בכל הדוגמאות הללו ניכר, שרצף העונות החקלאיות היה עניין שורשי. לעתים הועבר המסר על ידי אזכור מעגל-העונות החקלאיות כולו, ולעתים רק בחלקו. לעתים נעשה שימוש בתת-החלוקות של העונה העיקרית. לעתים על פי הסדר ולעתים בדילוגים. מקצב העונות הפך לכלי ספרותי.

ג: השתקפות מקצב העונות החקלאיות בחגים

זמנם של שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסכות, הוגדר במקרא באמצעות העונה החקלאית המתאימה.³¹ להלן המקורות המציינים זאת:
פסח, חג המצות: 'את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב.'³² וכן 'שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך כי בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים ...' ³³
חג הקציר, חג השבועות: 'וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה'³⁴; 'וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים.' ³⁵
סוכות: 'חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך'³⁶ ; 'וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה.'³⁷

לא רק שהעונה החקלאית מציינת את זמנו של החג, אלא שהיא גם אחת הסיבות המרכזיות לעצם קיומו.³⁸ כל חג ועיתויו משקף בצורה מרוכזת את פועלו, רחשי לבו, ותקוותו של האיכר במהלך מקצב העונות החקלאיות. החג הוא מעין צומת המסמל את העונה שחלפה מחד, ואת בואה של עונה חדשה מאידך. המדרש הבא מסביר את הקשר שבין החג ותחושותיו של האדם בנקודות צומת אלו:

את מוצא שלש שמחות כת' בחג, ואילו ושמחת בחגיך (שם שם /דברים ט"ז/), והיית אך שמח (שם שם /דברים ט"ז/ טו), ושמחתם לפני י"י אלהיכם שבעת ימים (ויקרא כג: מ). אבל בפסח אין את מוצא שכת' בו אפילו שמחה אחת, ולמה, אלא את מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה היא השנה אם אינה עושה, לפיכך אין כת' שם שמחה... וכן את מוצא שאין כת' בעצרת אלא שמחה אחת, דכת' ועשית חג שבועות לי"י אלהיך ושמחת אתה וביתיך (דברים טז: י - יא). ולמה כת' שם שמחה אחת, מפני שהתבואה נכנסת בפנים. ומאי טעמא אין כת' שם שתי שמחות, שכן את מוצא שאעפ"י שנכנסה התבואה בפנים אבל פירות האילן נידונין, לפיכך אין כת' שם שמחה שנייה... ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כת' שם שלש שמחות, שנא' ושמחת בחגיך (דברים טז: יד), ושמחתם לפני י"י אלהיכם (ויקרא כג: מ), והיית אך שמח (דברים טז: טו).³⁹

ממקור זה ניתן להבין שבחג הפסח, ב'אביב', האיכר מלא תקווה, אך עם זאת גם עם חששות, שמא קצירו לא יצלח ולכן לא מוזכרת בו השמחה. בשבועות לאחר שהחל ה'קציר' של החיטה הבשלה, מוזכרת שמחה אחת, אך עדיין ישנו חשש שמא הפרי לא יתפתח כראוי, ואילו בסוכות ב'אסיף' השמחה משולשת.⁴⁰

מקור אחר, דומה לקודמו, מוסיף את הרעיון שחג הסוכות הוא גם החג של 'צאת השנה' ולכן הפנים נשואות כבר אל עבר השנה החקלאית החדשה עם תקוות לירידת הגשם בעיתו: 'בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן ... ובחג נידונין על המים.'⁴¹

