תופעת הירידה מהארץ של היישוב הישן
גדליה פנסטרהיים
עבודת גמר בהיסטוריה
הסיבות לירידה
כתב הפועל הצעיר, שמן הסתם לא השתייך ליישוב הישן, תיאר יפה את המצב ששרר בהרבה תקופות גם בישוב הישן. בכל תקופה היה מניע דומיננטי שגרם לירידה והוא היווה את הקש ששבר את גב הגמל עבור רוב היורדים, אך לכל יורד היו את מכלול הסיבות בגללן הוא ירד.
בפרק זה אנסה לנתח את הסיבות השונות שהביאו לירידה הנובעות בעיקר מתוך העובדות ההיסטוריות היבשות אותן הצגתי בפרק הקודם.
ניתן לחלק את הסיבות והמניעים לירידה לאלו התלויות במידה מרובה בגורם האנושי ומנגד לאלו שהיו תלויות בבעיות שעה, למרות שבסופו של דבר, ברוב המקרים, הירידה הייתה תלויה בשאלה האם האינדיבידואל הספציפי, המתלבט אם לרדת ולנטוש את חלומו ואת האידיאל שהביא אותו ארצה לטובת פתרון קל למציאות המרה, העדיף לרדת או להישאר בארץ ולהתמודד עם המציאות, קשה ככל שתהיה.
ירידות תלויות בגורם האנושי
מכיוון שהירידות המתוארות להלן נבעו מהחלטות אנושיות גרידא, ניתן לחלק אותן מטבע הדברים לשתי קטיגוריות. ירידות שנבעו מהחלטה חופשית של היורד שנשאו לרוב אופי רצוני וחופשי, לעומת ירידות שנבעו מהחלטה של גורם אנושי מלבד היורד עצמו ונשאו לרוב אופי כפייתי, מכיוון שהיורד נאלץ לעזוב את ביתו בעקבות דחפים ואינטרסים של גוף אחר שלעיתים היו לרוחו.
ירידות כפויות
בגולה, וכן בישוב היהודי בארץ בראשיתו, הקהילה היוותה אחד הגורמים המרכזיים ביותר בחייו של כל יהודי. הקהילה דאגה לכל צרכיו הדתיים והחברתיים של חברה, ומתוקף סמכותה יכלו רבניה וראשיה לנדות חברים שלא סרו למרותם ולמרות ההלכה.
למרות מעמדם ההולך ומתפורר של הקהילה וראשיה בחיי היהודי הארצישראלי, כפי שמתאר כתב 'העברי': "הזרם היותר חזק הוא מפלגת האדוקים מהטפוס הישן. אבל כח השפעתם נטלה מהם. דים שמפקיעים את עצמם. אין בהם אותו הכח שהיה להם לפנים כשהחרימו את ר' משה מונטיפיורי ולא היו חתים מפני כל..."1, הייתה לרבני היישוב הישן השפעה עצומה בכל הנוגע לסמכות הלכתית ובתוך כך גם נידויים וחרמות. עד תקופות יחסית מאוחרות בישוב היהודי בארץ וביהדות העולם בכלל מי שנודה או הוחרם נחשב כמעט כבר מינן בעיני כל הקהילה, וזכויותיו אם בכלל היו אפסיות.
היו מעטים, כדוגמת יהושוע ילין2, שהצליחו להתמודד עם הלחץ החברתי ועם אי הנוחות הרבה שנגרמה להם בעקבות החרם אך לעומתם היו רבים שהעדיפו לקום ולעזוב את הקהילה המנדה, או במקרים רבים, לקום ולעזוב את הארץ. אחד מיני רבים אלו היה הרב חיים הירשענזאהן אשר הוחרם בעקבות קשריו עם גורמים יהודיים משכילים ובעקבות דעותיו החדשניות והציוניות. בעקבות החרם והרדיפות3 עזב חיים הירשענזאהן את הארץ בשנת תרנ"ז (1897) ועבר לקושטא.4
מבחינתם של ראשי הקהילה עזיבה זו הייתה לעיתים הצלחה ומימוש של הכוונה הראשונית שעמדה מאחורי החרם או הנידוי, ראשי הקהילה רצו להרחיק מקהילתם גורמים 'מזהמים' בעלי רעיונות זרים לבית ישראל סבא או 'מחטיאי הרבים' שהיה באפשרותם ל'זהם' ו'להדביק' את כל הקהילה.
אנשים שעזבו את קהילתם, או במקרה דנן ירדו, בעקבות נידוי מצד הקהילה לרוב לא נכפו לעזוב. הם יכלו להישאר ולנסות להתמודד עם קשיי חיי החרם או לסור למרותם של ההנהגה הקהילתית, ולכן סיבה זו לירידה דומה במקצת לסיבות המובאות בסוף פרק זה, בהן הירידה באה כפתרון קל לבעיה קשה שהתעוררה ולא מתוך הכרח גמור, אך לרוב כניעה למרות המנדים לא נראתה כאופציה בעיני המנודה כלל ועיקר.
ההסתכלות הקהילתית והפרטית על מעשה הירידה. נוכל לומר אם כן שמבחינה קהילתית לא היה חסרון בירידתם של חברים מנודים ואדרבא היה בזה סימן לחוסן הקהילה ולעמידתה על עקרונותיה, ומאידך מהבחינה הפרטית ניתן לומר שלרוב, לחבר המנודה לא הייתה אופציה ריאלית אחרת מאשר לרדת מכיוון שכביכול כפו אותו לרדת, ולכן גם לא ראה בזה כשלון אישי. המנודה ראה במעשה הירידה כורח המציאות ועמידה על עקרונותיו, למרות מחבש הלחצים שהופעל עליו מצד הקהילה.
מטרותיו ושאיפותיו של היורד. בירידתו קיווה המנודה לסגל לעצמו את אורח החיים התקין שנלקח ממנו בעת הנידוי ולרוב גם לקדם את האינטרסים בגינם נודה. המנודה לא קיווה לבלות את שארית ימיו בארץ נכר שהרי בהרבה מהמקרים נשתמרה בלבו אותה האידיאולוגיה בעקבותיה החליטו הוא או הוריו לעלות לארץ, להשתקע בה ולשקוע בתורת ה', ומן הסתם קיווה המנודה לחזור לקהילתו או לקהילה כדוגמתה ברבות הימים. רבים מיורדים אלה היו בבחינת "לבי במזרח ואני בסוף מערב". רגש זה ניכר לעיתים אף מתוך כתביהם ומכתביהם של היורדים. "מעולם לא עלה בדעתי שאשאר לשבת בקושטא...".5
אופן השהייה בחוץ לארץ ומשכה. כפי שהזכרנו לעיל, המנודה היה חפץ לראות את המצב כמצב ארעי בו השהייה בקהילה זרה תהיה ארעית בלבד ובסופו יחזור המנודה לארץ. אך המנודה היה מודע למציאות, וידע שהוא הולך לבלות את רוב ימיו הנותרים בקהילה זרה, ומתוך כך הוא התערה בחיים השוטפים בקהילה הזרה, המשיך לנהל את אורח חייו והמשיך לשאוף למטרותיו הקודמות אליהם שאף לפני הנידוי ואף פעל לקדמם כמקודם. היורדים שאכן שאפו לממש אידיאלים ורעיונות גדולים וחדשניים, בגללם נודו, מצאו את עצמם לא פעם בסביבה נוחה יותר לקידום רעיונות אלו בחוץ לארץ מאשר בארץ ושם קידמו את רעיונותיהם באין מפריע.
