מחניים, גיליון ק"כ, מרחשוון תשכ"ט
ברשות ההוצאה לאור של משרד הביטחון
מ. אונגרפלד |
|---|
|
תמצית: המאמר סוקר את מעמד היהודי לאורך השנים בעיר וינה, מאז הגיע היהודי הראשון לשם ועד השואה. כמו כן הוא סוקר את התרבות שפיתחו היהודים בוינה. אינדקס: היסטוריה יהודית; היסטוריה יהודית-אוסטריה; תולדות ישראל; שואה; ציונות; |
היכן נעוצה ראשית הקהילה הוינאית? מתי הגיעו אליה יהודיה הראשונים? כמה מקורות היסטוריים, שיסודם באגדה ובדמיון, מקדימים את ביאת היהודים לוינה, עד לתקופה הראשונה שלאחר המבול. לפי מקור אחד, בא לאוסטריה היהודי אברהם בשמונה מאות וששים שנה לאחר המבול ויסד כאן מדינה יהודית, שמושבה היה בוינה. לפי מקור אחר, בא היהודי אברהם בשנת אלף וחמש מאות לפני ספירת הנוצרים ויסד בסביבות וינה מדינה יהודית, ששושלת שלמה של ששים ושנים נסיכים יהודים משלו בה, בזה אחר זה. ויש משערים כי אף בשעה שוינה הייתה עדיין מושבה רומאית ונקראה בשום לוינדובונה, נמצאו בקרב לגיוני רומא ששכנו שם, הרבה יהודים.
התעודה ההיסטורית הראשונה, המזכירה כלאחר יד את מציאות היהודים בוינה, היא "פקודת המכס מראפלשטאט" משנת 904, המעניקה ליהודים את כל הזכויות במסחר, כשם שנהנו מהן התושבים הלא יהודים. בתעודה אחת מן המאה השתים עשרה, נזכר בשמו היהודי הוינאי שלום, שהיה יוצק המטבעות - מעין שר הכספים - של הנסיך ליאופולד החמישי. שלום זה, הוא אבי תחום המושב היהודי הראשון בוינה, שהשתרע אז על שטח היודנפלז - וויפלינגרשטראסה - שולהוף - יודנגאסה - שולטרגאסה - קוררנטגאסה - טוכוינבר וגראבן של היום. תחום מושב זה, שמנה בשעה שהגיע לשיאו כשבעים בתים, היה סגור מבחוץ ודלתות בתיו נפתחו מבפנים מצד החצר. שני שעריו הראשונים, נפתחו בסוף הרחוב וויפלינג מצד אחד ומול ההרהנמארקט מצד שני.
היהודים שהתרכזו תחילה מרצונם הטוב בתחום מושב זה, נהנו מאוטונומיה דתית, בנו להם בית כנסת על מקום הבתים מס' ז'-ח' של היודנפלאץ של היום, בית חולים (הקדש), בית מרחץ ובית שחיטה, במקום בית אגודת החייטים ובית מכבי האש של היום. בשטח שבין הקארנטנרשטאסה - גיטהגאסה ואופרנרינג, נמצא בית העלמין היהודי. נציג הקהילה בפני השלטונות, היה ה"יודנמיסטר" - הרב וראש הקהל, שהקציב וגבה את המסים מאת אחיו בשביל השלטון, ואף שפט ביניהם. על עוזריו נמנע ה"יודנמיסנר", שהיה גם החזן והשמש בבית הכנסת. מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב. היהודים שלחו את ידם במסחר והתפרנסו בעיקר מהלוואות כספים בריבית גבוהה של כספי הכמרים והנסיכים בייחוד, ועל-ידי כך העלו עליהם את חמת ההמון.
כל זה לא מנע מידי חוגי הכנסייה הנוצרית, להסית בהם את העם וללחוץ על המושלים - לפי ההחלטה שנתקבלה באספתם בשנת 1267, שיפלו אותם לרעה משאר תושבי המדינה. ואולם המושלים, שלא רצו ולא יכלו לוותר על המסים הגבוהים שהכניסו להם היהודים, הגינו עליהם והעמידו אותם תחת חסותם. בהכריזם עליהם כעל "עבדי המלך". כל זה לא שמר עליהם תמיד מפני עלילות שווא, רדיפות וגזרות שניתכו על ראשם לעתים תכופות. ואולם טוב היה מצבם מזה של אחיהם שבארצות אשכנז, שרוגזם של נוסעי הצלב קפץ עליהם.
עובדה זו הניעה כמה מחכמי התלמוד באשכנז, לבוא ולהתיישב בוינה. אלה יסדו כאן בית מדרש מיוחד ללימודי התלמוד, שהיה במאה הארבע עשרה, המהולל שבבתי המדרש באשכנז ובעליו נקרא בפי כל: "גדולי אשטריך", או "חכמי וינה". על שני הרבנים הראשונים, ר' טוביה מוינה ור' יונתן מוינה, ששימשו בבית התפילה הראשון שנבנה על ידי יוצק המטבעות שלום בשנת 1202, אין אנו יודעים הרבה. לעומת זה יודעים אנו על הרב השלישי, ר' יצחק אור זרוע, על שם ספרו הידוע "אור זרוע" (70 - 1240), בנו של ר' משה בן יצחק מקולוניה, תלמידם של ר' יהודה החסיד מרגנשבורג ור' יהודה בן יצחק מסרליאון מפאריס ורבו של מהר"ם מרוטנבורג.
ר' יצחק למד בישיבות צרפת שהביא עמו משם את שיטת הביקורת המנתחת של בעלי התוספות. הוא הנהיג את השיטה הזו גם בפולין. כך למד מפי ר' אליעזר בן ר' יהודה מוורמייזה ואצל ר' אברהם בן עזריאל, בעל "ערוגת הבושם". את ספרו הידוע "אור זרוע" העולה על כל ספרי ההלכה שנכתבו בגרמניה ושהשפעתו הייתה מרובה על כמה דורות, כתב לעת זקנתו. ספרו זה, אינו רק ספר דינים ומנהגים חשוב מאותה תקופה, אלא גם מקור היסטורי חשוב לתולדות היהודים בימים ההם.