ברצף חגי החקלאות הללו, נעדר במקרא מקומם של חגי החקלאות הקשורים לביכורי הפירות ובמיוחד לביכורי הענבים. אך מהמקרא וממקורות חז''ל נלמד שבט''ו - באב, היו נערכות חגיגות עממיות: 'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו ...יוצאות וחולות בכרמים.'⁴² בורשטיין ניסה להוכיח שהמילים: 'יום הכיפורים' מקורם בטעות בכתיבה והכוונה הייתה ל'יום הביכורים'. דהיינו המקור מציין שט''ו באב, הוא יום הביכורים. אכן, תקופה סבירה לביכורי ענבים. לפי תיאורו של בורשטיין, נחשב תאריך זה בקרב העם ליום חג ונחוג 'דבכל אתר ואתר ברחבי הארץ כולה.'⁴³ כנראה, ששמחת חג זה שיקפה את שמחת העונה כולה (ראה: פרק ה, ז. השמחה והזמר בעונת הבציר')

ייתכן שהתעלמות המקרא מהחג עממי, ואי הפיכתו לחג לאומי, נבעה מהאופי הדיוניסי של שמחת ביכורי הגפן. בכל זאת, בדומה לחג הסוכות, שגם בו מילאה הגפן תפקיד חשוב, אך ניתנו לו הדגשים אחרים, כך קרה גם לט''ו באב - אל החג הזה, שתוכנו הבסיסי טושטש, נוצקו בתקופות מאוחרות יותר משמעויות משמחות אחרות.⁴⁴

על פי רציונל זה ניתן גם להבין, מדוע לא נעשה קיבוע של מועד הבאת ביכורי הגפן. אי ציון זמן הבאתם, לא רק שתאם את הראליה של חלקי הארץ השונים, על זמני ההבכרה המגוונים שבה, אלא, שבאופן מגמתי, נמנע המקרא ובעקבות זאת חז''ל, מלקבוע מועד לזמן הבאת ביכורי הפירות כשבראשם מככבת הגפן, בשל המשמעויות הפגאניות שלה.

לעומת השתיקה לגבי חגי ביכורים של פירות הארץ במקרא ובמקורות חז''ל, מוזכרים חגי ביכורים של התירוש ושל השמן אצל עדת-היחד. פרטי הטקס מובאים במגילת המקדש ובמקורות אחרים.⁴⁵ חגים אלו , למרות תאריכיהם הכפויים, מהווים תזכורת למקצב העונות החקלאיות.

ד. מקצב העונות החקלאיות וביטויו בחלוקות שנה שונות

א. קיץ וחורף

החלוקה האקלימית המקובלת במקורותינו ובתרבויות הסובבות, היא של 'קיץ' ו'חורף' - ימות החמה וימות הגשמים והקור.⁴⁶ כאמור, למושגים אביב וסתיו הייתה בעבר משמעות שונה לחלוטין. כבר בפרקים הקודמים הוזכר, שציון העונה האקלימית נעשה באמצעות העונות החקלאיות. הדוגמאות הבאות מתייחסות לשתי העונות הללו:

'עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו.'⁴⁷
'כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר.'⁴⁸
'ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת בחריש ובקציר תשבת.'⁴⁹
'עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לוא נושענו.'⁵⁰
ובדומה: 'תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה'⁵¹; 'אגר בקיץ בן משכיל נרדם בקציר בן מביש'⁵²; 'מחרף עצל לא יחרש ישאל ושאל בקציר ואין' ⁵³; 'כשלג בקיץ וכמטר בקציר כן לא נאוה לכסיל כבוד.'⁵⁴

החורף, כפי שכבר צוין, הוגדר באמצעות ה'חריש' וה'זרע', והקיץ - באמצעות ה'קציר'. שמה של העונה החקלאית הוסב והורחב מעבר למשמעותה הבסיסית, על מנת לתאר עונה אקלימית.⁵⁵