במקרה של הרב חיים הירשענזאהן הנ"ל ניתן לראות את מימוש מטרותיו והאידיאלים אליהם שאף בכך שהוא עבר לקושטא שם שימש כמורה בבית המדרש למורים עבריים, וכן בכך שכעבור שש שנים עדיין עסק בפעילות ציונית והשתתף בקונגרס הציוני השישי בבאזל. בקונגרס נעתר חיים הירשענזאהן להצעה לכהן כרב בקהילה בהובוקן בניו-ג'רסי שבארצות-הברית ובכך המשיך את פעילותו למען אותם רעיונות שהנחו אותו בהיותו בארץ.6
היחס מצד הקהילה הקולטת. ניתן לשער כי על מנת להימנע מנידויים חוזרים ומאי נוחיות שיכלה לנבוע מנידויו מהקהילה בארץ, חיפש המנודה קהילה שתתאים לרעיונותיו ודעותיו ותתמוך בהם. היחס מצד קהילה כזו, שתמכה ועודדה את דעותיו של המנודה היה מן הסתם טוב. עובדה לכך במקרה של הרב חיים הירשענזאהן היא בכך שהלז שימש בתפקידים רבניים וחינוכיים בעת מגוריו בחוץ לארץ, דבר שלא היה מתאפשר לו בקהילתו המנדה בארץ.
היחס למשפחה ולארץ. במקרה פרטי זה של ירידה בעקבות חרם או נידוי יש לחלק בין היחס למשפחה בארץ לבין היחס כלפי הקהילה והכלל בארץ. בעוד שברוב המקרים המשפחה הייתה עמוד התמך המרכזי הן מבחינה רגשית והן מבחינה רעיונית עליה נשען המנודה, הקהילה והתנהגותה כלפי היורד הייתה הגורם המרכזי לירידה, והיא שאפה לנתק כל קשר עם המנודה. מתוקף כך הקשר עם הקהילה מן הסתם כמעט שנותק בעוד שהקשר עם המשפחה בארץ נשאר קשר חם וטיבו היה כמובן תלוי בטיב ערוצי התקשורת הקיימים בין הארץ לחוץ-לארץ. בהינתן אפשרות, המשפחה מהארץ הייתה באה לעיתים לבקר את המנודה, הייתה התכתבות ערה בין המנודה ומשפחתו שירדה אתו לבין משפחתם בארץ והייתה מטרה לשמור על החמימות והקרבה המשפחתית למרות הקורות שגרמו לריחוק פיזי בין פלגי המשפחה.
את שימור היחס המשפחתי החם ניתן לראות במקרה של חיים הירשענזאהן בתכתובת הרבה הן בנושאים משפחתיים7, הן בנושאים תורניים8 והן בנושאים כלל לאומיים9 שהרי בעוד שהוא שימש כרב בהובוקן אחיו ואביו שימשו רבנים בארץ. כמו כן ניתן לראות עדויות לביקורים של משפחתו של ר' חיים הירשענזאהן בארצות הברית בעת שהותו שם. "אמנם לא עניתי לכבודו בחול המועד לא מפני האיסור רק מסבת שמחה ב"ה כי בתי מרת תמרא צפורה פול תחי' ושני ילדיה הנחמדים מבני ציון היקרים יאריך ה' ימיהם באו בערב פסח מירושלם".10
התקופות המאופיינות על-ידי ירידה זו. חרם ונידוי מטבען לא היו תופעות רווחות ולא היו קהילות שהשתמשו באמצעי זה באופן תכוף ונרחב,11 ולכן גם לא ניתן לאפיין גל ירידה מסוים או תקופה מסוימת בירידה זו. אך ניתן, לעניות דעתי, לשער שבכל תקופה היו כמה יחידים שהיו פרובוקטיביים ברעיונותיהם השונים או החדשניים, או במעשיהם המרדניים ואחריתם הייתה נידוי וירידה. עם זאת ניתן לשייך לתקופה שמתחילת העליות הציוניות והלאה המצאות רווחת, באופן יחסי, של גורם ירידה זה בעקבות ריבוי אנשי ה'ציונות הדתית' וה'אורתודוקסיה המודרנית' (תנועת המזרחי בוריאציות השונות שלה) שבאו מתוך היישוב הישן ועוררו התנגדות רבה בקרב רבים מבני הישוב הישן ובכך רבו הנידויים וההחרמות.
יש להוסיף כי התייחסותי הנ"ל למנודים שירדו מהארץ אינה נוגעת לכל המנודים אלא לאלה שנודו מסיבות אידיאולוגיות ורעיוניות בעיקר, כאלה שלא עלה בדעתם לפרוש מן היהדות האורתודוקסית ומן המסגרת הקהילתית. לעומתם היו מן הסתם מנודים שנודו בעקבות כפירה ונטייה להשכלה אשר לא חיפשו מסגרת קהילתית יהודית וסופם היה במקרה הגרוע התבוללות שהביאה לניתוק אף ממשפחתם או במקרה הטוב הצטרפות ליישוב החדש החילוני המשכיל (בתקופה שמתחילת העליות הציוניות הראשונות). דוגמא טובה לכך הוא ד"ר פסח חברוני שגדל ביישוב הישן ובהדרגה פנה ללימודי מתמטיקה, נטש את הישוב הישן והשתלב ביישוב החדש כמורה למתמטיקה בסמינר למורים וב"בית המדרש למורים העברי בירושלים" ולימים קיבל על מחקריו ותרומתו את פרס ישראל.12
לכותרת זו ניתן לשייך אנשים שירדו בעקבות סכסוכים בהם היו מעורבים באופן ישיר או עקיף אך לא מצאתי עדות היסטורית מהימנה על זכר לתופעה שכזו.
ירידה כפויה מצד השלטונות
כפי שציינתי לעיל בסקירה ההיסטורית של היישוב הישן, בתקופות מסוימות הורגשה תנועה ערה של יורדים שנכפו לרדת מצד גורמים שלטוניים. ישנן מספר סיבות עיקריות בגינן החליט השלטון בארץ לכפות את עזיבת תושביו.
גירוש נתיני אויב בזמן מלחמה. כפי שהוזכר בסקירה ההיסטורית דלעיל הייתה מגמה בקרב מדינות לוחמות לגרש את כל נתיני המדינות העוינות בעקבות חשש שנתינים אלו ירגלו ויפעלו למען הפלת השלטון, חשש אשר אכן התממש במקרה של ניל"י במלחמת העולם הראשונה.
