עושר המינוחים השונים של השלבים השונים בהבשלה, מראה שישנו 'מעקב' צמוד לגבי תקופה קצרה זו, שאינה עולה על חודש (ראה גרפים). לכך מספר סיבות:
א. חששות - כאמור השלבים הללו קריטיים, (במיוחד ההישתבלות והבשלת החלב), ומזג האוויר ההפכפך עלול, כאמור, לגרום לנזק בלתי הפיך ביבול. ³⁷
ב. היה על האיכר לעקוב בדריכות לגבי זמן הקציר, שמא ההתייבשות תגרום להתפזרות הגרעינים. לכן טוען קולומלה, שיש לקצור כשהגרעין אינו קשה לחלוטין. להלן תיאורו: 'כאשר הדגן בשל, יש לקוצרו במהירות לפני שיתייבש בחם ובשמש...כי על השהייה משלמים ביוקר - קודם כל משום ההרס שיגרם מציפורים ויצורים אחרים, שנית, בגלל שהגרעינים והשיבולים עצמם יפלו בשעה שהגבעול והעלים נובלים. ואם יתקיפו הרוחות, הרי שחלק גדול יאבד באדמה. לכן אסור להשהות, וכאשר הגידולים בצבע זהוב, לפני שהגרעינים מתקשים לחלוטין והם מקבלים גוון אדמדם, אז יש לאסוף את היבול וכך הגרעין יתפתח על המשטח (של הגורן?) או בתוך האלומה. שהרי זוהי עובדה ידועה, שאם קוצרים בזמן הנכון ישנה עוד גדילה מסוימת לאחר מכן.'³⁸ ניתן להבין שהקציר התבצע עוד בטרם ההבשלה המלאה, בשלהי 'עונת האביב'.
ג. האיכר מחכה לשלב האחרון של הבשלת הדונג ('בצק קשה') בו ניתן כבר לאכול את הגרעינים במצב כרמל (ראה לעיל 'עונת השעורים' ולהלן).

לנוכח דריכותו של האיכר בשלבים אלו, הצעתי לפרש את הפסוק: 'אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל לראות הפרחה הגפן הנצו הרמנים' כמייצג בדיוק תקופה זו.³⁹ ראשית אתייחס לפליקס שהציע לפרש את ה'נחל' כ - 'נח'ל', שפירושו בערבית - תמר. לדעתו, יורד המשורר בשיר השירים לגינת אגוז על מנת לבחון את מצב התפתחות פרי התמר באיבו, כמו גם את פריחת הגפן והרימון בגן עצי הפרי. גן אגוז שהוא מעין בוסתן ערבי של ימינו.⁴⁰ עם זאת, ראוי להעיר, כי בדרך כלל אין העץ המדברי - התמר, מתפתח בכפיפה אחת עם עץ אגוז הדורש תנאי קור. ⁴¹

להלן אפשרות נוספת: משמעות המילה - 'אב' היא עשב צעיר או צמח נחלים וביצות - אבה.⁴² אם מתייחסים ל'אב' כעשב רך, הרי שניתן להבין זאת גם כמקביל למילה דגן במצבו הצעיר.⁴³ לכן, יתכן שבפסוק זה, מתייחסת המילה 'אב' לתבואה צעירה. בנוסף - גם המילה 'נחל' עשויה לרמוז על תבואה צעירה. הן כנען והן דלמן (ראה: טבלה 2) מציינים, שאחד מהשלבים של השיבולת במצב אביב, בערבית, הינו מונח בעל השרש נ ח ל.⁴⁴ יוצא מכך שצמד המילים 'אבי הנחל', מתאר במלים נרדפות את הדגן במצבו הרענן והצעיר - האביבי.⁴⁵ תאור זה הולם את המצב בטבע: את התבואה היו זורעים בין עצי הפרי או לא רחוק מהם. בתקופה זו, בה החיטה בשלבי הבשלתה, מתרחשת גם פריחת הסמדר והנצת הרימונים. נראה שהירידה אל גינת אגוז מתארת מצב שגרתי, בו האיכר יורד לבדוק את מצב התקדמות הצמחים הגדלים בגנו⁴⁶. לגבי התבואה, במצבה האביבי, חייב הוא לבדוק, אם היא כשירה כבר לקצירה. לאור התיאורים לעיל, היה זה צורך חיוני.

3. חשיבות ה'אביב' בחיי היומיום

עם הבשלת הדונג מתחילים לאכול את התבואה כפרי טרי, במיוחד בשלב האחרון ('בצק' קשה'). את השעורה, בשל המוצים הדבוקים אל הגרעין, יש לקלף: 'המקלף שעורים מקלף אחת אחת ואוכל ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב.'⁴⁷ לעומת זאת, בחיטה יורדת הקליפה מאליה וניתן לאוכלה בדרך זו: 'המולל מלילות של חטים מנפה מיד ליד ואוכל.' לפיכך מכונה החיטה בשלב זה 'מלילות' . את המלילות נהגו לאכול בשדה היישר מן הקמה: 'כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילת בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך.'⁴⁸ זה גם המצב בו תלמידיו של ישו, בהיותם רעבים, קטפו מלילות בשדה הקמה בשבת.⁴⁹ אך המאכל הנפוץ ביותר, היו שיבולים שהובהבו באש קלות. בצורה זו ניתן היה לשמרם לאחר הקלייה לתקופה ממושכת. גם לגרעינים שהובהבו, קראו מלילות.⁵⁰ למלילות, הן במצבן הטרי והן במצבן הקלוי, ישנם גם כינויים אחרים. המקרא מכנה אותן בשם 'כרמל'.⁵¹

חז''ל מבארים את מצבו הפיזיולוגי של הכרמל באמצעות מדרשי שם: 'כרמל - רך ומל'⁵² ; 'כרמל - כר מלא.'⁵³ ובירושלמי: 'כרמל - רך מלא, אינו לא לח ולא יבש אלא בינוני.'⁵⁴ בתרגום אונקלוס מתורגם ה'כרמל' כ'פירוכן', ובערבית, בדומה לארמית, 'פרי?י' או 'פריצ'י'. השורש של מילים אלו 'פ ר כ' זהה במשמעותו
ל'מ ל ל'.⁵⁵ בהתאם לכך, כינה רס''ג את 'חודש האביב' בתרגומו הערבי 'סהר אל פרי?'.⁵⁶ כשבועיים עד חודש מתחילת ההבשלה האביבית של השעורה, מתחיל האביב של החיטה ועמו תהליך הפקת הכרמל העיקרי. הפלאח אינו משתמש בשעורה למאכל אדם, לכן הוא מכנה את זמנה של החיטה האביבית - תקופת ה'פרי?ה'.⁵⁷

עד היום מהווה ה'כרמל' במגזר הערבי מאכל אהוב.⁵⁸ לשם כך הולכים אל השדה, על מנת למצוא את הגרעינים המתאימים. הפעולה נעשית על-ידי ליקוט השבלים ביד ולא בעזרת מגל. לאחר מכן מהבהבים קלות את השבלים הרכות ושומרים אותן בשקים בשלמותן.⁵⁹ באופן זה ניתן לשמרן למשך תקופה ארוכה. כאשר מעונינים לאכול את הגרעינים, ממוללים את השיבולים על גבי כברה, נושפים קלות ואז נשארים אחרי הניפוי הגרעינים הקלויים, הירוקים והקשים. השלב הבא הוא טחינתם טחינה גסה המכונה 'גרש'.⁶⁰ ה'גרש' נאכל כתוספת לבשר, מרק וכו'. הוא נחשב במשך הדורות כמאכל הטעים והנעים ביותר מבין מאכלי הדגניים.⁶¹ גרעיני הכרמל היו מרכיב חשוב בתפריט האיכר, במיוחד בתחילת עונת הקציר, כשעדיין לא היה מה לאכול. אך יתכן שגם עונתו המוגבלת תרמה לפופולריות הרבה שלו.

במקורות חז''ל נמצא תאור דומה לגבי הכנת הכרמל:

'המולל מלילות מערב שבת מנפח על יד על יד ואוכל אבל לא בקנון ולא בתמחוי המולל מלילות מערב יום טוב מנפח בקנון ובתמחוי אבל לא בטבלה ולא בנפה ולא בכברה כדרך שעושה בחול ר' דוסתיי בר' יניי אמ' משם ר' ליעזר מוללין על המלול.'⁶² בנוסף נהגו כנראה למצות את הנוזל מגרעיני כרמל שלא יובשו: 'השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום.'⁶³
לאור זאת, הכרמל (המלילות) נתפס תמיד כדבר חיובי, כסמל רעננות: 'ותאמר מי מלל לאברהם... קמתו שלאברהם אבינו היתה יבשה ונעשה מלילות.' ⁶⁴

מתוך הגרפים (ראה: נספח 2) ניתן לראות שהמצב האופטימלי של הגרעינים, לשם עשיית הכרמל, הוא בסך הכל כשבוע עד עשרה ימים בשנה! אמנם לא תמיד תלשו את הגרעינים במצב זה, כמו כן ברור, שלא כל הדגנים נמצאים במצב זה בו זמנית. ואף על-פי כן, מדובר בעונת שנה מצומצמת בהיקפה. לכן, למרות חביבותה של העונה, הרי שהשימוש העיקרי בדגן היו הגרעינים היבשים. 'עונת האביב', הייתה בעלת ערך כלכלי מצומצם, אולם הייתה לה חשיבות סמלית כפי שנראה להלן.

