פרק ג: (2) עצד פשת

א. עקירת הפשתה?
עצד פשת מזוהה אצל חלק מהחוקרים כתקופת קציר הפשתים.1 אחיטוב מציין שפירוש המלה עצד היא 'עקירה' ומדגיש שמקורות חז''ל דנים בעקירת הפשתה.2 מהתקופה הרומית, אכן, יישנו מידע על גידול פשתן בארץ-ישראל באזורים בעלי מקורות מים עשירים כגון בית-שאן, ארבל ועוד.3 אך טלמון דוחה את הזיהוי הזה. להלן כמה מטיעוניו: גידול הפשתה זקוק להרבה מים ולכן היה נפוץ במצרים. המקרא אינו מזכיר את גידול הפשתה, לא בחוקים כגון לקט מעשר וכו' ואף לא על דרך המליצה. האזכורים הקשורים לצמח הפשתה בשמות ובישעיהו, למשל, קשורים דווקא למציאות המצרית.4 יש לשער שמפאת מיעוט מקורות המים, לא היה זה גידול רווחי במשק הארצישראלי. גם במשק של הפלאח לא היה לגידול זה מקום, שוב מאותה סיבה. לעומת זאת, כן מוזכרים במקרא מוצרי הפשתה: בד, פתיל, חבל וכו'. גם באוגריתית מוזכרים מוצרי הפשתה. לאור זאת ניתן ללמוד, שמצרים הייתה הספק העיקרי של פשתה בעת הקדומה עבור כל הארצות באזור.5 גם אם היה גידול מצומצם של פשתה, כפי שניתן להבין מסיפור רחב והמרגלים ביריחו - אזור עשיר במקורות מים - אין בכך כדי לכנות עונה חקלאית על פי גידול, ששטחו מצומצם כל-כך.6 לאור זאת ההסבר ל'עצד פשת' צריך להיות אחר מאשר עקירת הפשתה.

ב. קציר העשב
טור-סיני (טורטשינר) מסביר: 'באה המילה 'פשת' בלשון הקדומה בשימוש רחב יותר, ולא לפשתן בלבד: כנראה בעיקר המילה פֶשֶת מפועל פשה זה, הבא במקרא במשמעות צמח וגדל בכלל... והכוונה כאן לגידול כל מיני ירקות שפשו וגדלו בשדה.'7 טלמון מציין שבפסוק: 'יהי פסת בר בארץ בראש הרים ירעש כלבנון פריו ויציצו מעיר כעשב הארץ', המילה 'פסת' זהה למילה 'פשת' ונרדפת לחלק השני של הפסוק - עשב. כלומר, ישנו פה תאור של עשב הצומח בראש ההרים.8 באחת מהפרשנויות לפסוק : 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך'; מפרשים זאת חז''ל: 'רבי אומר: ... זה פשתן ...'.9 לדעתו של טלמון, המשמעות שחז''ל נתנו ל'פשתן', נרדפת לעשבי הבר.10 טלמון מסכם: 'ירח עצד פשת הוא קציר תבואות ועשבי הירק למיניהם.'11 זו גם דעתו של בורובסקי, המבהיר שזו תקופת קציר עשבי הבר לעשיית שחת.12

קולומלה מתאר כיצד נעשתה פעילות זו (בחודש מאי - כחודשיים מאוחר יותר ממה שהדבר נעשה בארץ-ישראל): 'פועל טוב מסוגל לקצור יוג'רום (אקר) באחו ויכול לקשור אלף מאתיים צרורות של שחת במשקל ארבע ליברות כל אחת ביום אחד.'13

כאמור, במסופוטמיה כונתה התקופה באופן כללי 'דשא'. אך גם שם נעשתה אבחנה בין העונה, שבה גדלים מיני צמחים בשדות - עונה המתאימה ל'לקש', לבין ירח עצד (arah esedu), הזמן בו קוצרים את תבואות הבר והעשבים למיניהם - עונה המקבילה ל'עצד פשת'.14

אבחנה זו קיימת גם אצל הפלאח. בנוסף ל'רבי', המציין את זמן העשב, קיים ציון זמן נוסף של קצירת העשב למספוא, פרק זמן זה מכונה 'חישה'.15 לעשב הירוק קורא הפלאח 'חשיש' ולמגל המיועד לקצירת העשבים הירוקים שמטרתם לספק מספוא מעשבי הבר 'חשוש', או 'חשושה וגם 'חששה'.16

סיכום
לוח גזר יצר אבחנה בין שני סוגי פעילויות הקשורות בעשב -בין תקופת 'לקש', תקופת המרעה העיקרית, לבין תקופת עצד פשת - תקופת הכנת המספוא. עם זאת יש להדגיש, שלמרות, שאלו פעולות שונות, הרי ששתיהן שלובות זו בזו. גם בפרשנות של חז''ל לדברים יא,טו, מוזכרות שתי הפעילויות: נאמר מחד (לפי רבי) ש'עשב' הוא 'פשתן', כלומר מתאים למרעה (ראה לעיל). מאידך, נאמר: 'ר' שמעון בן יוחי אומר: ... שתהא גוזז ומשליך לפני בהמתך כל ימות הגשמים.'17 אצל רשב''י הכוונה היא להכנת המספוא. גם תיאורו של קולומלה להלן, מבהיר נקודה זו:
אסור להכניס את העדרים לאחו כשהוא עדיין רך, כי פרסותיהן עלולות לחתוך את שרשי העשב. אך יש לקצור את העשב במגל, ברגע שמציץ העשב. לאחר שנה מותר להכניס את הרכים שבעדר לאחו לאחר עשיית השחת. רק בשנה השלישית ניתן כבר להכניס את העדרים לרעות באחו. 18

ההתמקדות והפיצול של שתי הפעילויות הקשורות במשק החי ב'לוח גזר', ממחישה את חשיבותו במקצב העונות החקלאיות. בדומה ללוח גזר, גם במקרא משולב משק החי בפעילות החקלאית הכללית של השנה, כפי שניתן לראות מהפסוקים: 'ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך. ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת.'19 וכן: 'מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבדת האדם להוציא לחם מן הארץ. ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד.' 20

הערות:



1. רייט עמ' 53; פליקס, טבע עמ' 284.
2. אחיטוב עמ' 150.
3. על גידול פשתה בתקופת המשנה והתלמוד ראה פליקס, חקלאות עמ' 149, 197.
4. שמות ט,לא; ישעיהו יט,ט.
5. טלמון עמ' 6-10.
6. יהושע ב,ו.
7. טור-סיני עמ' 44.
8. תהלים עב,טז; טלמון עמ' 15.
9. ספרי דברים (עמ' 92) פיסקא מג.
10. טלמון עמ' 13.
11. טלמון , ראה לעיל. המילה 'עצד' בגרסאות שונות - פירושה קציר. ראה דיון על המילה אצל טלמון עמ' 5.
12. בורובסקי עמ' 97.
13. קולומלה III 11, 2 עמ' 93.
14. טלמון 13.
15. זגורודסקי עמ' 96, הערה 7.
16. דלמן II עמ' 349. אביצור, אסיף עמ' 26. במקרא מופיעה המילה חשש, אך נראה שהדגש הוא על עשב יבש ולא על הירוק: 'תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלכם.' ישעיהו לג, יא וכן ישעיהו ה, כד. רש"י,ישעיהו ה ,כד: וחשש - תירגם יונתן עמירא קשין של שבולין.' דלמן מציין מינוחים אחרים לקציר העשב - את השעורה הירוקה הנקצרת כמספוא מכנה הפלאח אל-קסיל, או 'אינגזו' דלמן I עמ' 409-410. מילה זו מזכירה את המונח 'גז'. ראה לעיל: הערה 22.
17. ראה: הערה 44.
18. קולומלה I 2, 17 עמ' 211.
19. דברים יא,יד-טו.
20. תהלים קד,יד-טו.