בפקודת הגירוש נדרשו הנתינים הזרים לארוז את חפציהם ולהתייצב ליד אמצעי תחבורה לקראת נסיעה לנמל וגירוש. הנתינים הועלו לרוב על רכבות ולאחר מכן הועלו על ספינות שהובילו אותן לארץ מקלט קרובה. "הם גורשו בחיפזון, בירושלים העבירום במסילת הברזל ליפו בגסות ובאכזריות. ביפו חטפו אותם ברחובות העיר ובשכונות והובילום ישר לנמל והורידום באניות למצרים."13
בעקבות אופי היישוב היהודי, בו רוב החברים היו עולים או בני עולים בעלי נתינות זרה, נוצרו מצבים של הגלית קהילות שלמות בעלי נתינות עוינת. במלחמת העולם הראשונה למשל, גירוש הנתינים הרוסיים בראשית המלחמה חיסלה כמעט כליל את עדות הבוכרים והגורג'ים בירושלים.14
הגליות על רקע פוליטי. מדובר בעיקר בהגליות של יחידים שהיו מנהיגים פוליטיים ואישי ציבור מרכזיים במקומותיהם. אישים אלו לא גורשו על בסיס נתינותם ולכן גם ניכר מגוון בנתינויותיהם. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היו כ600-800 הגליות פוליטיות מירושלים בלבד.15 בין הגולים נמנו יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון, ארתור רופין, אלברט ענתבי, דוד ילין, ד"ר יצחק לוי וד"ר אלברט טיכו. למרות מספרם הקטן של גולים אלו ביחס לנתינים הזרים שגורשו העדרם הורגש בשטח, ובעקבות גירושם נגרם נזק רב לתפקודו של כלל היישוב בירושלים.
גיוס חובה של נתינים לשורות הצבא בעת מלחמה. מטבע הדברים מדינות לוחמות היו זקוקות לכוח הלוחם הגדול ביותר שיכלו להשיג. בעקבות צורך זה הנהיגו המדינות הלוחמות גיוס חובה ואף קראו לנתיניהם השוהים מחוץ למדינה לחזור למדינה ולהתגייס לשירות הצבאי. רבים מאנשי היישוב הישן רכשו אזרחות מקומית בתקופות הקודמות למלחמה, ולכן נדרשו לא פעם להתגייס לצבא. הריחוק מהבית לפרק זמן כה ארוך ללא אפשרות חזרה וללא בטחון שהמגויס יחזור כלל, וחוסר האפשרות לקיים אורח חיים נורמלי הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דתית הקנו למגויס, עבור אנשי היישוב הישן, סטטוס של גירוש.
הבחורים לא תמיד גויסו על ידי צו כתוב או על ידי הודעה פומבית, אלא על ידי חייל שבא לביתו של הבחור וגייס אותו בכוח לשירות בצבא. היו תקופות בהן השלטונות נתנו אפשרות לכל אחד לפדות את עצמו מהשירות הצבאי תמורת סכום כסף ניכר. כתוצאה מכך רבים ממגויסי היישוב הישן, ובתוקף כך גם רבים מיורדיו היו מקרב השכבות החלשות שלא יכלו לשאת בעול מסי הפטור.16
כתב עיתון החרות מתאר את עבודת הצבא הכללית ואת תהליך הגיוס כך: "לפחת הצבא בעירנו בא תלגרם רשמי לאמר: כי הצעירים המושלמים ולא מושלמים שנולדו בשנת 1304 אשר עוד לא באו לעבוד בצבא יאספו אותם עתה וישלחום לחורן ולקרק. והצעירים לא המושלמנים שנולדו בשנת 1305 ובשנת 1306 הנשארים ממחלקותיהם הצבאיות (באקיה) ישלחום לחלב. והצעירים לא המושלמנים משנת 1303 יאספו אותם בארמון הצבא לעבור בעירם בטאבור "ניזמי" וזמן עבודתם עוד לא נתברר. אך כנראה כי יעבדו איזה חדשים ללמוד תרגילי צבא."17
היו תקופות רבות בהן הממלכה השלטת בארץ-ישראל לא הייתה נתונה במלחמה ובכל זאת נצרכה לגייס חיילים מקרב תושביה. במקרים אלה היו באים קציני הצבא כמה פעמים בשנה ולוקחים בכוח את כל הנערים שנראו מתאימים.18
גירוש על רקע פלילי. עצורים שביצעו מעשה שהיה פלילי בעיני השלטונות ולרוב לא התאפיין בעוול מוסרי כלשהו מלבד אי ציות לשלטון, הועברו לעיתים לבתי סוהר בחוץ-לארץ. בין עצורים אלו היו בעיקר עריקים שנתפסו, אנשים שנעצרו באשמת אהדה לציונות, ואנשים שהיו קשורים לפרשיות ריגול19 (ניל"י). בנוסף לניתוק מהעולם החופשי, כליאה זו היוותה ריחוק מהיישוב ומהמשפחה. מדיווחים עולה, כי למרות הקושי שנגרם מהריחוק הרב, היו פעמים שהתנאים בבתי הסוהר המרכזיים אליהם הועברו העצירים היו טובים יותר מאשר בבתי הסוהר בארץ בהם הופעלו כנגד העצורים עינויים כבדים20. גורם זה היה אמנם נפוץ יותר, אך עם זאת פחות המוני, מגירושם של הנתינים הזרים שהוזכר לעיל.
הייתה סיבה נוספת לירידה אשר ספק מתאימה לקטגוריה זו, הדנה בגירוש מצד השלטונות, או שמא לקטגוריה הראשונה בדבר ירידה בעקבות סכסוכים פנים יישוביים. היו מקרים בהם נתעוררו סכסוכים בתוך היישוב בעקבותיהם החליט אחד מהניצים להוציא דיבת השני באזני השלטונות. מחד גיסא, גורם זה שייך בבירור לקטגוריה בדבר סכסוכים פנים יישוביים, אך מאידך גיסא אופן הירידה, והשהייה בחוץ-לארץ דומות יותר לקטגוריה דנן. סיבה זו הייתה תלויה בגורמים יישוביים רק בתחילתה, אך ברגע שהוצאה הדיבה נגד יחיד או קבוצת יהודים מהיישוב, דינם היה כדין כל עבריין מגורש אחר.21
גולים מרצון. בנוסף לאלו שנכפו לרדת היו יורדים בעלי אופי דומה מאד שבחרו לרדת. יורדים אלה לא בחרו לרדת במלוא מובן המילה, אלא רצו למנוע מצבים שאינם מתקבלים על הדעת כגון התעת'מנות או גיוס לצבא שנדרשו מיהודים רבים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. "חיל ורעדה תקפו את תושבי הארץ שהיו להם בחורים צעירים. בייחוד תקף הפחד את אנשי 'היישוב הישן' הדתיים בחורי הישיבות שמא יגייסו אותם התורכים לצבא להלחם נגד האנגלים".22
בחרתי להכניס אנשים אלה תחת ההגדרה של יורדים בכפייה מכמה סיבות. ראשית, המניע למעשה הירידה שלהם היה, בסופו של דבר, אותו המניע של אלה שירדו בכפייה גמורה. שנית, אילולא הם היו יורדים מרצונם, לאחר זמן לא רב היו השלטונות מן הסתם מגרשים או אוסרים אותם. שלישית, פירושה של השארות בארץ וכניעה למרות השלטון הייתה לעתים כרוכה בפשרה על ערכים דתיים עליונים שלא היו ברי פשרה כלל בעיני אנשי היישוב הישן.