4. הכרמל כמנחה

בספר ויקרא מתואר אופן הכנת מנחת הביכורים, המזכיר בפרטיו את אופן הכנת הכרמל שתואר לעיל: 'ואם תקריב מנחת בכורים לה' - אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך. ונתת עליה שמן ושמת עליה לבנה מנחה הוא. והקטיר הכהן את אזכרתה מגרשה ומשמנה על כל לבנתה אשה לה'.⁶⁵
מנחת ביכורים זו מזוהה אצל חז''ל עם טקס הנפת העומר המצוין בויקרא:
'... כי תבאו אל הארץ ... וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן: והניף את העמר לפני ה'...'⁶⁶ גם מיוסף בן מתתיהו ידוע, שבתקופת בית שני, מנחת הביכורים והעומר נחשבו לאותו טקס, כפי שהוא מסביר: 'קולים קומץ שבלים וכותשים ומכשירים את השעורים לטחינה ומביאים עשרון למזבח לאלהים וזורקים חופן אחד ממנו על המזבח ומשאירים את השאר לשימוש הכהנים.'⁶⁷ גם תיאור זה דומה בפרטיו להפקת הכרמל וכך גם תאור המשנה: 'קצרוהו ונתנוהו בקופות הביאוהו לעזרה היו מהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלי דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בקנים ובקליחות חובטים אותו כדי שלא יתמעך נתנוהו לאבוב, ואבוב היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכולו שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו נתנוהו ברחיים של גרוסות והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה משלש עשרה נפה והשאר נפדה ונאכל לכל אדם ... בא לו לעשרון ונתן שמנו ולבונתו יצק ובלל הניף והגיש וקמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים.'⁶⁸

כנראה שמנחה זו, הינה בעלת שורשים עתיקים ביותר, משום שהיא מזכירה במידה רבה את המתואר בכתבים מאוגרית.⁶⁹ שם מתואר הטקס, בו האלה ענת מעוללת לבעל את הדברים הבאים: 'היא תפסה את בנו של האל מות/ בעזרת התער חתכה אותו/ בעזרת הכברה זרתה אותו/ באש שרפתהו (קלתהו)/ באבני הרחיים טחנה אותו.' ⁷⁰ טקס מעין זה מייחסים גם לשוּמר.⁷¹ גם בתרבויות אשר מסביב, היה נהוג להביא ביכורים עוד בטרם החלה עונת הקציר העיקרית. כך היה נהוג ביוון העתיקה בחג התרגליה, וברומי בה הכינו הוסטות בתחילת עונת הקציר, גם כן מנחה משיבולים לא בשלות לחלוטין.⁷² מנחות הביכורים המתוארים לעיל, אינן אלא חיקוי של סוג המזון אותו נהגו לאכול מקדמת דנא בתקופה זו של השנה.⁷³

עצם העניין, שלעונה חקלאית הוקדש טקס מיוחד, מראה את גודל חשיבותה. לטקסי הכנת הכרמל הייתה משמעות אנושית עמוקה. בראשוניותם הם סימלו את ההודייה והשמחה ביבול הראשון, במזון הראשון שניתן להפיק מהדגן (הראשון). אולם, יותר מכל, סימל הטקס את התקווה להצלחתה של העונה המרכזית העתידה לבוא - עונת הקציר העומדת בפתח, עונה שאינה נטולת חששות וסכנות. כפי שאמר זאת ר' עקיבא: 'אמרה תורה הבא עומר שעורין בפסח שהו פרק שעורין כדי שתתברך לכם תבואה.' ⁷⁴

5. קביעת תאריך קבוע להנפת העומר וההתמודדות עמו בתקופת בית שני

המקרא לא קבע זמן ברור לטקס הבאת העומר. ליכט מסביר זאת כך: 'העדר התאריך הקבוע בשני טקסי הקציר הוא סביר, שהרי אין הקציר חל מדי שנה באותו זמן בדיוק. אפילו אם נניח שנהגה שיטה גמישה ויעילה למדי של התאמת לוח שנה למציאות האקלימית והחקלאית, עדיין איננו יכולים לומר שנהגו את הקציר מדי שנה בשנה באותו תאריך ...נראה אפוא שהצדק עם החוקרים הסבורים שאין כוונת הכתוב כלל לקבוע יום מדויק להבאת העומר הקרב ...בראשית הקציר, וזמנו תלוי בהבשלת התבואה. אולם הכתוב קובע שיש להביא את העומר ממחרת השבת (שם, פס' יא), כלומר ביום ראשון בשבוע...'⁷⁵

המונח 'ממחרת השבת', גרם למגוון רחב של פרשנויות ופלוגתות בקרב העם, משום שרצו לעגן אותו בלוח קבוע. מתקופת בית שני ישנן עדויות שונות במגילות מדבר יהודה, לפיהם מתברר ש'עדת היחד', קבעה את יום ההינף בכ''ו בחודש הראשון, לפי שיטת הלוח שהייתה נהוגה על ידי העדה.⁷⁶ אולם אין פרטים, אם וכיצד התאפשר הדבר. לעומת זאת ממקורות חז''ל ניתן ללמוד ששיטת הפרושים, קבעה את טקס הנפת העומר משיבולי השעורים האביביות לט''ז בניסן, ממחרת היום טוב הראשון של חג הפסח.⁷⁷

מהמקורות ניתן, גם, ללמוד שהממונים על הטקס, הסנהדרין, היו צריכים להתמודד עם המצב, שבו המנחה תיעשה משיבולי שעורה במצב האופטימלי ('בצק קשה'). ברור שלתכנן מראש מצב זה, היה קשה מטעמי הפכפכות מזג האוויר של עונת המעבר, מפאת השוני משנה לשנה וההבדלים האקלימיים בין חבלי הארץ השונים. מלבד קושי זה, היו עוד מספר אילוצים: מנחת השעורים, רצוי היה שתבוא מארץ יהודה ועד כמה שקרוב לירושלים, (כנראה על מנת להוכיח לכל, שקביעת הפרושים היא הנכונה!). כמו כן, תנאי 'אביב' היו אמורים לשרור בשדות הדגן, בלפחות בשנים מתוך שלושה חבלי הארץ בארץ ישראל של תקופת בית שני (יהודה, גליל ועבר הירדן).⁷⁸ בנוסף, על פי המקרא, קיים היה איסור 'חדש'. דהיינו, הטקס הוא שפתח וקבע את זמנה של העונה.⁷⁹ להלן נראה כיצד התמודדו עם מצב זה:

א. בחודש אדר, כחודש לפני הטקס, נערכו בדיקות לגבי מצב התפתחות הדגן בחלקי הארץ השונים. מדרש עממי, המתאר את אפיוני חודש אדר, מציין כיצד על התבואה להיראות בחודש זה: 'והא הנך שלשה רועי בקר דהוו קיימי, שמעינהו רבנן דקאמרי: חד אמר - אם בכיר ולקיש כחדא יינץ - דין הוא אדר, ואם לאולית דין אדר... ועברוה רבנן לההיא שתא! ותסברא, רבנן ארעוותא סמוך?!אלא רבנן אחושבנייהו סמוך, ורועי בקר איסתיועי הוא דאיסתייעא מילתייהו.'⁸⁰ מהמדרש למדים, שאם לא התרחשה הנצה - פריחה של הדגן (הבכיר והלקיש) בחודש זה, שקלו לעבר את השנה.

ב. השוואה בין לוח שמשי ללוח ירחי - כאשר הישתבלות השעורה מתחילה בשליש האחרון של חודש מרס (שהוא חודש בלוח שמשי) עשויות השבלים להגיע למצב אופטימלי במחצית אפריל (ראה: נספח 2א'). חז''ל היו מודעים לכך, שחודשי השנה העבריים, הירחיים, אינם חופפים ללוח השמשי (חודש אדר אינו בדיוק מקביל לחודש מרס). לפיכך היה לסנהדרין קריטריון נוסף - הם ערכו השוואה קבועה בין לוח השנה העברי לבין לוח השמש. תקופות השנה (דהיינו -ימי השינוי האסטרונומיים של שני ימי השוויון והיום הקצר והארוך בשנה), שימשו נקודות בקורת למהלך השנה.⁸¹ מהכתובים ניתן ללמוד, כיצד בדקו עצמם החכמים על פי לוח השמש: 'ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין.'⁸² וכן: 'שמור את חדש האביב - שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן.'⁸³ יש לשער, שהחכמים ידעו שאם תחול ההנצה ב'אדר של תקופה', תהיה אפשרות להניף את העומר בזמן. לכן קריטריון נוסף אותו בדקו בחודש אדר היה מצב ה'תקופה'. כאשר אדר הירחי פיגר בהרבה אחר אדר של ה'תקופה' נוצר קריטריון נוסף לעבר את השנה.⁸⁴

ג. על מנת לוודא שהשעורה של מנחת העומר תצמח כראוי, גידלו את השעורה בתנאים מבוקרים - מעין 'תנאי מעבדה', בקרבת ירושלים. המקורות מתארים כיצד: 'אין מביאין אלא מן השדות הגינירות המיוחדות לכן כיצד הוא עושה נרה שנה ראשונה ושנייה חורשה זורעה קודם לפסח שבעים יום כדי שתהא סמוכה לחמה והוא עושה סולת מרובה והיתה עושה קנה זרת ושבלת זרתיים'⁸⁵ כמו כן:
'לפי שאין מביאין את העומר אלא מן השדות המודרמות והמנונרות לכך, שבהן חמה זורחת ומהן חמה שוקעת'⁸⁶ התוספתא מוסיפה: 'עומר היה בא מבקעת בית מקלה של נחל קדרון, מודרמת הייתה וישנה כבת שלוש סאין וחמה זורחת מתוכה ושוקעת לתוכה. היה ניר חציה וזורע חציה.'⁸⁷ קליין והראובני מסבירים, שהמילה 'מודרמת' מצינת את מפנה השדות לכיוון דרום, לכן, משך ההארה על השדות היה ארוך ותרם להבשלה המוקדמת. כמו כן דאגו לכך, שהשדה יהיה מנונר (חרוש) על פי מיטב המסורת החקלאית.⁸⁸ נעשה כל שניתן כדי השעורה 'מן הקרוב' תהיה במצב אביב בליל ט''ז בניסן!⁸⁹

