמו של המדפיס הראשון בלובלין היה ר' יוסף. לאחר מותו עבר בית הדפוס לידי בתו חנה ובעלה ר' חיים יצחק שקיבלו פריבילגיה מלכותית, המעניקה להם מונופולין בלעדי להדפסת ספרים ומכירתם, והאוסרת בקנס של עשרים מארק להדפיס ולמכור ספרים ליהודים מפולין ומחוץ לארץ, זולתם.
בלובלין חיו ופעלו רופאים נודעים לתהילה, ששמם יצא בכל ארצות אירופה. בלובלין חי הרופא יחזקאל, שהמלך אלכסנדר הכיר בו כמומחה במקצוע הרפואה, אף שיחררו מכל מסי המדינה. וזכורים לטוב הרופאים ר' שלמה רופא (לוריא) קרובו של מהרש"ל, שחיבר ספר "לוח החיים" על הרפואה. הוא היה גם פרנס בקהילה. שמואל בן מתתיהו וד"ר משה מונטלטא, שמוצאו ממשפחות אנוסים מפורסמת בפורטוגל, ועל מצבתו חרות: "פה נטמן החסד האיש משה, העניו בכל עניניו, בהמר"ר משה מנטאלטו רופא ויועץ למלך צרפת, נקרא הי"ג לודוויקוס".
במשך שנים רבות שמרה לובלין על מעמדה בין הקהילות הגדולות במדינות פולין, כדברי רבי נתן נטע הנובר, המציין בספור "יוון מצולה" את מעמדה בין הקהילות הגדולות: "ואין כמוה בכל מדינות פולין, בתורה וגדולה ובגמילות חסדים".
בין היתר הוא מספר גם על ימי המצוקה לקהילת לובלין:
"ויסע הצורר חמיל ימ"ש עם מחנהו היונים והקדרים, וישם פניו ללכת על קר לובלין הבירה, ובני העיר נסו משום אל אחורי נהר וייסל, והניחו שם כמה מאות בעלי בתים דלות העם, עם ממון הרבה, לגמול חסד עם עניי עיר, וביותר עם הנמלטים ממקומות מושביהם".
"גם בין אותם היהודים הנמלטים אחורי הנהר וייסל, היה דבר גדול בכל מקומות מושבותיהם, והיו זורקין את מתיהם באישון לילה על בית החיים, שלא ירגישו בהם האומות, ויהיו שמחים עלי גיל, וישישו כי מצאו קבר".
"וידל ישראל מאד. כסף וזהב ובגדים שהיה להם מיתר הפליטה מכרו כסף וזהב בעד חצי שוי, ובגדי משי ושאר בגדים בעד שליש שוי, וספרים לא היו נחשבים לכלום, כי אין קונה. התורה הייתה מונחת בקרן זווית, כי כסף וזהב היו קונים אומות העולם".
מאבק היהודים לקיומם
כמו בכל ערי פולין התנהל גם כאן במשך עשרות בשנים מאבק, על זכות היהודים להתגורר בעיר ולהתפרנס ממלאכה או ממסחר, וכמו בכל מקום גילו השכנים הנוכרים את שנאתם ולא נתנו להם מנוח, כמו שכתוב ו"בגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגליך".
מיד עם ראשית כינונם של ישובים יהודיים בפולין פתחו העירונים הפולניים במלחמה נגד המסחר היהודי. האות ניתן על ידי קראקא, שהשיגה בדרכי סחיטה את הסכמתם של ראשי הקהילה לחוזה שצמצם את המסחר היהודי לסחר של פיקדונות שלא נפדו, וגם זאת בימי ירידים ושווקים בלבד, ומוצרים מסוימים של חייטים וכובענים יהודיים, ומכאן עבר המאבק ליתר עריה של פולין ובכללן לובלין.
לנוכח היחס החיובי של שלטונות הפלך אל המסחר היהודי, ומבלי יכולת לפגוע בו בתככים ומעשי אלימות, הוכרחה העירייה להסכים לפשרות ולכרות הסכם עם הקהילה.
המאבק בין היהודים והעירונים התנהל לא בדרך החוק בלבד. על ידי משפטים והסכמי אונס. אלא לעתים התבטא בהתקפות דמים על רובע היהודים. בשנת שפ"ג (1623) פשטו מקרי שוד ברחוב היהודים, והם נזכרים על ידי בעל הב"ח בספרו:
"ועתה באתי לשמע אוזן ענות חלושה ממחנה העברים מרחוב היהודים בלובלין, שגזלום ושדדום ונלוו עליהם ריקים ופורצים ימ"ש, והעלו בידם כל נתח טוב, כסף וזהב לרוב, בעוה"ר (שו"ת ב"ח החדש, סימן מג, קוריץ תקמ"ה).מרד הקוזקים, והמלחמה עם חיילות הרוסים והשוודים הביאו חורבן על הקהילה היהודית של לובלין. בשריפה האיומה ובפרעות שהתחוללו בסוכות תט"ז (1656) עלתה עיר היהודים בלובלין באש. בתקופת גזירות ת"ח והסערות שנמשכו עד שנת ת"כ, עברה לובלין משלטון לשלטון, סוחרים ובעלי מלאכה התרוששו, אורחות המסחר אזלו ונפסק תפקידה של לובלין כמרכז יהודי ומסחרי כאחד.
