א. 2. החצר ומתקניה


א. 1. 2. התנור והכירה שבחצר
בין התפקידים החשובים ביותר, שמילאה החצר, היו הבישול והאפייה (תופעה זו מוכרת גם בבנייה המסורתית בת זמננו1). מציאות זו באה לידי ביטוי בהלכות הבאות:
"אלו דברים שיש להם חזקה, ואלו דברים שאין להם חזקה. היה מעמיד בהמה בחצר, תנור וכירים, ורחים, ומגדל תרנגולין, ונותן זבלו בחצר - אינה חזקה. אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוה עשרה טפחים, וכן לתנור, וכן לכירים, וכן לרחים, הכניס תרנגולין לתוך הבית, ועשה מקום לזבלו עמוק שלשה או גבוה שלשה - הרי זו חזקה" (משנה, בבא בתרא ג, ה).
כך גם לגבי מכירת חצר: "אמר לו חצר וכל מה שבתוכה אני מוכר לך, כיון שכתב שטר, וקיבל מעות והחזיק באחת מהן - החזיק בכולן. מקום עמידת תנור וכירים בחצר אין להם חזקה. קורה2 על גביהן כל שהוא הרי זו חזקה. תרנגולין בחצר, אין להן חזקה. עשה להן גב גבוה עשרה טפחים הרי זו חזקה... (תוספתא, בבא בתרא ב, יג, מהדורת ליברמן, עמ' 135), מעניין לציין שבשכירת חצר יש זכות לשוכר למקם את התנור והכירה כראות עיניו (לעומת השוכר את הבית שאין לשוכר את האפשרות למקם את התנור כראות עיניו וזאת בשל הנזקים והטרדה שגורם התנור בבית) ".. שכר הימנו חצר3 אין ממחה בידו לא על מקום התנור ולא על מקום הכירה אלא מעמיד את התנור במקום הראוי לה ואת הכירה במקום הראוי לה... " (תוספתא, בבא מציעא ח, כט, מהדורת ליברמן עמ' 110-109)

המקורות שהובאו לעיל מתארים את השימושים הרגילים של החצר, ואת הדברים הרגילים הנמצאים בחצר שעל ידי עצם הימצאותם בחצר לא נוצרת חזקה, לעומת זאת אם משתמש כלשהו יוצר שינוי "עשה מחיצה... " ולא נתקל בסירוב השותפים האחרים, הרי שנוצרת חזקה.

המשנה בנדרים "השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ושניהם אסורים להעמיד שם רחיים ותנור ולגדל תרנגולים..." (משנה, נדרים ה, א) מתארת מצב, שבו שותפים בחצר נדרו, שאסור לכל אחד מהם "ליהנות" מנכסי חברו; לפי דעת חכמים לשניהם אסור להיכנס לחצר, בניגוד לדעתו של רבי אליעזר בן יעקב, האומר שכל אחד נכנס לתוך שלו. כמו כן ברור לכול כי לשניהם אסור להשתמש בחצר בשימושה הרגיל - "שניהם אסורים להעמיד שם ריחיים ותנור ולגדל תרנגולים".

המשותף לארבעת ההלכות שהובאו הוא הצגת המתקנים האופייניים לחצר: תנור, כיריים ורחיים, כמו גם הצגת גידול תרנגולים בחצר.

מקום התנור בחצר ולעתים התנור עצמו היה משותף למספר דיירים כדברי רבן גמליאל: "רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחד זו אחר זו.." (משנה, פסחים ג, ד).

הלכה נוספת, המחזקת ומציינת שוב שימוש זה, היא ההלכה הבאה: "השוכר בית מחבירו ממחה בידו על מקום התנור ואין ממחה בידו על מקום הכירה שכר הימנו חצר אין ממחה בידו לא על מקום התנור ולא על מקום הכירה אלא מעמיד את התנור במקום הראוי לה ואת הכירה במקום הראוי לה..." (תוספתא, בבא מציעא ח, כט, מהדורת ליברמן, עמ' 110-109). מעניין כאן לראות את ההבדל בין השוכר בית, שבידו הזכות לקבוע רק את מקום הכירה - ייתכן מכיוון שהיא ניידת ומפריעה פחות מהתנור, לעומת השוכר את החצר, שבידו האפשרות לקבוע הן את מקום התנור והן את מקום הכירה. קטע זה מוכיח בבירור שבחיי היום-יום בתקופת המשנה והתלמוד היו התנור והכיריים חלק ממתקני החצר4.

א. 2. 2. תנור
השימוש העיקרי בתנור היה אפייה, כפי שניתן ללמוד מהגדרת כלי אחר: הכופח.

"... הכופח עשאו לאפייה שיעורו כתנור..." (משנה, כלים ה, ב). מכאן שהשימוש והתפקיד העיקרי של התנור הוא אפייה. אולם מהלכות נוספות ניתן ללמוד על שימושים נוספים שהיו לתנור:

1. א. בישול איטי - שמירה על חום התבשיל, ולכן בשבת: "לא תמלא אשה קדרה ותרמוסין ועססיות ותתן לתוך התנור בערב שבת עם חשיכה אם נתנה למוצאי שבת אסורין עד כדי שייעשו" (תוספתא, שבת ג, א, מהדורת ליברמן, עמ' 11).

ב. צלייה - מוזכרת בעיקר בהקשר לקורבן פסח. "ארבעה עשר שחל להיות בערב שבת משלשלין את הפסח לתנור... ועודנו בתנור אם ניצלה נוטלו ואם לאו ממתינים לו עד שיצלה... " (תוספתא, פסחים ז, א, מהדורת ליברמן, עמ' 176).

ג. חימום מים - "לא ימלא נחתום חבית מים ויתן לתוך התנור בערב שבת עם חשיכה אם נתן למוצאי שבת אסורין עד כדי שייחמו" (תוספתא, שבת ג, ב, מהדורת ליברמן, עמ' 11). במקרה זה מדובר על תנור תעשייתי, אולם ניתן להניח כי הדבר נעשה גם בתנור ביתי.

2. ליבון הפשתן - לאחר השרייתו במים היה נהוג לשימו בתנור, כדי שיתחמם בהבל התנור ויתלבן. "בית שמאי אומרים: אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור, אלא כדי שיהבילו מבעוד יום..." (משנה, שבת א, ו).

רבי עקיבא אומר בהקשר לאפיית הפת לפסח כי: "לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין" (משנה, פסחים ג, ד). ניתן להרחיב משנה זו ולראות כי, אכן, ישנם סוגים שונים של תנורים, אשר, ככל הנראה, תפוקתם היתה שונה, כפי שאומר רבי עקיבא: "לא כל התנורים שוין.." מעיון במקורות עולה הבחנה בין תנורים ניידים לנייחים, כמו גם תנורים העשויים מחומרים שונים.

מהמקורות, שבהם מדובר על השאלת5 חפצים ניידים מאשה לחברתה6 ניתן לראות כי התנור נכלל ברשימה זו. לפיכך, מדובר על תנור נייד: " משאלת אישה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וריחיים ותנור..." (משנה, שביעית ה, ט) וכן: "הדירה [בעלה]שלא להשאיל נפה וכברה רחים ותנור יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה שם רע בשכינותיה וכן היא שנדרה שלא להשאיל נפה וכבר' רחיים ותנור תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכונתו" (תוספתא, כתובות ז, ד, מהדורת ליברמן, עמ' 79).

במכירת בית נמכרים עם הבית כל הדברים הקבועים שבבית ולכן: "המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא את המפתח מכר את המכתשת הקבועה אבל לא את המטלטלת... . ולא את התנור ולא את הכיריים" (משנה, בבא בתרא ד, ג). כך מופיע גם בתלמוד הבבלי בציטוט הלכה זו: "ת"ר המוכר את הבית... לא את התנור ולא את הכיריים ולא את הריחיים.." (בבלי, בבא בתרא, סה ע"ב). לעומת זאת בכתב יד פארמה (עמ' 190-189) מופיע "המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא את המפתח... מכר תנור מכר כיריים בזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולם מכורים" כך מופיע בכתב יד קאופמן: "המוכר את הבית... מכר תנור מכר כיריים.." (עמ' 282) ייתכן כי במקרה זה מדובר על תנור וכיריים המחוברים לקרקע, ואולי הכוונה באמירה "תנור" היא לתנור נייח, הקבוע בקרקע. ליברמן (תוספתא כפשוטא, תשט"ו, עמ' 359) מסביר, כי במקרה זה "מדברים במחוברים לקרקע כשיטת רבי אליעזר, המופיעה בהמשך: "רבי אליעזר אומר כל המחובר בקרקע הרי זה מכור" (תוספתא, בבא בתרא ג, א מהדורת ליברמן, עמ' 138).

לעומת התנורים הניידים מוזכרים תנורים נייחים, שיש להעמידם ולקבעם:

"מעמידין תנור וכירים ורחים במועד. רבי יהודה אומר אין מכבשין את הריחיים בתחילה" (משנה, מועד קטן א, ט). העמדת התנור היא קביעתו במקום מסוים. אלבק בפירושו למשנה מסביר: "מושיבים ומחברים אותם בטיט למקומם". פעולה זו חשובה בלעדיה לא ניתן להשתמש בתנור אולם פעולה זו אינה קשה או מסובכת במיוחד שכן מותר לעשותה ביום טוב לעומת כיבוש הריחיים - קדיחה ויצירת חספוס באבני הריחיים שלדעת רבי יהודה אין לעשותו ביום טוב.

המשנה7 והתוספתא8 מציינות תנורים העשויים מחומרים שונים: מתכת, אבן וחרס, לרוב כשמוזכר "תנור" הכוונה היא לתנור העשוי חמר צרוף- חרס או לא צרוף. קרויס (1929, עמ' 137) מציין כי: "אבל סתם 'תנור' אינו אלא של יצירה" [בחמר]. כמוהו מדגיש ברנד (תשי"ג, עמ' תקמו-תקמז) : "התנור היה ממתכת... כמו כן היה התנור מאבן... ברם סתמו היה מחרס ובמפורש שמו תנור של חרס..".

תנורי חרס
ייצור ותחילת השימוש בתנור
רוב המקורות מתייחסים לתנורי חרס, צרופים או לא צרופים, ולרוב, כשמוזכר תנור ללא שם לוואי, הכוונה לתנור חרס. כלי חרס מקבלים טומאה לאחר שנצרפו בכבשן. ".. כלי חרס מאימתי מקבלין טמאה? משיצרפו בכבשן, והיא גמר מלאכתן" (משנה, כלים ד, ד). לעומת זאת, לגבי התנור הוגדר "גמר מלאכה" שונה: "איזהו גמר מלאכתו? משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין. רבי יהודה אומר: משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין" (משנה, כלים ה, א). רבי יהודה, למעשה, מתכוון לזמן הסקה מועט יותר מאשר חכמים, שכן אם הסיקו את התנור החדש עד כדי כך שזמן אפיית סופגנין בתנור זה הוא כזמן אפיית סופגנין בתנור ישן, הרי שהסקת התנור היתה קצרה יותר. בכל מקרה התמונה העולה היא של הבאת התנור9 וצריפתו תוך כדי השימוש בו. "מעמידין תנור וכירים... במועד" (משנה, מועד קטן א, ט). התלמוד הירושלמי למשנה זו מוסיף פרטים רבים לגבי אופן הנחת התנורים ותחילת השימוש בהם: "תנא רבי חלפתא בר שאול ובלבד שלא יגדרנו בתחילה תני תנור וכיריים חדשים אין סכין אותן בשמן ואין טולין אותן במטלית ואין חוסמין אותן בצונין בשביל שיתחסמו ואם בשביל לשפות עליהן את הקדירה מותר ותני כן תנור וכיריים חדשים הרי הן ככל הכלים המיטלטלין בחצר" (ירושלמי, מועד קטן א ט, פ ע"ג). הפעולות הקשורות ליצירת התנור, כפי שעולה ממקור זה, הן: העמדה, גידור, סיכה בשמן, ניגוב במטלית וחסימה בצונן. העמדת התנור היא הצבתו של התנור במקום המיועד לו (הן תנור המגיע שלם, הן תנור המגיע חוליות חוליות).

סטטמן (תשנ"ג, עמ' 106-105), כנראה בעקבותיו של ברנד (תשי"ג, עמ' תקסא), מניח כי הביטוי: "יגדרנו בתחילה" מלמדנו על דרך יצירת התנור: "בשלב הראשון היו עושים את החלק התחתון של התנור ועליו היו מוסיפים את הטבעות". מציאות זו משתקפת בהלכה "תנור תחילתו ארבעה ושייריו ארבעה... " (משנה כלים ה, א). סטטמן מרחיב את הביטוי "הגודל" - "הגודל כלי צורה (נצרים) חייב משום בונה" (ירושלמי, שבת ז ב, י ע"ד) ליצירת רצועות חרס בהקשר לתנור. סטטמן מביא תיאור זה ואינו מעלה ספקות ושאלות לגבי איך הועבר התנור והגיע לבית. ברנד מתייחס לבעיה ההלכתית, העולה מעצם העובדה שהתנור אינו נצרף בבית האומן. הנקודה העיקרית שברנד מעלה היא הסתירה בין המקור: " תנור שהוסק מאחוריו... או שהוסק בבית האומן טמא.." (משנה, כלים ה, ד). לעומת המשנה בכלים ה, א: "תנור תחילתו ארבעה ושיריו ארבעה", כלומר, תנור מקבל טומאה אם הוא בגובה ארבעה טפחים, וכן אם נשבר ונשאר שבר בגובה זה. הבעיה שברנד מעלה היא: "שהרי בגובה ארבעה טפחים בלבד נחשב הוא לגמור וראוי לקבלת טומאה ואם אין בו גובה מינימלי זה גם לאחר שנצרף אינו מטמא" (ברנד, תשי"ג, עמ' תרצב). כלומר, ברנד מתייחס למקרה פרטי של תנור, שנצרף בבית האומן וגובהו אינו עולה על ארבעה טפחים. ברנד מעלה את השאלה מדוע תנור זה נחשב טמא. לדעתי, המשנה בכלים ה א באה למעשה להגדיר את הגודל המינימלי לקבלת טומאה. "תנור תחילתו ארבעה, ושיריו ארבעה; דברי רבי מאיר וחכמים אומרים במה דברים אמורים בגדול, אבל בקטן - תחילתו כל שהוא, ושיריו רובו; משתגמר מלאכתו. איזהו גמר מלאכתו... ", ברגע שהתנור הוא בגובה ארבעה טפחים, הוא עשוי לקבל טומאה. אין, לדעתי, להרחיק לכת ולראות במשנה זו, כפי שסטטמן מציע, תמונה של דרך יצירת התנור, אלא אך ורק הגדרה לצורך הלכתי של מתי התנור עשוי לקבל טומאה. הבעיה העולה מהמקורות, וזו אינה בעיה הלכתית אלא בעיה של מציאות יום יומית, היא השאלה: אם התנור לא צרוף כיצד הוא מגיע מבית האומן ולמה דווקא להמשיך להגדיל במקום?

פעולות נוספות שאותן היה נהוג לעשות הן: סיכה (חסימה) בשמן, ניגוב במטלית וחסימה במים קרים, ייתכן לשם חיזוקו. ברנד מסביר כי את פעולת הסיכה היו עושים לפני צריפתו בכבשן: "סיכת התנור בשמן בזמן שהוא חדש, היינו לפני צריפתו בכבשן, עי"כ היה צבע התנור אחר צירופו בכבשן שחור מבריק... גם לאחר היסקו של התנור היו סכים אותו בשמן וכדומה כדי להקל על הורדת הפת או כדי לתת טעם לשבח בו " (ברנד, תשי"ג, עמ' תקסו). כך מצוין גם בתוספתא: "שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור וכיריים.." (שביעית ו, י, מהדורת ליברמן, עמ' 191) ובתרומות: "שמן של תרומה... אין חוסמין בו תנור וכיריים... " (תוספתא, תרומות י, יא, מהדורת ליברמן, עמ' 162).

לעתים, התנור מגיע מבית היוצר חלקים-חלקים ויש לחברו. ברנד מסביר הופעה זו של התנור מפורק לחלקיו, באה כדי לפתור את בעיית הטומאה, שהתנור עשוי לקבל במקרה שהוא שלם (גובהו מעל ארבעה טפחים). אם התנור מגיע מפורק לחלקים, אז אין כל בעיה בין אם הוא מוסק בבית היוצר ובין אם הוא נטמא על ידי שימוש יום יומי. כך, לדוגמה, בהלכה הדנה באפייה על ידי נשים נידות: "חתכו חוליות לרחבו, פחות מארבעה טפחים טהור... הרחיק ממנו את הטפלה, ונתן חול או צרור בינתים - בזה אמרו הנדה והטהורות אופות בו והוא טהור" (משנה, כלים ה, ח). תנור זה, ברור שאינו מקבל טומאה, שכן הטפלה הוסרה ואינה מחברת אותו. טיפוס אחר של תנור (או דרך טיפול שונה בתנור) הוא תנור המגיע מחותך מבית האומן, וחיבורו נעשה על ידי לימודין: "תנור שבא מחותך מבית האומן ועשה בו למודין ונותנן עליו והוא טהור. נטמא וסילק את למודיו - טהור. החזירן לו - טהור. מרחו בטיט - מקבל טומאה ואין צריך להסיקנו, שכבר הוסק" (משנה, כלים ה, ט).

החיבור נעשה על ידי הלימודין. אלבק, בפירושו למשנה זו, מתקן ניסוח זה של המשנה ל"תנור שבא... למודין ונותנן עליו -שהוא טמא..", שכן, הלימודין עושים אותו בהידוק הראשון חיבור לקבל טומאה אולם במקביל אלבק סובר, שמא יש להוסיף כמו בתוספתא: "מירחו בטיט טמא... " וראה לעיל.
"תנור שבא מחותך מבית האומן עשה לו לימודין ונתן עליו טהור מירחו בטיט טמא ניטמא סילק את הלימודין טהור החזירן לו טהור מירחו בטיט מקבל טומאה אין צריך להסיקו שכבר הוסק משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין ור' שמעון מטמא מיד" (תוספתא, כלים, בבא קמא ד, יב, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 573).
שיטה נוספת לפתור את אפשרות קבלת הטומאה, היא חיתוך התנור לחוליות ונתינת חול בין חוליה לחוליה. "חתכו חוליות ונתן חול בין חליא לחליא - רבי אליעזר מטהר; וחכמים מטמאין. זה תנורו של עכנאי... " (משנה, כלים ה, יא). במשנה זו לא הוזכרה הוצאת הטפלה, מכאן שהיא קיימת. כך ניתן להבין את דעת החכמים, המטמאין תנור זה בשל הטפלה, שהיא מחברת את החוליות ויוצרת תנור שלם, כל זאת בניגוד לתנור שהוזכר במשנה (כלים ה ח) שבו הודגשה בפירוש הוצאת הטפלה. רבי אליעזר מטהר את הכלי, שכן החול חוצץ בין החוליות.

ברנד מסביר ומנמק את ההבדל בין שתי המשניות באומרו: "הכוונה, כנראה, שטפלו את התנור הזה של חוליות בטפלה מבפנים ומבחוץ, באופן שאין להכיר את החוליות יותר, אחרת דינו להיות טהור כמו התנור שחתכו חוליות הנזכר מקודם " (ברנד, תשי"ג, עמ' תקסה) 10.

אפשרות נוספת ליצירת תנור מחרס היא על ידי יצירת הדבקה של שברי כלי חרס, כמתואר בתוספתא: "הביא שברי כלי חרש ודיבקן זה לזה ועשאן תנור ועשה להן טפלה בין מבפנים ובין מבחוץ והסיקו אף על פי שאין בכל אחד ואחד כשיעור כולן מטמאין במגע ובאויר " (כלים, בבא קמא ג, א, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 571). מעניין לציין, כי למרות ששברי החרס כשלעצמם אינם מקבלים טומאה, ברגע שהפכו להיות תנור הם מקבלים טומאה.

התנור11 צורתו וחלקיו העיקריים
העולה מהמקורות הוא שהתנור היה כעין גליל, הנעשה מעט צר כלפי מעלה. התנור היה בעל פתח בקצהו העליון, להכנסת מוצרי האפייה או הבישול שנקרא "פי (פה) 12 התנור", ופתח בצידו התחתון, שנקרא "עין התנור".

חומרי הבעירה הוכנסו דרך הפתח העליון או דרך "מקום הנחת העצים": "נמצא מקום הנחת העצים רבי יהודה אומר מן השפה החיצונה ולפנים טמא וחכמים אומרים משפה הפנימית ולחוץ טהור.." (משנה, כלים ח, ח), אין מקורות נוספים לגבי מקום הנחת העצים, וכנראה הכוונה לפתח בדופן הכירה או התנור. יייתכן כי עצם מיעוט המקורות על מקום הכנסת העצים מעיד על כך שלרוב הוכנסו העצים מ"פה התנור", כלומר, הפתח העליון.

לתנור צורה גלילית13. ניתן לראות זאת בבירור מההלכה הדנה ב: "שני תנורים זה על גבי זה וחבית משוקעת ביניהם ופיה בעליון ושוליה בתחתון" (תוספתא, כלים, בבא קמא ו, יד, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 576). מהלכה במשנה ובתוספתא, הדנה בהרחקת התנור מקירות הבית: "ומרחיקין... ואת התנור שלשה מן הכליא שהן ארבעה מן השפה" (משנה, בבא בתרא ב, א), וכן: "מרחיקין את התנור שלשה מן הכולייא שהן ארבעה מן השפה" (תוספתא, בבא בתרא א, ג, מהדורת ליברמן, עמ' 129). ניתן לומר כי התנור נעשה צר כלפי מעלה, שכן יש רווח ארבעה טפחים בשפה - החלק העליון לעומת שלושה טפחים בחלקו התחתון14.

פה התנור

הפתח העליון של התנור היה רחב וניתן היה לשלשל לתוכו דברים רבים.

הכנסת זבח הפסח לתנור וכיסוי פה התנור במכסה - ".. משלשלין את הפסח לתנור... נותן על גביו כסוי..." (תוספתא, פסחים ז, א, מהדורת ליברמן, עמ' 176) וכן משנה שבת א, יא "משלשלין את הפסח בתנור..".

וכן בשימוש יומיומי לבישול: "הסל והקופה והחמת שהיו נתונין בתנור ופיהן למעלה מן התנור.." (תוספתא, כלים, בבא קמא ו, ז, מהדורת צוקרמנדל, עמ ' 575) וכן: "חבית15 שהיא משוקעת בתנור ופיה למעלה מן התנור.." (שם, ח).

"קדירה שהיא מלאה אוכלין ומשקין ומוקפת צמיד פתיל ונתונה בתוך התנור.." (שם, י)

לעתים נפלו לתנור דברים שלא ברצון: "ספר שנפל לתוך התנור..." (תוספתא, שבת יג, ו, מהדורת ליברמן, עמ' 59), "תרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור... " (משנה, כלים ח, ה) וכן אדם: ".. הכניס ראשו לאויר התנור.." (משנה, כלים ח, יא).

לעתים היו מכסים את הפתח בכיסוי מיוחד לתנור או בלוח עץ -"נסר" בלשון המשנה והתוספתא. על כיסוי תנור שנוצר במיוחד לתפקידו (עם או בלי ידית, כעולה מדברי ר' יוסה) מעיד ר' יוסה משום רבי ליעזר בן יעקב "על שברי תנור ישן שניטלין בשבת ועל כיסויו שאין צריך בית יד אין נוטלים במוט בשבת אבל נוטלים בשנים שלושה וארבעה" (תוספתא, שבת יד, ג, מהדורת ליברמן, עמ' 65). כיסוי העשוי מ"נסר" מוזכר במספר מקומות: "נסר שהוא נתון על פי תנור... " (משנה, שבת י, ו, אהלות יב, ג). לעתים השתמשו במכסה התנור כמקום להנחת כלים: "נסר שהוא נתון על פי תנור חדש ועודף מכל צדדיו בפותח טפח טומאה תחתיו כלים שעל גביו טהורים..." (משנה, אהלות יב, א).

עין התנור

ה"עין" מופיעה הן בתנור והן בכירה ובכופח. "השרץ שנמצא בעין של תנור בעין של כירה, בעין של כופח: מן השפה הפנימית ולחוץ - טהור. ואם היה באויר אפילו כזית מן המת טהור.." (משנה, כלים ח, ז) הופעה זו של העין בכלים אלו מעידה על כך שהעין משותפת לכלי האפייה. רש"י, ברתנורא ובעקבותיהם קהתי, מפרשים כי העין הוא חור העשוי בתנור, בכירה ובכופח ליציאת העשן. אלבק מציע כי עין התנור הוא חור, שעושים בתחתית התנור, כדי שדרכו ייכנס הרוח ויוציא את העשן או כדי להוציא משם את האפר.

קרויס מציין: "התנור יש לו עין, שהוא נקב על צד התנור בשטח האדמה או למעלה ממנה, אשר דרך בו יגרפו הגחלים ואפר החוצה" (קרויס, 1929, עמ' 145). ברנד מציע כי העין שבתנור הינה "סילון צר שקטרו בערך טפח, היוצא מן התנור, עובר את קיר הבית ובולט החוצה.." (תשי"ג, עמ' תקנה). ברנד מתבסס על ההלכות במשנה: "תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ.." (משנה, אהלות ה, א), ובתוספתא: "אמר ר' יוסי בא ר' יוחנן בן נורי אצל ר' חלפתא אמר לו מה אתה אומר בעין של תנור אמר לו טמאה אמר לו אף אני אומר כן אלא שעקיבא מטהר עין של תנור יש בה גובה טפח ואין בה רחב טפח יש בה רחב טפח ואין בה גובה טפח טהורה.." (תוספתא, אהלות ה, ח, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 602). ברנד מנמק הצעתו לעין במשמעות "סילון" בהלכה הבאה: "ר' אמי אומר משום רבי עקיבא עין של תנור שעשאה בעפר או בצרורות אינה מביאה טומאה לתנור אלא בפותח טפח " (תוספתא, כלים, בבא קמא ו, טו, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 576), שכן מהלכה זו ניתן לראות כי הפתח הוא קטן16. קרויס מביא את המקור הנ"ל ומסיק ממנו, כפי שראינו לעיל, כי עין התנור היא פתח בצד התנור, שדרכו יגרפו גחלים ואפר. אולם מבדיקה של מקורות אלו ומקורות אחרים, שבהם מופיעה עין התנור, לא ניתן לומר בוודאות למה שימשה עין התנור. סביר להניח ששימשה לפחות להוצאת העשן, שכן גודלה מספיק לכך, אולם קשה להניח כי פתח בגודל זה יספיק להוצאת האפר והגחלים. נקודה זו מעלה בעיה, שכן נראה הגיוני ביותר, שהגחלים והאפר יוצאו ישירות מלמטה17.

פעולות עיקריות בשימוש יום יומי

הפעולה החשובה ביותר בשימוש היומיומי בתנור היא פעולת הגריפה. ביום טוב מותרת מלאכת "אוכל נפש" כלומר מותרות מלאכות המשמשות לצורך הכנת המאכל ביום הטוב. ישנן הגבלות מסוימות כדי שייעשו רק הדברים החיוניים ליום הטוב לכן:

"ואין גורפין תנור וכיריים אבל מכבשין.." (משנה, ביצה ד, ה), הכבוש הוא יישור האפר. הגריפה הכרחית לתנור עד כדי כך שמובאת בתלמוד הבבלי ההערה לגבי קטע המשנה:

".. ואין גורפין תנור וכירים. תני רב חייא בר יוסף קמיה דרב נחמן: ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו - מותר. " (בבלי, ביצה, לב ע"ב). חשוב לציין כי השימוש במילה "גריפה" הוא הן לגריפת האפר והן לגריפת הגחלים הבוערות.

האפייה היתה נעשית על ידי הסקת18 התנור במקביל ללישת הבצק והדבקת הפת לחלקו הפנימי של התנור.

על מנת להבין את תהליך האפייה סטטמן (תשנ"ג, עמ' 114) מציג ומסביר את המדרש בשמות רבה: " ובתנוריך ובמשארותיך (שמות ז'). כשהיתה המצרית לשה את העיסה ומסקת את התנור, באין הצפרדעים ויורדין לתוך העיסה ואוכלין את הבצק ויורדין לתוך התנור ומצננין אותו ונדבקין בפת, שנאמר: ובתנוריך ובמשארותיך. אימתי עונתה של עיסה להדבק בתנור? הוי אומר, בשעה שהוא מסיק..." (שמות רבה, י, עמ' 228). סטטמן מסביר: "המדרש בא לנמק את הדגשת הכתוב כי הצפרדעים היו גם בתנור וגם במשארת... הכלי בו לשים ומחמיצים. תאור סדר המלאכות הוא של הסקת התנור במקביל ללישת הבצק. חלק ממכת צפרדעים היה צינון התנור לאחר שהוסק, דבר המובן רק בתנור בו החום נשאר עוד מעט אחר שחומר הבעירה הוסר, שאלמלא כן אין משמעות לצינון בעוד האש בוערת. הכללת צינון התנור מעיד על המאמץ שהיה כרוך בחימום התנור".

לדעתי, חומר הבעירה לא מוצא מהתנור והדבקת הלחם לתנור נעשית בעוד האש בוערת בתנור, אם כי בחום נמוך מעט יותר, כך שניתן להכניס את היד לתנור, שכן המדרש מדגיש ומסביר: "אימתי עונתה של עיסה להדבק בתנור? הוי אומר בשעה שהוא מסיק. " כך שלמעשה, ניתן להבין כי התנור מוסק, תוך כדי הסקה לשים ומכינים את הבצק ומדביקים את הלחם. את מכת צפרדעים ניתן להבין במקרה זה על ידי כך שלמרות ההסקה התנורים התקררו.