אולם, כאשר למרות כל המאמצים, לא צלח לקבל את העומר במצב, בזמן ובמקום הרצוי, נאלצו הסנהדרין להתפשר עם המציאות:

א. התפשרות עם צורת המנחה - למרות שמנחת העומר אמורה להיות כרמל, היא הובאה גם משלב בשל יותר: 'מצותו לבוא מן הלח, לא מצא - יביא מן היבש' ⁹⁰ וכן: 'לפי שנאמר כרמל מצוה להביא רך מל מנין לא מצא רך מל יביא יבש.'⁹¹
ר' מאיר מתאר את המנחה: 'היו מהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלי'. אביצור מתאר סוג מזון השונה מהכרמל, העשוי מתבואה יבשה וזהו הקלי שנקצר בהיות הדגן קשה ויבש לגמרי, נוהגים לאכול אותו בצורה שלמה, אבל לשם זה צריך להעביר אותו באש. ברוב המקרים גורסים את הקלי ברחיים או דכים אותו כותשים במכתש. אוכלים אותו בצורת כתית או גרש.⁹² נראה שר' מאיר, לגבי המנחה (בניגוד לאבחנה לעיל), לא עשה את האבחנה בין כרמל שהוא מהתבואה במצב אביב לבין קלי שהוא מאכל מתבואה יבשה.⁹³ זאת כנראה בשל האילוצים. כאמור, הכתוב אומר: 'מצוה להביא רך מל מנין לא מצא רך מל יביא יבש'.⁹⁴

ב. הטקס היה אמור להיפתח עם טקס קציר מפואר הנעשה בעסק גדול.⁹⁵ אולם
כמה עובדות מבהירות, שלא כך היה תמיד: '... מצותו לבוא מן הקציר לא מצא מן הקציר, מנין אף מן העליה תלמוד לומר תקריב מנחת בכוריך מכל מקום.⁹⁶ 'מצות העמר לבא מן הקמה, לא מצא - יביא מן העמרים.'⁹⁷ 'אין לו יביא מן האצור ומן הקצור...' ⁹⁸במקומות מבכירים נתנו היתרים מיוחדים לקצור, לבל ייגרם נזק לתבואה שכבר הבשילה עוד לפני הנפת העומר: 'קוצרין בית השלחים שבעמקים, אבל לא גודשין. אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים , וגודשין שלא ברצון חכמים ולא מיחו בידם חכמים' וכן 'קוצרין מפני הנטיעות, מפני בית אבל, מפני בטול בית המדרש.'⁹⁹ בירושלמי מסופר על 'מקרת דצילייא', שהייתה זרועה שעורים והתירו לקצרה בחולו של מועד, כדי 'דלא יפקעון ויובדון'.¹⁰⁰ לעתים הייתה דעת החכמים שנויה בעניין, כגון: 'משקרב העמר יוצאין ומוצאין שוק ירושלים שהוא מלא קמח וקלי - שלא ברצון חכמים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר :ברצון חכמים היו עושים.'¹⁰¹ החכמים היו צריכים להתפשר בקשר לפרטי הטקס בשל המציאות האקלימית המגוונת.

ג. כשלמרות כל המאמצים לא בכר ה'קרוב', היו מביאים אותו מכל מקום. 'מעשה שבא מגנות צריפין.'¹⁰²

לסיכום, ניתן לראות, עד כמה קשה היה להכניס את העונה החקלאית לסד של לוח קבוע עבור כלל עם ישראל, בארץ ישראל, ובמיוחד כשמדובר ביום מסוים בשנה. למרות המאמצים, שנעשו על ידי הסנהדרין לקיים טקס הנפה כסדרו, בסופו של דבר, היה צורך להתפשר עם המציאות. על הסנהדרין היה להחליט מה חשוב יותר, קיום הטקס בעונתו החקלאית, או שמירה על המסגרת של תאריך בלוח השנה. נטייתם הייתה לשמור על התאריך.

ו. 'חרמש בקמה'

המקרא מכנה את נקודת הזמן שבו מחליט האיכר לקצור: 'מהחל חרמש בקמה.'¹⁰³ המילה 'חרמש' הנה מילה נרדפת למילה 'מגל'.¹⁰⁴ ניתן לראות שגם מקורות אחרים במקרא מציינים את משך עונת הקציר בעזרת המגל: 'כרתו זורע מבבל ותפש מגל בעת קציר.'¹⁰⁵ וכן: 'שלחו מגל כי בשל קציר.'¹⁰⁶ ובברית בחדשה נאמר: 'ואז יחיש יניף מגל על תבואת הקמה כי בשל קציר.'¹⁰⁷
המגל כמבטא את משך זמן הקציר, מצוי בתרבויות שונות באזורנו: באכדית המונח ana sibit niggallim , תרגומו המילולי הוא 'לאחיזת (או לתפישת) המגל ביד', אך משמעותו היא 'זמן הקציר'. לנדסברגר מסביר, שביטוי זה מציין את משך כל תקופת הקציר.¹⁰⁸ מונח דומה היא: ina miqit niggallim, שפירושו המילולי (''בנפילת\ במכת המגל'') . גם הוא, הוראתו דומה. י' קליין ריכז מקורות שונים המכילים את המילה niggallim, שהוראתם היא 'עת הקציר'. להלן דוגמא: 'הם יחזירו (את החוב) לעת הקציר (ana sibit niggallim ) אם המלך ישמוט [את החובות (בארץ), הם לא ישמטו את חובם]'.¹⁰⁹ בלוח העילמי המתחיל בחודש אדר נאמר: 'בחודש אדארו בשדות הגדולים של נינגירסו לא משאירים את המגל מאחור...'¹¹⁰ בקרב מספר ערים במסופוטמיה כינו את החודש הראשון או השני, זמנו של הקציר, בשם Niggallu.¹¹¹

המילה 'מגל', כביטוי לעונה, מצוייה גם אצל הפלאח: הפלאח מכנה את חודש יוני - איקלאש. המילה נגזרת משמו של סוג של מגל המכונה 'קאלוש'. ¹¹² כמו כן, מאחר שהקציר מתחיל סביב חודש מאי, קיימים ביטויים הקושרים את המגל לחודש זה: 'באייאר - קח את מגלך והזדרז'¹¹³; 'באייאר - קח את מגלך וחתוך במרץ.' ¹¹⁴ גם הסיוד מכנה את ראשית תקופת הקציר זמן 'השחזת המגל'.¹¹⁵ קזוויני משתמש בביטוי 'הנחת המגל בזרע (ביבול)', ובכך הוא מציין כנראה את סיום תקופת הקציר.¹¹⁶ המגל כמבטא עונה, או את סיומה, מצוי אצל חז''ל, אך בהקשרים אחרים, אולם יש להניח שביטויים כגון: 'חרמש' בקמה', 'שליחת מגל', 'תפיסת מגל' או ביטויים דומים, היו בשימוש לתיאור משך עונת הקציר.¹¹⁷

ז. גדיש

בעת הקציר ישנם אילו, העורמים את הצבתים והעומרים לערמות גדיש.¹¹⁸ את הערמות הללו יש להביא אל הגורן. זמן ההעברה תלוי במרחק של הגורן מהשדה. י' וולקני מעריך שהיחס בין ימי עבודת ההובלה מהשדות לגורן, ומהגורן לבית הפלאח זהה לימי הקציר.¹¹⁹ מכאן ניתן להסיק שבערך מחצית ימי הקציר הנם שווי ערך לימי ההובלה לגורן. כמובן שהדבר תלוי גם ב 'גודל הברכה'.¹²⁰ יש לשער, שלעונה זו ניתן הכינוי 'גדיש', כפי שעולה מהמדרש המונה את כל אותן הפעולות הנמנות על עונת הקציר: '... מראה לך קמה ואינה מראה לך גדיש, מראה לך גדיש ואינה מראה לך גורן, מראה לך גורן ואינה מראה לך ערימה.'¹²¹

ח. גורן

1. הגורן כעונה

עונת הגורן, למרות שהיא מהווה תת-עונה הקשורה לקציר, הפכה לעונה בזכות עצמה, ואולי אף נרדפת לעונת הקציר עצמה. אין פלא בכך - שליש מחייו של עובד האדמה היו קשורים לגורן, בה עבד וחי, אכל, נח, ישן וסידר את ענייניו בקיץ. לה ולברכת יבולה היה מייחל כל השנה. עזיבת הבית וההתמקמות בגורן, הייתה מנת חלקם, בעיקר, של העובדים והגברים. למגורים בה היו לכך מספר סיבות:
1.העבודה הרבה.
2. ניצול מזג האוויר המשתנה במשך היום לפעילויות השונות.
3. החשש מגנבים.
גם במגילת רות מסופר שבעז זרה בגורן בלילה ולאחר מכן הלך לישון ליד הערימה - כלומר ליד הבר. ¹²²

עונת הגורן, אצל הפלאח קבעה גם חלקים אחרים של השנה, כפי שמסביר אביצור: 'המונחים 'לפני הגורן' ו'אחרי הגורן' (וגם ב'עונת הגורן') שימשו הגדרות ברורות ושגורות ושובצו באורחות-החיים, בקביעת מועדים במשא ומתן על תנאי תשלום... עד להופעת הקומביין.'¹²³ המושג 'אחר הגורן' אצל הפלאח ציין את אותו פרק זמן בו עוסקים בעניינים משפחתיים שונים כגון שידוכים, חתונות, ברית מילה וכו'.¹²⁴ יש לשער, שכך היה בתקופות קדומות יותר. בשפת חז''ל התרחב מאד המושג : הוא הפך נרדף למושג 'יבול' וגם לעניין המעשרות, בכלל זה, אפילו מעשר בהמה.¹²⁵ הסיבה לכך היא, שלאחר סיום העבודות בתבואה היו מעשרים את היבול בגורן עצמה (ראה להלן: כיול).