הריאקציה הקתולית גברה במדינה, ובעקבותיה הורע מצבם של היהודים בפולין באופן מקביל להסתה הדתית שהתגברה, ומשפטי עלילות-דם שלא ירדו מעל הפרק, גבר והלך המאבק הכלכלי מצד העירונים והיהודים איבדו את עזרתם של מגיניהם התקיפים, בעלי האחוזות.
בשנת תקי"ט (1759) התכנסו חברי מועצת העיריה ונציגי האומנים וקיבלו החלטה חגיגית שבה נמנו כל ה"עוולות", שנגרמו לעיר על ידי היהודים בצירוף דרישה לסלקם, לגרשם ולפנותם מן הבתים של האצולה העירונית והכמורה בעיר ובפרבריה, ולהכריז על חוזי המסחר כבטלים ומבוטלים.
ברם, ההחלטה לא הוצאה לפועל, שכן בעלי הבתים העשירים והסוחרים שעמדו בקשרי מסחר עם יהודים וזכו ברווחים עצומים משכר דירה של יהודים, לא יכלו לוותר על נוכחותם של היהודים בעיר.
המאבק עם העירייה נמשך עשרות בשנים, עד לאחרי חלוקת פולין בשלישית (תקנ"ה - 1795) כאשר אוסטריה תפסה חלק מפלך לובלין והעיר בכלל, ובדומה ללבוב וקראקא גורשו היהודים מן העיר אל הגטו והפרברים.
אחרי מאבק של 150 שנה נאלצו היהודים לסגת בפני כוח שלטון זר. גם ממשלת פולין הקונגרסאית נעלה את שערי העיר בפני היהודים, ולובלין נמנתה על 90 הערים, שהיהודים היו רשאים לגור בהן בגטאות בלבד. רק התיקונים שהנהיג הגראף וילופולסקי, העניקו שוויון זכויות אזרחי לאוכלוסייה היהודית ופתחו מחדש את שערי העיר לפני תושבי הגטו.
בדור האחרון היה מרכזו של הרובע היהודי רחוב שירוקה, הרחב מבין רחובות הגטו, כאן היו תוססים בעבר החיים הציבוריים והכלכליים של יהודי לובלין. כאן היה בית הכנסת של מהרש"ל, בית המדרש ולפי המסורת, הבית שועד ד' ארצות היה מתכנס בו לאסיפות. ובאותו רחוב שירוקה נבנה לאחר זמן בית הכנסת הפרנס ע"ש אברהם בן חיים, מראשי ועד ד' ארצות, ה"קלויז" של ה"חוזה" מלובלין. ברחוב פודזאמצה היה בית הכנסת לייפער, הקשור בשמו של שאול וואהל מבריסק דליטא, שלפי האגדה היה מלך בפולין יום אחד.
ישיבת חכמי לובלין
אין זה מקרה כלל וכלל שלובלין הוכרה כמרכז לחסידי ברסלב בפולין, ולאחר שמסך הברזל מנע מחסידי ברסלב לעלות לציון רבם רבי נחמן מברסלב באומן אשר ברוסיה, קבעו את מרכזם בהתוועדות השנתית, ה"קיבוץ", ושם נתכנסו מכל רחבי פולין להתקשר עם רבם אשר בגנזי מרומים.
אך הדוגמה הבולטת ביותר הוא "ישיבת חכמי לובלין" שהוקמה על ידי רבי מאיר שפירא בשנת תרפ"ה (1925), והיה זה אחד המאמצים הבולטים ביותר לפני השואה להחזרת עטרת התורה למעמדה, והיא שהעניקה ללובלין פרסומת הראויה לה ברחבי העולם היהודי.
הישיבה נוסדה דווקא בתקופה קשה מבחינה כלכלית, כאשר הישוב היהודי הגדול בפולין היה שרוי במצב כלכלי חמור, כתוצאה ממשטר האפליה הכלכלית, שהיה מכוון ומאורגן בידי השלטונות הפולניים, מתוך כוונה לפגוע במעמד הבינוני היהודי. התנועות החילוניות מצאו את השעה כשרה להפצת דעותיהן המטריאליסטיות הזהות עם כפירה ומינות. והשפל הכלכלי הכשיר את הקרקע להתפשטות ההשקפות המהפכניות והלאומיות, ורבים רבים מבני המשפחות הנכבדות והמיוחסות ביותר נפלו ברשתן ואבדו ליהדות הנאמנה.