ישנה לכאורה בעיה לחלק בין היורדים מהיישוב הישן לבין היורדים מהיישוב החדש בנושא זה של ירידה כפויה מצד השלטונות מכיוון שלא הייתה אבחנה שלטונית בין שתי קבוצות אלו בעת גירושם או גיוסם. היות וידוע לנו שהתופעה אכן הייתה קיימת הן ביישוב הישן והן ביישוב החדש, ומכיוון שהליך הירידה המדובר היה תלוי במאפיינים חיצוניים גרידא והשוני במנטליות בא לידי ביטוי באופן מינימלי בלבד בקטגוריה זו, אין צורך לחלק בין היורדים מהיישוב הישן לבין היורדים מהיישוב החדש, ולהתמודד עם הבעיה הנ"ל, כאשר דנים בנושא זה למעט מספר נקודות ספציפיות בהן אגע. בנוסף לכך, הטיפול הכלכלי ביהודים הגולים, הן מצד גורמים שלטוניים והן מצד גורמים יהודיים עולמיים היה זהה עבור גולי היישוב הישן. חוסר אבחנה זה נבע הן מפאת כורח מצב החירום והן מפאת חוסר יכלתם הארגונית של ראשי היישוב הישן להתמודד עם הצורך של הגולים בתמיכה כה נרחבת.23
ההסתכלות הקהילתית והפרטית על מעשה הירידה. הקהילה והפרט ראו את הירידה הכפויה כמעשה שבעל כורחו אף באותם המקרים בהם הירידה הייתה מרצון כפי שציינו לעיל, ולכן אלה קיבלו את הדין בצער ובלית ברירה. הפרט ניסה להימנע בכל מאודו מהגורמים לירידה, ובהינתן אמצעים הוא שילם את הכופר הדרוש לשחרור מהצבא או לחלופין זייף את אזרחותו, אמצעי שלא תמיד עזר, כבמקרה של נתיני פרס במלחמת העולם הראשונה. על החשש והמחבוא מפני הגלות מספר נפתלי-צבי פרוש-גליקמן שהיה מנתיני ארצות-הברית שהוגלו לדמשק בשנת תרע"ח (בשלהי 1917) "כל אזרחי ארצות הברית הוכרזו כאויבי המשטר ונדונו לגלות, תקופה ארוכה ניסינו להסתתר במקומות שונים, היינו לנים בעליות הגג בחצר רייסין, בשכונת זכרון טוביה ולבסוף בעליית הגג של ר' יצחק פסח יהלומשטיין בשכונת שערי חסד."24 פחד דומה מתאר יוסף שווארץ באגרת ששלח מירושלים לאחיו בשנת תקצ"ז "אין לתאר מה רבה הבהלה והיללה שסדר גיוס זה מעורר בין תושבי העיר והכפר."25
בניגוד לאנשי היישוב החדש שלעתים ראו את השירות בצבא המקומי כאקט פטריוטי, ולכן לא ניסו להימנע ממנו, אנשי היישוב הישן ראו את תכליתם של צעיריהם בישיבות ולא בצבא, כפי שמתאר כתב העיתון יהודה וירושלים: "בעת כזאת אשר שומרי עיר ועיר ינהרו אל גבול, להציל ארץ מולדתם מיד אויב. הלא נכון הוא לנו לשים עינינו על אלו נטורי קרתא הנשארים עמנו תמיד, ואשר יומם ולילה לא יעזבונו נצח. הן המה השומרים אשר הפקיד ה' אותם לשמור אותנו מכל פגע חצונית ופנימית. המה ינטרו את כרם ה' צבאות מכל זמרת זר לבל יחבל נפשות הגוי הק'".26
היישוב בארץ ניסה לעזור כמה שיותר לאנשים שנכפו לרדת. כך למשל במקרה של המגויסים "בבתי הכנסת קבצו כסף לתת ליהודים ההולכים לצבא צידה לדרך".27
למרות תדמיתה הכפויה של ירידה זו היו אנשים שהצטערו גם עליה וחשו שירידה, אפילו בעתות כפיה ומשבר מהווה אות קלון מסוימת על היישוב. "נמצאתי למד משהו על מפעל-ההתישבות שלנו, שקאימאקאם אחד עלול לפתע פתאום להרוס עמל של שנים רבות."28
מטרותיו ושאיפותיו של היורד. המגורש שאף, בדומה למנודים המוזכרים לעיל, לסגל לעצמו אורח חיים נורמלי אליו היה רגיל לפני גירושו או לפני שהמצב בארץ החל להידרדר. מצב נורמלי אשר כלל, מלבד מצב כלכלי סביר, חיי רוח נורמליים, חיים בהם נשמר ייחודם הלאומי של היורדים. בנוסף, שאף המגורש לקדם את מצב היהודים בארץ ואת המצב הכללי בארץ כך שיתאפשר לו לחזור במהרה. ברוח שאיפות אלו קהילת המגורשים שהתהוותה במצרים בזמן מלחמת העולם הראשונה הפעילה לחצים דיפלומטיים על גורמים אמריקניים בכדי להביא להפסקתם של מספר צעדים קשים של הטורקים כנגד הציונות בארץ ישראל, לחצים שהניבו מהלכים דיפלומטיים נמרצים מצד האמריקנים והגרמנים בקושטא, ותוצאתם הייתה הפסקת הצעדים הללו.29
בהסתכלות על האישים שגורשו על רקע פוליטי כדוגמת יצחק בן צבי ודוד בן גוריון, ניתן להבחין כי שאיפתם לנורמליות בולטת פחות מאשר אצל המגורשים האחרים, ומתגמדת בהשוואה לשאיפתם המרכזית והיא להמשיך לקדם את מטרותיהם הפוליטיות, וכך, רבים ממגורשים אלה השתלבו בצורה מלאה בחיים הפוליטיים וההנהגתיים במקום מקלטם. אצל אישים אלו התבלטה יותר העזרה לכלל היהודי שהיה במצוקה באותה העת מאשר הדאגה לעצמם.
למרות שאין תיעוד על חיי חיילים יהודים בצבא התורכי, בטוחני שהם לא נהנו משקט ונחת רוח בשעת שירותם הצבאי. שמירה על דת ומצוות ובכללן שבת וכשרות הייתה מן הסתם קשה לאין ערוך או אף בלתי אפשרית בנסיבות הקימות, ומסיבה זו ניסו יהודים רבים להתחמק מהשירות בכל מאודם. רבים מן המגויסים היהודים כלל וכלל לא חזרו מן המלחמה. אני משער כי רבים מהמגויסים היהודים שהתחנכו על ערכי היישוב הישן, או לפחות אלו שלא אבדו תקווה, ניסו בכל כוחם לשמור על יהדותם ועל חייהם ושאיפתם הבלעדית הייתה לחזור לארץ-ישראל לחיק משפחתם ולחיק האורתודוקסיה.