2. ציון עונת הגורן במקורות

'החוכר שדה עיר מחבירו והוא נרה שנה אחת וזורעה שנה אחת עמד עליו בשעת הניר ואמ' לו תן לי חכירי של שתי שנים אין שומעין לו אלא ימתין עד שתגיע גורן'¹²⁶; 'השוכר שדה מחבירו והיה נרה שנה אחת וזורעה שנה אחת לא יאמר לו לגורן תן לי חכירי של שתי שנים ...'¹²⁷; '... מכר לו את שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא שלך באלף זוז אם לגורן בשנים עשר מנה אסור.'¹²⁸

המושגים שעת הגורן, או עת הגורן, נמצאים במקורות חז''ל לעתים רק במובן המצומצם, דהיינו - זמן הדיש והזרייה. כגון: 'ר' אליעזר בן יעקב אומר לא תאחר שלא תאחרם בשעת הגורן מליתנם לבעלים.'¹²⁹ וכן: 'החיטים והתבן והקש מדיינים אילו עם אלו, החיטים א' בשבילינו נזרעה השדה, הקש א' בשבילי נזרעה השדה, אמרו להם החיטים תבא השעה ואתם רואין, כיון שהיגיעה עת הגורן התחיל בעל השדה נוטל את הקש ושורפו ואת התבן ומפזרו והחיטים מעמידן כרי.'¹³⁰

ישנם גם ביטויים מקבילים לעונה זו. המושג 'דיש' מבטא גם הוא את העונה: 'והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם.'¹³¹ במקורות חז''ל ישנו השימוש במילה 'דישה': 'רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?'¹³² 'בשעת דישה לא תהא חסימה.'¹³³

לעתים מתרחבת המשמעות וכוללת את עונת הקיץ: 'שמדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגורן, אבל מדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגשמים - אינו יוציא לו חסרון, מפי שמותירות.'¹³⁴ גם בבבלית עתיקה קיימים ביטויי זמן דומים - ina adrati, ina adre שפירושם בפשטות - עונת הגורן.¹³⁵

3. התחלת ה'דיש' ומשכו

מסיפורה של רות אנו למדים, שהדיש החל אחרי תקופת הקציר. רות שהתה כל תקופת קציר השעורים וקציר החטים בשדה בעז, ואילו זריית השעורים החלה רק לאחר מכן: 'ותדבק בנערות בעז ללקט עד כלות קציר השערים וקציר החטים ותשב את חמותה'¹³⁶ עובר פרק זמן ורק אז באה רות אל גורנו של בעז - 'הנה הוא זרה את גרן השערים הלילה.'¹³⁷
מהפלאח ניתן ללמוד, שזמנו של הדיש לא התחיל מיד לאחר הקציר. ישנם גורמים שונים המשפיעים על תחילתו ומשכו:
א. סיום ה'גדיש' (ראה: להלן).
ב. כוח עבודה זמין - אנשים ובעלי-חיים שיכולים להתפנות על מנת לדרוך על המדושה.
ג. דלמן מראה, על פי נתונים ממקומות שונים, שתחילת עונת הגורן (דיש) הייתה בין החודשים יוני, יולי והסתיימה באוגוסט, ספטמבר.¹³⁸ בין הגורמים שקבעו את משך העונה הייתה כמות היבול וכאמור, גם הגורמים האקלימיים המשפיעים על משך הדיש והזרייה (ראה: נספח 2).

בתקופה העותומנית, היה גורם נוסף שהכתיב את זמן תחילת הדיש. נהוג היה, לבוא מטעם הרשות לגורנו של הפלאח לפני הדיש על מנת לערוך אמדן לגבי כמות היבול, ממנה חייב יהיה הפלאח להפריש מס - ''עושר''. רק לאחר עריכת האומדן וקבלת האישור מהרשויות, ניתן להתחיל בעבודה.¹³⁹ אנשי הכפר היו מחכים לשמאים, שהיו קובעים מראש כמה כרי חייב יהיה האיכר לתת לרשויות. לאחר דין ודברים ממושך, ותהליך, בו נערך האומדן על-ידי שקילת מדגם, ולבסוף קביעתו של השמאי, רשאי היה האיכר להתחיל לדוש.¹⁴⁰ אין במקורותינו מקבילה, שבה הרשויות (מלוכה, צבא, כהונה, לוויה) עורכות פעולה דומה לזו בטרם הדיש, אף כי נתינת המעשר מהתבואה לרשויות השונות הייתה נהוגה בקרב כל עמי האזור.¹⁴¹ על כל פנים, ממקורות חז''ל לא נלמדת תופעה כזו בהקשר למתן תרומות ומעשרות לכהונה וללוויה. אולם אין לשלול קיומה של פעילות כזו בתקופות שונות ולרשויות אחרות.¹⁴²

ט. 'עת הדריכה' - עת הדיש או עת הכנת הגורן?

הפרשנות המסורתית רואה בביטוי 'עת הֽדריכה' כביטוי מקביל לעונת הדיש: 'כי כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל בת בבל כגרן עת הדריכה עוד מעט ובאה עת הקציר לה.'¹⁴³ מסביר רש''י - 'הרי היא עתה מלאה כגורן בעת שדשו תבואתה שהיא מלאה חטין. עוד מעט - ותתרוקן ותדמה לגורן בעת תחלת הקציר שהיא ריקנית.'¹⁴⁴ ישנה הצדקה לראות את ביטוי 'עת הדריכה' כמקביל לדיש, שכן על פי הגדרת אבן-שושן: 'פעולת הדיש היא דריכת שבלי התבואה ברגל או במורג כדי להוציא את הגרגרים מן השבלים וכן כדי לרכך ולמעך את הקש ולהפכו לתבן לאכל לבהמות.'¹⁴⁵ אביצור מציין, שדריכה נחשבת לצורת הדיש הפשוטה ביותר והיא נעשית ברגלי הבהמות הדורכות על המדושה, תוך הליכתן סחור-סחור. לשם כך לוקח האיכר את כל בהמותיו: השור, הפרה, העגל, החמור, העיר ואף הגמל (במצרים הקדומה השתמשו אף בצאן ובעזים). הבהמות המשתתפות בדיש, נקשרות זו לזו וכך הולכות הבהמות בשורה חזיתית.¹⁴⁶

אולם קיימת גם אפשרות נוספת למושג 'עת הדריכה'. בתרגום יונתן לפסוק לעיל נאמר, שהקציר הוא לאחר הדריכה.¹⁴⁷ דהיינו 'עת הדריכה' היא עונה חקלאית הקודמת לעונת הקציר והדיש.¹⁴⁸ מאחר שה'תרגום' קשור למציאות הארצישראלית, יש להניח שבהבנת הפסוק הוא הסתמך על נתוניה.¹⁴⁹ יתכן שה'תרגום' הבין במושג 'עת דריכה' כאותו פרק זמן, שבו יש להכין את הגורן, בטרם תתחיל עונת הקציר והדיש. לוח העבודות החקלאיות המסופוטמי אכן מציין את הכנת הגורן כתקופה בעלת משמעות חקלאית בפני עצמה.¹⁵⁰ יש החושבים שמשמעות החודש 'אדר' נובעת מהמילה - 'גורן'. דהיינו ניתן להבין שזהו הזמן שיש להכשירה.¹⁵¹

הסיודוס מציין שעל הגורן להיות משטח מרובד היטב וסחוף רוח. פליניוס מדווח שנהוג למרוח את שטח הגורן בתמיסת זבל בקר למנוע אבק בעת הדיש. וירגיליוס טוען, שהדבר החשוב ביותר הוא להשטיח בעזרת גלגלת ולמרוח את המשטח בגיר מדביק.¹⁵² קולומלה מתאר בהרחבה, כיצד יש להכין את הגורן ונותן מספר אפשרויות: הגורן, אם היא על אדמה יש להסיר ממנה ביסודיות עשבים ואבנים אחרי כן לחפור בצורה יסודית. לרפד תערובת של מוץ ושמן 'אמורקה', ללא מלח ואז להרטיב. טיפולים אלו מונעים את התוצאות ההרסניות של הנמלים והעכברים. לאחר שהכל שוטח, יש להדק בחוזקה בעזרת אבנים כבדות או אבני רחיים ושוב לרבד עם מוץ ולהניח למשטח להתייבש בשמש. זהו תהליך ממושך. לעומת זאת, ישנם אלו, הבוחרים חלקת אדמה הפונה אל הרוח המערבית ומרבדים את הגורן על-ידי קטניות קצוצות. כשהן נרמסות על-ידי הצאן והצמחייה נדרסת על-ידי פרסותיהן, נעשה המקום מותאם לדיש התבואה. הזמן לעשות זאת, על פי קולומלה, הוא בעת קציר העשב למספוא (חודש מאי-יוני) לפני הקציר. ¹⁵³

במציאות של ארץ ישראל משך הכנת הגורן, היה תלוי במיקומו. בדרך כלל נקבעה הגורן על קרקע קשה ובהרים על גב הסלע מזרחית ליישוב.¹⁵⁴ אם מדובר באזור סלעי, אין ההכנה כה מרובה.¹⁵⁵ אך אם הגורן ממוקמת על פני האדמה, ישנה הכנה רבה יותר. אילן מציין לגבי הפלאח: 'פני הקרקע הוכנו היטב: הם היו מוצקים ונקיים מאבנים.'¹⁵⁶ דלמן מתאר, כיצד הפלאחים בבית לחם, מסירים את האדמה התחוחה עד שמגיעים לשכבה קשה; בטבריה מסקלים את האבנים, מוציאים את העשבים השוטים, משטחים את האדמה בעזרת מוריגי עץ ישנים, מרפדים את האדמה בקש ושוב משטחים עם המוריגים. במקום אחר דלמן מדווח רק על הרטבת משטח הגורן, שלאחריה דורכים ומהדקים אותו כדי למנוע אבק בעת הדיש.¹⁵⁷

במשנה מתוארת הפעולה בקצרה: 'המרבץ את גרנו.'¹⁵⁸ יתכן, שתיאור לקוני זה כלל את הפעולות המתוארות לעיל.¹⁵⁹ מקורות חז''ל מציינים גם את 'בית הגרנות'.¹⁶⁰ כנראה שהיה בכפר אזור מסוים, ששימש כאזור הגרנות לכלל אנשי הכפר, בדומה לגרנות של כפרי הפלאחים.¹⁶¹ במקרה זה, היה צורך גם בהצבת גבולות מאבנים, כך, שמדי שנה היה צורך לארגן את הגרנות מחדש.

לסיכום, יתכן שהיו, שראו בהכנות הגורן עונה חקלאית בזכות עצמה.

י. כיול

1. מטרתו

משהסתיימה עבודת הדיש והזרייה, החלה למעשה הפעולה האחרונה הקשורה לקציר, המוזכרת בלוח גזר: הכיול שהיא מדידת כמות הכרי. טור-סיני מסביר את המושג 'וכל' בלוח גזר:

הקציר, כאן קציר החטים, שהוא עיקר הקציר, מלווה הוא בעבודת המדידה, הכיל. כוח מדידה זו נחוצה הייתה לא רק כדי שידע עובד האדמה כמה הוא קצר, אלא מדידה זו היא בעיקר מדידת שכר הפועלים מן התבואה . ומדידה זו נחוצה הייתה גם משום שהאריס, שעיבד את האדמה היה מחויב לתת את החלק המגיע לבעלי השדה, לשם מסי המלך, ולהחזיר מתבואה זו, כמנהג שתעודות רבות מעידות עליו, את הזרע שלווה אותו מן הסוחר, וכו'. ¹⁶²
אביצור מכנה את הגורן, לפיכך 'במקצת 'הבנק' של הפלאח.¹⁶³ בערבית מכונה המדידה 'מכאייל' או 'כייל'.¹⁶⁴ מדידת היבול בתום הקציר הייתה אחד המראות הטיפוסיים של המשק בעבר.

2. טקס המדידה

מדידה ביושר ומסירת חלק מהיבול לגורמים חיצוניים, נחשבה לפעולה רוחנית-דתית, ששכרה בצידה - מבורא עולם: 'התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו על מה שבקוטין על מה שבתבן על מה שבצדדין על מה שבגורן'¹⁶⁵ וכן: 'עשה כרי והשתחווה לו ומירחו ואחר כך אכלו אם התרו בו.'¹⁶⁶ רעיון הגמול לאיכר על יושרו בעת המדידה, וחלוקת התרומות והמעשרות, מודגש חזור והדגש במקורותינו: 'אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין ... תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך.'¹⁶⁷ וכן: 'אם נתן לך שדה הפרש את המעשר, ואם עשית כן וימלאו אסמיך שבע.' ¹⁶⁸
לפני המדידה התקיים טקס מיוחד: 'תנו רבנן: הנכנס למוד את גרנו אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידנו. התחיל למוד אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך - הרי זו תפלת שוא. לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין.'¹⁶⁹ את היבול שנשאר לאחר המדידה והחלוקה גם כן כינו בשם 'ברכה': 'ואתם יוצאים וקוצרים ודשין וזורים ועושים כל צרכיכם בשדה ומוצאין אותה מלאה ברכות.' ¹⁷⁰

גם אצל הפלאח הייתה המדידה מלווה בטקס דתי אשר התבצע אחר הצהרים, או בשקיעת השמש. בדומה לחז''ל, המלה 'ברכה' שולטת ב'כיפה' גם אצלו. לא רק היבול, גם השקילה כונתה בשם זה. אסור היה לדבר בשעת הטקס. מכאן הפתגם: 'הברכה אילמת' ¹⁷¹ ; או 'מהשריקות יבוא השטן וברכה תברח'. היו מנהגים שונים בעת השקילה, לבל 'תברח הברכה'. ¹⁷² גם אצל הפלאח נחשב הכרי לדבר שבקדושה, ולכן נזהר לא לדרוך עליו ברגל נעולה, ובשעת הניפוי והמדידה, חלץ את הנעל ועמד יחף.¹⁷³

על היחס המיוחד שניתן אצל קדמונינו לכרי, ניתן ללמוד מהמדרש: 'החיטים והתבן והקש מדיינים אילו עם אלו, החיטים א' בשבילינו נזרעה השדה, הקש א' בשבילי נזרעה השדה, אמרו להם החיטים תבא השעה ואתם רואין, כיון שהיגיעה עת הגורן התחיל בעל השדה נוטל את הקש ושורפו ואת התבן ומפזרו והחיטים מעמידן כרי, והתחילו הכל מנשקין אותן.'¹⁷⁴

3. המדידה ושיטות המדידה במקורות

כלי מדידה - מחוק, גדוש
ביטויים שונים מציינים את המדידה של הכרי: 'ההולך למוד את גורנו,'¹⁷⁵ (הגורן אף הפכה מילה נרדפת לכרי עצמו.¹⁷⁶) הביטוי 'כיון שנתמרח הגרן' מרמז על שיטת המדידה, בה גודשים את הגרעינים בתוך כלי מדידה, קצת מעל דופנותיו ומחליקים אותו במחוק (פס עץ או ברזל, מעין סרגל, וכך מסירים כל מה שמעל הדפנות.¹⁷⁷ משיטת מדידת המנחות, ניתן ללמוד גם שיטת מדידה אחרת - לגדוש את המיכל: 'מלמד ששתי עשרונות היו במקדש, אחד גדוש ואחד מחוק, גדוש - שבו היה מודד לכל המנחות.'¹⁷⁸ אביצור מציין, שאצל הפלאח אכן המדידה נעשתה על פי שני העקרונות הללו: מידה מחוקה, זו שתוארה, ומידה גדושה שבה שופכים את הגרגרים, עד שנוצר קונוס מעל דפנות כלי המדידה. השפיכה נמשכת כל עוד אין הגרעינים נופלים.¹⁷⁹ כמו כן היו משתמשים בסוגי מידות שונים: '... מקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה בגסה לא ימוד בדקה למחוק לא יגדוש לגדוש לא ימחוק'¹⁸⁰

הכרי כמידה
כנראה לא תמיד השתמשו בכלי מדידה, אזי הכרי (הערימה) עצמו הפך להיות יחידת מדידה. זאת ניתן ללמוד, למשל, מהפסוק: 'מהיותם בא אל ערמת עשרים והיתה עשרה ...'¹⁸¹ את זאת תרגם השבעים - כעשרים סאה. דהיינו, גודל ערימה תקנית הייה אמור להיות עשרים סאה.¹⁸² ממקורות חז''ל ניכר שהגדרת כרי תקני העסיקה את החכמים וקיימים על כך דיונים.

בתוספתא ובירושלמי נכתב: 'מאימתי תורמין את הגורן משתעקר האלה' ¹⁸³ האלה, או הדיקרן, כפי שהוא מתואר בירושלמי, היו כלים להגשה ולהפיכת התבואה בעת הדיש והזרייה. בסיום עבודת היום, נהגו לשים אותם במרכז הכרי. כנראה שהביטוי 'משתעקר האלה' הפך לאקט סמלי המציין באופן אמפירי את סיומו של פרק הכיול, מכאן גם של כל עונת הקציר.¹⁸⁴ מבחינה מעשית, תפקיד האלה היה למדוד את כמותו של הכרי באמצעות מדידת גובהו.¹⁸⁵
בבבלי נאמר: 'וכמה כדי להעמיד בה כרי? - אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כדי שתעמוד בו הרחת ... כל שאין כונס שלו רואה פני החמה. איתמר, לוי אמר: שלש סאין, דבי רבי ינאי אמרי: סאתים. אמר ריש לקיש: סאתים שאמרו - חוץ מן ההוצאה.'¹⁸⁶
ואילו בירושלמי: ' המקבל שדה מחבירו כו' כמה כדי להעמיד בה כרי ... ובלבד כדי שיעמיד הרחת ... שיהא בית מכנס שלה מלמעלה רבי יהושע בן לוי אמר חוץ מיציאותיו של זה רבי יוסי בן חנינה אומר חוץ מיציאותיו של זה ושל זה אמר רבי אבהו כדי ניפלה כדי הזרע הנופל בה.'¹⁸⁷ בשתי השיטות, זו שבבבלי וזו שבירושלמי מהווים חלקי הרחת מידה לגודל הכרי. ההבדל בין שני המקורות הוא, שבבבלי, הכונס אמור להיות מוסתר בכרי ואילו בירושלמי, הכונס (בית מכנס) למעלה וידית הרחת שקועה בכרי. לפי שיטת הירושלמי הכרי יותר גדול, משום שהוא תומך בידית דקה.¹⁸⁸ בירושלמי מצוינות מכלול שיטות מדידה: 'תני רבי יעקב בר סיסיי מאימתי הוא תורם את הגורן משתיעקר האלה ,כאן בשיש בדעתו למרח , וכאן בשאין בדעתו למרח. תני אבל כובר הוא מקצת ותורם מן הכבור על שאינו כבור...¹⁸⁹
עוד שיטה למדוד את שיעור הכרי הייתה כמידת הזרע שיש לזרוע בשדה מסוים: 'המקבל שדה מחברו ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב לטפל בה אמר רבי יהודה מה קצבה בכרי? אלא אם יש בו כדי נפילה.'¹⁹⁰

לסיכומו של עניין - ניתן ללמוד ממגוון השיטות, שאכן המדידה נטלה חלק חשוב בהווי של סיום עונת הקציר.

4. המסים וסדר חלוקתם - 'מנהגי גרנות'¹⁹¹

מתוך מקורות חז''ל עולה, שסדר עבודת האיכר היה מדידה תחילה ורק אחר-כך חלוקה לאלו שמגיע להם: 'כונס גרנו לתוכו ומעשר הימנו.'¹⁹² וכן מצוין שאת המעשר נותנים מהדגן המדוד: 'ת"ל כדגן מן הגורן מן הגמור מיכן אמרו התבואה משתמרח...'¹⁹³

הכהונה והלוויה קבלו את המגיע להם בתוקף חוקי התורה: 'ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה כתרומת גרן כן תרימו אתה.'¹⁹⁴ כמו-כן: 'ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב.'¹⁹⁵ אין לדעת בדיוק, כיצד התבצעה החלוקה בתקופת המקרא, למרות שמהכתוב לעיל נראה, שהפעולה התבצעה בגורן עצמה. לגבי תקופת המשנה והתלמוד מתבהרת התמונה. להלן הסברו של אלבק:

אמנם נראה שבארץ ישראל היה סדר קבוע לחילוק תרומה ומעשר בגרנות. שכך שנינו בתוספתא פיאה פ'ד, ג: כהנים ולוים שהיו עומדים על הגרן ובאו כהנים אחרים ועמדו אינן יכולין להוציא מידם. אמר ר' שמעון בן גמליאל נהגו כהנים עין יפה שלא להוציא את אחיהם ריקנין וכו'. ר' שמעון בן אלעזר אומר אם באו עד שלא תחזור חלילה עומדין על העקוב ונוטלין. מזה נראה שהכוהנים הקפידו על כך שלא יבוא אחרים ויקחו מהם את חלקם,והנהיגו סדר בחלוקה, ובוודאי לא עמדו הכוהנים והלוויים בשורה אחת, אלא הכוהנים עמדו בפני עצמם לקבל תרומה ומעשר, ובלוויים עמדו בפני עצמם לקבל מעשר בלבד'¹⁹⁶.

יחד עם ההקפדה באופן הנתינה, הקפידו גם על כללים גיאומטריים, כיצד יש לחלק את הכרי עצמו: 'האומ' תרומת הכרי הזה בצפונו מחציו כלפי צפון מדומע דברי ר' וחכמים או' עושה אותו כמין כי, רבן שמעון בן גמליאל או' נוטל את התרומה בצפון צפונו.'¹⁹⁷

גם לעניים ולקרובי המשפחה הגיע לקבל את חלקם: 'אין פוחתין לעני בשעת מעשר עני מחצי קב חטין או קב שעורין. במה דברים אמורים על הגורן, אבל מתוך ביתו נותן כל שהוא ואינו חושש... רצה מציל מחצה ונותן מחצה. אבה יוסה בן דוסתאי אמ' משום ר' ליעזר רצה נותן לפניהם שליש ומניח שתי ידות לקרוביו.'¹⁹⁸ בנוסף, יש והעניים היו מקבלים את חלקם בגורן, אם לא קבלו את המגיע להם בתוקף הלכות הפיאה: 'אמ' ר' יהודה במה דברים אמורים בזמן שנתן פיאה ומבקש להוסיף לא נתן מן הקמה יתן מן העומרין לא נתן מן העומרין יתן מן הגדיש לא נתן מן הגדיש יתן מן הכרי עד שלא מרח ואם מרח מעשר ונותן.'¹⁹⁹

גם הנושים היו מגיעים לגורן לקבל את חלקם: 'דתני רבי אושעיא: הרי שהיה נושה בחבירו מנה, והלך ועמד על גורנו, ואמר: תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהן חטין...'²⁰⁰ יש לשער שגם רשויות השלטון דרשו את שלהן, אלא שאין לנו תיאור במקורות כיצד זה נעשה. בסופו של דבר מה שנשאר, הלך לאוצרו של האיכר.

בתיאור לעיל ניתן ללמוד שאחריות על המדידה ביושר והחלוקה הנכונה רבצה על האיכר. לעומת זאת, אותו אמון שניתן לאיכר העברי, לא היה מנת חלקו של הפלאח. תחת השלטון העותומני. כאמור, על פי שיטת ה'עושר', נקבע עוד בטרם הדיש, כמה יצטרך הפלאח להפריש. לכן לא הייתה נהוגה מדידת הכרי מלכתחילה, והפרשת המסים נעשתה רק לאחר מכן, כפי שניתן להבין מהמקורות. אלא שהחלוקה התבצעה על פי התביעות המוקדמות של גורמים שונים והפלאח נשאר עם מה שנשאר...

להלן תיאורו של סטבסקי המתאר כיצד נעשתה המדידה, ממנה ניתן להקיש על האווירה בעת המדידה בתקופות הקדומות יותר, אם כי כאמור, זו הקדומה הייתה רחומה יותר
:

עם סיומם של הזרייה והניפוי מביאים סאה החתומה בחותם המלך, ומחוק ...ומתחילים לחלק, לסלק לפרוע מ'הברכה' ככל שהתחייבו במשך השנה. ..הסאה הראשונה מן הגורן נקראת 'סאת סידנא חליל - סאת אברהם אבינו', הנמסרת לצדקה לעניים, ואחריה - אשר לרשות, 'עושר' ומסי ממשלה, ואשר לפועל ולרועה, לשומר השדות, שומר הכפר ושומר הגורן, אשר למורה, לחזן ולשמש ואשר לשואב המים, לנגר, לנפח, לספר, לסנדלר, לרוכל ולחנווני ואשר לנושה, לנושך ולמלוה בריבית... הספירה היא בזמר, בברכה ובשבחי אללה...²⁰¹

שיטת חלוקה זו הייתה אכזרית משום שלעתים לא נשארה כמעט 'ברכה' לפלאח המסכן.

פעולת הכיול היא הפעולה האחרונה הנעשית לפני האסיף. סיומה, כפי שכבר צוין, היה בסמוך לחודש השביעי. לאור זאת מתברר שכמחצית השנה הוגדרה על-ידי האיכר כעונת ה'קציר'.

הערות:

1. שמות יג,ד; שם לד,יח; דברים טז,א.
2. אהרוני עמ' 42; גורדון טורים 35- 40; סוגין עמ' 83; חיוטין עמ' 26.
3. קאסוטו, לוח עמ' 188, הערה 45.
4. אם כי, טענה זו ניתנת לסתירה מאחר שמצוין במקרא חדש האיתנים, שכן נחשב לשמו של חודש.
5. כהן עמ' 385.
6. עמוס ד,ז וכך גם ביוחנן ד,לה:'הן אתם אומרים עוד ארבעה חדשים טרם יבא הקציר.'
7. קריספיל עמ' 243.
8. מלכים א ח,ב.
9. שם ו,לח.
10. שם ו,א.
11. אסתר ג,ז.
12. שמות ט,לא.
13. 'אביב', אבן-שושן, עמ' 2.
14. הגרפים והנתונים נלקחו ועובדו ממאמרו של פינטהוס עמ' 119-121. אל הגרפים הוספתי נתונים אותם מציין פינטהוס במאמרו. הנתונים מתבססים על ניסוי שנערך בשנים 1961- 1962. בבית דגן. פינטהוס עמ' 117.
15. פליקס, חקלאות, עמ' 158, 174.
16. פינטהוס עמ' 119.
17. דלמן II עמ' 304-305.
18. פינטהוס עמ' 119; פליקס, חקלאות עמ' 158; אפרת, מבוא עמ' 287.
19. פליקס, חקלאות עמ' 157; 'אם בכיר ולקיש כחדא יינץ' בבלי, סנהדרין יח ע''ב.
20. כנען, זריעה עמ' 171.
21. שם.
22. שם.
23. תוספתא, תרומות (עמ' 115) ב,יד.
24. 'נחלה' - קליפת הגרגר.
25. 'כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן!' בבלי,מנחות ע ע''ב. וכן: שם, חולין קיז ע''ב.
26. 'גנה שעקרן לשתלן והשדרה של שבולת והלבוש שלה.' משנה, עוקצין א,ב.
27. כנען, זריעה עמ' 171.
28. 'המולל מלילות של חטים מנפה מיד ליד ואוכל.' משנה, מעשרות ד,ה.
29. מרקוס ב,כג וכן מתי יב,א ולוקס ו,א.
30. מגילת המקדש ב (עמ' יט שורה 7) עמ' 60.
31. ויקרא פרק ב,יד.
32. שם.
33. דברים כג,כו.
34. כנען, זריעה עמ' 171. כלומר, צהוב כמו משמש.
35. משנה כלאיים ה,ז.
36. יוחנן ד,לה.
37. ראה בנספח 2א - 2ב את הגרפים המציגים את התזוזות במזג האוויר, הגורמות להתייבשות. כמו כן ראה לעיל: ג. 'חוקות קציר'...2. שרבים, שידפון.
38. קולומלה I 2, 20, עמ' 215-217. (תרגום שלי מאנגלית, ר.מ.)
39. שיר השירים ו,יא.
40; פליקס, אלגוריה עמ' 32, 105.
41. יוסף בן מתתיהו כאשר ברצונו להרשים את קוראיו מתאר בהגזמה את בקעת גינוסר, בה הוא מזכיר את האגוז והתמר וקובע: 'כי מזג האויר הטוב נוח לצמחים שונים זה מזה'. מלחמת ג, י, ח, עמ' רטו. לא נראה שרצה המשורר בשיר השירים להציג תופעה יוצאת דופן.
42. ערך 'אב', 'אבה' אבן-שושן עמ' 1, 2
43. ראה דיון ב'לקש'. גזניוס מציין שהמילה אב מתייחסת לעשב צעיר שיכול לשמש מזון לבעלי-חיים. 'אב', גזניוס עמ' 2.
44. בשיחה בעל פה עם ד''ר קדר מאוניברסיטת בר-אילן, הוא אישר לי שזהו שהשרש של 'מינחול' ו'ביגנח'ול'.
45. השימוש בהכפלות מסוג זה מצוי בביטויים כגון חס וחלילה, אוי ואבוי וכו'.
46. ירידה זו אל גינת אגוז מזכירה את הירידה לצורך בדיקת הביכורים:'יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר רמון שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים.' משנה, ביכורים ג,א
47. שם, מעשרות ד,ה.
48. ראה לעיל: הערה 173.
49. מתי יב,א-ח; מרקוס ב,כג-כח; לוקס א,ה. ראה לעיל: הערה 169. השימוש במילה 'מלילות' בתרגומו של זאלקינסאן. ראה הרחבה בנושא זה בחלק ב': א. העונות החקלאיות האמפיריות כ'לוח שנה'.
50. פליקס, חקלאות עמ' 158, הערה 41.
51. אביצור, מבשרי הלחם עמ' 4.
52. בבלי, מנחות סו ע''ב; ספרא ויקרא - דבורא דנדבה פרשה יג (מהדורת פינקלשטיין עמ' 96 ). מסביר רש''י: רך ונמלל.
53בבלי, הערה לעיל .
54. ירושלמי, שבת א,א (ב ע''ד) .
55. 'ואם תקריב מנחת בכורין קדם יי אביב קלי בנור פירוכן רכיכן תקריב ית מנחת בכורך.' אונקלוס, ויקרא ב, יד; וכן: 'ולחים וקלי ופירוכן לא תיכלון עד כרן יומא הדין ...' שם, ויקרא כג,יד.
56. דלמן II עמ' 305.
57. סטבסקי עמ' 22.
58. מצורף לעבודה זו סרטון שערכתי בנאות-קדומים המדגים זאת.
59. ראה שוב: 'וכרמל בצקלנו ויאמר תן לעם ויאכלו' פירושו של רד''ק לכך: 'וכרמל בצקלונו - בקליפתו כתרגומו ופירוכן בלבושיה.' רד"ק, מלכים ב ד,מב; קאסוטו טוען שהמלה 'בצקל' באוגרית משמעותה שבולת טרייה בדומה למשמעות בספר מלכים. קאסוטו, דנאל עמ' 162.
60. לגרעינים הקלויים והגרוסים קוראים בערבית 'פריצי מג'רוסי'.
61. ראה לעיל: הערה 191.
62. תוספתא, עוקצין (מהדורת צוקרמאנדל,עמ' 686) א,ג; ירושלמי, פיאה א,ד (טז ע''ג) ; תוספתא, שבת (עמ' 68 ) יד,טז; שם, ביצה (יום טוב) (עמ' 285) א,כ; שם, תרומות (עמ' 121 ) ג,יח.
63. תוספתא עדויות (מהדורת צוקרמאנדל עמ' 455) א,ט.
64. בראשית רבה (עמ' 563 ) פרשה נג,ז.
65. ויקרא ב,יד-טז.
66. שם כג,י-יא. יש המתנגדים להאחדת מנחת הביכורים עם מנחת העומר במקרא וטוענים שזו התפתחות מאוחרת יותר. למילה 'עומר' שתי משמעויות אחת- קבוצת שיבולים והשנייה - מידת נפח ששיעורה עשירית האיפה, כ- ארבעה ליטר. עומר בהוראת אלומה נמצא בדברים כד יט; רות ב ז וכן עמיר- מיכה ד, יב ועוד. בדרך הזו פירשו השבעים, הוולגטה ורב החוקרים המודרניים את הטקס. לטענתם הנפת העומר הנה הנפה של שיבולים ולא מידת נפח. ראה: ליכט, עומר עמ' 300-302.
67. קדמוניות ג, י, ה עמ' 98.
68. משנה מנחות י,ד.
69. ליכט, עמר טור 300.
70. [תרגום שלי מאנגלית מתוך דה מור עמ' 208. ר''מ] יש לציין שדה מור עצמו מזהה בתיאור זה פאזה מאוחרת יותר בעונה - בשלבי העבודה בגורן. את האש הוא מפרש כשריפת הקש והמוץ. עמ' 213. ראה גם תרגומו את של דרייבר עמ' 113.
71. ראה: הערה 209.
72. נילסון עמ' 27-28.
73. אביצור עמ' 4.
74. תוספתא, ראש השנה (עמ' 308) א,יב; תוספתא, סוכה (עמ' 271) ג,יח.
75. ליכט, עמר טור 302.
76. במגילת המקדש א' עמ' 96 ; וכן במגילת לוח המועדים - 326Q4, טלמון, מועדים עמ' 214.(שיחזור של מגילה זו וכולדר I עמ' 88 שם מצוינת המגילה כ - Mishmerot Ea Fragment 1). על תאריך זה ניתן ללמוד גם משחזורה של מגילה: 325Q4. טלמון, משמרות עמ' 341.
77. אזכורים על כך במקורות חז''ל ראה: ספרא אמור (מהדורת וייס דף ק ע''ב) פרשה י,יב ; בבלי, מנחות סה ע''ב ועוד. על דעות שונות לגבי מועד ההינף בתקופת בית שני ראה: רגב עמ' 67-72.
78. 'על שלש ארצות היו מעברין את השנה על יהודה ועל עבר הירדן ועל הגליל על שתים מעברין ועל אחת אין מעברין ואם עיברוה הרי זו מעוברת ואם היתה ארץ יהודה אחת משתי ארצות היו שמחין מפני אביב שבא הימנה' תוספתא, סנהדרין (מהדורת צוקרמאנדל, עמ' 416) ב,ג; ירושלמי א,ב (יח ע''ד); בבלי, סנהדרין יא ע''ב.
79. על פי הציווי: 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם:' ויקרא כג,יד.
80. בבלי, סנהדרין יח ע''ב וכן בירושלמי, ראש השנה ב,ה (נח ע''ב), שם, סנהדרין א,ב (יח ע''ג).
81. נראה שהייתה הערכה רבה למי שידע לבדוק את מהלך השמש ביחס ללוח הירחי הניכרים מקטע זה: 'ונאמר ע"י ירמיהו כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו (ירמיה ט' כ"ב), אם אין מכיר מי שבראו האיך הוא חכם, ואף ברשעים יש חכמים בעיניהם. בני אדם שהכירו חמה ולבנה והמזלות, מה חמה יתרה על הלבנה וחלקו אותה על החדשים והתקינו החדשים על תקופת החמה נוהגות כמו שהתקינו לא חסר ולא יותר, חכמים הם להתקין תקנה הגדולה הזאת, לידע מעשה האלהים ברקיע ולא ידעו להכיר מי שבראם וגם את העולם כלו,.'מדרש זוטא - שיר השירים (עמ' 14) פרשה א. זהו אמנם מדרש מאוחר אך יש לשער שהוא מבטא את הגישה שהעריכה את מי שידע לערוך חישובים אסטרונומיים.
82. ירושלמי, ברכות א,א (ב ע''ג); ויקרא רבה (עמ' תקצה) פרשה כו.
83. בבלי, סנהדרין יג ע''ב; בבלי, ראש השנה כא ע''א.