לאחר הסקת התנור וחימומו הודבקה הפת לתנור, פעולה שלקחה זמן ידוע מראש לעושה אותה. "תנו רבנן, שש תקיעות תוקעין ערב שבת... . רבי יהודה הנשיא אומר: שלישית לחלוץ תפילין. ושוהה כדי צליית דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור" (בבלי, שבת, לה ע"ב)

פעולה זו של הדבקת הפת לתנור היתה חמה ולכן נהגו לצנן את היד לפני הכנסתה לתנור:

"אשה19 לא תלוש בחמה... ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את כל הפת. וצריכה שני כלים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה" (בבלי, פסחים, מב ע"א).

תנור מתכת
אזכורי תנור מתכת מועטים. האזכורים העיקריים הם: "תנור של אבן ושל מתכת טהור וטמא משום כלי מתכות ניקב נפגם נסדק עשה לו טפלה או מוסף של טיט טמא... " (משנה, כלים ה, יא) והמקבילה לה בתוספתא: "תנור של מתכות... "20 (תוספתא, כלים, בבא קמא ד, יח, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 574)

בתלמוד הבבלי, מסכת ביצה (כב ע"ב), מובאת ברייתא, שבה חז"ל מתייחסים לדברי רבן גמליאל (משנה, ביצה ב, ו), המחמיר בשלושה דברים ביום טוב, וביניהם "אין אופין פתין גריצין אלא רקיקין" וזאת על מנת להימנע מטורח רב. מעניינת תגובתו של רב יוסף: "מתקיף לה רב יוסף: אם אמרו בזריזין - יאמרו בשאינן זריזין? אם אמרו בפת עמלה - יאמרו בפת שאינה עמלה? אם אמרו בעצים יבשים - יאמרו בעצים לחים? אם אמרו בתנור חם יאמרו בתנור צונן? אם אמרו בתנור של מתכת - יאמרו בתנור של חרס? ".

מההקבלות המובאות כאן ניתן לראות בבירור, כי לדעת רב יוסף תנור מתכת עדיף פי כמה וכמה על פני תנור חרס21.

תנורי אבן

במקורות מופיעים אזכורים מועטים לתנורי אבן. יש להבחין בין תנור שלאבן (משנה, כלים ה, יא), כלומר, תנור העשוי מאבן, שהיה כפי הנראה, מתקן נייד החצוב בגוש סלע ואינו מקבל טומאה כלל, לבין המתקן המופיע בתוספתא: "שלש22 אבנים שחברן זו לזו ועשאן תנור ועשה להן טפילה בין מבפנים ובין מבחוץ מטמאות במגע ובאויר.." (כלים, בבא קמא ד, ג, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 572), מקטע זה ניתן ללמוד, כי יש הבדל בין תנור של אבן, המהווה חטיבה אחת ואינו מקבל טומאה, לעומת תנור, שנוצר על ידי חיבור אבנים בטיוח, ומקבל טומאה.

א. 3. 2. כירה
ישנן נקודות רבות המשותפות לכירה ולתנור. הנקודה המשותפת העיקרית, שהועלתה בדיוננו, היא הימצאותם של שני אלו בחצר. נקודות משותפות נוספות הן: החומר שממנו היו עשויים התנור והכירה: רוב המקורות מציגים תמונה של תנור וכיריים העשויים חרס ומעט עשויים ממתכת או אבן (גם בכירה קיים ההבדל, כבתנורים, בין כירה שנחקקה בגוש אבן ואינה מקבלת טומאה כלל לבין כירה, העשויה מאבנים שחוברו יחדיו ומקבלת טומאה)

תהליכי ייצור הכיריים ותחילת השימוש בהם הוא כתהליכי התנור, למעט ההגדרה השונה: "כירה תחילתה שלש, ושיריה שלש; משתגמר מלאכתה. איזוהי גמר מלאכתה? משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצה קלה שבביצים... " (משנה, כלים ה, ב). כפי שהראינו לעיל לגבי התנור, הגדרה זו של "כירה תחילתה שלוש" הינה הגדרה הלכתית ואינה באה לציין את דרך יצירת הכלי לעומת זאת מההגדרה של גמר המלאכה ניתן לראות בבירור שתפקידה העיקרי של הכירה הוא בישול.

גם המקור הדן בהגדרת הכופח: "היוצא מן הכפח: עשאו לאפייה - שיעורו כתנור; עשאו לבשול שיעורו ככירה... " (משנה, כלים ה, ב), מעלה בצורה ברורה את העובדה כי תפקידה העיקרי של הכירה הוא בישול.

כיריים ניידים וקבועים
במכירת בית מופיע "המוכר את הבית... מכר את. . המכתשת הקבועה אבל לא את המטלטלת. . ולא את התנור ולא את הכיריים.." (משנה, בבא בתרא, ד ג) כך מופיע גם בתלמוד הבבלי בציטוט הלכה זו: "ת"ר המוכר את הבית... ולא את הכיריים ולא את הריחיים.." (בבלי, בבא בתרא, סה ע"ב) לעומת זאת בכתב יד פארמה (עמ' 190-189) מופיע "המוכר את הבית... מכר תנור מכר כיריים בזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולם מכורים". כך מופיע בכתב יד קאופמן: "המוכר את הבית... מכר תנור מכר כיריים.." (עמ' 282). ייתכן כי במקרה זה מדובר בכיריים המחוברים לקרקע.

כיריים לא מופיעים בהלכות, הדנות בחפצים שאותם ניתן להשאיל, בניגוד לתנור ולריחיים המופיעים שם, (משנה, שביעית ה, ט, תוספתא, כתובות ז, ד, מהדורת ליברמן, עמ' 79, משנה, נדרים ד, א) כפי שהעלינו השימוש בפועל "שאל" מתייחס לחפצים ניידים וייתכן כי לפי מקורות אלו הכיריים הינם קבועים.

ישנו לפחות מקור ברור אחד, שעולה ממנו כי היו כיריים ניידים, שכן "כירה שניתנה על גבי הטיף של אבן אינו טמא אלא צורך וכמה הוא צורך רבן שמעון בן גמליאל משם ר' יהודה צורך שלש אצבעות ר' נתן אומר אם נוטלת כירה והטיף עולה עמה חיבור ואם לאו אינו חיבור.." (תוספתא כלים, בבא קמא ה, ד, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 574).

סביר להניח, כי היו כיריים קבועות וניידות. קרויס, ברנד וסטטמן מתייחסים לכיריים ניידות ונייחות. קרויס (1929, עמ' 147-146) מגדיר ככירה כירות ניידות בלבד, ומכליל את הכירות הנבנות על ידי שתיים או שלוש אבנים ל"תנורים וכיריים בתכלית הפשטות".

"הכירה (ובמספר שנים כיריים) בעצמה ובמכונה או בסיס בתואר עגול ולה מכונה אחרת של אבן להרבות חוזק מעמדה, כי יעמיד אותה על טיף של אבן... הכירה עצמה דבר מיטלטל הוא ועושים אותה של חרס ושל אבן ושל מתכת.." (קרויס, 1929, עמ' 148). ברנד מניח כי הכירה היתה קבועה או ניידת: "בנוגע אם הם בכלל הבית לעניין מיקח וממכר, הדבר תלוי לא בנוסחאות שבמשנה בלבד, אלא בעיקר אם הכירה או התנור מחוברים לקרקע הבית או שהם מיטלטלים ממקום למקום. (הערה 196 - הכירה היא לרוב קבועה לקרקע הבית כמו התנור, ברם יש טיפוסים שאפשר לטלטל אותם ממקום למקום" (ברנד, תשי"ג עמ' רמב- רמג). סטטמן מפריד, בדומה לקרויס, ומציג את הכירה "הבנויה ממתקן קבוע שנעשה מכמה אבנים שחוברו יחדיו" (סטטמן, תשנ"ג, 83-66) לעומת המתקן הנייד: "כירה של אבן ושל מתכת... " (משנה, כלים, ה יא).

לדעתי, התמונה העולה מהמקורות היא של כירה הנעשית לעתים בבית האומן ומובאת ומוצבת במקומה. כפי שמופיע בתלמוד הירושלמי, תוך כדי דיון על תחילת שימוש בתנור ובכיריים חדשים ביום טוב - "תנור וכיריים חדשים הרי הן ככל הכלים המיטלטלין בחצר. רבי יודן בי רבי ישמעאל הורי מדוחק להביא כירה חדשה מבית האומן לשפות עליה את הקדירה בתחילה ביום טוב.." (ירושלמי, מועד קטן, א ט, פא ע"א).

הכירה היתה קבועה או ניידת. אולם כבתנור, גם אם ייצרו את הכירה בבית האומן23 והביאו אותה, הרי שהיו מקבעים אותה למקומה. "מעמידין תנור וכרים... במועד" (משנה, מועד קטן א, ט). בניגוד לתנור לא מוזכר בכירה כל נסיון לחלקה לחוליות או לחלקה בכל דרך שהיא, על מנת למנוע את האפשרות לקבלת טומאה.

מבנה וחלקי הכירה
דפנות הכירה היו ישרות, שכן התוספתא קובעת: "מרחיקין את התנור שלושה מן הכולייא שהן ארבעה מן השפה ובכירה טפח" (בבא בתרא א, ג, מהדורת ליברמן, עמ' 129). לא ניתן לדעת, על פי המקורות, אם היתה הכירה מלבנית או עגולה. לדעת קרויס "הכירה (ובמספר שניים כיריים) בעצמה ובממשה היא מכונה או בסיס בתואר עגול24".

ברנד מניח כי "הופעתה החיצונית של הכירה היא כמלבן, ארכה יתר על רחבה, בה מקום לשתי קדרות. כתליה ישרים בערך, קוטרה התחתון שווה לקוטרה העליון... עתים דומה הכירה לשובך, היינו היא אובאלית בלי זויות" (תשי"ג, עמ' רלז).

במשנה, כלים, ישנה התייחסות לכירה, שיש בה מקום לשפיתת שתי קדרות (או יותר), שכן המשנה קובעת: "כירה שנחלקה לאורכה - טהורה; ולרחבה - טמאה. כפח שנחלק בין לאורכו בין לרוחבו טהור.." (כלים ז, ג) הכירה, במקרה שנחלקה לאורכה, טהורה מכיוון שאינה ראויה עוד לשפות עליה את הקדרות. לעומתה, בכירה שנחלקה לרוחבה, יש עדיין אפשרות לשפות את הקדרות, ולכן הכירה טמאה. (ניתן לראות זאת בבירור לגבי הכופח, שבו היה מקום לשפיתת קדרה אחת בלבד, שכן הכופח טהור, בין אם נחלק לאורכו או לרוחבו).

בתלמוד הבבלי, תוך כדי דיון במסכת שבת על הורדת כלי מהכירה והחזרתו אליה (כלומר על ידי החזרה עלול להיווצר חימום מחדש של האוכל), מוזכר ההבדל בין כירה לכופח: "אמר רבי יוסי בר חנינא: כופח - מקום שפיתת קדרה אחת, כירה מקום שפיתת שתי קדרות" (לח ע"ב). התלמוד הירושלמי מציג בפנינו תמונה של כיריים הנראים כשובך, ללא כל זוויות: ".. וכירה לא כמין שובך היא עשויה" (תלמוד ירושלמי, בבא בתרא ב א, יג ע"ב), התלמוד הבבלי מזכיר ברייתא המתארת שובך: " דתניא, אחרים אומרים: סוכה העשויה כשובך - פסולה, לפי שאין לה זויות. " (בבלי, סוכה, ז ע"ב).

לכירה ישנם חלקים רבים: ירכי הכירה, פטפוטי הכירה, בית הפך, בית התבלין ובית הנר. מונחים נוספים המופיעים: עטרת כירה, טירת כירה, עין של כירה, טיף.

ירכות הכירה
ירכות הכירה מופיעות רק פעם אחת במקורות, בתלמוד הבבלי, תוך כדי ציטוט ברייתא: "דתניא כירה שנשמטה אחת מירכותיה - מותר לטלטלה, שתים - אסור. רב אמר: אפילו חד נמי אסור, גזירה שמא יתקע" (בבלי, שבת, קלח ע"ב). ממקור זה ניתן ללמוד כי לכירה היו לעתים יריכות וקרו מקרים שבהם הירכות נשמטו. המילה "ירך" מעידה של בסיס. לדעת קרויס: "הירכות הללו, שהן כעין רגלים, באו על הרוב בשם פטפוטי כירה" (1929, עמ' 146), כלומר, לדעת קרויס, רגלי הכירה הן הפטפוטים.

ברנד מניח כי: "לכירה ירכות הנשמטות והנתקעות בה. יש להניח שמספרן היה ארבע, ברם אין דבר ברור בנוגע למקומן בכירה, צורתן ושימושן" (ברנד, תשיג, עמ' רלב).

פטפוטי הכירה25
"פטפוטי כירה שלשה של שלוש אצבעות - מטמאים במגע ובאויר; פחות מכאן - כל שכן הן טמאים. ואפילו הן ארבעה" (משנה, כלים ז, ד). אלבק מסביר משנה זו: "פטפוטי כירה-עשה רגלים לכירה, ועליהן הוא שופת את הקדרה". ובהמשך: "שלוש אצבעות- הבולטים למעלה מן הכירה שלוש אצבעות כל שכן הם טמאים - שהקדרה שעליהם סמוכה יותר לאש ודינת ככירה. ארבעה - פטפוטין, מיטמאין אלא שהדרך לעשות שלושה".

לדעתי, נכון יותר להגדיר את פטפוטי הכירה כ: בליטות מעל הכירה להנחת הקדירה, או כל כלי בישול שהוא, עליה. יש בעיה עם הגדרת פטפוטי הכירה כרגליים לכירה, שכן כבר מהמשך דבריו של אלבק רואים, כי הפטפוטים בולטים למעלה מן הכירה שלוש טפחות והדבר נוגד את מיקומם כ"רגלים לכירה".

מכאן ברור שהתמונה, העולה מהלכה זו, היא של כירה שיש לה שלוש או ארבע בליטות- פטפוטים- שעליהן מניחים את הקדירה. במקרה וגובה הבליטות הללו הוא מתחת לשלוש אצבעות, פטפוטים אלו מקבלים טומאה, שכן הקדירה המונחת עליהם סמוכה יותר לכירה ודינם של פטפוטים אלו הוא ככירה. ברנד מזהה את פטפוטי הכירה כ"הקצוות שמעל לכירה... עליהם שופתים את הקדרה " (תשי"ג, עמ' רלג)

המשנה ממשיכה ודנה במקרים וצורות שונות של הפטפוטים כגון: מקרה בו ניטל פטפוט אחד, " ניטל אחד מהן - מטמאים במגע ואינם מטמאים באויר; דברי רבי מאיר. רבי שמעון מטהר" (שכן לדעת רבי מאיר עדיין ניתן לשפות על שני הפטפוטים שנותרו, לכן הם מטמאים על ידי מגע יד, אבל אינם מטמאים באוויר, כשיטתו המופיעה במשנה כלים ה, ג. לעומתו רבי שמעון מטהר את הפטפוטים, שכן, לדעתו כל פטפוטי הכירה, שאינם מטמאים באויר, אינם מטמאים במגע- ראה דיון בהמשך).

צורה נוספת של פטפוטים היא: "היו משוכים מן השפה: בתוך שלש אצבעות - מטמאין במגע ובאויר; חוץ משלוש אצבעות - מטמאים במגע ואינם מטמאים באויר; דברי רבי מאיר. רבי שמעון מטהר" (כלים, ז ה). במקרה זה מתוארים פטפוטים, הבולטים משפת הכירה ולחוץ. שוב מופיע ההבדל בין רבי מאיר לרבי שמעון לגבי קבלת הטומאה על פטפוטים אלו, וכל אחד טוען לפי שיטתו.

ההלכה בתוספתא מציגה מצב שבו נשברו שני פטפוטים, המוצבים באלכסון זה מזה, אולם עדיין ניתן להשתמש בפטפוטים הנותרים להנחת כלי הבישול. "ארבעה פטפוטי כירה שנטלו שנים מהן אלכסון שנים השנים מטמאין במגע ובאויר מפני שהוא שופת עליהן את האילפס ואת הקדרה דברי ר' מאיר ור' שמעון מטהר שהיה ר' שמעון אומר כל פטפוטי כירה שאין מטמאין באויר אין מטמאין במגע" (תוספתא, כלים, בבא קמא ה, ט, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 575). במצב זה ישנו ויכוח בין רבי מאיר המטמא את הפטפוטים כיוון שניתן לשפות עליהם את הקדירה או את האילפס, לבין רבי שמעון המטהרם.

הפטפוט היה עשוי מחרס או מתכת, כנראה בהתאם לחומר ממנו היתה עשויה הכירה. במשנה שבת אנו מוצאים בין ההגבלות על הוצאת דברים מרשות לרשות את ההגבלה:

" חרסית... רבי יהודה אומר: כדי לעשות פטפוט.." (משנה, שבת ח, ד). התלמוד הבבלי למשנה זו מסביר: "כדי לסוד פיטפוט כירה קטנה" (בבלי שבת, פ ע"א), סביר להניח שיטייחו פטפוט העשוי חמר /חרס בחרסית ולא פטפוט העשוי מחומר אחר. לעומת זאת מופיע פטפוט העשוי מתכת: "כירה של אבן ושל מתכת טהורה... עשה לה פטפוטין.." (משנה, כלים ה, יא).

עטרת כירה, טירת כירה
"עטרת כירה טהורה טירת התנור בזמן שהיא גבוהה ד' טפחים מטמאה במגע ובאויר פחותה מכאן טהורה אם חברה לו אפילו על שלש אבנים טמאה.." (משנה, כלים ה, ג).

"שלש אבנים... חיברן זו לזו ולא חיברן לתנור הרי הן כטירה חפר בארץ ועשה להן טירה טהורה וטירת כירה טהורה" (תוספתא, כלים, בבא קמא ד, ג, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 572). העולה משתי ההלכות שהובאו לעיל הוא כי עטרת כירה וטירת כירה טהורות בשני המקרים, ייתכן כי הדבר מעיד על כך ששני חלקים אלו זהים, או לפחות בעלי אופי זהה. בכל מקרה ברור ששני חלקים אלו אינם מחוברים לכירה, מכיוון שאם היו מחוברים לכירה, הם היו מקבלים טומאה ברגע שהכירה תיטמא. (טירת התנור המוזכרת במשנה היתה מחוברת לתנור או נפרדת ממנו. בגובה ארבעה טפחים טירת התנור מקבלת טומאה. כן אם הטירה היתה מחוברת לתנור, די קשה להבין, על פי תיאור זה מהי הטירה ומה מקומה. ייתכן כי הממצא הארכיאולוגי ייתן תשובה לשאלה זו).

ברנד מציע בעקבותיו של הר"ש26 "כי חלקים אלו זהים בצורתם כשם שהם זהים בהלכתם" וחלקים אלו הם "מין מוסף של טיט, שמוסיפים בגובהם של שני כלים אלה, אבל הוא בלתי מחובר להם" (ברנד, תשי"ג, עמ' רלה).

לדעת קרויס עטרת הכירה היא "שעושים לכירה עטרת, כלומר עגול מסביב על גבי ראשה להניח עליו כלים... ולתנור עושים טירה. . שהוא כעין חצר לתנור, שהוא לו מעין מסגרת מסביב, ולא מלפני התנור ולא מתחת התנור הוא עשוי, אלא על דופניו או על שפתיו, למען ירויחו מקום לשפות עליו קדירות וכיוצא בהן מן הכלים. והנה עטרת לכירה וטירה לתנור לאו דווקא, כי כבר הוציאו האחד גם בלשון טירת כירה ובצדק דן עליו ר"ש. . שהיינו טירה והיינו עטרת וממנו נדון גם על השני, ר"ל שיש עטרת לתנור והיא הטירה שלו" (קרויס, 1929, עמ' 140).

סיכום דעתו של קרויס: עטרת כירה =טירת כירה= עיגול על הראש, עטרת תנור (אין במקורות) =טירת התנור= מסגרת על דופן או שפת תנור.

ברנד: עטרת כירה=טירת כירה =מוסף בגובה הכלים, אבל לא מחובר לכלים.

חצר הכירה
"... חצר הכירה בזמן שהיא גבוהה שלוש אצבעות מטמאה במגע ובאויר, פחותה מכאן מטמאה במגע ואינה מטמאה באויר. כיצד משערין אותה ר' ישמעאל אומר נותן את השפוד מלמעלן למטן וכנגדו מטמאה באויר רבי אליעזר בן יעקב אומר נטמאה הכירה נטמאת החצר נטמאה החצר לא נטמאה הכירה. היתה מופרשת מן הכירה בזמן שהיא גבוהה שלש אצבעות מטמא במגע ובאויר פחותה מכאן או שהיתה חלקה טהורה.." (משנה, כלים ז, ג-ד).

".. חצר הכירה: ר' שמעון אומר נטמאת הכירה נטמאת החצר, נטמאת החצר לא נטמאת הכירה ואם היתה חלקה טהורה ר' יהודה אומר אם ניטלת כאחד טמאה אם לאו טהורה" (תוספתא, מסכת כלים, בבא קמא ה, ה, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 574).

הר"ש מבאר כי חצר הכירה היא: "חצר הכירה היא כעין מחבת גדולה של חרס והכירה יושבת באמצע מחוברת לחצר מבית האומן" (הר"ש למשנה, כלים ו, ג). לדעת קרויס (קרויס, 1929, עמ' 129) חצר הכירה היא המחיצה שבעל הכירה בנה מסביב לכירה: "עשה מחיצה... וכן לריחיים... הרי זו חזקה" (משנה, בבא בתרא ג, ה). ברנד מניח כי חצר הכירה היא כנראה "קרקעית הכירה המתארכת לפניה" (ברנד, תשיג, עמ' רלה). פירושו זה של ברנד מסתמך על פירוש הר"ש. לדעתי על סמך המקור די קשה לדעת בבירור מהי החצר, ייתכן כי הממצא הארכיאולוגי ייתן את הפיתרון, סביר להניח מהשימוש במילה זו, כי הכוונה למשהו שבולט מהכירה או מקיף את הכירה, כמו היחס בין החצר לבית.

בית הפך בית התבלין ובית הנר
".. בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה מטמאין במגע ואינן מטמאין באויר דברי רבי מאיר רבי ישמעאל מטהר" (משנה, כלים ה, ג).

"בית הפך ובית התבלין ובית הנר היוצא מן הכירה תוכן נידון כאחורי כירה בית הנר היוצא מן הכירה עד שלש אצבעות טמא פחות מכן טהור דברי ר' מאיר ור' שמעון מטהר" (תוספתא, כלים, בבא קמא ה, ו, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 574)

יייתכן כי אלו שקעים או בליטות היוצאים מהכירה להנחת דברים הנחוצים לעבודה כגון: פך, תבלינים ונר. לפי התלמוד הבבלי בית הפך, בית התבלין ובית הנר אינם מחלקי הכירה. למרות זאת חכמים גזרו שהם מקבלים טומאה. "דתנן: בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה - מטמאין במגע ואין מטמאין באויר. דברי רבי מאיר, ורבי שמעון מטהר. בשלמא לרבי שמעון - קסבר: לאו ככירה דמו, אלא לרבי מאיר, אי ככירה דמו - אפילו באויר נמי ליטמו, אי לאו ככירה דמו - אפילו במגע נמי לא ליטמו! - לעולם לאו ככירה דמו, ורבנן הוא דגזרו בהו27" (תלמוד בבלי, שבת מח, ע"ב).

דרך השימוש בכירה
כפי שציינו, הכירה שימשה לבישול,. את כלי הבישול היו מניחים/שופתים על הכירה: "כירה שנתנה על גב ארובה העליונה אף על פי שהוא שופת עליה את הקדרה טהורה... " (תוספתא, כלים, בבא קמא ו, יז, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 576), ממלאים לאחר מכן במים ורק אחר כך מדליקים את האש. ניתן לראות תהליך זה במקורות הבאים: "ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם; מדת בשר ודם - אדם שופת קדרה ואחר כך נותן לתוכה מים, אבל הקדוש ברוך הוא - נותן מים ואחר כך שופת הקדרה.." (בבלי, מגילה טו, ע"א). מדרש תהילים מספר על אשתו של ר' שמעון בן חלפתא שלא היה לה מה לבשל ערב פסח ולכן: ".. נטלה קדירה ונתנה לתוכה מים, הדליקה האש תחתיה, שהיתה מתביישת שלא היה לה מה לבשל" (מדרש תהלים, צב, ח, מהדורת באבער, עמ' 48).

כירת מתכת
הכירה, כתנור, היתה עשויה מחרס, מאבן או ממתכת: "כירה שלאבן ושלמתכת - טהורה וטמאה משום כלי מתכות... " (משנה, כלים ה, יא) וכן: "כירה של מתכות שעשה לה מגור ועשו לה פטפוטים טהורה, מירח בטיט בין מבפנים ובין מבחוץ טהורה" (תוספתא, בבא קמא ד, כ, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 574).

כירת אבן
כמו בתנור ניתן להבחין בין כירה העשויה כולה מקשה אחת מאבן ואינה עשויה לקבל כלל טומאה "כירה שלאבן. . טהורה. . (משנה, כלים ה, יא), לבין כירה העשויה מאבנים ומחוברת בטיט ועשויה לקבל טומאה: "העושה שתי אבנים כירה, וחברן בטיט טמאה. רבי יהודה מטהר עד שיעשה שלישית, או עד שיסמוך לכותן. אחת בטיט, ואחת שלא בטיט טהורה" (משנה, כלים ה, א). "שתי אבנים שעשאן כירה ונטמאו... " (משנה, כלים ו, ד).

ציורית במיוחד המשנה הדנה בשלוש אבנים שעשאן שתי כירות. במשנה זו ניתן להבין היטב את דרך בניית הכירה על ידי הנחת שלוש אבנים, כך שנוצרו שני פתחים/חללים המיועדים להנחת כלי הבישול. "שלוש אבנים שעשאן שתי כירים, נטמאת אחת מן החיצונות, האמצעית המשמשת את הטמאה - טמאה. המשמשת את הטהורה - טהורה. נטלה הטהורה, החלטה האמצעית לטומאה. נטלה הטמאה, החלטה האמצעית לטהרה. נטמאו שתים החיצונות: אם היתה האמצעית גדולה- נותן לזו כדי שפיתה מכאן, ולזו כדי שפיתה מכאן, והשאר טהור. ואם היתה קטנה הכל טמא... " (משנה, כלים ו, ג) וכן בתוספתא: "שלש אבנים שחברן זו לזו ולא חברן בקרקע חברן בקרקע ולא חברן זו לזו טמאות ור' יהודה מטהר עד שיחברם זו לזו ויחברם בקרקע וכמה היא חיבורן בטיט כל שהוא" (כלים, בבא קמא ה, ב, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 574). האבנים שנטלו לצורך הכנת הכירה לא היו אבנים מיוחדות לכך. לעתים השתמשו באבנים בשימוש משני: "שתי אבנים גדולות שתי חליות של עמוד שהתקינן להיות שופת עליהן יורה גדולה או מיחם גדול.... " (תוספתא, כלים, בבא קמא ה, ג, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 574).

עין שלכירה - ראה דיון ב"עין של תנור"

מקום הנחת העצים - ראה דיון ב"תנור".

א. 4. 2. רחיים28
מהות ותפקיד הריחיים
תפקידם של הריחיים ברור: לטחון קמח (לא רק, אלא בעיקר) במדרש שוחר טוב מוזכר תפקידם הבסיסי של הריחיים. המדרש מספר על בני ישראל שהיו במדבר "ולא היו נפנין": "אמר ר' שמעון בן לקיש: ישראל היו מתרעמים ואומרים "יש לך ילוד אישה אוכל ואינו מוציא, ראית מימיך אדם יש לו ריחיים נותן לתוכה חיטים ואינה מוציאה קמח" (מדרש תהילים שוחר טוב, עח, ד). את החשיבות הרבה של הטחינה אפשר לראות בוויכוח בין פילוסוף אחד לר' הושעיה על דבר המילה: "פילוסופ אחד שאל את רבי הושעיה29. . אם חביבה היא המילה, מפני מה לא ניתנה לאדם הראשון? " לאחר משא ומתן ארוך תשובתו המוחצת של ר' הושעיה היא: "אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה, כגון החרדל צריך למתק... החיטין צריכין להטחן, אפילו אדם צריך תיקון" (בראשית רבה יא, ו, מהדורת תיאודור אלבק, עמ' 94).

הטחינה היא פעולה אגרסיבית, שאין חזרה לאחור ממנה. ניתן לראות זאת היטב במדרש המספר על "לוז של שדרה " שנחשבת על ידי חז"ל כעצם שאינו יכול להיהרס. "נתנו (את לוז של שדרה) במים ולא נמחה, טחנו בריחיים ולא נטחן, נתנו באש ולא נשרף.." (ויקרא רבה יח, א, מהדורת מרגליות, עמ' שצד).

למשנה שהזכרנו בדיון הקודם: "המוכר את החצר, מכר בתים, בורות שיחין ןמערות, אבל לא את המטלטלין... המוכר את הבית,... מכר את האיצטרובל אבל לא את הקלת; ולא

את התנור ולא את הכיריים. בזמן שאמר לו: הוא וכל מה שבתוכו - הרי כולן מכורין" (משנה, בבא בתרא ד, ג) ליברמן מגיה ומוסיף למשנה זו, על פי גירסאות של כמה מהראשונים, את הפסקה: "ולא את הריחיים". בתוספתא מופיעה פסקה זו בשינויים מעטים: "המוכר את הבית מכר את הדלת ואת הנגר... אבל לא מכר את התנור, ולא את הריחיים, רבי אליעזר אומר כל המחובר בקרקע הרי זה מכור" (תוספתא כפשוטא, בבא בתרא ג, א-ג, וכן הערה 2, עמ' 359). מעצם הזכרת הריחיים במכירת הבית או החצר ניתן לראות כי מקומם של אלו הוא בבית או בחצר. הריחיים הינם מטלטלין ולא נמכרים במכירת הבית או החצר. למעט האיצטרובל שהוא נמכר עם הבית מכיוון שהוא קבוע, הקלת ניידת והיא אינה נמכרת עם הבית. התוספתא מחזקת משנה זו: "המוכר את הבית מכר את הדלת ואת הנגר ואת המנעול... ואת המכתשת החקוקה, אבל לא מכר את התנור, ולא את הכיריים, ולא את הריחיים. " (תוספתא כפשוטא, עמ' 359).

מאחר והימצאות הריחיים בחצר יכולה לגרום לטרדות ולרעשים לדיירי החצר, אנו מוצאים את ההגבלות הבאות: "לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושלצבעין תחת אוצרו של חברו..... חנות שבחצר - יכול הוא למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין. עושה כלים, יוצא ומוכר בשוק; אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש, ולא מקול הריחיים ולא מקול התינוקות" (משנה, בבא בתרא ב, ג). כלומר המשנה מעלה תמונה של רעש אפשרי הנובע מהטחינה בריחיים, אולם ברור למשנה שזהו צורך קיומי ולכן אין זכות לשכן למחות בפני זה הטוחן ולגרום לו שיימנע מטחינה.

את הריחיים היו מעמידין - קובעים במקומם. פעולה זו מותר לעשותה בחול המועד, אולי מכיוון שאינה עבודה קשה ומסובכת, בניגוד לה הוא "כיבוש" הריחיים - ניקור הריחיים, חירוץ הריחיים החדשות כדי לעשותן מחודדות להקלה על הטחינה. "מעמידין תנור וכיריים ורחיים במועד. רבי יהודה אומר: אין מכבשין את הריחיים בתחילה" (משנה, מועד קטן א, ט). אלבק מפרש משנה זו בצורה הבאה: "מעמידין וכו' - מושיבים ומחברים אותם בטיט במקומם... אין מכבשין וכו' - אין מנקרים (קודחים) את אבני הריחיים כשהן חלקות ואינן טוחנות, כדי לעשותן חדודות. בתחילה - בפעם הראשונה, כשהריחיים חדשות מכאן שבריחיים ישנות מותר לנקר, לפי שהניקור בהן הוא טרחה גדולה. היו מנקרים את הריחיים החדשות וכן את הריחיים הישנות, כפי שעולה מהדיון בתלמוד הבבלי על משנה זו: "גמרא. מאי מכבשין? רב יהודה אמר: מנקר ריחיא .... רבי יהודה אומר משמו: מעמידין את החדשה, ומכבשין את הישנה. " (בבלי, מועד קטן, י ע"א).

מעניינת השאלה מדוע היה צורך לנקר את הריחיים. האם הריחיים לא נקנו נקורות מלכתחילה? או שעולה כאן תמונה של בעל מקצוע שבא לייצב את אבני הריחיים ולנקרן כשהן במקומן? אפשרות אחרת, שנראית פחות סבירה בעיניי, היא שמדובר בבעל בית, שמייצר לעצמו את אבני הריחיים. יייתכן שמשפט זה אינו מתייחס לקודמו והכוונה היא שלבעל מקצוע אסור לעסוק במלאכת החירוץ בחול המועד כיוון שזוהי מעשה אומן ואין לעבוד מעשה אומן בחול המועד.

ריחיים של יד, ריחיים של חמור וחמור של ריחיים

המשנה קובעת כי יש להרחיק את הריחיים מכותל החבר: "לא יחפור אדם בור סמוך לבורו שלחברו; ולא שיח,... . מרחיקין את הזרעים ואת המחרשה, ואת מי רגלים מן הכותל שלושה טפחים. ומרחיקין את הריחיים שלושה מן השכב, שהן ארבעה מן הרכב.." (משנה, בבא בתרא ב, א). בתוספתא המתייחסת לאותה דרישה כתוב: "מרחיקין את הריחיים של יד, שלושה מן השכב שהן ארבעה מן הרכב. של חמור, שלושה מן האיצטרוביל שהן ארבעה מן הקלת" (תוספתא, בבא בתרא א, ג, מהדורת ליברמן, עמ' 129) ובבבלי, בבא בתרא, כ ע"ב: "תניא ושל חמור שלושה מן האיצטרוביל, שהן ארבעה מן הקלת". הנקודות העולות מתיאורים אלו הן:

1. קיימים ריחיים של יד בהם הרכב קטן מהשכב בטפח אחד.

2. קיימים שני סוגי ריחיים: ריחיים של יד להם יש רכב ושכב שכאמור הרכב קטן מהשכב בטפח אחד. ריחיים של חמור: שחלקיהם הם איצטרובל (או אצטרוביל) וקלת, בדיון קודם פגשנו באיצטרובל וראינו שהוא חלק קבוע, הנמכר עם מכירת הבית.

3. האיצטרובל גדול מהקלת בטפח: "שלושה מן האצטרוביל שהן ארבעה מן הקלת".

בקריאת קטעים אלו עדיין נותרת בעיה מסוימת; כיצד זה יייתכן שמרחיקין את הריחיים של חמור מרחק של שלושה טפחים מהכותל. הרי המרחק שייוותר לא יספיק למעבר החמור. רש"י פירש בתלמוד הבבלי "ושל חמור" - "ריחיים של חמור"- כלומר ריחיים שהחמור מסובב אותם, רבינו חננאל, בפירוש התוספות לבבלי, בבא בתרא כ, ע"ב30, העלה את הרעיון, כי הכוונה היא לבניין העצים, הנושא את הריחיים. התוספות מפרשים כי הכוונה היא לחמור של ריחיים של יד, ככתוב במשנה זבים: "הקיש על המריש, על המלבן, על הצינור... ועל האיצטרובל, ועל חמור שלרחים שליד31, ועל... -טהור " (משנה, זבים ד, ב). במשנה זו מדובר על זב, שהקיש על חפצים קבועים, שלא הוסתו והוזזו בעקבות הקשתו. חפצים אלו נשארו טהורים למרות הקשתו, מכיוון שהינם קבועים ולא הוסתו ממקומם.

ממשנה זו עולות שלוש נקודות חשובות ביותר:

1. האיצטרובל במקרה זה אינו קשור לחמור של ריחים של יד.
2. עולה כאן הוכחה, כי החמור של רחים שליד הינו דבר קבוע.
3. נוספה כאן הוכחה נוספת לאילו שהזכרנו לעיל, כי האיצטרובל הוא חלק קבוע ברחיים.


אם נקבל את ההנחה שמדובר בתוספתא, בבא בתרא, א ג, בריחיים, שעמדו על מבנה עץ ("חמור של ריחיים"), הרי, לדעתי, נותרה עדיין בעייתיות מסוימת, שכן על מבנה זה מוזכרים ריחיים, שיש להם איצטרובל וקלת. (אולי ההיבט הארכיאולוגי ייתן את הפיתרון לבעיה זו).

לאדם ששוכר בית מחברו מותר, לפי התוספתא, להעמיד ריחיים של חמור אבל לא ריחיים של יד. "השוכר בית מחבירו מעמיד בו רחים של חמור, אבל לא רחים של יד... ולא יעשה בה מכתשת קבועה, מפני שמזעזעת את הכתלים " (תוספתא, בבא מציעא ח, ל, מהדורת ליברמן, עמ' 110, תוספתא כפשוטא, עמ' 277). השם ריחיים של חמור מעלה בעיה: הכיצד זה יייתכן שבבית שאדם שוכר הוא יעמיד ריחיים של חמור, כלומר ריחיים שמופעלות על-ידי חמור? יייתכן כי הכוונה כאן היא לחמור של ריחיים, כלומר בניין העצים עליו מונחות אבני הריחיים. במקרה זה חשוב לשים לב לסיבה שהובאה בהמשך: "ולא יעשה בה מכתשת קבועה מפני שהיא מזעזעת את הכתלים". מכאן שרחיים של חמור אינם מזעזעים את הכתלים, והכוונה היא כנראה, לחמור של ריחיים, שעליו מונחות אבני הריחיים. ריחיים של יד, המונחים על הקרקע בניגוד לחמור של ריחיים גורמים, כנראה, לזעזוע הכתלים, ולכן אסור לאדם השוכר בית מחברו להעמיד שם ריחיים של יד. דברים דומים לאלו אומר התלמוד הבבלי, בבא בתרא כ, ע"ב: "בריחיים של רכב ושכב משום טירייא [שהקרקע רועדת בשעת הטחינה] אבל בשל חמור מאי טירייא איכא, אלא משום קלא, " כלומר בריחיים של חמור אין הארץ מתנדנדת אבל מקול הריחיים הכתלים לוקים במשך הזמן. התלמוד הירושלמי מתייחס להלכה מהמשנה בבא בתרא ב, א: "מרחיקין את הרחים" ואומר כך: "הדא דתימר בריחיא דתמן. ברם בריחיא דידן ג' מן האיצטרוביל שהן ארבעה מן הקלת" (ירושלמי, ב"ב, פ"ב, ה"א - נוסח זה מקויים גם על ידי כתב יד ספרדי שגילה הרא"ש רוזנטל, ליברמן, 1980, עמ' -134 הערה 24). כלומר הריחיים שמורחקים "שלושה מן השכב, שהן ארבעה מן הרכב" הם לפי התלמוד הירושלמי הריחיים "של שם". לפי דעת ליברמן (ליברמן, 1980, עמ' 132), הכוונה היא לריחיים של מקום אחר בארץ. "התלמוד אומר שהמשנה מדברת בריחיים של טבריה וציפורי וכפריהם, בריחיים פרימיטביות של אותו מקום, אותו מקום שבו נסדרה המשנה, אבל בריחיים שלנו, כלומר, של קיסרין, ניסוח החוק הוא " שלושה מן האיצטרוביל וכו'. ומובן הדבר שבמקום מרכזי ותרבותי כקיסרין לא השתמשו כלל בריחיים של רכב ושכב אלא בריחיים מסובבות וממוכנות.." (ליברמן, 1980, עמ' 132). גם למקרא דבריו אלו של ליברמן, עדיין נותרה בעינה השאלה על אילו ריחיים המשנה והתוספתא מדברות במקרים אלו. יייתכן כי בפרק הארכיאולוגי תינתן לכן תשובה.

במשנה ובתוספתא מוזכרים שתיים ושניים שהיו טוחנים בריחיים של יד: "שתיים שהיו טוחנות בריחיים של יד ונמצא (כתם דם) על הרגל הפנימי, שתיהן טמאות. על הרגל החיצונה היא טמאה וחברתה טהורה. נמצא ביניהן זה היה מעשה ונמצא על שפתיו של אפטי ועל עלי זית שמסקת בהן את התנור ובא מעשה לפני חכמים וטמאום" (תוספתא, נידה ז, ג, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 649-648). התמונה העולה ממשנה זו היא של שתי נשים עובדות, כשהריחיים נמצאות ביניהן. המשנה, הדנה בזבים בהתייחסותה לעבודה, שנעשית על ידי שני אנשים במשותף, אשר אחד מהם זב, אומרת: "מגיפין או פותחין. וחכמים אומרים: עד שיהא זה מגיף, וזה פותח. מעלין זה את זה מן הבור. רבי יהודה אומר עד שיהא הטהור מעלה את הטמא. מפשילין בחבלין. וחכמים אומרים: עד שיהא זה מושך הילך וזה מושך הילך. אורגים, בין בעומדין בין ביושבין, או טוחנין. [שניהם טוחנים כאחד הטהור נטמא, משום היסט הזב] רבי שמעון מטהר בכולן חוץ מן הטוחנין בריחיים של יד". שאם הזב והטהור טוחנים בריחיים של יד אף לדעת רבי שמעון נטמא הטהור משום היסט הזב, כלומר באיזו שהיא דרך הם עושים פעולה משותפת שבה הסיט -הזיז הזב את הטהור[. (משנה, זבים ג, ב). יייתכן שלשני מקורות אלו אפשר לצרף את המשנה והתוספתא: "אלו מביאין (את הטומאה) ולא חוצצים (בפני הטומאה) : השידה, והתיבה, והמגדל, כורת הקש... שאין להם שוליים, .... מוסף עליהם ריחיים של אדם" (משנה, אהלות ח, ג). ביטוי זה "ריחיים של אדם", לא מופיע בתוספתא ובתלמודים. לדעת ליברמן אין הכוונה לריחיים של יד, כי כשמוזכרים סתם ריחיים במקורות הכוונה היא לריחיים של יד. "ברם, ריחיים של יד המטלטלות אינן עניין למשנתנו שם, והרי כלל גדול הוא שכל הכלים, לרבות כלי אבנים, מביאים את הטומאה ואין חוצצים בפניה,... ובעל כורחנו אנו אומרים, שמשנתנו מלמדת שריחיים של אדם, כלומר, של רכב ושכב, שאין לטחון בהם כלל על ידי בהמה, הן באמת רק שתי אבנים זו על גבי זו שנדחפות הנה והנה, אף הן מביאות את הטומאה, ואינו חוצצות, ואין דינן כאבנים פשוטות שהן חוצצות בפני הטומאה " (ליברמן, 1980, עמ' 132). התוספתא, המתייחסת לקטע זה של המשנה, היא אהלות ט, ב (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 609), שם היא מופיעה, לדעת ליברמן32, בנוסח שגוי. אולם הלכה זו מופיעה גם בתוספתא, טהרות ו, יא, שם מצאנו: "הנדחק בריחיים שהגוי בתוכה שהנידה בתוכה בגדיו טמאין מדרס, ואי זו הריחיים כל שעוקרין אותה ודוחפין אותה ממקומה.." (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 666). פירושה של ברייתא זו קשה הפירוש שמציע ליברמן הוא שריחיים אלו היו ריחיים שטחנו בהם בידי אדם (כדוגמת הריחיים באיור 1).


איור 1: אדם בריחיים (Moritz, 1958, טבלה 2, מול עמ' 33)

וכשרצו להעבירם ממקום למקום היו עוקרים אותם ואז יכולים להעבירם. חלקה הראשון של הברייתא ניתן להתפרש, לדעת ליברמן, בזה שנניח שמחמת ההספק הקטן של הטחינה בריחיים אלו, היו מניחים וטוחנים בהרבה ריחיים סמוכים זה לזה. (ליברמן 1980, עמ' 132).

תוספתא כלים, בבא מציעא ב, יד דנה בכלי מתכת, שעשויים לקבל טומאה, מוזכר שם: "מסמר שעקמו לו להיות פותח ונועל טמא, התקינו לשמירה טהור... נתנו בחרמש שלא ישמט המשיט טמא ורבן שמעון בן גמליאל מטהר. נתנו בריחיים של יד או בריחיים של חמור טמא" (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 580). מתוספתא זו עולה, כי כל חלק בעל שימוש פונקציונלי, שהכלי לא מתקיים בלעדיו, עלול להיטמא. מכאן שמסמר של ריחיים של יד, או מסמר של ריחיים של חמור, הוא חלק בריחיים בעל תפקיד פונקציונלי.

ריחיים של חמור
בתחילת הדיון הוזכר חמור של ריחיים, שהוא כפי הנראה מתקן העצים עליו מורכבים הריחיים. בהקשר של ריחיים של חמור הוזכר האיצטרובל (או איצטרוביל), שהובהר שהוא חלק קבוע של הריחיים, והקלת שהיא, כנראה, החלק הנייד. הקלת היתה מונחת על האיצטרובל, ומשני צידי הקלת היו בליטות מרובעות לתפיסת מסגרת העץ, שאליה רתמו את הבהמה או האדם. לבליטות אלו הוכנסו מוטות אופקיים, שאליהם חוברה מסגרת העץ. המסגרת חוזקה על ידי מסמר או חתיכות צינור ממתכת, שעבר דרך הנקבים הקטנים בצידי הבליטות (האוזניים). תיאור זה יעזור לנו להבין את התוספתא: "צנורות התופסות את הריחיים מלמעלה הרי אלו טהורות שאינן עשויות אלא לחזוק הסידור" (תוספתא, כלים, בבא מציעא ב, טו, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 580). צנורות אלו לא מקבלים טומאה, מכיוון שהם עשויים רק "לחיזוק הסידור", כלומר, אין בהעדרם למנוע את השימוש בריחיים, תפקידם הוא רק לחיזוק כדי שהמסגרת לא תתפרק. לעומת "צנורות" אלו נמצא בריחיים "מסמר" שהיעדרו עלול לגרום לפירוק הריחיים ולמנוע את השימוש בהם. מסמר זה מקבל טומאה. "מסמר שעקמו לו להיות... . נתנו בריחיים של יד או בריחיים של חמור טמא" (תוספתא, כלים, בבא מציעא ב, יד, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 580). מסמר זה הוא החלק המחבר את הקלת לאיצטרובל (ראה איור 56, עמ' 165)

מיהו הטוחן בריחיים של חמור?
שמם של הריחיים הוא "ריחיים של חמור", אולם לא מצאתי במקורות כל תיאור הקושר את החמור לריחיים אלו, למעט אולי מקור אחד, המספר על "חמורים הללו של טוחנין". יייתכן כי הכוונה לחמורים, שהיו טוחנים בריחיים של חמור, שכן המקור מספר לנו: "פראמא (מגן) נתונה לפני עיניהם של מזיקין כחמורים הללו של טוחנין ובשעה שעוונותיו של אדם גורמין לו, הכיסוי מתגלה, ומביט לאדם..." (תהילים, שוחר טוב יז, ח, עמ' 10).

התלמוד הירושלמי, תוך כדי דיון על סוסים, מביא את דברי ר' אחא בשם ר' תנחום: "לכשיזקין הוא כודנו בריחיים" (ירושלמי, פסחים ד ג, לא ע"א) הביטוי "כודנו" מיוחד בדברי חז"ל לעבודה בריחיים. התלמוד הירושלמי, בדיון על כיבוד אב ואם, מביא לנו מעשה על אדם מכודן לריחיים. "יש שהוא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנום ויש שהוא כודנו בריחים ויורש גן עדן: כיצד מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם? חד בר נש הוה מייכיל לאבוי תרנגולין פטימיי. חד זמן א"ל אבוי ברי מנן לך. א"ל סבא סבא אכול ואדיש דכלביא אכלין ומדשין. נמצא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם: כיצד כודנו לריחיים ויורש גן עדן? חד בר נש הוה איטחין בריחייא אתת צמות לטחונייא. א"ל אבא עול טחון תחתי. אין מטת מבזייא טב לי אנא ולא את. אין מטת מילקי טב לי אנא ולא את. נמצא כודנו בריחיים ויורש גן עדן" (ירושלמי, פאה א א, טו ע"ג). ובתרגום: ברנש אחד היה מאכיל את אביו תרנגולות מפוטמות, יום אחד אביו שאלו: אלה מניין לך? הבן ענה: סבא, סבא שתוק והיה אדיש, שהכלבים אוכלים ואדישים - כך נמצא אותו אדם מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנום. לעומתו ברנש אחד היה טוחן בריחיים. באה פקודה מהמלכות לשלוח אדם למלכות, זה שהיה מכודן לריחיים יכול היה לשלוח את אביו אולם במקום זאת הוא כדן את אביו לריחיים והלך במקומו למלכות- כך נמצא כודנו לריחיים ויורש גן עדן.) מעשה זה מציג בפנינו בצורה ברורה ביותר, כי לעתים בני אדם היו רתומים -"מכודנים" לריחיים. אמנם לא כתוב כאן במפורש ריחיים לטחינת קמח, אולם סביר להניח, כי מדובר בריחיים לטחינת קמח. פעולה זו של עבודה וסיבוב בלתי פוסק סביב לריחיים נחשבה כקשה במיוחד, ומה שיותר אפיין אותה היא העובדה שהיתה זו עבודה "ללא סוף". תמונה זו ניתן לראות בדבריו של ר' הונא: "ויהי האדם לנפש חיה - ר' יהודה אמר: מלמד שעשה לו עוקץ כחיה וחזר ולקחו ממנו, מפני כבודו. ר' הונא אמר: עשאו עבד מכודן בפני עצמו, דאי לא לעי לא נגס, הוא דעתה דר' חנינא, דאמר: (איכה א', י"ד) נתנני ה' בידי לא אוכל קום"- לעי בלילה וביממה לא מטי" (בראשית רבה יד י, מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 134). חז"ל מתמודדים בקטע זה עם השאלה מדוע כתוב "לנפש חיה". ר' יהודה משער שה' יצר לאדם עוקץ כמו לחיה ולקחו ממנו, ר' הונא אומר שה' למעשה יצר את האדם מכודן לעצמו (לאדם), שכל מהות חייו של האדם היא כל הזמן כמו העבד המכודן, המסתובב ללא הפסקה. כך כל מהות חיי האדם היא דאגה כל הזמן להחיות את נפשו, שכן "אם לא לעי (עמל) לא נגס (אוכל) ". רעיון זה דומה, לפי חז"ל, לדבריו של ר' חנינא על הפסוק "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" - לעי (יגע) בלילה וביממא (וביום) לא מטי (מגיע לסיפוק צרכיו). למעשה, תיאור המצייר בצורה טראגית את חיי האדם כעמל ללא סוף.

מעניין לציין עד כמה השתרשה מלה זו בספרות העברית ובמדרשים, במדרש "פסיקתא דרב כהנא", שנערך במאות ששית-שביעית, מתוארות השפחות המצריות: "אפילו שפחות המכודנות לריחיים..." (פסיקתא דרב כהנא, מהדורת מנדלבוים, עמ' 129). ברור שבמצרים לא עבדו בריחיים בעלות תנועה סיבובית, אולם לעורך המדרש בן המאה השישית ברור היה שהטחינה נעשית על ידי "כידון" לריחיים. יייתכן כי במקרה זה עורך המדרש מביא מסורת מוקדמת, אבל בכל מקרה ברור כי הטחינה במצרים היתה בריחים של יד, ויייתכן כי בשימוש במלה 'כודן', כותב המדרש, לא התכיוון לטחינה בצורה סיבובית אלא שהמילה "כודן" הפכה להיות שם נרדף ל"קשור"/ חייב להיות אצל.

הטחינה כמלאכת נשים
"אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת, ואופה ומכבסת, מבשלת ומניקה את בנה. מצעת לו את המיטה, ועושה בצמר. הכניסה לו שפחה אחת - לא טוחנת, ולא אופה, ולא מכבסת... " (משנה, כתובות ה, ה). משנה זו מדברת על חובות האשה כלפי בעלה. חובתה הראשונה היא לטחון. רשימה זו מסודרת לפי קושי יורד של מלאכות האשה ובראשונה מופיעה הטחינה, שהיתה, כנראה, אחת המלאכות הקשות ביותר שעל האשה לבצע. התלמוד הבבלי לאותה משנה תוהה ושואל: "טוחנת סלקא דעתך? (עולה על דעתך) אלא אימא (אמור) : מטחנת. ואיבעית אימא: בריחיא דידא (כלומר, האישה דואגת להביא את החיטים ודואגת לטחינתן, ואם תרצה אמור בריחיים של יד, שהיא עצמה טוחנת)" (בבלי, כתובות, נט ע"ב). יייתכן כי ניתן לומר שחל שינוי מסויים. משנתנו מייצגת תקופה בה ברור לכל כי, זוהי מלאכת הנשים, שנעשית פיזית על ידי האשה, או שפחתה. לעומת זאת בתלמוד הבבלי, המאוחר יותר, לא נראה הגיוני בעיני החכמים שאשה תטחן, יייתכן בגלל שבתקופתם ואזורם נפוץ היה מכשיר טחינה גדול יותר (טחינה במים או בריחיים של חמור), ויייתכן כי שינוי זה נובע מהמקום השונה בין א"י לבבל.

כשם שראינו במשנה קודמת, ישנן משניות נוספות שבדרך אגב מציגות לפנינו תמונה יומיומית של נשים טוחנות (כנראה בריחיים של יד). כך מופיעה המשנה: "אשת חבר שהניחה לאשת עם הארץ טוחנת בתוך ביתה, פסקה הריחיים הבית טמא. לא פסקה הריחיים - אין טמא אלא עד מקום שהיא יכולה לפשוט את ידה ולגע. היו שתיים, בין כך ובין כך הבית33 טמא, שאחת טוחנת ואחת ממשמשת; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידן ולגע" (משנה, טהרות ז, ד). משנה זו מציירת מצב בו אשת חבר, הנזהרת בטומאה ובטהרה, הרשתה לאשת עם הארץ, שאינה מקפידה על טומאה וטהרה, לטחון בביתה - כל עוד אשת עם הארץ טוחנת ביתה של אשת החבר טהור מלבד המקום אליו יכולה להגיע אשת עם הארץ. בזמן שיש שתי נשים של עם הארץ בביתה של אשת החבר הרי ביתה טמא, לדעת רבי מאיר, שכן "אחת טוחנת והשניה ממשמשת". הנקודה החשובה לדיוננו היא שמתואר כאן מצב רגיל בו הנשים הן אלו שטוחנות. לעתים אשה עשויה לשאול מחברתה כלי "מטבח" כלשהו. כזה הוא המצב במשנה הבאה: "משאלת אישה לחברתה החשודה על השביעית: נפה וכברה וריחיים ותנור; אבל לא תבור ולא תטחן עימה... " (משנה, שביעית ה, ט). ממשנה זו אפשר ללמוד כי האשה היא זו שאחראית על הריחיים וכי הריחיים ניידים - ניתנים להשאלה. ריחיים עלולים לגרום לריב משפחתי ואפילו להוות עילה לגירושין... כשהגבר: "הדירה (הכריחה) שלא להשאיל נפה וכברה רחיים ותנור יוציא ויתן כתובה (יגרשה וישלם לה את דמי הכתובה), מפני שמשיאה שם רע בשכינותיה" (תוספתא, כתובות, ז ד, מהדורת ליברמן, עמ' 79), ולעומתו האשה: "וכן היא שנדרה שלא להשאיל נפה וכברה ריחיים ותנור תצא שלא בכתובתה (תגורש ללא קבלת דמי הכתובה), מפני שמשיאתו שם רע בשכונתו.." (תוספתא, כתובות ז ד, מהדורת ליברמן, עמ' 79).

אם אנו עוסקים בדיני נשים, אי אפשר להתנתק מהתוספתא, המדברת על התוצאות הישירות מהטחינה: "אמר ר' אלעזר בר' צדוק כשהיו בית דין בודקין (בגרות) ביבנה כיוון שמוציאין בעליון אין משגיחין על התחתון. ר' שמעון אומר בנות כרכין התחתון בא תחילה מפני המרחצאות, בנות כפרים העליון בא תחילה מפני שטוחנות בריחיים ונושאות כדין על גיסיהן" (תוספתא, נידה ו, ט-י, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 648-647).

א. 5. 2. הבור והאמה
אין כל אפשרות קיום ליישוב ללא מקורות מים. רוב היישובים לא היו קשורים למעיינות ומאגרי מים קבועים, כך שלמעשה ברוב הבתים והחצרות היה בור או בורות מים34, שסיפקו את צרכי דיירי החצר (מלבד בורות אלו, שהיו בבעלות פרטית, היו בורות מים ברשות עירונית - "בני העיר" ורשות לאומית - "עולי בבל" (וראה בפירוט: ספראי, 1995, עמ' 236-203).

הבור יכול להימצא בבית: "המוכר את הבית... לא את הבור ולא את הדות, אף על פי שכתב לו 'עומקא ורומא', וצריך ליקח לו דרך [על המוכר לשלם עבור הדרך לבור ולדות ]; דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים אינו צריך ליקח לו דרך..." (משנה, בבא בתרא ד, ב) אולם הימצאות בור בבית אינה המצב השגרתי, שכן אם כך היה, הרי שבמכירת הבית היה נמכר גם הבור, לעתים כתוצאה ממכירה זו ישנו מצב בו: "מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו, נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין... " (משנה, בבא בתרא ה, ה). יייתכן שהכוונה לבור שעל ידי מכירה נפרד מהבית, ויייתכן כי הכוונה לבור, שהכניסה היחידה אליו היא דרך הבית. אולם לרוב הבורות היו בחצר והיו בורות של שותפים, דבר העולה בבירור מההלכות: " המוכר את החצר, מכר... בורות, שיחין ומערות..." (משנה, בבא בתרא ד, ד), "בור שלשני שותפים, עבר עליו הראשון ולא כסהו, השני ולא כסהו- השני חיב... " (משנה, בבא קמא ה, ו). לעתים הבור ממוקם בין שתי חצרות: "בור שבין שתי חצרות... " (משנה, עירובין ח, ו).

מבנה הבור
הבור אינו מקור מים עצמאי, אלא תלוי בכמות המים הנכנסת אליו. "לבור הזה שאינו יכול להוציא מים יותר ממה שהוא מכניס" (אבות דרבי נתן, יג, עמ' 32) תפקיד הבור ברור: "מכר בור - מכר מימיו" (משנה, בבא בתרא ה, ג). לרוב צורת הבור היא כבקבוק - בעל פתח צר למניעת התאדות, נפילה ובזבוז שטח. את המים לבורות כונסים35 ומנקזים מהחצר, מהגגות ומכל שטח, שעומד לרשות השותפים. "במים הבאים דרך חצרו לבור... " (בבלי, בבא בתרא, עט ע"ב).

בפתח הבור מונחת אבן החוליה36. חוליית הבור מוזכרת מספר פעמים במקורות: "תנו רבנן: מפקחים פיקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין. הא כיצד?... . ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליא ומעלהו. והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית הדין אף על גב דמתקן דרגא.." (בבלי, יומא, פד ע"ב). מברייתא זו ניתן ללמוד על חוליית הבור כי:

א. ניתן לעקרה.
ב. גודל החוליה הוא כזה שילד צעיר יכול ליפול דרכה, אולם מבוגר לא יכול לעבור דרכה.

גובה החוליה הרצוי מוזכר בתוספתא: "חפר כראוי וכסה כראוי עשה לו חוליא גבוהה עשרה טפחים " (תוספתא, בבא קמא ו, ו, מהדורת ליברמן, עמ' 22).

החוליה מונחת מעל לפתח הבור, אולם כפי שניתן לראות היטב בבבלי, ברכות ג, ע"ב, אספקת המים לבור אינה דרכה אלא מהתעלות (אמות המים), שניקוזן הוא מתחת לחוליה. "כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד... נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו... " (בבלי, ברכות, ג ע"ב).

הימצאות הבור בחצר (ובעצם בכל מקום בו הבור נמצא) עלולה לגרום נזקים37, לכן הבור נחשב כאחד מארבעת אבות נזיקין. בשל כך, בין שאר החובות, על בעל או בעלי הבור מוטלת היתה החובה לסגור את הבור, הנגו לכסות את הבור בבמכסה/ אבן גולל מכסה זה נכלל על ידי חז"ל בהגדרה של "כיסויי קרקעות": "כל כסוי כלים שיש להם בית אחיזה ניטלים בשבת אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בכסוי קרקע אבל בכסוי כלים בין כך ובין כך ניטלים בשבת" (משנה, שבת יז, ח).

המים מחלחלים מבור שאינו מטויח. בור כזה נקרא בפי ירמיהו הנביא "בארות (קרי: בורות) נשברים אשר לא יכילו המים" (ירמיהו ב יג). לעומת זאת בור שקירותיו טויחו אינו מאבד אף טיפה, וכשרצה רבי יוחנן בן זכאי לתאר אחד מתלמידיו, שזוכר כל דבר ואינו מאבד דבר, ציין: "רבי אליעזר בן הורקנוס - בור סיד שאינו מאבד טיפה" (משנה, אבות ב, ח).

שאיבת מים מהבור
אליעזר בן יהודה מפרש במלונו: "דלה: שלשל את הדלי אל הבור ושאב מים והעלהו". פליקס (1990, עמ' 301-298) חולק, בצדק, על הגדרה זו ומציין, כי על פי המשנה ישנן שתי פעולות נפרדות: "היה משלשל בחבית" ו"היה דולה בחבית"; "משלשל" הוא דרך ירידתו ואילו "דולה" הוא דרך עלייתו38.

הכלי העיקרי המשמש לדלייה הוא דלי (מוזכרים גם חבית, קיטון ועוד) "שלשל דלי למלאות ונפסק החבל מידו אם עד שלא הגיע למים... " (תוספתא, פרה ה, ה, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 634). הדלי הפשוט היה עשוי חרס והיה מחובר לחבל. טלטול בלתי זהיר של החבל עלול היה לגרום לשבירת הדלי, כמסופר: "תרנגולין... היו מחטחטין בחבלו של דלי נפל ונשבר משלם..." (תוספתא, בבא קמא ב, א מהדורת ליברמן, עמ' 5). השתמשו גם בדליים ממתכת, כמצוין: "כלי מתכות כמה הוא שיעורן? הדלי - כדי למלאת בו.." (משנה, טהרות יד, א), וכן בתוספתא, טהרות, בהלכה הדנה בדלי שנטהר על ידי מים39. חרס אינו נטהר על ידי מים, ומכאן שלא מדובר בכלי חרס, אלא כנראה מדובר בכלי מתכת, הנטהר על ידי מים. ובדרך משל, באגדה מסופר על בת מלך, שהיתה שואבת ב"דלי של זהב", לעומת בת העם, שהיתה שואבת בכלי של חרס. ".. לבת עניים שהלכה למלאות מים מן הבור ונפסק דלי של חרס ונפל לתוך הבור, והיתה בת עניים בוכה ומצווחת, באתה בת המלך למלאות מים מן הבור, ונפסק דלי של זהב ונפל לתוך הבור, היתה בת עניים שמחה ומרקדת, אמרו לה, עד עכשיו את בוכה ומצווחת ועכשיו את שמחה ומרקדת, אמרה לה, מי שמעלה דלי של זהב הוא מעלה דלי של חרס (אליהו רבה, כח, מהדורת איש שלום).

לעתים הדליים נעשו מדלעת, שחסרונה הוא היותה קלה מאוד ולמעשה צפה על פני המים. כדי למנוע ציפה זו נהגו לשים אבן בתוך הדלעת ולהצמידה. זהו הרקע להלכה: "האבן שבקרויה, אם ממלאין בה ואינה נופלת, ממלאין בה; ואם לאו, אין ממלאין בה... " (משנה, שבת יז, ו).

הדלי, מכל חומר שלא יהיה עשוי, חשוב ביותר, ומסמל את הבור או הבאר. למעשה מסירת הדלי מהווה את ההוכחה למכירת הבור: "רבי יוחנן בשם רבי ינאי המוכר בור לחבירו כיוון שמסר לו דלייו קנה... " (ירושלמי, בבא בתרא ג א, יג ע"ד וכן: ירושלמי, קידושין א ד, ס ע"ב) כמו כן הדלי משמש הוכחה להעברת אחריות לגבי הבור, בהקשר לדיני נזיקין: "עבר עליו הראשון ולא כסהו. וראשון מאימת מיפטר?... חד אמר: משמניחו משתמש, וחד אמר: משימסור לו דליו. כתנאי: המדלה מים מן הבור, ובא חבירו ואמר לו הנח לי ואני אדלה מים, כיון שהניחו משתמש - פטור; ... אמר רבי אלעזר: המוכר בור לחבירו, כיון שמסר לו דליו - קנה..." (בבלי, בבא קמא, נא ע"ב). את הדלי היו קושרים לחבל הנקרא "חבל דלי" והיו משלשלין את הדלי לא רק כדי למלאת בו מים, אלא גם כדי לבדוק אם יש מים בבור (תוספתא, מכשירין ב, טו, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 675).

לעתים השתמשו בשלשלת שהיתה מברזל. במשנה, בהקשר לכלי מתכת, נאמר: "שלשלת דלי גדול - ארבעה טפחים; ושלקטן - עשרה" (משנה, טהרות יד, ג). את השלשלת או החבל ניתן להאריך ולתקן אפילו בשבת: "קושרין דלי בפסיקיא [חגורת עור ] אבל לא בחבל. רבי יהודה מתיר כלל אמר רבי יהודה: כל קשר שאינו שלקימא אין חיבין עליו" (משנה, שבת טו, ב), וכן "חבל דלי שנפסק אין קושרין אותו אלא עונבין אותו" (תוספתא, שבת יב, טז, מהדורת ליברמן, עמ' 56). כל התיקונים והתוספות באים לידי ביטוי ציורי במדרש: "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה (משלי כ ה) משל לבאר עמוקה מליאה צונין והיו ממיה יפין, ולא היתה בריה יכולה לשתות ממנה, בא אחד וקשר חבל בחבל נימה בנימה ודלה ממנה ושתה, התחילו הכל דולים ושותים ממנה.." (בראשית רבה, צג, מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 1153).

אמנם דואגים ומתקנים את החבל, אולם החשוב בין השניים הוא הדלי, דבר המתבטא היטב בביטוי הידוע: "הלך החבל אחר הדלי40 " (תנחומא, מקץ, י). בעקבות הדלייה הרבה והשימוש הרב, החבל חקק את חוליית הבור או הבאר, כמסופר על רבי עקיבא: "והוי מתאבק בעפר רגליהם זה רבי עקיבא שבקש ללמוד תורה הלך וישב לו על באר אחת בלוד וראה חוליית הבור חקוקה אמר מי חקק את החוליא הזו. אמרו לו החבל. אמר להם ויכול הוא. אמרו לו הן מפני שהוא תדיר [עליה] ואמרו לו ולכך את תמה מים שחקו אבנים שנאמר אבנים שחקו מים (איוב יד יט). אמר וכי לבי קשה מהאבן אלך ואלמוד פרשה מן התורה. הלך לו לבית הספר והתחיל קורא בלוח הוא ובנו. למד מקרא ותרגום ומדרש הלכות ואגדות שיחין ומשלים הכל למד" (אבות דרבי נתן, יב).

א. 6. 2. אוצרות ובניינים בחצר
בתוספתא, בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי מופיעים בהקשר של בדיקת חמץ לקראת הפסח, מושגים, המתארים חלקים שונים בבית המגורים41. חלק ממושגים אלו הינם מחסנים- ובלשון חז"ל "אוצרות": "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ... חורי הבית העליונים והתחתונים היציע והדות וגג הבית וגג המגדל בית התבן בית הבקר ובית העצים ובית האוצרות אוצרות של יין אוצרות של שמן ואוצרות של תבואה אינו צריך לבדוק... " (תוספתא, פסחים א, א-ג, מהדורת ליברמן, עמ' 140).

ובירושלמי: "חורי הבית העליונים והתחתונים והיציע והחדות והעלייה וגג הבד וגג המגדל בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות אוצרות היין ואוצרות השמן ואוצרות הפירות אינן צריכין בדיקה... מרתף של יין צריך בדיקה מרתף של שמן אינו צריך בדיקה מה בין יין ומה בין שמן יין אין לו קבע שמן יש לו קבע אוצר בין של יין בין של שמן אינו צריך בדיקה... " (ירושלמי פסחים א א, כז ע"ב).

ובבבלי: " תנו רבנן: חורי בית העליונים והתחתונים, וגג היציע, וגג המגדל, ורפת בקר, ולולין, ומתבן, ואוצרות יין, ואוצרות שמן - אין צריכין בדיקה... ואוצרות יין אין צריך בדיקה? והתניא: אוצרות יין - צריך בדיקה, אוצרות שמן - אין צריך בדיקה! - הכא במאי עסקינן - במסתפק. - אי הכי שמן נמי! - שמן - יש קבע לאכילה, יין - אין קבע לשתיה" (בבלי, פסחים, ח ע"א).

כבר משמם של חלקים אלו, אוצרות - יין, שמן, עצים, ניתן ללמוד, כי ככלל נהוג היה לאחסן במסגרת פרטית את רוב מוצרי הצריכה לאדם ולבהמה: עצים, יין, שמן, תבואה, פירות ותבן (בית בקר שונה במהותו, שכן אינו מיועד לאחסון מוצרים, אלא מקום אחסון בעלי החיים- ראה פירוט בפרק "בעלי חיים").

חלקים אלו הינם מחסנים, שיכולים להיות בחצר או בבית: קרויס בספרו (1929, עמ' 399-395) מציין את כל המרכיבים הללו, וכוללם בחצר הפתוחה כמובן מאליו. ייבין (1988, עמ' 242-235), לעומתו, לא מתייחס למיקום האוצרות בחצר כמובן מאליו, ולדעתו את אוצרות הבית- אוצרות התבואה, יין ואוצרות אחרים - יש לחפש במפלס הקרקע או במפלס המתחת לרצפה.

ייבין מציין גם את המשנה, האוסרת על אדם בניית רפת, חנות של נחתום ומצבעה מתחת לחדרי האוצרות של חברו, בגלל נזקים, העלולים להיגרם למאוחסן בהם. ממשנה זו משתמע כי במקרים מסוימים עשויים להימצא רכיבים נוספים מתחת למפלס האוצרות. במקרה כזה, לדעת ייבין, האוצרות יהיו במפלס הקרקע והרכיבים האחרים מתחתיו. " לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו ולא רפת בקר באמת ביין התירו אבל לא רפת בקר... " (משנה, בבא בתרא ב, ג)

ייבין מחזק דבריו בעזרת המשנה הבאה: "הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר עליו בבית התבן ובבית הבקר ובבית העצים ובבית האוצרות הרי זה עירוב והדר שם אוסר עליו רבי יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בע"ה אינו אוסר עליו" (משנה, עירובין ח, ד)

ניתן להבין משנה זו בשתי דרכים:
1. המשנה מחזקת את הביטוי "בית" במשמעות הרחבה. בית הוא בית וחצר, שכן יייתכן כי בתי התבן, הבקר, העצים והאוצרות נמצאים בחצר, והשתמשו בהם למגורים, שכן: "בבית התבן ובבית הבקר הרי זה עירוב, והדר שם אוסר עליו".

2. בתי התבן, הבקר, העצים והאוצרות נמצאים בבית, לכן העירוב קיים לגביהם.

ייבין מציע, והצעתו תומכת בפירוש השני, כי האוצרות היו כנראה בקומה התחתונה או בקומת המרתף וכי הכניסה אליהם היתה, במרבית המקרים, דרך החצרות.

לדעתי, אין לקבוע בוודאות, על סמך מקורות אלו, כי האוצרות היו רק בחצר או רק בקומה התחתונה של הבית. יייתכן כי לפעמים האוצרות היו בחצר, ולפעמים האוצרות היו בבית עצמו. כך שנינו: "השוכר בית מחבירו... ולא יעשנו רפת בקר ולא אוצר של תבואה" (תוספתא, בבא מציעא ח, ל, מהדורת ליברמן, עמ' 110).

הערות:



1. הירשפלד, 1987, עמ' 177.
2.
'קורה', בירושלמי לדעת ר' זעירא: "ובלבד קירוי שמועיל לתנור" (נדרים ה א, לט ע"א) כלומר, התוספתא הוסיפה שאם ישנו קירוי על המחיצות, אף על פי שאין עשרה טפחים, הרי זו חזקה. וראה ליברמן (תשט"ו, עמ' 354)
3.
יש לציין כי בכתב יד עארפורט מופיע "השוכר חנות מחברו", וראה ליברמן, שם)
4.
כפי שצוין התנור היה בחצר או בבית, קיימים מקורות, שבהם מקום התנור הוא בבית: "המוכר את הבית מכר את... אבל לא את הקלת ולא את התנור" (משנה, בבא בתרא ד, ג) כלומר התנור נמצא בבית.
"לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש על גביו גובה ארבע אמות היה מעמידו בעליה צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק רבי שמעון אומר לא אמרו כל השיעורין האלו אלא שאם הזיק פטור מלשלם" (משנה, בבא בתרא ב, ב) וכן: "תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ. " (משנה, אהלות ה, א) .
5.
מבדיקת שימוש בפועל "שאל" בספרות התנאים עולה כי מדובר בהשאלת חפצים ניידים; "שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר הלווני.." (משנה, שבת כג, א), "השואל כלי מחברו.. האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה" (משנה, ביצה ה, ד), "לא היו ימים טובים... שבהן היו בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו.." (משנה, תענית ד, ח), "השואל את הפרה.." (משנה, בבא מציעא ח, ב-ג, ותוספתא בבא מציעא ח, כ, מהדורת ליברמן, עמ' 106) . החריג היחיד הוא בתוספתא בבא מציעא ח כח: "השואל פונדק לחברו ללינה אין פחות מיום אחד.. לנישואין אין פחות משלושים יום.. השואל מחברו חלוק לילך בו לבית האבל.." (תוספתא, בבא מציעא, ח כח, מהדורת ליברמן עמ' 109) ליברמן מציין (תוספתא כפשוטא, תשט"ו, עמ' 275) "שבירושלמי הובאה הברייתא לעניין שכירות ובברייתא לעניין שאלה" כך שנראה לי שלמרות חריג זה ניתן להניח כי השימוש בפועל "שאל" בהקשר שאילה מתייחס ללקיחה פיזית ולא רק לאפשרות שימוש.
6.
וכן בין הנודר הנאה מחברו "... המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ורחים ותנור אבל משאיל לו חלוק וטבעת וטלית ונזמים וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור: (משנה, נדרים ד, א) .
7.
טהרות, ה א, ה ז (בבירור כלי חרס, שכן על מנת לטהרו, יש לחלקו לשלוש ולגרוד את טפילתו) -תנור חרס, טהרות ה, יא -תנורי אבן ומתכת "תנור של אבן ושל מתכת טהור.."
8.
".. ומביא תנור של חרש..." (תוספתא, כלים, בבא קמא ד, טו, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 573), "תנור של מתכות..." (תוספתא, כלים, בבא קמא ד, יח, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 574) .
9.
מוזכר במקורות, כי התנור נעשה בבית האומן. "תנור שהוסק.... או שהסק בבית האומן - טמא. מעשה שנפלה דלקה בתנורי כפר סגנה, ובא מעשה ליבנה, וטמאן רבן גמליאל" (משנה, כלים ה, ד) וכן: "תנור שבא מחותך מבית האמן..." (משנה, כלים ה, ט) . לעומת זאת, סביר להניח כי לא תמיד התנורים נוצרו בבית האמן. ברור לחלוטין, שבמקרה תנורי הפסחים, הכוונה היתה לתנורים שנבנו על ידי הדיירים עצמם - "אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו..." (משנה, תענית ג, ח) . חיזוק לכך כי תנורי פסחים נעשו על ידי הדיירים עצמם, ניתן למצוא בכתוב בתוספתא בהקשר לסיבות לעיבור שנה. "אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה צריכה מעברין אותה... ומפני התנורים... אבל אין מעברין אותה לא מפני הצינה ולא מפני השלגים ולא מפני הגליות שעלו וכולן עושין אותן סעד לשנה ואם עיברוה הרי זו מעוברת" (תוספתא, סנהדרין ב, יב, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 417) . עצם העובדה, כי מתחשבים בתנורי הפסחים, מעידה על כך שזהו דבר החשוב לכולם, וכי כנראה כל אחד דאג לתנורים אלו לבדו.
10. דרך נוספת ליצירת תנור שאינו מקבל טומאה מובאת בתוספתא: " רבן שמעון בן גמליאל אומר הרוצה לעשות לו תנור בטהרה מביא תנור של סדקים ומביא תנור של חרש ומלבישו מבחוץ ונותן חול או צרורות בגתים ואף על פי שעושה טפלה לחיצון טהור" (תוספתא, כלים, בבא קמא ד, טו, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 573)
11.
בעבודה זו התייחסתי לחלקי התנור העיקריים. חלקים נוספים המופיעים הם: מוסף התנור, טירת התנור, אולם הופעתם אינה רבה לכן העדפתי במכיוון להתייחס לעיקר. הרחבה לגבי חלקים אלו ראה: קרויס, 1929, עמ' 140-139, ברנד תשי"ג, עמ' תקנב-תקנג וכן סטטמן, תשנב, עמ' 80-75) .
12.
'פה' במובן פתח מופיע במקומות נוספים: "המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב.." (משנה, עדויות ב, ה ומקבילתה בתוספתא: עדויות א ח, וכן "מה עדשה זו אין לה פה.." (בראשית רבה, סט, יט, מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 798) . במילון בן יהודה מופיע 'פה' במשמעות "פתח בגוף דומם". בין הדוגמאות הנמנות: "פי הנר" (משנה, שבת ב, ד), "פי הבאר" (משנה, אבות ה, ו) וראה שם, (בן יהודה, תש"ח, עמ' 4833) .
13.
התנור למעשה הינו גליל ללא בסיסים, ורק משהתנור מונח על הארץ נוצר כעין בסיס לתנור. דבר זה ברור היטב בהלכה בתוספתא, כלים, בבא קמא ו, יד, מהדורת צורקמנדל, עמ' 576) .
14.
ניתן להיעזר גם בדברי הרמב"ם, מדבריו עולה כי הכולייא היא בעצם קרקעיתו של התנור. "מרחיקין את התנור מן הכותל שלשה טפחים מקרקעיתו שהן ארבעה משפתו כדי שלא יחם הכותל " (רמב"ם, הלכות שכנים ט, ד) .
15.
ממקור זה ניתן להניח כי רוחב פי התנור הוא לפחות כגודל הכתפיים של החבית.
16.
בן יהודה מפרש במילונו: "עין- כינוי דברים שונים שדומים לעין - עין של תנור של כירה.. נקב להכניס בו רוח או להוציא העשן". וכן "טבעת בצורת עין " - "העיין שבמצעד והעיין שבמחרישה.." (תוספתא, כלים, בבא בתרא א, ז, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 591. סביר להניח כי הכוונה לפתחים קטנים יחסית. (בן יהודה, עמ' 4446) .
17.
וראה בהמשך, הממצא הארכיאולוגי והעדות האתנוארכיאולוגית.
18.
ניתן למצוא מגוון רב של חומרי הסקה, קש, גבבה, גפת, עצים, קליפות עצים ואפילו קורות שנשברו. "אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב.." משנה, ביצה ד, ג) וראה בפירוט קרויס, 1929, עמ' 128-129) . יייתכן שמלאכת הסקת התנור היתה מלאכת גברים והלישה והאפייה היתה מלאכת הנשים : "ר' אליעזר אומר יוצא בם ובמעשר שני ומה ת"ל לחם עוני אלא מה לחמו של עני כל ימות השנה אשתו לשה והוא מסיק בתנור אף כאן היא לשה והוא מסיק בתנור..." יייתכן כי התמונה המופיעה בירמיהו ז, יח: "הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק.." (מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא, פרשה י), שבה מלאכת איסוף חומרי הבעירה נעשית על ידי הילדים, הבערת האש על ידי הגברים והלישה והאפייה על ידי הנשים ממשיכה גם לתקופת המשנה והתלמוד. כך סובר גם ספראי (ספראי ש', תשמ"ג עמ' 64), וראה גם בהמשך בעדות האתנוארכיאולוגית.
19.
יש לשים לב שרוב מקורות האפייה, שבהם מדובר על אפייה ביתית, עוסקים ומתייחסים לעבודה זו בעיקר כאל עבודת נשים - ראה הערה קודמת וכן בפרק הדן בטחינה כעבודת נשים.
20.
וכן בספרא שמיני, ח, י, מהדורת וייס.
21.
מעניין לציין כי בתלמוד הבבלי וברמב"ם (המאוחר יותר, וסביר להניח כי מתבסס על התלמוד) מודגש כי: "דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: תנור של מקדש של מתכת היה" (בבלי, זבחים, צה ע"ב) וברמב"ם "תנור של מקדש של מתכת היה" (הלכות מעשה הקרבנות יב, כג) .
22.
התוספתא מציינת שלוש אבנים. ייייתכן כי הכוונה למספר מינימלי. לגבי עשיית תנור ממספר גדול יותר של אבנים, ראה הרמב"ם: "אבנים שחיברן זו לזו ועשאן תנור אם עשה לו טפילה מבפנים ומבחוץ הרי זה כתנור לכל דבר ומתטמא מאוירו, ואם טפלו מבחוץ בלבד מתטמא במגע ולא באויר, חיבר אבנים לתנור ולא חיברן זו לזו מתטמאות עם התנור... (רמב"ם הלכות כלים טו יא) . ברנד מניח "כמו כן היה התנור מאבן. יש להניח שהכוונה לתנור בנוי מאבנים ועפר כמו שנוהגים הערבים לבנות.." (תשי"ג, עמ' תקמו) .
23.
לגבי הכירה ישנו מקור המזכיר במפורש את יצירת הכירה על ידי האדם שמשתמש בה ולא יצירתה בבית האומן: "ועמדה זקנה אחת ועשתה לה כירים, והעלתה אותן לראש גג ליבשן.." (אגדת בראשית מד, ג, מהדורת באבער, עמ ' 88) .
24.
ובהערת שוליים מספר 3 קרויס מוסיף "כי על זה יורה השורש כור, והשווה כור שהוא התנור להתכת כסף וזהב, והשווה טירה מלשון טור, וכן מדורה מלשון דור" (קרויס, 1929, עמ' 146)
25.
יש להבדיל בין "פטפוטי הכירה" לבין "פטפוטים בארץ", "העושה שלושה פטפוטים בארץ" (משנה, כלים ו, א), סביר להניח משמם הדומה כי צורתם דומה, אולם בפירוש הינם שונים, שכן אלו צמודים לכירה ומהווים חלק ממנה, לעומת פטפוטים בארץ, הנעשים ללא כל קשר לכירה. חשובים בהקשר לכך דבריו של ברנד ": "אולם הם (הפטפוטים) יכולים לשמש את הקדירה גם בלי הכירה, כמו המסמרות והיתדות שאתם הם מצטרפים" (תשיג, עמ' רלב)
26.
"בניין שסביב הכירה שלא יצא החום ושל תנור מקרי טירה והכל אחד.." (פירוש הר"ש למשנה, כלים ה, ג) .
27.
"אי ככירה דמו-אפילו באויר נמי ליטמו", - אם ככירה הם נחשבים אף אם נטמאה הכירה מאוירה גם כן יטמאו. "אי לאו ככירה דמו, ורבנן הוא דגזרו בהו - אי גזרו בהו- אפילו באויר נמי ליטמו!" - ואם אינם נחשבים ככירה אף במגע גם כן אל יטמאו ! "לעולם לא ככירה דמו, ורבנן הוא דגזרו בהו- אי גזרו בהו - אפילו באויר נמי ליטמו" - לעולם יש לומר שאינם נחשבים ככירה וחכמים הם שגזרו בהם.
28.
מקורות חז"ל העוסקים בריחיים מעלים תמונה מרתקת של חיי היום יום. חלק נכבד ממקורות אלו עוסק באישה, בעבודתה, בזכויותיה ובחובותיה לבעלה. מקורות נוספים, בעיקר אלו הדנים בדיני נזיקין, נותנים כמקור המסיח לפי תומו מידע רב על: מיקום הריחיים, העמדתם, פעולות שנעשו בהם כגון דיקורם/ חירוצם של הריחיים, סוגי ריחיים.
29.
במהדורת תיאודור-אלבק מצוין כי בשלוש נוסחאות מופיע ר' הושעיה ובגרסה נוספת כ"י אוקספורד קובץ 147 מופיע ר' עקיבא.
30.
"ושל חמור שלוש מן האיצטרובלא - פירש רבינו חננאל דבשל חמור ליכא טיריא דאין חמור טוחן בה אלא חמור קורא לבנין העצים הנושאים את הריחים כמו שמצינו דעצים הנושאים נקראים חמור כמו העץ שהמטה מוטלת עליו כדתנן (כלים פי"ח מ"ג) נקליטי המטה וחמור טהורים וכן העץ הסובל שידה תיבה ומגדל נקרא חמור דתנן חמור שתחת המלבן וספסלים שתחת הרגלים טהור וכן עץ שהנפח סומך עליו נקרא חמור דתנן (שם פי"ד מ"ג) חמור של נפחים טמאים וכן הריחים הבנין עשוי כמין כסא ועליה ריחים וזהו איצטרובל" (תוספות לבבלי, בבא בתרא כ ע"ב)
31.
מקויים גם בכתב יד קאופמן וכתב יד פארמה.
32.
"בהסתמך על כל הראשונים שמביאים את התוספתא וכ"ה במקבילה בטהרות, וצריך להיות 'שהן עוקרין' " (ליברמן, 1980, עמ' 132, הערה 14)
33.
משנה זו מציגה מצב בו הטחינה בריחיים היא במפורש בבית.
34.
בורות אלו הספיקו לרוב לכל השנה, כפי שמצוין בירושלמי: "מה בין בור הרבים ובין בור היחיד?... בור הרבים מימיו מצויין לכלות בור היחיד אין מימיו מצויין לכלות" (ירושלמי, עירובין ב ד, כ ע"ב)
35.
יפה במיוחד תיאור כינוס וריכוז המים במדרש הלכה לספר דברים: " 'יערף כמטר לקחי', רבי דוסתי בן יהודה אומר אם כנסת דברי תורה כדרך שכונסים המים בבור לסוף שאתה זוכה ורואה את משנתך שנאמר שתה מים מבורך' (משלי ה טו) ואם כנסת דברי תורה כדרך שכונסים מטר בבורות שיחים ומערות לסוף שאתה מנזל משקה אחרים שנאמר 'ונוזלים מתוך בארך' (משלי ה טו) ואומר 'יפוצו מעיינותיך חוצה' (משלי ה טז) . (ספרי דברים שו, האזינו, לב, עמ' 338)
36.
המפרשים בעבר נחלקו בפירושם למלה "חוליה". קרויס (קרויס, 1929, עמ' 102) מסכם ואומר כי ישנם שלושה פירושים למילה חוליא: חוליא הוא העפר שחופרים מן הבור ונגזר כנראה מלשון חול של המקרא והשפות השמיות האחרות (הצעה זאת בעקבות רש"י בפירושו לבבלי, ברכות ג, ע"ב), ב: עפר שעל פי הבאר. ג: חוליא הינו הנביעה או מקור המים - כך מפרשים התוספות. לדעת קרויס שני הפירושים הראשונים עולים בקנה אחד, שכן לדעתו את העפר שמוציאים מהבור שופכים סביבות הבור ומשטחים אותו לעשות מחיצה לבור - וזוהי החוליה לדעתו. יש לציין שבהערה 2 עמ' 102 מוסבר: " כל הביאורים הללו למילה חוליא - דחוקים. וכבר עמד ר' י"מ פינס ז"ל על פירושה הנכון של חולית הבאר או הבור, שאינה אלא אבן עגולה וחלולה באמצעה הנתונה על פי הבאר... וכנהוג גם עכשיו בבארות א"י. והבור כידוע אינו מתמלא מים על ידי הגשמים שנופלים לתוכו דרך החוליה אלא בעיקר על ידי מי גשמים שממשיכים לתוכו בצינורות ותעלות ממקום אחר".
37. ראה משנה, בבא קמא ה, ו.
38.
במשנה מופיעים באותו הקטע שני הביטויים. ניתן במפורש להבחין בין הורדת הדלי - שלשולו שכן שלשול זה הוא "בדרך ירידתו" ולפי הכלל "כל שבדרך ירידתו גולה " ולכן "היה משלשל בחבית... הרי זה גולה", לעומת "היה דולה בחבית... הרי זה אינו גולה". מכאן שהורדת הדלי היא שלשולו והעלאת הדלי היא דלייתו. " אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה... היה משלשל בחבית ונפלה עליו והרגתו היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה גולה אבל אם... היה דולה בחבית ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו... זה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה ושלא בדרך ירידתו אינו גולה..." (משנה, מכות ב, א) .
39.
"נפל דליו בתוך בארו של עם הארץ הרי זה טמא וטהור בעלייתו.." (תוספתא, טהרות ט, יב, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 670)
40.
"ומה אחיכם הראשון שלא גנב ולא צער אתכם אמרתם לאביו טרף טרף, זה שגנב וצער אתכם צאו אמרו לאביו טרף טרף הלך החבל אחר הדלי" (תנחומא, מקץ י, מהדורת ורשא)
41.
לעתים מוזכר אוצר פרטי, שברור כי הוא נפרד לחלוטין מהחצר ומהבית: "קבר שפינהו מותר בהנאה, אבל
לא יעשנו בית התבן, בית הבקר, בית העצים, ובית האוצרות" (מסכתות קטנות, מסכת שמחות יג, ט) .