אופן השהייה בחו"ל ומשכה. אל לנו לטעות ולסבור שבעקבות שאיפתם של היורדים לנורמליזציה הם אכן השיגו את מטרתם במלואה. אם ניקח לדוגמא את תקופת מלחמת העולם הראשונה, המגורשים הראשונים בעלי נתינויות עוינות (בעיקר רוסים) שגורשו מארץ-ישראל לאלכסנדריה שבמצרים חסרו כל אמצעים כספיים ולא יכלו לשלם אף את מסי הנמל באלכסנדריה. "מראה פני הגולים, ברדתם מהאניות היה מדכא מאד. הם היו ערומים ויחפים. מהם היו כאלה שנעצרו באמצע הרחוב ע"י פקידי הרשות ביפו והושבו על אניות בחוזק יד, מבלי שהיה ביכולתם לקחת את הדברים היותר הנחוצים"30. זמן רב עבר עד אשר הצליחו הגולים לנהל אורח חיים סדיר ברמה כלכלית סבירה, אך בסופו של דבר צלחה דרכם של רבים מבני היישוב הישן, אשר בהיותם בארץ התפרנסו מדמי הישיבות הכוללים ומדמי החלוקה, ועתה, דווקא בעת גלותם, השתלבו בשוק העבודה באלכסנדריה והרוויחו את פת לחמם בכבוד.
הגולים באלכסנדריה31 הצליחו להקים מערכת חינוך ארצישראלית בה הורו מורים מהארץ, דיברו עברית ונחוגו מועדי ישראל. בשמירה זו על מסגרות חברתיות, חינוכיות ותרבותיות הצליחו הגולים לשמור על ייחודם הלאומי. לשם מטרה זו נוסדו גם עיתונים והתקיימו פעילויות תרבותיות במועדי ישראל. על דבקות זו בייחודם הדתי של המגורשים מספרים רבים מהגולים וילדיהם: "עם כל הצלחתם במסחר נשארו הורי נאמנים ליהדותם. הם שמרו על המצוות הגדולות והקטנות כמו ששמרו בירושלים. בשבתות ובחגים היתה חנות המתנות סגורה ..."32, "בגלות דמשק שהינו 11 חודשים. חיינו חיי צער ודוחק, אולם שמרנו על דמותנו וצלם אלוקים. שמרנו על אחווה ואחדות בין הגולים, קיימנו שיעורי תורה, ופיתחנו יחסים טובים עם יהודי המקום ... פורים, פסח, שבועות חגנו בצוותא, קיימנו מצות היום, וציפינו לישועה שתבא...".33
הגולים ראו את ישיבתם בחוץ-לארץ כישיבת ארעי, שנכפתה עליהם שלא ברצונם ולכן ניתן לומר בצורה כוללנית שהשהייה בארץ המקלט הסתיימה בעת סיום המשבר שהביא לגירוש הגולים מהארץ. אצל רוב הגולים אנשי היישוב הישן הגעגועים לארץ-ישראל גברו על הנוחות הכלכלית שנוצרה בארץ המקלט, אך היו כאלה שבבא צרה זכרו את 'הטובה אשר הייתה במצרים' ועל בסיס זיכרון זה ירדו, בתקווה לממש את הטובה אותה זכרו. "הבן הבכור - יודל (יהודה) חזר לירושלים, אך כעבור זמן קצר עזב את אשתו ואת הילדים ונסע לאנגליה. כנראה לא הצליח בירושלים ונסע לנסות את מזלו בנכר."34
לא כל המגורשים, ואף לא רובם, מצאו את עצמם בארץ בסוף המשבר. "לאור התמשכות המלחמה והתנאים הירודים בהם נמצאו הגולים נואשו רבים מהם מן הסיכוי לשוב לארץ ישראל והחליטו לקבוע מושבם בארצות מוצאם או במקומות בהם מצאו קרובי משפחה."35 נ' אפרתי מציין כי קבוצה זו של גולים עבורה שימשה עיר המפלט תחנת מעבר גרידא היוותה כ-65 אחוז מכלל קהילת המגורשים באלכסנדריה בזמן מלחמת העולם הראשונה. רוב גולים אלה תכננו להגיע ליעדיהם הסופיים כבר עם השמע פקודת הגירוש ולא עבר זמן רב מהגיעם לארץ המקלט עד לנסיעתם ליעדם הסופי.36
בשונה משאר היורדים הכפויים, בקרב המגויסים שררה אי וודאות מוחלטת לגבי משך שירותם, כפי שמתאר כתב החירות: " ... וזמן עבודתם עוד לא נתברר ..."37, וזאת מכיוון שמשך שהותם לא היה תלוי בסיום המלחמה בלבד אלא בשלל גורמים אחרים ולפעמים אף הושארו בצבא למטרות בטחון שוטף.
היחס לארץ. כפי שהזכרנו לעיל הגולים ראו את עצמם קשורים בטבור ליישוב בארץ וחשו מחויבות לשמירתו, קיומו ובטחונו. בעקבות מחויבות זו ובעקבות הרצון להישאר בקשר עם הקהילה, החברים והמשפחה שנותרו בארץ, יצרו הגולים אפיקי תקשורת עם היישוב בארץ. קהילת הגולים באלכסנדריה, למשל, יצרה אפיק תקשורת בעזרת אישים ציונים פעילים כדוגמת זאב גלוסקין, מיסד חברת כרמל מזרחי, דוד יודלביץ', ממנהלי החברה וזלמן לבונטין מנהל בנק אנגלו-פלשתינה, שהיו בדרכם מאנגליה למצרים ונשארו שם עם פרוץ המלחמה העולמית. אפיק תקשורת זה נועד בעיקר להעברת כספים ולהעברת מידע מעודכן אודות המתרחש בארץ.38
קהילות הגולים דאגו בין היתר לקדם את האינטרסים של הישוב בארץ על ידי מגעים ומאמצים דיפלומטיים. כפי שהוזכר לעיל, מאמצים דיפלומטיים של הגולים בקרב גורמים אמריקניים הניבו פרי והקלו על מצבו של הישוב בארץ בזמן מלחמת העולם הראשונה.
בשלב מאוחר יותר במלחמת העולם הראשונה כאשר התפתחה קהילת מגורשים בדמשק שבסוריה בה התרכזו רוב הכוחות ההנהגתיים של היישוב הפכה דמשק למרכז פעילותה של ההנהגה היישובית העליונה, למרותה סרה האוכלוסייה היהודית שנותרה בארץ.39 "כל אותו זמן הייתי מתעסק עם בעיית הפליטים יחד עם העסקן ר' יוסף זיו שהיה עמנו. שגרנו אגרות אזעקה לעזרה לאחינו בני ישראל בגרמניה."40
היחס מצד הקהילה הקולטת. האופי ההמוני של גירוש הנתינים הזרים, העצירים, והאישים הפוליטיים מנע את יצירת אותם יחסי קהילה-יורד שהיו שכיחים בשאר הירידות, ולכן במקרה דנן לא שייך לדון בדבר יחסה של הקהילה הקולטת כמו שנדונה בשאר הירידות בהן נקלט יחיד אל תוך קהילה. הדיון הנצרך בנוגע לתופעה זו הוא בדבר יחס יהדות העולם והיהדות בארץ המקלט אל הגולים ובדבר יחסה של הממשלה הקולטת לקהילת הגולים.
מצב חוסר הכל של הפליטים והמשבר העצום בפניו הם עמדו שיוועו לעזרת גורמים יהודיים עולמיים וממשלתיים, שאכן מילאו את המצופה ודאגו לפליטים ככל יכלתם. הארגונים היהודיים העולמיים דאגו לנתב תקציבים נרחבים למען המגורשים ודאגו להקים וועדות שתדאגנה לחלוקת התקציב המיועד ולרווחת המגורשים. מאידך גיסא הממשלה הקולטת דאגה לטפל בפליטים בהתאם למדיניותה ויכולתה.
בזמן מלחמת העולם הראשונה למשל, החליטה ממשלת מצרים להחזיק על חשבונה את הגולים, שהיו נתיני מדינות זרות, ולתבוע את החזר הוצאותיה עבורם ממדינות אלה. לשם כך הקימה ממשלת מצרים הנהלה מרכזית שהורכבה מפקידים בכירים של הממשלה האנגלו-מצרית, הקונסולים שנתיניהם נמנו עם אוכלוסייה זו והרב הראשי של אלכסנדריה.41 האחריות לטפל במגורשים שלא היו נתיניהם של מדינות אחרות ובהיבטים שלא טופלו על-ידי ממשלת מצרים, הוטלה על כתפי הארגונים היהודיים העולמיים, אלו הקימו את 'ועד העזרה לגולי ארץ-ישראל וסוריה' שהעמיד ועדות משנה שכללו - תמיכה, עבודה, עזרה רפואית, דואר, בתי-הספר ונסיעות לחוץ-לארץ.42
התקופות המאופיינות על-ידי ירידה זו. תופעה זו של ירידה כפויה אפיינה בעיקר את תקופת מלחמת העולם הראשונה. המצב בארץ היה מצב חירום, כל נתיני המדינות העוינות גורשו בהדרגה והצבא התורכי היה זקוק לכל חייל פוטנציאלי. בעקבות היחס הנ"ל מצד השלטון בארץ נוסדו בתקופה זו קהילות שלמות של אלפי גולים בדמשק ובאלכסנדריה. למצרים בלבד גורשו כ-14 אחוזים43 מכלל יהודי ארץ-ישראל ולמעלה ממחציתם היו מיהודי ירושלים44. הוקמה ועדה מיוחדת שכונתה 'ועד העזרה לגולי ארץ-ישראל וסוריה' שהייתה מופקדת על רווחתם של המגורשים, ויהדות העולם45 פעלה ללא הרף למען הגולים ולמען היהודים שנשארו בארץ ישראל.
ירידות מרצון
תופעה זו של בני היישוב הישן שירדו לחוץ-לארץ בכדי להשלים את השכלתם לא נגעה לאנשי וצעירי היישוב הישן שהלכו בתלם וחיו את חייהם כמו אבותם ואבות אבותם ולא נגעה לאלו שתכננו לשבת בכולל וללמוד כל חייהם או להתפרנס ממלאכת כפיים פשוטה אותה שלמדו מאביהם. תופעה זו נגעה לרוב לצעירי היישוב הישן שחפצו להתנער מערכי היישוב הישן ואף לעיתים להתנער מערכי תורת ישראל שעל פי רוח ישראל סבא, וחפצו להשכיל במקצועות אוניברסיטאיים כלליים. יורדים אלו אשר חפצו ללמוד לימודים גבוהים כלליים, שעד תקופה מאוחרת מאד לא היו בנמצא בארץ, ובטח לא ביישוב הישן, יצאו לחוץ-לארץ, מרביתם לאירופה, בכדי לרכוש השכלה גבוהה. נוסף להם, היו כאלה שלא חפצו להתנער ממציאות היישוב הישן אך רצו לעסוק במקצועות חדשניים ומרחיקי לכת במסגרתו, שאמנם לא עלו בקנה אחד עם מסורות הישוב הישן אך גם לא היו מנוגדים אליהם, ולרוב לא זכו לאותה התנגדות ציבורית קיצונית וחריפה כמו תופעות מתנערות ומרדניות אחרות. אלה היו אנשים כדוגמת אפרים הכהן רייס שנסע לסמינר בכדי ללמוד הוראה וחינוך בחוץ לארץ ולאחר מכן חזר ללמד ולנהל את בית הספר למל בירושלים, שאמנם לא היה בית ספר של היישוב הישן במובן הרשמי של המילה אך רבים מאנשי היישוב הישן ש'פזלו' לכיוונים אחרים שלחו את בניהם לבית ספר זה.46 כמוהו היה אחיו האגרונום שנסע לאירופה בעצת הברון רוטשילד להשתלם במקצועות הגפן.47
ההסתכלות הקהילתית והפרטית ע ל מעשה הירידה. ההסתכלות הקהילתית על מעשי ירידה כגון אלו נובעת באופן בלעדי, מיחסם של אנשי היישוב הישן לחבריהם שפנו להשכלה או לתחומים פורצי דרך בתחומי החינוך וההתיישבות. במקרה זה מעשה עזיבת הארץ, שהיה לרוב רק עזיבה זמנית, היה רק חלק ממהלך גדול יותר שעורר התנגדות, והירידה כשלעצמה לא בהכרח נראתה בעין רעה בגלל זמניותה. בניגוד לירידות שיוזכרו בהמשך, ירידה זו לא היוותה אות קלון על הצלחת היישוב הישן ועל נוחות החיים בה אלא על אספקטים עמוקים ושורשיים הרבה יותר. ירידה זו שגבלה פעמים רבות בניתוק מהיישוב הישן הייתה ביטוי למרדנות ערכית, והעידה על כישלון חינוכי אידיאולוגי של היישוב הישן בכך שרבים מבניה פונים עתה להשכלה. חיים צ'רנוביץ מתאר משבר אידיאולוגי48 זה תוך כדי רשמיו מביקורו בארץ: "והצעירים, בניהם ובני בניהם של הזקנים הללו, מתחילים מסתכלים בעולמו של הקב"ה, ומי שיש בידו היכולת לכך נס לארבע רוחות העולם. הדור הישן עצמו אינו תקיף בדעתו. לא כל-שכן שאין בו טופח על מנת להטפיח לדור החדש...".49
מבחינה רשמית, דאגו ראשי הקהילה להרחיק את הגורמים ההשכלתיים הללו מקהילותיהם, החרימו אותם וניסו למנוע את השפעתם על אחרים, אך מבחינה מציאותית לעתים שררה בקרב רבים מבני היישוב הישן הבנה מסוימת לנטייתם של חבריהם להשכלה או למקצועות החדשניים.