גם במקורות המסופוטמיים מוצאים תופעה דומה. המילים אבורו והרפו פירושן קציר, יבול ועת קציר. כמו-כן, הן משמשות כציון לעונת הקיץ כולה, ללא קשר לעבודת הקצירה.⁵⁶ בדוגמאות הבאות נעשה שימוש בשתי המילים הללו (אך תרגמתי אותן כ'קיץ'):
'בקיץ זה התאגדו נגדי ארבע אזורים.'⁵⁷; 'שלח לי את הזהב מהר, עכשיו, במהלך קיץ זה, או בחודש תמוז או בחודש אב.'⁵⁸; 'הקצבת הקיץ עבור חמישה חדשים מהחודש השני לחודש הששי.'⁵⁹; 'קישואי קיץ' ו'קישואי חורף'⁶⁰ ; 'הירק של הקיץ יחזיק מעמד עד החורף והירק של החורף יחזיק עד הקיץ'⁶¹; 'בקיץ ישרור חום כבד, בחורף קר כבד ישרור.'⁶²

ב. ארבע עונות

החלוקה לארבע עונות זהות, הקשורות לשני ימי השוויון, האביבי והסתווי, ולשני ימי המפנה (היום הארוך והקצר), הינה למעשה חלוקה אסטרונומית ולא חלוקה חקלאית. החלוקה מצוייה במקורותינו החל מתקופת בית שני. בספר היובלים מוזכרות ארבע העונות כ'ארבע תקופות השנה'.⁶³ ב'סרך היחד' מתוארת חלוקה זו כדלקמן: 'מועד קציר לקיץ, ומועד זרע למועד דשא'.⁶⁴ גם מגילות אחרות מאזכרות את ארבע העונות.⁶⁵ ממקורות אלו למדים, שכל אחת מארבע היחידות, קיבלה שם של עונה חקלאית. מבחינת הריאלייה, בשל קו הרוחב בו נמצאת ארץ-ישראל, אין שינויים אקלימיים מהותיים בכל אחת מארבע נקודות זמן אלו. בדרך כלל, חלים השינויים האקלימיים, ולפיכך גם החקלאיים, בפאזה מאוחרת יותר מהתאריכים האסטרונומיים הללו, וכפי שכבר הודגש במהלך העבודה, קשה לקבוע תאריך מוגדר לעונה החקלאית.

מתקופת בית שני ואילך נראה, שהחלת שמות העונות החקלאיות על העונות האסטרונומיות, לא היה עניין סמנטי בלבד, אלא ייצג תפיסה הרואה זהות בין העונות האסטרונומיות והחקלאיות. להלן תיאורו של חנוך המדגים השקפה זו:
ושמות מנהיגיהם ...אלה השלשה ילכו אחרי מנהיגי המערכות ההולכים אחרי מנהיגי התחנות המחלקים את ארבעת חלקי השנה. בראשית השנה יזרח בראשונה...אשר ישלט תשעים ואחד יום . ואלה אותות הימים [הדגשה שלי. ר''מ] הנראים עלי-ארץ בימי ממשלתו זעה וחם ומנוחה וכל העצים יעשו פרי ועלים יצאו על-כל-העצים ובשל קציר החטה ופרחי - ורדים וכל-פרחים יצאו בשדה ועצי החרף ייבשו. המנהיג השני...וכל ימי אורו אחד ותשעים יום ואלה אותות ימיו על הארץ חררות ויבש והעצים יוציאו פרים גמור ונתנו את-כל פרים גמור ובשל והצאן תתחברנה ותעברנה וכל פרי הארץ יאסף וכל אשר בשדה ובגת יהיו בימי ממשלתו... ⁶⁶
בתיאור של חנוך מוצגים רק שני רבעים של השנה המקבילים ל'קציר' ו'קיץ' שב'סרך היחד'. יתכן ששני הרבעים האחרים נשמטו מהתיאור. מהאופן, בו מציג ספר חנוך את העונות האסטרונומיות, עולה שארבע העונות האסטרונומיות הן הן העונות החקלאיות. בן שחר מגיע למסקנה שהתיאור בספר חנוך, כמבטא מציאות ארצישראלית או מציאות חקלאית בכלל, הינו בעייתי:

'אם כי ''אותות הימים'' [ראה בטקסט לעיל. הערה שלי . ר''מ] של שתי העונות החקלאיות, הולמים פחות או יותר את המציאות החקלאית של ארץ-ישראל, אך חוסר ההקפדה על הסדר הטבעי של ''האותות'' כפי שהם מובאים בספר, אי הזכרתה של השעורה, הגפן והזית שהם מחשובי שבעת המינים בהם נשתבחה הארץ ואשר הבשלתם, לפחות של שתים הראשונות , חלה בשתי העונות האמורות (השעורה בעונה הראשונה, הגפן בעונה השניה, ואילו הזית מבשיל בין סוף העונה השניה לראשית העונה השלישית, עונה שהספר אינו דן בה), וכן שתיקת הספר ביחס לשתי העונות של הסתיו והחורף - כל אלה מחשידים את כל ענין ''האותות'' כמשהו מלאכותי ויוצרים את הרושם שהמחבר מנסה כאן לכפות על טבע הארץ מסגרות זמן קלנדאריות - אסטרונומיות שלא נועדו לכך.'⁶⁷

גם בספר היובלים מרומזת ההשקפה שארבע העונות הן עונות חקלאיות, אם כי תיאורם מבולבל במידת מה: בתיאור דאגתו של יעקב להוריו נאמר: 'ולאמו רבקה ישלח ארבע פעמים בשנה בין עתות הירחים בין החריש והקציר בין הסתו והיורה בין החרף והאביב...'⁶⁸ טקסט זה , כפי שטוען, בצדק, בן שחר משובש. מצוינות שש עונות, שבהן 'החריש' ו'הקציר' מתארות את החורף והקיץ (ראה לעיל). ואילו היתר אינן מתארות בדיוק ארבע עונות נפרדות. אולם כוונת הטקסט הייתה, בוודאי, להסביר שיעקב שלח מתנות לרבקה במקביל לארבע עונות השנה ולזמני ההבשלה של היבולים השונים. לדעתו של בן-שחר גם הטקסט העוסק בבריאת המלאכים, בו מוזכרים מלאכי הרוחות האחראיים על: 'הקר והחם והחרף והאביב והקציר והקיץ', אף הוא מכוון לארבע עונות.⁶⁹

בדומה, גם פילון האלכסנדוני מקשר בין המצב האסטרונומי של ארבע התקופות למצב הטבע: 'וכאשר יחזרו ויסתכלו (בני האדם) בתקופות השמש והירח, שעל ידיהן בא הקיץ והחורף וחילופי האביב והסתיו, יבואו לידי השערה כי סיבות כל הדברים הצומחים והנולדים מבכל שנה מתוך האדמה הן סיבובי הכוכבים בשמים.'⁷⁰

בלשון המשנה והתלמוד מכונות עונות אלו: תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן ותקופת תמוז. חז''ל, כאמור, ראו ב'תקופות' אמצעי טכני חשוב להסדרת הלוח הירחי - שמשי. יחד עם זאת נמצאים בספרות חז''ל ביטויים שונים המצביעים על כך שאף הם, כמו שמשתקף בספרות בית שני, ראו ב'תקופה' עונה חקלאית. להלן מספר דוגמאות: 'אמר רבן שמעון בן גמליאל ארבעה שמות נקראו לה כנגד ד' תקופותיה, ארץ תבל אדמה ארקא, ארץ כנגד תקופת ניסן שמאלצה את פירותיה, תבל כנגד תקופת תמוז שמתבלת פירותיה, אדמה כנגד תקופת תשרי שהארץ עשויה בולין בולין של אדמה, ארקא כנגד תקופת טבת שמורקת פירותיה.'⁷¹
את עונת ביכורי ענבים במקרא ציינו כתקופת תמוז: 'והימים ימי בכורי ענבים מכאן אמרו אין תקופת תמוז בלא תאנים וענבים.'⁷² במדרש מאוחר הדן השאלה מדוע יצא העם לגלות דווקא בחודש אב נאמר: '... אמר אם אני מגלה אותם בתקופת טבת אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה, אלא הריני מגלה אותם בתקופת תמוז שיש ענבים בגפן ויש תאנים בתאנה ואפי' אין העלה נבל.'⁷³