רבים מבין ההורים נשאו נפשם לשלוח את בניהם לישיבות, כדי לחסן אותם מבחינה רוחנית, אולם מצבם הכלכלי היה בעוכריהם. לא היו ישיבות מבוססות, שיכלו לקבל תלמידים בלי הגבלה ולהחזיק אותם על חשבונן ללא השתתפות ההורים. היו גם בין ההורים שנאלצו להסתייע לפרנסתם בעבודת בניהם, ומשיצאו הללו לשוק החיים לפני שחוסנו מבחינה רוחנית, נפלו טרף לתנועות החילוניות, וכל באיה לא ישובון כדברי חז"ל.
אף האפשרויות שעמדו לפני בני התורה להישאר באהלה של תורה, כגון השגת רבנות וכד' לא היו מרובות, ולכן אין כל פלא כי מעמדם של בני התורה לא היה ברום המדרגה, ובעיירות רבות נמצאו בני נעורים שחשקה נפשם בתורה ויד משפחתם לא השיגה לכלכלתם והחזקתם, ומהם שנאלצו להציע שרותם כשומרי לילה בחנויות, וחלק נכבד משכרם היה לינת הלילה ללא תשלום.
מצורך השעה ראה אפוא רבי מאיר שפירא להחזיר כבוד התורה ולומדיה, והוא נטל על עצמו לשנות את האווירה, בהעלותו את תביעתו שהדרך היחידה למשיכת הנוער לחינוך תורני היא ע"י העלאת קרנה של תורה, בהדגישו שכוונתו ליצור תנאים מתאימים לבני הישיבות, תנאים נוחים שאינם נופלים מתנאי חייהם של הלומדים באוניברסיטאות וביתר בתי האולפנא הגבוהים ללימודי החול, ולא תהא כוהנת כפונדקית. לתביעתו הנרגשת היה הד מתאים ועוד בימיו הצליח להעלות את כבודם של בני התורה ע"י הקמת ישיבת "חכמי לובלין".
"זכרה לובלין ימי תפארתה מקדם" - מקצת מן המקצת מזוהר תפארתה, בימי הירידים, בימי כינוסי ועד ד' הארצות הוחזר אליה. טכסי הנחת אבן הפינה לישיבת חכמי לובלין, חנוכת הבית והחגיגות התורניות שנערכו בה, ריכזו סביבן רבבות יהודים שבאו להשתתף בשמחת התורה. אך לא ארכו ימים אלה, שכן עם פרוץ מלחמת העולם השניה והשתלטות לגיונות רשע על קהילות ישראל באירופה המזרחית, נדם קול התורה, והתורה עלתה למרום יחד עם תיקה ונרתיקה, יחד עם רבבות היהודים שחיו בלובלין ונספו בשואה.
כמו אז, בימיו הראשונים של הישוב היהודי בפולין, כך גם בימיו האחרונים, הפכה לובלין מרכז יהודי. בימיה הראשונים של מלחמת העולם השניה פלשו צבאות הרייך לפולין וכבשוה במהרה כליל, פרט לחלק שלקחה ברית המועצות ונכבש על ידי הגרמנים רק אחרי פתיחת מאבקם נגד הרוסים. הייתה שם אוכלוסייה יהודית צפופה מאוד, בתוך ארץ שרצו לבודדה מן העולם ולשעבדה לחלוטין, נסיבות אלה נתנו הזדמנות מצוינת לשונאי ישראל מפקדי הנאצים, לנסות את כוחם ולהוכיח לאיזו מדרגה גבוהה הגיעו בשטח הארגון.
מבול של אסונות ניתך מלכתחילה על יהודי פולין: שחיטות, קנסות, עבודות פרך, ולאט לאט הצטיירה תוכנית ראשונה, הכנה לגירוש המוני של כל האוכלוסייה היהודית לאזור הספר ליד הגבול הסובייטי החדש, בסביבת לובלין.
היה זה שלב ראשון לפני ריכוז היהודים בגטאות אשר בכל עיר ועיר, שכן בראשית שנת ת"ש (1940) באו השלטונות לכלל דעה כי העברת כל היהודים מהערים הגדולות לאזור לובלין תהיה פעולה בעלת היקף יותר מדי גדול. כאמצעי זמני הוחלט אז להנהיג לפי המשטר של ימי הביניים את ריכוזם בגטו, לא לגרש את היהודים מן הכרכים החשובים, כי אם לצמצם את מגוריהם ברובע צר של שכונות עוני, משם ייאסר עליהם לצאת.
תקופת הגטאות לא ארכה אלא עד להתחלת המשלוחים ההמוניים למחנות ההשמדה, אולם בתקופה מסוימת לפני ההשמדה, היה ריכוז יהודי גדול ביותר בפרבר "פיאסקי זידובסקי", היא השכונה שבה הציבו היהודים את רגליהם, בראשית הישוב היהודי בלובלין.