84. אחד האמצעים לבדוק את זמנה של ה'תקופה' היה על-ידי מעקב אחר כוכבים. למשל, יוסף בן מתתיהו מציין שהפסח הקרב בארבעה עשר בניסן: 'ובחודש כסנטיקוס הקרוי אצלנו ניסן, והוא ראש השנה, ביום ארבע עשר למניין הלבנה, בשעה שהחמה עומדת במזל איל (טלה) - באותו חודש שוחררנו ממצרים.' קדמוניות ג,י,ה עמ' 98. פילון בכתביו, מציין אף הוא את מצב גרמי השמים הן לגבי פסח והן לגבי סוכות (מועד השוויון הסתווי) אוזביוס מצטט פילוסוף יהודי מאלכסנדריה בשם אריסטובלוס מפניאס שחי בימי תלמי פילופטר בערך מאתיים לפנה''ס שמציין שהיהודים מקריבים את הפסח בעת ירח מלא אשר חל לאחר האקווינוקס בהיות השמש במזל טלה. חיוטין עמ' 65. על ה'תקופה' כאחד משיקולי עיבור השנה ראה לעיל: הערה 221.
85. ראה פרק א, הערה 91.
86. בבלי, מנחות פה ע''א. וכן משנה, שם ח,ב.
87. תוספתא, מנחות י,כ''א ( מהדורת צוקרמאנדל, עמ' 528) ; בבלי, שם פה ע''ב.
88. פליקס, החקלאות עמ' 29-30.
89. קליין, ארץ עמ' 144-145; הראובני, טבע עמ' 52.
90. משנה, מנחות י,ט; בבלי, שם עב ע''א.
91. ספרא ויקרא - דבורא דנדבה (מהדורת פינקלשטיין, ב, עמ' 96) יג,טו.
92. אביצור, מבשרי הלחם עמ' 10.
93. משנה, מנחות י,ד.
94. ספרא ויקרא - דבורא דנדבה (מהדורת פינקלשטיין , ב, עמ' 96-97) פרשה יג פרק טו.
95. שם י,ג.
96. ראה: הערה 234.
97. משנה, מנחות י,ט; ב' שם עב ע''א.
98. עוד על כך בבבלי, שם פג ע''ב; תוספתא, שם (מהדורת צוקרמאנדל, עמ' 529) י,לג.
99. משנה, מנחות יח,ט וכן תוספתא, פסחים (עמ' 156) ב [ג],יט; בבלי, מנחות עא ע''א-ע''ב; שם, פסחים נו ע''א- ע''ב.
100. ירושלמי, מועד קטן א,א (פ ע''א).
101. משנה, מנחות י,ה.
102. שם י,ב; בבלי, סוטה מט ע''ב; שם, בבא קמא פב ע''ב; שם, מנחות סד ע''ב. מיקומה של צריפין הוא כפי הנראה בתחום לוד. עמר עמ' 182, 185.
103. דברים טז,ט.
104. מגל - הוא החרמש והוא כלי עשוי לקצור בו'' מצודת ציון יואל ד,יג.
105. ירמיהו נ,טז.
106. יואל ד,יג.
107. מרקוס ד, כז-כט.
108. לנדסברגר, עונות עמ' 294.
109. קליין, מגל עמ' 256-258.
110. כהן עמ' 340.
111. קליין, מגל עמ' 253 הערה 41.
112. הקאלוש הנו מגל עדין המיועד לתלישת עשבים ונמצא בעיקר בשימושן של נשים. באואר עמ' 55; אילן עמ' 35.
113. כנען, לוח עמ' 294. [תרגום שלי מגרמנית. ר''מ]
114. סטפן עמ' 163. [תרגום שלי מאנגלית. ר''מ]
115. הסיוד שורה 387 עמ' 19.
116. דלמן I עמ' 413- 414.
117. השימוש או אי השימוש בכלי העבודה היווה שיטה שכיחה לציון העונה, את תחילתה או את סופה. למשל: המושג 'תבר מגל' דהיינו, שבירת המגל, היה הזמן בו הפסיקו להביא עצים למערכה: 'תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה. אמר רב מנשה: וקרו ליה יום תבר מגל.' בבלי, בבא בתרא קכא ע''ב. ראה גם בהגדרת סוף עונת התאנים (פרק ז: קיץ, ג. מה כוללת 'עונת הקיץ'? דיון במושג 'עד שיקפלו המקצועות.' משנה, נדרים ח,ד.)
118. אביצור, אסיף עמ' 42.
119. שם עמ' 45.
120. דלמן III עמ' 74; סטבסקי עמ' 147.
121. ראה: לעיל הערה 15.
122. סטבסקי עמ' 152. 'ועתה הלא בעז מדעתנו אשר היית את נערותיו הנה הוא זרה את גרן השערים הלילה...ויאכל בעז וישת וייטב לבו ויבא לשכב בקצה הערמה ותבא בלט ותגל מרגלתיו ותשכב.' רות ג, ב, ז. על שמירת ערימת החיטים מגנבים ניתן ללמוד משיר השירים: 'בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים.' שיר השירים ז,ג.
123. אביצור, אסיף עמ' 54.
124. סטבסקי עמ' 224.
125. משנה, בכורות ט,ו.
126. תוספתא, בבא מציעא (עמ' 115) ט,כד.
127. שם ( עמ' 112) ט,ח.
128. משנה, שם ה,ב.
129. מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי ( עמ' 152) כב,כח.
130. בראשית רבה (עמ' 1000) פג,מג.
131. ויקרא כו,ה.
132. בבלי, ברכות לה ע''ב.
133. שם , בבא מציעא צ ע''ב.
134. שם מ ע''א.
135. המלה 'אדר' כגורן במובן 'גורן' נמצאת גם בארמית - 'אדרי קיט'. דניאל ב,לה. גם הביטויים: um eburi, subruti eburi, - שפירושם זמן העברת היבול (שעורה) לגורן מבטאים את הרעיון של 'זמן הגורן'. לנדסברגר, עונות עמ' 292.
136. רות ב,כג.
137. שם ג,ב.
138. סטבסקי עמ' 147; דלמן III עמ' 5-6.
139. דלמן III שם.
140. סטבסקי עמ' 149-151; דלמן III עמ' 165-169.
141. הרן, טור 204.
142. מהמקורות ידוע יותר על המעשרות שנועדו לכהונה וללוויה ופחות לאלו שעברו למלך. אזכור בנוגע למסי מלך מופיע במקרא: 'וזרעיכם וכרמיכם יעשר ונתן לסריסיו ולעבדיו.' שמואל א ח,טו.
143. ירמיהו נא,לג.
144. רש"י, ירמיהו נא,לג.
145. 'דיש', אבן- שושן עמ' 124.
146. אביצור, אסיף עמ' 62-63.
147. הרד''ק מתנגד לפרשנות הת''י: 'עת הקציר - המשיל הבזה לקציר וכן תירגם יונתן:'ויתון בזוזין עלה' ואמר הקציר אחר דריכת הגורן אע"פ שהוא קודם.' רד"ק ירמיהו נא,לג.
148. זו גם הדעה בפירוש של קרול עמ' 841.
149. קומלוש טור' 748-749.
150. יקובסן עמ' 60 מציין: בלוח העבודות החקלאיות במסופוטמיה מצוין:
...smoothen your threshing floor When you have the grain well dry..
151. אולם כהן לא יודע את מקור השם. אחת מהאפשרויות היא 'לדאוג'. כהן, עמ' 340. לעומת זאת הוא מציין את החודש האמורי (בתקופה המקבילה לחודש אדר) Magrattum \ Magr?num שפירושו חודש 'הגורן'. כהן, עמ' 265.
152. הסיוד שורה 599 עמ' 24 וכן שם שורה 806 עמ' 29; פליניוס V 18, 71 עמ' 375, וירגיליוס, גיאורגיקה I, 178שורה עמ' 57.
153. קולומלה I 2, 19 עמ' 215, שם III 2,11 עמ' 97. הקציר החל, מאוחר יותר מאשר בארץ-ישראל.
154. אביצור, אסיף עמ' 54.
155. הולדיי אכן מעלה את הטענה שאין הוכחות להכנות ממושכות של הגורן באזורינו. הולדיי ב עמ' 428.
156. אילן עמ' 38.
157. דלמן III עמ' 70.
158. משנה, מכשירין ג,ה.
159. פליקס, חקלאות עמ' 219.
160. 'בית הגרנות' - ירושלמי, תרומות ב,א (מא ע''ב).
161. משטר המיסים בימי התורכים מנע סידור גרנות בתוך השדה בשל הפיקוח המרוכז מצדם של חוכרי המעשר שרצו יתר נגישות אל הגרנות. אביצור, אסיף עמ' 55.
162. טור-סיני עמ' 44.
163. אביצור, אסיף עמ' 89.
164. דלמן III עמ' 149.
165. תוספתא, תרומות (עמ' 117) ג,ו.
166. ירושלמי, פסחים ב,ג (כט ע''א).
167. בבלי, תענית ח,ב; בבלי, בבא מציעא מב ע''א.
168. פסיקתא רבתי (עמ' קכז) פרשה כה.
169. ראה: הערה 307.
170. שיר השירים רבה (דף לו) פרשה ז.
171. דלמן I עמ' 581.
172. שם עמ' 583.
173. סטבסקי עמ' 159.
174. ראה הערה 270.
175. בבלי, בבא מציעא מב ע''א
176. אצל חז''ל קבלה מילה זו גם משמעות הלכתית. דהיינו - זמן הגורן, הוא הזמן ממנו ניתן כבר להפריש מעשרות בכלל ולאו דווקא מהדגן. פוגלשטיין עמ' 76.
177. תוספתא, מעשרות (עמ' 229) א,ו; אביצור, אסיף עמ' 90.
178. בבלי, מנחות פז ע''א.
179. אביצור, אסיף עמ' 90.
180. משנה, בבא בתרא ה,יא.
181. חגי ב,טז.
182. גם רש''י ורד''ק חושבים כך.
183. תוספתא, תרומות (עמ' 118) ג,יא
184. 'דתני רבי יעקב בר סוסי רבי יוסה מאימתי תורמין את הגורן משתיעקר ...' ירושלמי, שבת ו,ד (ח ע''ב).
185. פליקס, חקלאות עמ' 224.
186. בבלי, בבא מציעא קה ע''א. פליקס מסביר שהכונס הוא החלק המורחב של הרחת.
187. ירושלמי, בבא מציעא ט,ד (יב ע''א).
188. פליקס, חקלאות עמ' 242.
189. ירושלמי , מעשרות א,ד (מט ע''א) .
190. משנה, בבא מציעא ט,ה.
191. את המונח 'מנהגי גרנות' שאלתי מאלבק , סדר זרעים עמ' 218.
192. תוספתא, שביעית (עמ' 170) ב,ה.
193. ספרי במדבר (עמ' 148) פיסקא קכא.
194. במדבר טו,כ.
195. שם יח,כז.
196. אלבק, זרעים עמ' 218.
197. חי - זו האות היוונית - ?. תוספתא, תרומות (עמ' 125) ד,ט. ראה דיון באפשרויות השונות לצורת הכרי אצל ליברמן, תרומות סעיף 34 עמ' 345-346.
198. שם , פאה (עמ' 56) ד,ב.
199. שם (עמ' 42) א,ה.
200. בבלי, בבא מציעא סג ע''א.
201. סטבסקי עמ' 158.

---

---