מקורה של וההשקפה, הרואה זהות בין העונות החקלאיות לחלוקה האסטרונומית, הלניסטי.⁷⁴ ניתן לעמוד על תפיסה זו באומנות ברחבי העולם ההלניסטי-רומי. בעולם הפגאני נחשבו העונות לישויות אלוהיות. לדעת גודאינף, 'יהדו' היהודים את העונות, וכך הן מוצאות את ביטוין גם באומנות היהודית.⁷⁵ בפסיפסים של בתי- הכנסת היו ה'תקופות' מוטיב אומנתי שכיח. בחלק מהפסיפסים מואנשות ארבע ה'תקופות' כנשים, כל אחת עם האטריבוטים החקלאיים האופייניים לעונה שהיא אמורה לייצג.⁷⁶ העונות מופיעות, בפסיפסים יחד עם מערך של גלגל המזלות וכן עם הליוס על מרכבה הרתומה לארבע סוסים. איקונוגרפיה זו משקפת את התפיסה המצויה אצל חנוך, פילון ואף אצל חז''ל, הרואה קשר בין תנועות גרמי השמים וסכימת ארבע העונות.⁷⁷

ההתייחסות לארבע העונות כ'חקלאיות', צברה יותר ויותר השפעה, וזו ירשה את מקומה של העונה החקלאית האמפירית. בדרך-כלל נעשה שימוש בציון ה'תקופה' בתיאורי חז''ל, שהם בעלי אופי סיפורי. לעומת זאת, כאשר רצו חז''ל לדייק לגבי מועדן של הלכות שונות, לא הסתפקו בכך. הם בטאו זאת, אם באמצעות תאריכים מדויקים, ואם באמצעות העונה החקלאית האמפירית.

ג. שש עונות

בפירוש שנתנו חז''ל לבראשית ח, כב, הפכה החלוקה האקלימית של קיץ וחורף, על דימוייה השונים, לשנה בעלת שש עונות זהות באורכן:

'ר' שמעון בן לעזר אומ' משם ר' מאיר וכן היה ר' דוסא או' בדבריו:
חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו - זרע
חצי כסליו טבת וחצי שבט - חורף
חצי שבט אדר וחצי ניסן - קור
חצי ניסן אייר וחצי סיון - קציר
חצי סיון תמוז וחצי אב - קיץ
חצי אב אלול וחצי תשרי - חום

ר' יהודה היה מונה ממרחשון ר' שמעון היה מונה מתשרי.'⁷⁸

החכמים קבעו את סדר העונות באופן זה: זרע, חורף, קור, קציר, קיץ, חום. סדר זה שונה מהסדר הנלמד מבראשית ח, כב : זרע - קציר, קור - וחום, קיץ - וחורף.

מה משקפת חלוקה זו? קיימות מספר גישות:
רש''י בעצמו פירש חלוקה זו בשני אופנים. להלן הסברו בבבלי:

קציר - כנגד זרע, זה בתחילת גשמים, זה בתחילת החמה, וקיץ כנגד חורף, וחורף הוא חוזקו וחורפו של סתיו וימי צינה, לשון (איוב כט) כאשר הייתי בימי חרפי - חוזקי ועיקרי, קיץ הוא חוזקו של יבש, ועל שמייבשין באותו פרק תמרים ותאנים לקציעות, והן נקראין קיץ, כדכתיב (שמואל ב, טז) הלחם והקיץ לאכול הנערים וגו', קור הוא סופו של סתו, וכן חום סופו של שמש, וכן כל אחד שני חדשים שנים עשר חדשים לששה עתים.⁷⁹

על פי פירוש זה רש''י תאר את 'זרע' ו'קציר' כעונות חקלאיות. לגבי ה'קיץ' - הציג רש''י שתי אופציות, אחת אקלימית ואחת חקלאית. את 'חרף', 'קר' ו'חם' הוא הגדיר כעונות אקלימיות.