לא כל הגורמים המרדניים נודו מקרב היישוב הישן. היו אנשים, מאלה שלא חפצו להתנער ולהתנתק מערכי היישוב הישן, שהביאו עמם את רעיונותיהם החדשניים ועוררו פולמוס ביישוב הישן שלבסוף הוכרע, אם מבחינה רשמית על ידי ראשי הקהל אם בפועל על ידי תגובות הציבור, לכאן או לכאן.
בהסתכלותו של הפרט היורד על מעשיו הוא הצדיק את עצמו לגמרי וראה את עצמו כמגשים רעיונות ואידיאלים נכונים יותר מאשר הרעיונות עליהם גדל. במקרים קיצוניים, הוא ראה את עצמו נגאל מכבלי היישוב הישן ובמקרים בהם לא שאף לניתוק מעברו, ראה היורד בלמידתו, תיקון ושיפור נורמות טעונות שיפור שנהגו ביישוב הישן.
מטרותיו ושאיפותיו של היורד. ירידתו של היורד לא היוותה מטרה בפני עצמה ומטרתו לא הייתה להתרחק ממשפחתו וחבריו. היורד חיפש מקום בו יוכל ללמוד את לימודיו הגבוהים ומשלא מצא מקום שכזה בארץ הוצרך לנדוד לחוץ לארץ. היורד שאף, בנסיעתו לחוץ-לארץ להשלים את לימודיו ולהצליח בהם ככל יכולתו כפי שמתואר במקרה של פסח חברוני, מילידי היישוב הישן שנסע ללמוד מתמטיקה בציריך: "כבר שבועות אחדים אני בציריך ואינני גורע עין מספרי ... בעקשנות עיוורת אני רואה לנגד עיני את יעדי בלבד: להצליח...".50 מטרתו הרחוקה של היורד הייתה כמובן בשלב מאוחר יותר להגשים את ידיעותיו בתחום המעשי אם בקידום מטרותיו ביישוב הישן ואם מחוצה לו בכלל היישוב בארץ או בעולם הרחב.
אופן השהייה בחו"ל ומשכה. אחת הבעיות של היורד הייתה קיומו בחוץ-לארץ. בזמן לימודיו הוא לא תמיד היווה מקור פרנסה לעצמו והוא לא תכנן לגור מגורי קבע במקום לימודיו. על כן היה עליו למצוא לעצמו מקום מגורים זמני ומקור מחיה שיספקו את צרכיו. לעיתים היה זה קרוב משפחה שגר במקום לימודיו ולעיתים הסתדר היורד בעזרת הקהילה היהודית במקום או בעזרת מוריו וחבריו לאוניברסיטה. היו מקרים בהם הסטודנטים היהודים חיו בתנאים קשים ביותר עד גמר לימודיהם, בייחוד בחורפים הקרים של אירופה.
היחס לארץ. היחס לארץ במקרים בהם רצה היורד להתנתק מהיישוב הישן היה מן הסתם חלש יותר מאשר היחס במקרים בהם היורד רצה ללמוד ולהשכיל ומתוך כך להעשיר ולרומם את המציאות ביישוב הישן, אך אפילו במקרים בהם היורד רצה להתנתק מערכי היישוב הישן הוא לא התנתק ממשפחתו ולעיתים אף לא מחבריו הטובים ואלו קיבלו בהבנה את השינוי שחל בו ולעיתים אף הושפעו ממנו (כפי שחששו ראשי וקיצוני היישוב הישן).
בהיותו בחוץ-לארץ שמר הסטודנט על קשר הדוק ככל יכלתו עם משפחתו בארץ. הוא הודיע למשפחתו על נסיעותיו, לימודיו ועל מצבו הכללי והם מצידם ענו לו. "עוד בימי שהותנו בברלין הודעתי לאבי על בואנו לגרמניה".51 בנוסף לקשר התקשורתי בין הסטודנט למשפחתו, ביקרו בני המשפחה את היורד במידת האפשר, למשל במקרים בהם אחד מבני המשפחה עצמו נמצא בחו"ל מסיבה כלשהי.
היחס מצד הקהילה הקולטת. הקהילה הקולטת קיבלה את הסטודנט בשמחה, וחבריה שתו בצימאון את סיפוריו ודבריו על ארץ-ישראל ואנשיה. פעמים יותר ופעמים פחות, הקהילה הקולטת דאגה לתנאיו הפיזיים של הסטודנט שהחליט לדור בתחומה, במיוחד כאשר הסטודנט בא עם מכתבי המלצה מאישים יהודים חשובים. על הקבלה החמה מספרים התלמידים מהארץ כי "קהלת אלטונה נענתה מיד, אף קבלה אותנו בזרועות פתוחות"52, "הייתי אורח יום-יום בחווילה אדומת-הלבנים. כל בני הבית התייחסו אלי כאל בן משפחתם."53 עוד מספר א' רייס כי "לפני כניסתנו אל הסמינר בהנובר הבטיחו הד"ר הילדסהיימר מברלין, ד"ר ליב מאלטונה והד"ר סלוונדי מדירקהיים, להמציא לנו את האמצעים למשך ימי שבתנו בהנובר. אך כעבור חצי שנה פסקו שני הרבנים הראשונים למלא את הבטחתם, לא משום אי שביעת רצון מלימודינו חלילה, אלא, פשוט, בשל הכלל "וישן מפני חדש תוציא"..."54
יחס חם זה לא נהג אך ורק בקהילה הקולטת אלא גם בקהילות בהן עצרו התלמידים בדרכם ליעדם הסופי. "בטרייסט נקראנו לסעודת שבת בביתו של אחד מראשי עדת-העיר ... בווינה מצאנו לשמחתנו הרבה את ר' זליג הויזדורף ... גדולה היתה גאוותו של ר"ז הויזדורף על שני נערי-ירושלם, שנלוו אליו לכל מקום אשר הלך."55
היו רבים מבני ורבני חוץ לארץ שהיו חרדים לדבריהם של רבני היישוב הישן ויחסם אל הסטודנטים היה בהתאם. אמנם רוב אנשי חוץ-לארץ תמכו בתלמידים ואף אלו הנ"ל אך היה ניתן לזהות ביחסם נימת הסתייגות מסוימת מפעלם של הלומדים, הרב נתן במברג, שהיה ראש בית המדרש למורים בווירצבורג, גרמניה, דרש מתלמידיו הארצישראליים "תקיעת כף" שלא יורו בארץ-ישראל ללא הרשאת רבניה.56
התקופות המאופיינות על-ידי ירידה זו. בניגוד לשאר הירידות ששויכו לתקופה מסוימת בשל תנאי הזמן ומאורעות טרגיים שקרו, ירידה זו משתייכת לתקופה המאוחרת יותר קרי, סוף המאה הי"ט והלאה , לא מפאת מאורעות הזמן אלא מפאת הלכי הרוח החדשניים ששרו אז בארץ, עם עליית העליות הציוניות הראשונות, ועם כניסת רעיונות חדשניים לתוככי היישוב הישן.
ירידה בכדי למלא חובה אזרחית בארץ המולדת
בתקופות מסוימות רווחה בארץ תופעה של ירידה בכדי למלא חובה אזרחית כלשהי בארץ המולדת. תופעה זו רווחה בעיקר בקרב אנשי היישוב החדש, שחלקם עוד שמרו בקרבם רגשות כלפי ארץ מולדתם, והייתה נדירה מאד בקרב אנשי היישוב הישן, אשר שאפו להינתק מכל סממן גויי וגלותי. במסגרת תופעה זו יצאו אנשים לעבר ארץ מולדתם ברוח פטריוטית בכדי לענות על קריאה או חובה שציפתה להם בהגיעם לחופי מולדתם.57 תופעה זו לא תאמה כלל ועיקר את המנטליות של אנשי היישוב הישן שראו בלימוד התורה ובחיי קדושה בארץ-ישראל עיקר, ואף בהיותם בארץ מולדתם, עוד לפני עלייתם לארץ, לא ששו להתנדב לשורות הצבא או לשרת את מולדתם, ואף ניצוץ של אותה הפטריוטיות שבערה בקרב אותם המתנדבים לא נראתה בקרבם.
בעקבות שוליותה של תופעה זו בקרב אנשי היישוב הישן ואפסיותה של תופעה זו לעומת השינויים הדמוגרפיים ביישוב הישן בתקופותיה השונות ובעקבות כך גם חוסר אזכרתה במקורות הרלוונטיים לא אתייחס לתופעה זו בהרחבה ואסתפק באזכור קצר זה.
הערות:
1. העברי, ב', נ' (תרע"ב) עמ' 584.
2. י' ילין, 'זכרונות לבן ירושלים', ירושלים תרפ"ד, עמ' 135. [להלן: י' ילין, זכרונות]
3. ישנם מקורות המצביעים על הקושי הכלכלי כסיבה לירידת הרב חיים הירשנזון, למשל: י' רפאל, 'אנציקלופדיה של הציונות הדתית', מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ך. ראה חלק שני - 'אישים' עמ' 93.
4. א' מורגנשטרן, 'משפחת הירשנזון ובשורת ההשכלה והמודרנה בירושלים', קתדרה 108, יד יב"צ, ירושלים ה'תשס"ג. [להלן: א' מורגנשטרן, הירשנזון].
5. ראה נספח א'.
6. שם, עמ' 129.
7. אוסף משפחת הירשנזון, אצ"מ, AK 43/6. ראה נספח א'.
8. שם, ראה נספח ב'.
9. שם, ראה נספח ג'.
10. הר' ח' הירשנזון, 'מלכי בקודש', חלק ד'. ראה עב' קי"ב.
11. היו כמובן חרמות המוניים בהיסטוריה היהודית אך אלה התאפיינו בנידוי של קבוצה אחת ע"י שניה כמו נידוי החסידים ע"י המתנגדים,לעומת הנידוי בו אנו עוסקים בו הוחרמו יחידים שלא סרו למרות ראשי הקהילה.
12. ל' לנדאו, 'פסח חברוני - נפתולי חייו של צעיר ירושלמי', קרית-ספר בע"מ, ירושלים. [להלן: חברוני].
13. שריון. עמ' 185.
14. שילוני, עמ' 133.
15. שם עמ' 140.
16. על חתך האוכלוסיה המסוים של המגויסים לצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה ראה: המצפה ל"ו (תרע"ד), עמ' 3.
17. החרות ג, ע"ג (תרע"א) עמ' 3.
18. יערי, אגרות. עמ' 378.
19. אפרתי, עמ' 331.
20. שם, עמ' 331, וראה הערה 2 שם.
21. דוגמא לכך ניתן לראות במקרה של אשתו ובתו של אפריים הכהן רייס שגורשו בעקבות הוצאת דיבה של גורמים שהתנגדו למלחמתן על השפה העברית. ראה: רייס, 285.
22. טופורובסקי, עמ' 4.
23. י' ברטל, 'יישוב ישן' ו'יישוב חדש' - הדימוי והמציאות, קתדרה 2, חשון תשל"ז, עמ' 19.
24. נ' פרוש-גליקמן, 'שלשה דורות בירושלים - פרקי זכרונות ודברי תורה', יד למיסדים, ירושלים התשל"ח. עמ' 149. [להלן: פרוש-גליקמן]
25. יערי, אגרות. עמ' 378.
26. יהודה וירושלים י"ז, שנה ראשונה (התרל"ח).
27. המצפה ל"ו (תרע"ד), עמ' 3.
28. א' רופין, 'פרקי חיי', תל-אביב תש"ז, עמ' 235.
29. אפרתי, עמ' 276.
30. דין-וחשבון ועד העזרה לגולי א"י וסוריה, א: מיום 19 בדצמבר 1914 עד 31 בדצמבר 1915, עמ' 3. [להלן: ועד העזרה לגולי א"י].
31. העובדות המוצגות במקורות לגבי גולים אלה, מתייחסות ברובן לאנשי היישוב החדש שגלו למצרים, או לגולים באופן כוללני, אך ניתן לשער ולראות שהיה יחס דומה לגולי היישוב הישן.
32. טופורובסקי.
33. פרוש-גליקמן, עמ' 152 ועמ' 154.
34. טופורובסקי, עמ' 25.
35. ועד העזרה לגולי א"י, עמ' 9-10.
36. אפרתי, עמ' 274.
37. החרות ג, ע"ג (תרע"א) עמ' 3.
38. אפרתי, עמ' 274.
39. שם עמ' 331.
40. פרוש-גליקמן, עמ' 152.
41. אפרתי, עמ' 275.
42. ועד העזרה לגולי א"י, ראה את העמודים הראשונים של הדו"ח.
43. שם, עמ' 279.
44. שילוני, עמ' 135.
45. מכיון שארצות הברית לא היתה מעורבת במלחמה עד שלביה המאוחרים קהילות היהודים בארצות הברית ניכרו בפעלם הרב למען הגולים והיישוב בארץ יותר מרוב הקהילות האחרות שנמצאו במצב מלחמה. ראה:א' אלמליח, א, עמ' 174.
46. היה אמנם חרם על בתי הספר כדוגמת למל אך רבים מאנשי היישוב הישן לא נרתעו מלשלוח את בניהם לבתי ספר אלו וזו נהייתה נורמה אצל רבים. ראה: י' ילין, זכרונות. עמ' 135.
47. שם עמ' 166.
48. הנ"ל טוען כי הוא מציג את הדברים בצורה אובייקטיבית אך אינני בטוח כלל וכלל שהוא בתור כתב של עיתון ציוני בחוץ לארץ שמן הסתם היה שותף לעיתון בדיעותיו יכול להצביע על משבר אידאולוגי בחברה זרה לו. יתכן כי אכן היה משבר כזה כפי שהוא מתאר אך יתכן גם שהמשבר היה קטן בהרבה.
49. רשמים אלו נתפרסמו ב-העולם ט', ו' (תרס"ב). עמ' 3.
50. חברוני, עמ' 105.
51. רייס, עמ' 95.
52. שם.
53. חברוני עמ' 119.
54. רייס, עמ' 98.
55. שם, עמ' 91.
56. שם עמ' 96.
57. שילוני, עמ' 131.