את מקומו של ר' יצחק אור זרוע, ירש ר' אביגדור בן אליהו הכהן, שהיה מתלמידיו של ר' שמחה משפיירא ושל ר' אליהו מווירונה. ר' אביגדור היה גדול בתורה ומכל הארצות פנו אליו בשאלות. כך עמד בקשר מכתבים עם ר' ישעיה מטראני הזקן, עם ר' צדקיהו בן אברהם, עם המהר"ם מרוטנבורג ועם גיסו ר' משה מקוצי, מחבר הסמ"ג (ספר מצוות גדול). כמה מבעלי התוספות וכן ר' משה מקוצי, המרדכי, הרא"ש (רבנו אשר) ומהר"ם מרוטנבורג מזכירים אותו בספריהם וסומכים על דבריו. מלבד ספר הלכות גדול, שאבד במשך הימים, הניח אחריו ר' אביגדור את הספרים: "ספר יסוד" (פרקי הלכות) ו"ספר שערי מוסר". בשנת 1240 עזר לו במשרת הרבנות בוינה אחיו הרב ר' אליעזר הכהן. בימי כהונתו התכנס ה"קונציליום" של הכמרים בוינה (10.5.1267) והוציא כמה גזרות רעות על היהודים וביניהן זו, האוסרת עליהם לבנות בית-כנסת חדש בוינה.
גדול בתורה היה גם יורש מקומו, ר' מאיר הלוי בן ברוך מארץ הריינוס, מקודם רב בפלדא, שנמלט בימי הרדיפות והגזרות הרעות לוינה. ר' מאיר חידש את מנהג מתן הסמיכות לרבנים, כדי שלא כל הרוצה יבוא וישים את עטרת הרבנות על ראשו. כן הנהיג את מתן התואר "מורנו" לרב. (יש מוצאים סימוכין בין התואר הקדימי "דוקטור" שהונהג אז באוניברסיטה הוינאית החדשה ובין התואר "מורנו" שהונהג על-ידי ר' הלוי).
גם אל ר' מאיר פנו בשאלות מכל הארצות הסמוכות. מספריו לא נשאר עמנו דבר. ואולם הרא"ש וגם פוסקים אחרים, מביאים את דבריו פעמים רבות בכתביהם. בזמנו של ר' אביגדור, שימש ברבנות הוינאית גם ר' אברהם קלאוזנר, שהיה מכונה גם בשל ידיעותיו המרובות, "הרב הגדול". ר' אברהם אסף את מנהגי קהילות אושטריך והוציאם בספר "מנהגים". ר' יעקב מורל הלוי (מהרי"ל), תלמידו של ר' אביגדור, מביא בשם רבו בספר "מהרי"ל" הרבה ממנהגי וינה אלה. כך מביא בשמו גם תלמידו השני, ר' יצחק טירנאו, בספרו "מנהגים", הרבה ממנהגי וינה. באותו זמן, פעלו בוינה כדיינים, הרבנים: חננאל, אנשיל יעקוב'ל ושלמה. כל אלה יסדו ישיבות בוינה והפיצו תורה ברבים.
בינתיים התחילו שמי הקהילה הוינאית לובשים עננים קודרים. הישיבה בתחום מושב מוגבל וסגור, שהייתה תחילה רשות, נעשתה חובה ומחוץ לתחום היה היהודי מחויב לחבוש לראשו את "הכובע המחודד" היהודי, כדי שיכירו כל פרחח ויתעלל בו.
השרפה שפרצה בליל שבת של ה' בנובמבר 1406 בבית הכנסת והתפשטה משם והחריבה את כל תחום המושב, הביא את המושל לידי ההוכחה האחרונה, כי מעתה אין לו באמת כל צורך ביהודים שנתרוששו פתאום ונשארו בעירום ובחוסר כל. בשעה שתחום המושב היהודי עלה בלהבות, ניצל המון פורע את מבוכת הנשרפים ופרץ אל הבתים ושדד במשך שלושה ימים מכל הבא ביד והרס את כל מה שנשאר לפליטה מן השריפה.
עתה, אפשר היה להטות אוזן לפאקולטה התיאולוגית הוינאית, שטענה, כי יש לה הוכחות שהיהודים מכרו נשק להוסיסטים שהתקוממו ומרדו במלכות. באותו זמן, באה העלילה הידועה, ששני יהודים חיללו בווילס את לחם הקודש של הכנסייה. זה עודד את המושל להוציא סוף סוף את זממו ולהיפטר מיהודיו. ובעשרים ושלושה במאי, שנת 1420, הוציא הנסיך אלברט החמישי את הפקודה לכלוא את כל היהודים באוסטריה, להחרים את כל רכושם, לגרש את כל היהודים העניים מן הארץ ולהחזיק את האמידים כבני ערובה, עד אשר ימסרו את רכושם הטמון לאוצר הנסיך.
את העניים הובילו אל הנהר הדאנובה, ולאחר ששדדו מהם את הכל, הושיבו אותם בסירות בלי הגה ושלחו אותם לכל אשר ישאם הרוח. את העשירים שבהם עינו עד שמסרו את כספם ואחר כך הכריחו אותם לעזוב את דת אבותיהם. כי לפי החוק ששרר בארץ, הרי כל יהודי שעבר לנצרות, רכושו עבר ממילא לאוצר המלך.
ואולם, הללו בחרו להם דרך אחרת; בשבת סוכות של שנת 1440, נתאספו כל יהודי וינה הנשארים בבית הכנסת, הגברים לחוד והנשים לחוד. תחילה התוודו על עוונם וביקשו סליחה ומחילה זה מזה. אחר כך הטילו גורל ביניהם, מי שיקח את נשמתם. והגורל יצא על יונה. יונה שחט בחלפו את כולם וכדי שהאויב לא יתעלל בגופות המתים, שפך עליהן את שמן נר התמיד והדליקן.
הדוכס כעס כמובן מאוד על "בגידה" ועל אונאה זו ובשנים עשר בדצמבר 1441 ציווה להביא לפניו את היהודים הנשארים אל ההוהנמארקט שבוינה ושם נידונו 94 גברים ו-122 נשים לשריפה ועוד באותו יום נשרפו כולם במגרש ה"גינזאהווידה" ונשמותיהם יצאו בקריאת שמע ישראל. את רכוש היהודים המגורשים והנרצחים ירש הדוכס וחלק ממנו חילק ביד רחבה למקורביו.
ההמון הפורע והצוהל, התנפל על אפר הגופות הנשרפים וחיטט וביקש בו מטבעות כסף ואבנים טובות, שהנשרפים בלעו בוודאי לפני השרפם. מאבני בית הכנסת שנשרף, בנו אחר כך את בנין האוניברסיטה הישן. מאותו יום נקראה אוסטריה בפי היהודים: "ארץ הדמים". לזכר ההשמדה הזאת קבע האזרח הנוצרי יורדאן על חומת ביתו שברחוב שולהוף את הכתובת הרומית הזאת:
"במי הירדן, מטוהרות הגופות מנגע ומכל רעה. כאן תסור כל חטאת נסתרת, כך מתנשא ב-1421, הזעם בחמה שפוכה בעיר, ומכפר על הפשעים האיומים של הכלבים העבריים..."הדים עגומים לימים מרים אלה נשארו גם בספרות העברית. ר' אהרון הלוי בן יהודה (גומפרט קאסל) קונן את קינתו: "אפעל זו ליום נקדשו"... והמגילה "הגזרה הוינאית", שנכתבה באידית גרמנית ונתרגמה אולי אחר כך גם לעברית, מספרת בפשטות מזעזעת את כל הקורות את יהודי וינה בימים האלה.
מגירוש ראשון לגירוש שני
גם רופאים מפורסמים נמצאים ביניהם, כלזרוס מגינצבורג, פוילוס ווידנר ויוליוס קונראד אוטו (נפתלי מרגליות). בסוף המאה ה- 16, מתאחדים יהודים בודדים אלה לעדה קטנה, התוקעת את יתדותיה בכמה בתים הנמצאים בסביבה שבין הרחובות הימלפורט ושטרן. בשנת 1603, נתמנה היהודי ווייט מונק לפרנס היהודים והורשה להם להקים בית תפילה. רוב משלוחי היד וענפי המסחר אסורים עליהם, אף על פי כן ראו בהם תמיד אזרחי וינה מתחרים מסוכנים במסחר ובמלאכה. בשנת 1614 מצאו המסיתים האלה אוזן קשבת אצל המלך, שגזר לגרש את היהודים מן העיר. ואולם לאחר שנים מועטות נתבקשו המגורשים לחזור.
על אף כל הרדיפות והנגישות האלה, נשמרו חיי המסורת והתרבות העברית בקרב העדה היהודית הקטנה בוינה ולא דעך בה נר התורה. בימים חשוכים אלה, ישבו והורו בוינה הרבנים המפורסמים: ר' אברהם פלוש-אויסטרליץ, ר' ישעיה הורביץ, המכונה השל"ה, על שם ספרו הידוע "שני לוחות הברית", הרב שמחה בן גרשום ראפפורט, בעל "קול שמחה", ור' פיבוש, שעמד בקשרי מכתבים עם ר' יואל סירקיס, בעל "בית חדש" (ב"ח) ור' משה מאור קטן, שהיה מקודם רופא בפרנקפורט, ור' נתן פיטל, מחבר ספרי הדרוש "מתנת נתן", "חוק נתן" או "דרושים לכל חפציהם" ור' שמעון וואלף אורבאך. אף ר' יהושע פאלק, בעל הסמ"ע, היה זמן קצר רב בוינה. עמו בא מלמברג גם ר' נוח הנדל. האחרון מבין הרבנים שהורו בוינה בטרם עברה העדה אל תחום המושב החדש שב"אנטרן ווירד", היה ר' אברהם חיים מאופאטוב.
כדי להגן על היהודים מפני האספסוף הפרוע, המאיים עליהם תמיד, וכדי לפייס כאחד את אזרחי וינה הנוצרים, המתקנאים בהם, הוציא הקיסר פרדיננד השני, בעצת הגראף קולאטו, בשנת 1624 את הפקודה, שלפיה עוברים כל יהודי וינה לגור בשטח המיוחד שהוקצה להם בפרוור הוינאי "אונטרן ווירד", זהו הרובע "ליאופולדשטאט" היום. כאן ניתנה להם אוטונומיה רחבה, יכלו לרכוש קרקעות, לשלוח את ידם במסחר ובמלאכה, בלי כל הגבלה. כאן ניתן להם חופש דתי והורשה להם להישפט בבית דין יהודי. הגנה צבאית מיוחדת מטעם המלך שמרה על הרובע היהודי בפני כל התנפלות אוייבת.
העדה היהודית התפתחה והלכה וברשותה נמצאו שני בתי תפילה גדולים מלבד כמה בתי תפילה פרטיים, בית ישיבה, שבה למדו כמה עשרות בחורים, ותלמוד תורה. עד מהרה יצא לתהילה שמה של העדה הוינאית, כ"קהילה המלאה תורה, חכמה, עושר וכבוד". אחד מרבניה הראשונים, שנתן דמות לקהילה החדשה והרים את קרנה, היה ר' יום טוב ליפמן הלר, בעל ה"תוספות יום טוב", הפירוש הידוע על ששה סדרי משנה. הוא ערך את תקנותיה והנהיג שבכל יום ויום יקריאו בבית הכנסת לפני התפילה מתוך ספר מוסר עתיק, הטפה ליושר ולהגינות במשא ומתן וביחסי מסחר עם אנשים. כן הלהיב ועודד את עדתו בדרשותיו.
אחרי ר' יום טוב ליפמן הלר, הורו בוינה הרבנים: ר' הנדל, יהודה ליב רוסי ונכדו ר' מנחם מנדל אורבאך, בעל ספר המנהגים "עטרת זקנים", שבו הביא גם הרבה מדברי סבו. סמוך לאותו זמן, ישבו בוינה הרבנים אהרן שמעון שפירא ור' פיבוש. כעשר שנים (משנת 1650 עד 1660) ישב על כסא הרבנות בוינה ר' שבתי שפטיל הורביץ, בנו של השל"ה, זה שהוסיף לספרו של אביו "שני לוחות הברית", את "ווי העמודים" והדפיס אותו בשנת 1648 באמסטרדם. הוא נטה כאביו לקבלה והתנגד לדרך הפלפול המופלג בתלמוד ואף יעץ לשמור על המידות הטובות הקשורות בהתנהגותו החיצונית של האדם. ובקשר עם זה כתב: "ומשבח אני את האשכנזים".
האחרון שברבני תחום המושב היהודי השני בוינה, היה ר' גרשון אוליף אשכנזי (בין 1664 - 1670) בעל "עבודת הגרשוני" (קובץ שאלות ותשובות), "חידושי הגרשוני" (הלכה) ו"תפארת הגרשוני" (דרוש). ר' גרשון הקדיש הרבה מזמנו ל"בית המדרש", שהוקם וכולכל על ידי הנדיב ר' זכריהו הלוי, ובו למדו עשרות בחורים. הוא נאבק כאן עם השפעת תנועתו של שבתי צבי, שחדרה בשנת 1666 גם לוינה. יש אומרים שלפניו, ישב כאן גם המהר"ל מפראג זמן קצר על כסא הרבנות. אף המחשבה המסתורית של הקבלה, מצאה לה מהלכין בוינה ונושאיה היו בעיקר ר' אלחנן ור' יעקב תמר"ל.
כשעלה פרדיננד השלישי בשנת 1637 על כסא מלכותו, הייתה ראשית בקשתם של אזרחי וינה למלך החדש, לגרש את היהודים ממדינתו. מזמן לזמן התנפל אספסוף בראשות סטודנטים מוסתים על העדה היהודית ושדד והרס. כשנשרף בשנת 1663 האגף החדש של היכל המלך העלילו על היהודים כי ידם הייתה בשרפה הזאת. ושוב נתבקש המלך לגרשם. לעזרת המסיתים בא ההגמון הוינאי קולוניטץ, שהתחיל וגמר את הטפתו בכנסיה שבחצר המלך, הדורשת את גרוש היהודים, במלים: "גרש את האמה זאת".
המלך ליאופולד הראשון עמד גם תחת השפעת אשתו הצעירה, שהאמינה כי בנה בכורה מת בחטא היהודים היושבים במדינתה. לא הועילה עריסת הזהב שנתנו לה היהודים במתנה. בארבעה עשר בפברואר שעת 1679 הוציא המלך את הגזירה, שלפיה חייבים כל יהודי וינה לעזוב את העיר. חלק מ"מגורשי וינה" פנה לגרמניה ויסד שם את הקהילה היהודית בברלין וחלק נדד למורביה, פולניה והונגריה.
בין המגורשים היה גם ר' יוסף, שהוזמן מסלוניקי לשמש ראש ישיבה ב"בית המדרש הוינאי", ומצאצאיו יצא אחר כך מאכס נורדוי. בתי היהודים עברו לרשות האזרחים הנוצרים. באוגוסט 1670, הפך ההגמון הוינאי, בנוכחותו של ליאופולד קיסר הראשון, את בית הכנסת היהודי הגדול לכנסיה קאתולית על שמו של המלך: "ליאופולד'ס קירכה". המלך הכניס לתוך יסוד הבניין מטבע כסף ועליה נחרת בין השאר: "קיסר ליאופולד הנעלה מאוסטריה, הפך את מערת פריצים זו, להיכל ד', לאחר שגרש מכאן את הרשעה היהודית". כנסיה זו נשרפה בשעת מצור הטורקים על וינה ונבנתה מחדש בשנת 1724 וקיימת עד היום בשם "פפארקירכה" ברחוב "גרוסה פפארגאסה". גם שאר בתי התפילה העתיקים הפכו לכנסיות נוצריות ואחת מהן קיימת עד היום בשם "מארגארטנקירכה". אף בית הישיבה הפך לבית ספר נוצרי.
יהודי החסות
כעשר שנים לאחר הגירוש, הוזמן מטעם המלך היהודי שמואל אופנהיימר מהידלברג, לשמש כספק בשביל צבא המלך. בלי עזרתו לא היה יכול הנסיך אויגן לנהל את מלחמותיו. הקיסר הודה בצער, "כי הוא עומד ונופל עם היהודי". אופנהיימר היה המשביר בשביל צבא המלך, בנשק, מזונות וכסף, במלחמתו עם הטורקים והספרדים. "המציל מצרת הטורקים", קרא לו הנסיך אויגן. רק אדם בכשרונותיו של אופנהיימר, היה יכול להמציא בתנאים קשים כאלה עשרות מיליונים ואת כל ההספקה בשביל הנהלת המלחמה. אחר כך נתבקש אופנהיימר לדאוג גם לשאר צרכיה הכספיים של המדינה, והיה בשל כשרונו, חריצותו, יושרו וקשריו עם הגורמים הכלכליים באירופה, לעמוד התווך של אוצר המלך.
אלם עד מהרה נודע לו, שגם הוא אינו אלא "יהודי נסבל". על יסוד הלשנה שפלה, השליך אותו קולוניטש פעמים לכלא, כנראה, כדי שלא יצטרך לעמוד בהבטחות אליו. בשנת 1700 התנפל המון מוסת על ביתו והחריב את כל אשר בו ושרף את כל פנקסי עסקיו. כשהשיגו כעבור שלוש שנים המוות, מיהר השלטון להכריז עליו כי פשט את הרגל, כדי שלא יצטרך לשלם ליורשיו את חובותיו, שעלו ליותר מחמשה מיליון זהובים. אופנהיימר עשה הרבה למען אחיו ותמך בכספו גם בעליית ר' יהודה החסיד ואנשיו לארץ ישראל (1669).
לבן דודו, ר' שמעון וורטהיימר, האיר יותר המזל. הוא התחיל לעבוד כפקיד אצל אופנהיימר והגיע אחר כך לעמדה גבוהה, שהנחילה לו עושר, כבוד והשפעה. לבד מעסקי כספים, השתמש בו המלך גם לשליחויות מדיניות. וורטהיימר פעל הרבה גם כרבם של יהודי וינה ומכל העולם פנו אליו, אל "קיסר היהודים", וביקשו ממנו עצה ותושייה. בהשפעתו אסר המלך את הפצת ספרו של אייזנמנגר "ענטדעקטעס יודענטום" (יהדות מגולה) המלא שנאה, שקרים ועלילות על היהודים. הוא תמך בכספו בהדפסת התלמוד משנת 1721 בפרנקפורט, עזר לאחיו בהונגריה ביסוד קהילות חדשות ותמך בכספיו ביהודי חברון וצפת. בצוואתו ציווה לפרנס בכספו חמישים תלמידי חכמים, כן הטיל על בנו הצעיר יואל, שיקדיש את עצמו אך ורק לתורה. ביתו שימש מקום פגישה ליהודים ונוצרים מתקדמים.
אל "יהודי החסות", אופנהיימר וורטהיימר, נצטרפו אחר כך משפחת הירשל (1796) ומשפחת היהודי הפורטוגזי דייגו די אגולאר-פיריירא, שהוזמן במיוחד בשנת 1723 לוינה, כדי להנהיג במדינה את המונופול לטבק. הוא יסד את העדה הטורקית בוינה ובנה לה את "בית הכנסת הטורקי" המפואר שברחוב צירקוס. אמרו עליו, שהיה מאנוסי ספרד.
על שכם שלוש משפחות אלה, היה נשען זמן רב חלק גדול של המשק הכספי במדינה. שלושת אלה הלוו במשך תשע שנים כשבעים ושמונה מיליונים זהובים לקופת המדינה. מלבד זה תמכו בכספם בערך המטבע האוסטרי. עם כל זה היה יחסו של הקיסר קארל ליהודים רע מאוד. רשיון הישיבה בוינה, לא עבר מאב לבניו. רק לבנו בכורו הותר לשאת אישה אבל לא ליתר בניו, מפני החשש פן ירבו... הטלאי הכתום היהודי על הבגד העליון, היה חובה. רק בכמה בתים בעיר הותר להם לגור, תחת השגחת המשטרה. משנת 1715, אסרו עליהם להתאחד לעדה יהודית. בשנת 1723, נמלך הקיסר, בהשפעת כומרו, לגרש מוינה את כל היהודים שאינם בעלי זכויות מיוחדות, וכן סרב המלך להאריך את רשיון הישיבה ל"יהודים נסבלים". לעומת זה הותר ליהודים הטורקים, בזכות אזרחותם הטורקית, לבנות בשנת 1736 בית כנסת ולהתארגן כעדה מיוחדת. נראה, שאת יחסו הרע הזה של המלך קרל השישי יש לזקוף להשפעת בתו, הנסיכה מריה תיריזה.
המלכה תיריזה הלכה בדרכי אביה ושנאתה ליהודים לא ידעה גבול. ניכרה בה השפעת מחנכיה הישועיים. על אחת התעודות הנוגעות ליהודים, רשמה בעצם ידה: "איני יודעת מגפה גרועה יותר במדינה, מאומה זו". את היהודים קיבלה לראיון מאחורי פרגוד, כדי שלא תצטרך להביט בפניהם. לעומת יחסה העוין של המלכה, התחילו דווקא חוגים משכילים מבין האזרחים להתקרב אל היהודים וללמד עליהם זכות. כמה סופרים לקחו להם לנושא את היהודי, כדי להוכיח את יושרו. כך עשו לואיס בספרו "האדם הישר בחצר" וגילברט בסיפורו "חיי הפחה משבדיה". על במת התיאטרון העלו אז כמה מחזות - "הקצינים המפורטים" ו"פרודוקציון" לסטיפאני - שבה הועמד היהודי באור חדש.
לעומת זאת התחילו יהודי וינה להתעודד, כי ידעו כמה גדולה התועלת שהם מביאים למדינה, והתנגדו למסים הכבדים המוטלים עליהם. אנשל ארנשטיין איים בהגירה להולנד ופקידי החצר נרתעו. דייגו ד'אגולאר, זה שארגן את תעשיית הטבק ומסחרו באוסטריה, העביר את מושבו ללונדון. בשנת 1763, הורשה ארנשטיין לחדש את פעולת ה"חברה קדושה", שנוסדה בשעתה על ידי אופנהיימר וורטהיימר, ופעלה הרבה לטובת עניני דת, חינוך וצדקה ומילאה את מקומה של הקהילה המאורגנת האסורה.
השנאה שהקיפה כחומה את היהודים, קירבה אותם יותר זה לזה, פיתחה בהם את הרגש של "כל ישראל ערבים זה לזה", וזיככה וצרפה את מידותיהם. הם הסתפקו במועט, לא הלכו באורח חייהם בגדולות, ידם הייתה פתוחה לצדקה. הם דאגו מאוד למשפחותיהם, לא חסכו כל עמל כדי ללמד את בניהם תורה, נהגו להפריש מכל נדוניה לבנותיהם, מעשר לצורכי עניים; וכן נהגו האבות בצוואותיהם, להשאיר סכומים גדולים עבור מוסדות חינוך וצדקה עבריים. חתנו של וורטהיימר, ר' ברוך חזקלס, שהיה רבה הראשי של מורביה, תרם חמישים אלף זהובים - חלק שמיני מרכושו - לתלמוד תורה ולהכנסת כלה. כשנפלו יהודי אובן, שנלחמו לצד הטורקים, בשבי הנוצרי (1686), פדו אותם בכספם של יהודי וינה. בנו של ר' שמעון וורטהיימר, ר' וולף, תרם מכספו 22 אלף זהובים בשביל עניי ארץ ישראל (1724). קרן זו, שהתקיימה בשם "קרן ירושלים" עד סוף מלחמה הקודמת, הפרישה שנה שנה את הרבית שלה עבור עניי ירושלים, צפת וחברון.
כתב הסובלנות של הקיסר יוסף השני
אבל ראשי היהודים המתבוללים דחו הצעה זו. כן ביטל את הטלאי היהודי הכתום ואת מס הגולגולת היהודי, הטיל על היהודים את חובת עבודת הצבא, פתח לפניהם את כל בתי ספר התיכוניים והגבוהים במדינה, ציווה עליהם לקבוע לעצמם שמות משפחה קבועים (בגרמנית כמובן), עודד אותם להרחיב את מסחרם ולפתוח בתי חרושת במדינה והתיר להם לשבת בכל מקום.
הפקודה, שיצאה בתוקף "כתב הסובלנות", לפתוח בכל המונרכיה בתי ספר כלליים עבור ילדי ישראל בלשון ההוראה הגרמנית, פילגה את יהודי המדינה לשני מחנות. משכילים, ובייחוד חסידי תנועת הרפורמה הדתית, שמחו על כך וחיברו שירי תהילה לכבודו של הקיסר החסיד, ואילו היהודים החרדים, בייחוד בגליציה, ראו בחוק זה גזירת שמד, וקראו לצום ולאבל. הם אסרו מלחמה על בתי ספר אלה, עד שנאלצה הממשלה, בשנת 1806, לסגור את כל בתי הספר האלה בגליציה.
עם מותו של הקיסר יוסף, הורע מצב היהודים. אחיו ליאופולד, שבא במקומו, עורר אמנם תקווה בלב היהודים. אולם לאחר כמה חדשים מת ליאופולד ופראנץ השני, שבא במקומו, הקשה את לבו ליהודים. ראשית מעשהו היה לחדש את "מס הגולגולת", שבוטל בשעתו על ידי קיסר יוסף, על כל יהודי שנכנס לוינה, הוא פתח לשם כך את "משרד היהודים" ותלה עליו שלט: "בשביל יהודים, עגלונים ונושאי כורסאות".
על אף כל התחבולות מצד השלטון להצר את צעדיהם, הגיעו הרבה יהודים נסבלים במסחר ובתעשייה, בספרות, במדע ובאמנות עד לשלבים העליונים במדינה. בשנת 1821 היו תשע משפחות יהודיות, שהועלו לדרגת האצילות: ארנשטיין, חזקלס, הרץ, הניגשטיין, למל, ליבנברג, נויואל, וורטהיימשטיין, רוטשילד. הבנק המשותף של ארנשטיין וחזקלס היה הגדול שבבנקים במדינה ולטרקלינים הספרותיים של נשותיהם, יצאו מוניטין בעולם. מלכים ושרים, מדינאים ואנשי עט, אנשי אמנות ומדע מפורסמים, היו מבאי ביתן.
חזקלס היה מיסדה של קופת החסכון באוסטריה וממייסדי הבנק הלאומי והבנק האוסטרי ההונגרי, שהיה אחר כך לבנק הממשלה והוא היה אחד מנשיאיו. פון הרץ, היה איש אמונו של נשיא הממשלה מטרניך ועשה עבורו את כל העסקים הכספיים הקשים מטעם המדינה. עוד באותו יום שבא הלורד ווילינגטון לוינה, הוביל אותו מטרניך לביתו של הרץ. נויוואל היה בנקאי גדול וארגן באוסטריה את שרות בתי החולים הצבאיים; ליבנברג הכניס את תעשיית הצמר למדינה והקים בה בתי חרושת לאריגה. גם למל הצטיין בימי מלחמת נפוליאון, כבנקאי וכספק בשביל הצבא. שלמה מאיר רוטשילד ישב בוינה כבא כוחו של בית רוטשילד. ישראל פון הנגיסברג היה מנהל ה"טאבאקריג'י". פון הופמנסטאל (אבי זקנו של הסופר הופמנסטאל) היה ממייסדי תעשיית המשי. וורטהיימשטיין פתח במדינה בתי חרושת לסוכר ולשוקולדה. מיכאל אלעזר בידרמן (ממייסדי הקהילה הוינאית אחר כך), שבא מפרשבורג כצורף כסף וזהב ועלה עד מהרה לגדולה, הנהיג את גידול הצאן במדינה ויסד כמה מטוויות לחוטי צמר ובתי חרושת לארג. הוא הלווה לקיסר בשעת דחקו סכומי כסף גדולים ובלי ריבית.
הטרקלינים היהודיים
כאחד האמצעים להתקרבות זו שמשו ה"טרקלינים", שנפתחו כאן אצל כמה יהודים אצילים: א) טרקלינה של פאני ארנשטיין, אשת האציל נתן אדם ארנשטיין - זו שקיסר יוסף נמנה על מעריציה, ומדינאים וסופרים מפורסמים ביקרו בביתה. ב) טרקלינה של בתה, הנרייטה, אשת האציל פיריירא. ג) טרקלינה של ציציליה איציג, אחותה של פאני, זו שעמדה בקשרי מכתבים עם גיתה. ד) טרקלינה של רבקה אפרים (אחותה השלישית של פאני). ה) טרקלינה של אשת האציל ליאופולד פון הרץ. מובן, שהמסיבות בטרקלינים אלה, וכל שאר האמצעים להתקרבות אל השכנים הנוצרים, לא חיזקו את קשרי יהודי וינה אל מסורת אבותיהם.
תנועת הרפורמה
הופמנסטאל נשא את התואר "מורנו". בידרמן והופמנסטאל קנו בשנת 1811 את ה"דמפיגנר הוף", שעל מגרשו נבנה בשנת 1826 "ההיכל הזיטנשטטי" הידוע. ובשנת 1825 הזמינו לוינה את הרב והמטיף יצחק נוח מנהיימר מקופנהגן. הוא לא הצטיין בידיעות עמוקות ביהדות, אבל היה בעל מרץ וידע להתרגל מהר לתנאי המקום, דחה את הכנסת העוגב להיכל, ואת החלפת העברית בלשון הארץ, אולם נשא את הטפותיו בגרמנית, שהייתה מתובלת בדברי חז"ל. למנהיימר הצטרף החזן הצעיר שלמה סולצר, שחונן בקול ערב והצטיין בכשרון מוסיקלי גדול ויצירותיו בחזנות נתפרסמו לתהילה בעולם בשם "נוסח וינה". מלכים ושרים באו בלילות שבת ומועד לשמוע את תפילתו. גם שוברט, שחיבר בשבילו כמה מנגינות למזמורי תהילים, היה משומעיו.
על ידו של מנהיימר, שהופיע כמורה לדת, עבד הרב אליעזר הורביץ "כמשגיח על בשר כשר". הוא היה נכדו של השל"ה. ארבעים שנה ישב על כס הרבנות בוינה והטיף בבית הכנסת החרדי "לאנצשול". הופיעו משלו ספר שאלות ותשובות "יד אליעזר" ו"אור הגנוז" ובו רשימת שינוי הנוסחאות בתוספתא. כשבא פרץ סמולנסקי בשנת תרכ"ז לוינה, קרבו הורביץ אליו והמציא לו לימים הראשונים עבודה כמגיה על הש"ס הוינאי, שנדפס בהשגחתו אצל המדפיס שלוסר.
בתי דפוס וכתבי עת
המדפיס הנוצרי יוסף פון קורצביק קנה בשנת 1783 את בית דפוסו העברי המפורסם של יוסף פרופס מאמשטרדם. הוא הוציא כאן את ששת סדרי המשנה עם המפרשים, מחזורים לכל השנה, מסכות בודדות מש"ס וכו'. בית דפוס זה עבר אחרי מותו לידי חניכו אנטון שמיד. כמגיהים בבית דפוסו היו הסופר שמואל רומאנילי, בעל הספר "משא בערב", מאיר אוברניק, שהוציא כאן באור בשם "מנחה חדשה" ושמואל דיטמולד, שתירגם וביאר את שמואל, יחזקאל, דניאל, עזרא ונחמיה.
בשנת 1798 בא מקראקא לוינה יהודה ליב בן זאב לעבוד כמגיה בבתי הדפוס של הרשנסקי ושמיד, וכאן הוציא את רוב ספריו: "בית הספר", "יסודי הדת", "המבוא למקראי הקודש", המלון "אוצר השרשים", את ספר הדקדוק "תלמוד לשון עברי" וכו'. אחרי מות בן זאב באו במקומו המגיהים ר' ירוחם וזאב דוב שיף, שהראה בספרו "מנחת זכרון" על מסכת עירובין את כוחו הגדול בהנדסה ובתכונה. אחריו בא כמגיה שמעון בלוך הלוי, בעל הספר "שבילי עולם" ועוד. אחריו נתקבל כאן כמגיה שלמה מוהר-ליבנזון, משורר בחסד עליון, שאפשר לאמר עליו, כי היה אבי השירה העברית של משוררי אשכנז. הוא כתב כאן את ספר שיריו "מליצת ישורון" ואת ספריו הבלשניים "שיחה בעולם הנשמה" ו"בית האסף", את "מחקרי ארץ" על ארץ ישראל, כן כתב הקדמה למשנה ולסדור תפלה והוציא קינות לתשעה באב ופירוש בשם "אלון בכות".
בשנת 1819 בא לוינה שלום יעקב כהן לעבוד כמגיה בבית דפוסו של שמיד, ובהשפעתו התחיל שמיד להוציא שנתון עברי בשם "בקורי העתים". בזה הונח היסוד לעיתונות העברית בוינה. בשנת 1833 התחיל שמואל ליב גולדברג להוציא כאן את המאסף השנתי "כרם חמד", שמאמריו בביקורת ובהיסטוריה הופיעו בצורת מכתבים בין משתתפיו. יותר מכל עורכי השנתונים הקודמים הצליח מנדל שטרן בעיתונו "כוכבי יצחק", שהופיע משנת 1845 עד 1873 בשלושים ושבע חוברות. אף מאיר הלוי לטריס עבד כמגיה אצל שמיד וערך כאן את העיתונים "ווינר בלטר" עם מוסף ספרותי עברי בשם "צפירת תפארה", ואת ה"ווינר פירטליארס-שריפט" עם התוספת העברית "אבני נזר".
בשנת 1864 החל נפתלי קלר להוציא כאן את המאסף "בכורים". בשנת 1865 נגשו איזיק הירש ווייס ומאיר איש-שלום להוציא את המאסף "בית המדרש", שהוקדש בעיקר לחקר התלמוד. כן הוציא ווייס את המאסף "בית תלמוד".
יהודים בספרות ובאמנות
משוררת ענוגה ועדינה הייתה ביטי פאולי. כוח ביטוי רב בשיריה שהופיעו בארבע כרכים, והמצטיינים ברגש עז ומשוכללים בצורתם. עט מזהיר היה בידו של איגנץ קוראנדה, מעוזריו הראשיים של העיתון הספרותי "דער טלגראף".
אין כל פלא, אם חלקם של היהודים במהפכת מרץ 1848 בוינה היה ניכר מאוד. באותו יום הי"ג במרץ, שבו הגישו ההמונים את הבקשה אל הקיסר לשחרור ולחופש, הלכו בכל מקום מנהיגים יהודים בראש. את הנאום הפומבי הראשון אל ההמונים, העומדים לפני בית השלטון, נשא הרופא היהודי אדולף מישהוף.
בימי פראנץ יוסף קיסר
התחילה התקופה הליברלית. יהודים התחילו לחדור לתוך ענפי הכלכלה השונים ולקחת חלק בחיים המדיניים והתרבותיים במדינה. ב- 1864 נוסד על ידי היהודים מאכס פרידלנדר וא. ורטר העיתון היומי "נייע פרייע פרעסע", שעבר אחר כך לבנדיקט ובאכר, והרצל נכנס לעבוד בו כעורך חלקו הספרותי. זה העיתון ששלט עשרות שנים בחיים המדיניים והתרבותיים במונרכיה. ה"נייער ווינער טאגבלאט", עיתונו של מוריס שפס, שהיה ידידו הקרוב של יורש העצר רודולף, היה בעיקר עיתונו של מעמד האזרחים הקטנים. תפוצה גדולה הייתה גם ל"אילוסטרירטעס טאגבלאט", עיתונם של זינגר וברג.
קוראים רבים והשפעה רכשו להם גם היומנים "אללגעמיינא צייטונג" ו"פרעמדענבלאט" לי. הלר. כן התחילו היהודים לחדור לשאר האומנויות החופשיות, ונפתחו לפניהם פתחי בתי הספר הגבוהים בבירה. בשנת 1849 נתמנה יעקב גולדנטאל מברודי לפרופסור לשפות שמיות באוניברסיטה הוינאית. הוא הוציא כאן את ספרו "דקדוק ארמי בעברית" וההדיר כתבי יד עתיקים. בשנת 1865 הורו באוניברסיטה הוינאית שלושה עשר דוצנטים יהודים. יוסף אונגר נתמנה לפרופ' למשפטים ואת האוניברסיטה פיארו הרופאים היהודים זמלווייס, שטירק, מאוטנר, לאנג, ווינטרניץ, צוקרקנדל, פוליצר, נוימן, חאייק, טנדלר, שניצלר וקניגשטיין.
בין הממציאים היהודים, שנתפרסמו בימים אלה בולטים בייחוד שלושה: זיגפריד מרכוס, ממציא האוטו, דוד שווארץ, ממציא הצפלין, ויוסף פופר-לינקיאוס, המשורר הפילוסוף, והסוציולוג והמהנדס, שמצא כי בכוח החשמל, המובא ממרחקים, אפשר להניע גלגלי מכונות ולהוביל רכבות לאורך כל העולם ולהאיר בו ישובים.
בחדר ההגהה בבית דפוסו של שלוסר נולד רעיון "השחר" במוחו של סמולנסקין, שהאיר בי"ב כרכיו שש עשרה שנה את תפוצות הגולה שבמדינות רוסיה וכו' וכאן צמחו כנפיים לסמולנסקין הסופר והמנהיג, וכאן נכתבו ונתפרסמו כל דבריו. באותו זמן בו התחיל ס. להוציא את "השחר", בא אהרן ליברמן מלונדון לוינה והניח את היסוד לעיתונות הסוציאליסטית העברית בהוצאת שלוש חוברות "האמת" שלו.
ויהודי וינה? בולמוס של כיבוש ויצירה אחזם וחדירה לכל ענפי החיים בעיר. חריצות יהודית, מרץ וכשרון רב, שהיו כבולים ובלומים בערי השדה ובמדינות הקרובות, זרמו והתפרצו לכאן וביקשו את תיקונם. מ- 72,600 בשנת 1800 עלה מספרם בשנת 1890 ל- 118,000 ובשנת 1900 ל-147,000 ובשנת 1910 ל- 175,000. רבים קפצו על האומנויות החופשיות. רוב רופאי וינה היו יהודים; בפקולטה לרפואה היוו אז התלמידים היהודיים 48 אחוז, בפקולטה המשפטית - 22 אחוז, בפקולטה הפילוסופית 13 אחוז ובאוניברסיטה עצמה לימדו אז 16 פרופסורים ו- 27 דוצנטים יהודים.
בית המדרש לרבנים
הרצל
בכרם זה של הספרות הגרמנית האוסטרית, צמחו אז כמה באושים, כשרונות גדולים, שרעיון מטורף מרכזי אחד העכיר את מקור יצירתם - השנאה המשונה לעמם. הלא היא השלישיה הידועה קארל קראוס, אוטו וויינינגר וארטור טרעביטש. האם לא באה תורת הניברוזה והפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד ובית מדרשו כדי להסביר את תופעתם של כשרונות חולניים אלה?
בשנת 1906 הכריחו הסוציאליסטים, בראשותו של מנהיגם וויקטור אדלר, את הממשלה, להקנות לתושבי הארץ זכות בחירות כלליות אל הפרלמנט. בזה ניתנה האפשרות לאזרחים היהודיים, לנהל מעתה פוליטיקה יהודית לאומית במדינה. אין כל ספק, כי בעשר השנים לפני פרוץ המלחמה העולמית הראשונה, הגיעו יהודי וינה מבחינה מדינית, תרבותית וכלכלית, לשיא השגיהם בוינה והשפעתם הרבה הייתה ניכרת בכל עמדות מפתח בבירה. יהודים ישבו כמיניסטרים בממשלה (הפרופסורים אונגר וגלאזר), האופרה הממלכתית וה"בורגתיאטר" הממלכתי עמדו תחת הנהלת היהודים גוסטב מאהלר ואדולף זוננטאל. ואף בחדרי הדיקן והריקטור של האוניברסיטה ישבו יהודים. בצבא ענדו אותות הצטיינות גבוהים הגנראלים היהודים, הפלדמרשל האביר פון שווייצר, והגנרל מיור פון וווייס.
בספטמבר 1913 התכנס בוינה הקונגרס הציוני ה- 11 בנשיאותו של ד"ר וולפסון. בפעם הראשונה בתולדות הקונגרסים הושמע בו נאום פתיחה עברי על ידי הד"ר שמריהו לוין. השפיעה כנראה על כך הועידה העברית העולמית, שנתכנסה כאן באותו זמן וראשי מדבריה היו חיים נחמן ביאליק (על הספר העברי), דוד פרישמן (על הספרות היפה), בוקי בן יוגלי, ר. בריינין ועוד. אף אחד העם נכח בועידה זו. ראש הקהילה הוינאית המתבוללת ד"ר אלפרד שטרן, בירך בעברית את הועידה בשמו ובשם הקהילה.
רבבות פליטים יהודים בוינה
מותו של פראנץ יוסף קיסר עורר אבל ודאגה בלב היהודים, כי לא ידעו את טיבו של יורשו, הקיסר קארל ואת יחסו ליהודים. את החשש הזה, ביטל קארל קיסר בשני מעשים ידועים: הוא נתן חנינה לקרבן עלילת הדם, ליאופולד הילזנר, ומינה לראש הממשלה בהונגריה את היהודי וואשוני. התפוררות המונרכיה בשנת 1918 לא הביאה טובה ליהודים גם מבחינה לאומית וגם מבחינה כלכלית. הללו נקרעו פתאום מקיבוץ יהודי בן שני מיליון וחצי תושבי המונרכיה הישנה ונצטמצמו לעדה קטנה בת 200,000 נפש.
דף מזהיר בתולדות יהודי וינה פתח הרב פרופ' ד"ר צבי פרץ חיות (ברודי, 1876, וינה 1927), נכדו של ר' צבי הירש חיות מז'ולקוויא ונצר למשפחת רבנים מפוארת, ששושלת היוחסין שלה מגיעה עד למאה הארבע עשרה. הוא זכה לכך, שעם עלותו בשנת 1918 על כיסא הרבנות הראשית בוינה, נתערער שלטון הטמיעה, שהיה שולט בקהילה מאז היווסדה וסלל את הדרך להגשמת סיסמתו של הרצל: "כבשו את הקהילות".
בעשר שנות שבתו על כסא הרבנות בוינה עשה נצורות, יסד רשת של מוסדות חינוך עברים ודאג להמשך קיומם של אלה, שהתקיימו מכבר. בגימנסיה היהודית, שנקראה על שמו, לימדו בכל יום עברית ונושאים עברים. התייצב בראש בית המדרש למורים עברים (פדגוגיון), והורה בו תנ"ך. כן פתח בית מדרש למורי דת ודאג לקיומו של בית המדרש לרבנים. הוא הנהיג בהיכל התפילה שלו, שהיה תמיד מבצר המתבוללים, תפילה מיוחדת "לשלום החלוצים העברים בארץ ישראל, המוסרים יום יום את נפשם להחייאת ארץ אבותינו הקדושה ולתחיית שפת הנביאים". כן הכניס שוב את התפילות למען ציון, שבוטלו בשעתו על ידי מנהיימר, והתיר לנדור בשעת העלייה לתורה לטובת הקרנות הציוניות.
חורבן קהילת וינה
הגיסטאפו החל את פעולותיו ועד מהרה נוכחו יהודי וינה, כי אותו גבר וינאי טוב הלב, הפך פתאום לסאדיסט רשע הנהנה מעינויי בני אדם אומללים וכי אותה אישה וינאית ענוגה, אינה אלא לילית קטלנית, הניזונה ממשטמה ותאוות נקמה. גורלם של יהודי וינה נמסר לידי איש הגיסטאפו האכזרי אדולף אייכמן. עד שלא נכנסה אמריקה למלחמה, השתמש אייכמן ב"אמצעים הומניים", כדי להוכיח ליהודים כי מוטב להם להגר מיד לחוץ לארץ. נאסרו מיד מאות אישים משמנה וסלתה של קהילת וינה ונעלמו. נסגרו כל המוסדות היהודים ונשדדו ונהרסו. בנות ישראל נסחבו יום-יום לנקות את מחראותיהם של אורחים פורחים נאצים, שעלו לגדולה. נערך יום יום ציד על יהודי וינה, הלבישו אותם בבגדי שבת והכריחו אותם לנקות את הביבים ובורות השופכין בעיר. הוציאו בלילות יהודים ממיטותיהם, יצקו מים קרים על בשרם הערום. שדדו מיהודים את רכושם והכריחו אותם לחתום על הודעה, כי מסרו את רכושם במתנה למדינה.
בא העשרה בנובמבר הידוע, שבו פוצצו ונשרפו כל בתי התפילה בעיר ונאסרו אלפי יהודים ועונו באכזריות ונשלחו למחנות ריכוז. יותר משליש מיהודי וינה זכו לקבל זכות כניסה לאמריקה אנגליה, ארץ-ישראל ועוד. חלק נשלח לטרזינשטאדט והשאר למחנות המות השונים. קשה לתאר את העינויים הנוראים, שבהם גוועה קהילה מפוארת זו, שעבר נהדר בן יותר מאלף שנים לה.
"זכתה" וינה הלא יהודית, שמתוכה בחר היטלר את אנשיו שפיקחו על השמדת יהודי אירופה: הד"ר סייץ-איקרש פיקח על השמדת יהודי סקנדינביה, הד"ר רינטל אירגן את רצח יהודי ליטא ולטביה, הד"ר וואכטר פקד על השמדת יהודי גליציה המערבית, הגנרל סטרופ השמיד את גטו וארשה והמרצח גלובוצניק רצח באכזריות רבה את יהודי פולניה. ובראש כל המרצחים האלה, עמד הוינאי ד"ר קלטנברונר. אף על רצח יהודי ארצות הבלקן פיקחו וינאים.
לאחר מפלת צבאות היטלר, חזרו לוינה כמה אלפי יהודים, והרבה מהם מישראל, והיגרו אליה אלפים משארית הפליטה מארצות אחרות. עכשיו חיים שם כעשרת אלפים יהודים, המשתדלים לשכוח, מה שעוללו הוינאים "האדיבים" לאחיהם בימי שלטון הנאצים.