בפירושו לבראשית ח, כב. נתן רש''י גרסה שונה במקצת:

שש עתים הללו שני חדשים לכל אחד ואחד, כמו ששנינו חצי תשרי ומרחשון וחצי כסליו זרע, חצי כסליו וטבת וחצי שבט קור וכו'; קור - קשה מחורף; חורף - עת זרע שעורים וקטניות החריפין להתבשל מהר הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן; קציר - חצי ניסן ואייר וחצי סיון; קיץ - חצי סיון תמוז וחצי אב, הוא זמן לקיטת תאנים וזמן שמייבשים אותן בשדות, ושמו קיץ כמו (שמואל ב טז ב) והלחם והקיץ לאכול הנערים; חום - הוא סוף ימות החמה חצי אב ואלול וחצי תשרי, שהעולם חם ביותר, כמו ששנינו במסכת יומא (כט א) שלהי קייטא קשי מקייטא.

על פי פירוש זה, 'קור' ו'חום' הן עונות אקלימיות, ואילו הקיץ והחורף מתוארות כעונות חקלאיות. רש''י השאיר, שלא כמו בסדר של חז''ל, את ה'קור' לפני ה'חורף'. יתכן שסדר זה נראה לו הגיוני יותר, משום שבשליש האחרון של תקופת החורף, לפני ה'קציר' עם גשמי המלקוש, חלה עלייה בטמפרטורות. לגבי ה'קיץ' לא שינה רש''י את הסדר של חז''ל.

בשני הפירושים הללו ניתנת לחלק מהעונות פרשנות חקלאית ולחלק מהן פרשנות אקלימית. העונות החקלאיות הן - 'זרע', 'חרף', 'קציר' ו'קיץ' והעונות האקלימיות הן - 'קר' ו'חום'.

בימינו, ניסה משה מנדל להוכיח שבחלוקת השנה לשש עונות ישנו הגיון אקלימי. הוא כלל לא עסק בחלוקה מהכיוון החקלאי.⁸⁰

י' פליקס, לעומת זאת, ניסה ללמוד, על הרגלי הזריעה בארץ-ישראל, מהחלק האחרון של הדיון, בו מועלית המחלוקת בין החכמים, לגבי זמנו של 'זרע'.⁸¹ מכך ניתן להסיק, שהוא מתייחס לחלוקה זו (לפחות בחלקה), כאל חלוקה חקלאית. לעומת זאת טוען ה' קליין, שהמחלוקת בין החכמים דנה בדעות שונות לגבי תחילת עונת הגשמים ועונת החמה.⁸² נקודת המוצא של קליין לגבי חלוקה זו היא, אם כך, אקלימית.

בן שחר טוען שחלוקת חז''ל אינה משקפת את מציאות הארץ וטבעה. החלוקה הזו לדעתו, מעוותת את טבע הארץ וכופה עליו מסגרות זמן לא נכונות. כדוגמא, הוא מתייחס למיקומם המלאכותי של חודשי הקור והחום על פי חז''ל.⁸³

נראה, שצודק בן-שחר, שאינו רואה בחלוקה זו חלוקה מציאותית. מכאן, בדומה לחלוקה לארבע תקופות, מדובר בחלוקה סכימטית כלשהי, אותה יישמו על הפסוק מבראשית ח, כב. סכימה כזו מוכרת ממסופוטמיה. לנדסברגר שיחזר תעודה שבה מחולקת השנה לשש עונות זהות בארכן. הוא מציין שזוהי סכימה בה קיימת החלוקה האופיינית לשתי מחציות (קיץ וחרף), ובכל מחצית שלש תת-עונות בנות חודשיים כל אחת.⁸⁴ להלן הסכימה: