וכשרצו להעבירם ממקום למקום היו עוקרים אותם ואז יכולים להעבירם. חלקה הראשון של הברייתא ניתן להתפרש, לדעת ליברמן, בזה שנניח שמחמת ההספק הקטן של הטחינה בריחיים אלו, היו מניחים וטוחנים בהרבה ריחיים סמוכים זה לזה. (ליברמן 1980, עמ' 132).
תוספתא כלים, בבא מציעא ב, יד דנה בכלי מתכת, שעשויים לקבל טומאה, מוזכר שם: "מסמר שעקמו לו להיות פותח ונועל טמא, התקינו לשמירה טהור... נתנו בחרמש שלא ישמט המשיט טמא ורבן שמעון בן גמליאל מטהר. נתנו בריחיים של יד או בריחיים של חמור טמא" (מהדורת צוקרמנדל, עמ' 580). מתוספתא זו עולה, כי כל חלק בעל שימוש פונקציונלי, שהכלי לא מתקיים בלעדיו, עלול להיטמא. מכאן שמסמר של ריחיים של יד, או מסמר של ריחיים של חמור, הוא חלק בריחיים בעל תפקיד פונקציונלי.
ריחיים של חמור
בתחילת הדיון הוזכר חמור של ריחיים, שהוא כפי הנראה מתקן העצים עליו מורכבים הריחיים. בהקשר של ריחיים של חמור הוזכר האיצטרובל (או איצטרוביל), שהובהר שהוא חלק קבוע של הריחיים, והקלת שהיא, כנראה, החלק הנייד. הקלת היתה מונחת על האיצטרובל, ומשני צידי הקלת היו בליטות מרובעות לתפיסת מסגרת העץ, שאליה רתמו את הבהמה או האדם. לבליטות אלו הוכנסו מוטות אופקיים, שאליהם חוברה מסגרת העץ. המסגרת חוזקה על ידי מסמר או חתיכות צינור ממתכת, שעבר דרך הנקבים הקטנים בצידי הבליטות (האוזניים). תיאור זה יעזור לנו להבין את התוספתא: "צנורות התופסות את הריחיים מלמעלה הרי אלו טהורות שאינן עשויות אלא לחזוק הסידור" (תוספתא, כלים, בבא מציעא ב, טו, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 580). צנורות אלו לא מקבלים טומאה, מכיוון שהם עשויים רק "לחיזוק הסידור", כלומר, אין בהעדרם למנוע את השימוש בריחיים, תפקידם הוא רק לחיזוק כדי שהמסגרת לא תתפרק. לעומת "צנורות" אלו נמצא בריחיים "מסמר" שהיעדרו עלול לגרום לפירוק הריחיים ולמנוע את השימוש בהם. מסמר זה מקבל טומאה. "מסמר שעקמו לו להיות... . נתנו בריחיים של יד או בריחיים של חמור טמא" (תוספתא, כלים, בבא מציעא ב, יד, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 580). מסמר זה הוא החלק המחבר את הקלת לאיצטרובל (ראה איור 56, עמ' 165)
מיהו הטוחן בריחיים של חמור?
שמם של הריחיים הוא "ריחיים של חמור", אולם לא מצאתי במקורות כל תיאור הקושר את החמור לריחיים אלו, למעט אולי מקור אחד, המספר על "חמורים הללו של טוחנין". יייתכן כי הכוונה לחמורים, שהיו טוחנים בריחיים של חמור, שכן המקור מספר לנו: "פראמא (מגן) נתונה לפני עיניהם של מזיקין כחמורים הללו של טוחנין ובשעה שעוונותיו של אדם גורמין לו, הכיסוי מתגלה, ומביט לאדם..." (תהילים, שוחר טוב יז, ח, עמ' 10).
התלמוד הירושלמי, תוך כדי דיון על סוסים, מביא את דברי ר' אחא בשם ר' תנחום: "לכשיזקין הוא כודנו בריחיים" (ירושלמי, פסחים ד ג, לא ע"א) הביטוי "כודנו" מיוחד בדברי חז"ל לעבודה בריחיים. התלמוד הירושלמי, בדיון על כיבוד אב ואם, מביא לנו מעשה על אדם מכודן לריחיים. "יש שהוא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנום ויש שהוא כודנו בריחים ויורש גן עדן: כיצד מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם? חד בר נש הוה מייכיל לאבוי תרנגולין פטימיי. חד זמן א"ל אבוי ברי מנן לך. א"ל סבא סבא אכול ואדיש דכלביא אכלין ומדשין. נמצא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם: כיצד כודנו לריחיים ויורש גן עדן? חד בר נש הוה איטחין בריחייא אתת צמות לטחונייא. א"ל אבא עול טחון תחתי. אין מטת מבזייא טב לי אנא ולא את. אין מטת מילקי טב לי אנא ולא את. נמצא כודנו בריחיים ויורש גן עדן" (ירושלמי, פאה א א, טו ע"ג). ובתרגום: ברנש אחד היה מאכיל את אביו תרנגולות מפוטמות, יום אחד אביו שאלו: אלה מניין לך? הבן ענה: סבא, סבא שתוק והיה אדיש, שהכלבים אוכלים ואדישים - כך נמצא אותו אדם מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנום. לעומתו ברנש אחד היה טוחן בריחיים. באה פקודה מהמלכות לשלוח אדם למלכות, זה שהיה מכודן לריחיים יכול היה לשלוח את אביו אולם במקום זאת הוא כדן את אביו לריחיים והלך במקומו למלכות- כך נמצא כודנו לריחיים ויורש גן עדן.) מעשה זה מציג בפנינו בצורה ברורה ביותר, כי לעתים בני אדם היו רתומים -"מכודנים" לריחיים. אמנם לא כתוב כאן במפורש ריחיים לטחינת קמח, אולם סביר להניח, כי מדובר בריחיים לטחינת קמח. פעולה זו של עבודה וסיבוב בלתי פוסק סביב לריחיים נחשבה כקשה במיוחד, ומה שיותר אפיין אותה היא העובדה שהיתה זו עבודה "ללא סוף". תמונה זו ניתן לראות בדבריו של ר' הונא: "ויהי האדם לנפש חיה - ר' יהודה אמר: מלמד שעשה לו עוקץ כחיה וחזר ולקחו ממנו, מפני כבודו. ר' הונא אמר: עשאו עבד מכודן בפני עצמו, דאי לא לעי לא נגס, הוא דעתה דר' חנינא, דאמר: (איכה א', י"ד) נתנני ה' בידי לא אוכל קום"- לעי בלילה וביממה לא מטי" (בראשית רבה יד י, מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 134). חז"ל מתמודדים בקטע זה עם השאלה מדוע כתוב "
לנפש חיה". ר' יהודה משער שה' יצר לאדם עוקץ כמו לחיה ולקחו ממנו, ר' הונא אומר שה' למעשה יצר את האדם מכודן לעצמו (לאדם), שכל מהות חייו של האדם היא כל הזמן כמו העבד המכודן, המסתובב ללא הפסקה. כך כל מהות חיי האדם היא דאגה כל הזמן להחיות את נפשו, שכן "אם לא לעי (עמל) לא נגס (אוכל) ". רעיון זה דומה, לפי חז"ל, לדבריו של ר' חנינא על הפסוק "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" - לעי (יגע) בלילה וביממא (וביום) לא מטי (מגיע לסיפוק צרכיו). למעשה, תיאור המצייר בצורה טראגית את חיי האדם כעמל ללא סוף.
מעניין לציין עד כמה השתרשה מלה זו בספרות העברית ובמדרשים, במדרש "פסיקתא דרב כהנא", שנערך במאות ששית-שביעית, מתוארות השפחות המצריות: "אפילו שפחות המכודנות לריחיים..." (פסיקתא דרב כהנא, מהדורת מנדלבוים, עמ' 129). ברור שבמצרים לא עבדו בריחיים בעלות תנועה סיבובית, אולם לעורך המדרש בן המאה השישית ברור היה שהטחינה נעשית על ידי "כידון" לריחיים. יייתכן כי במקרה זה עורך המדרש מביא מסורת מוקדמת, אבל בכל מקרה ברור כי הטחינה במצרים היתה בריחים של יד, ויייתכן כי בשימוש במלה 'כודן', כותב המדרש, לא התכיוון לטחינה בצורה סיבובית אלא שהמילה "כודן" הפכה להיות שם נרדף ל"קשור"/ חייב להיות אצל.
הטחינה כמלאכת נשים
"אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת, ואופה ומכבסת, מבשלת ומניקה את בנה. מצעת לו את המיטה, ועושה בצמר. הכניסה לו שפחה אחת - לא טוחנת, ולא אופה, ולא מכבסת... " (משנה, כתובות ה, ה). משנה זו מדברת על חובות האשה כלפי בעלה. חובתה הראשונה היא לטחון. רשימה זו מסודרת לפי קושי יורד של מלאכות האשה ובראשונה מופיעה הטחינה, שהיתה, כנראה, אחת המלאכות הקשות ביותר שעל האשה לבצע. התלמוד הבבלי לאותה משנה תוהה ושואל: "טוחנת סלקא דעתך? (עולה על דעתך) אלא אימא (אמור) : מטחנת. ואיבעית אימא: בריחיא דידא (כלומר, האישה דואגת להביא את החיטים ודואגת לטחינתן, ואם תרצה אמור בריחיים של יד, שהיא עצמה טוחנת)" (בבלי, כתובות, נט ע"ב). יייתכן כי ניתן לומר שחל שינוי מסויים. משנתנו מייצגת תקופה בה ברור לכל כי, זוהי מלאכת הנשים, שנעשית פיזית על ידי האשה, או שפחתה. לעומת זאת בתלמוד הבבלי, המאוחר יותר, לא נראה הגיוני בעיני החכמים שאשה תטחן, יייתכן בגלל שבתקופתם ואזורם נפוץ היה מכשיר טחינה גדול יותר (טחינה במים או בריחיים של חמור), ויייתכן כי שינוי זה נובע מהמקום השונה בין א"י לבבל.
כשם שראינו במשנה קודמת, ישנן משניות נוספות שבדרך אגב מציגות לפנינו תמונה יומיומית של נשים טוחנות (כנראה בריחיים של יד). כך מופיעה המשנה: "אשת חבר שהניחה לאשת עם הארץ טוחנת בתוך ביתה, פסקה הריחיים הבית טמא. לא פסקה הריחיים - אין טמא אלא עד מקום שהיא יכולה לפשוט את ידה ולגע. היו שתיים, בין כך ובין כך הבית
33 טמא, שאחת טוחנת ואחת ממשמשת; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידן ולגע" (משנה, טהרות ז, ד). משנה זו מציירת מצב בו אשת חבר, הנזהרת בטומאה ובטהרה, הרשתה לאשת עם הארץ, שאינה מקפידה על טומאה וטהרה, לטחון בביתה - כל עוד אשת עם הארץ טוחנת ביתה של אשת החבר טהור מלבד המקום אליו יכולה להגיע אשת עם הארץ. בזמן שיש שתי נשים של עם הארץ בביתה של אשת החבר הרי ביתה טמא, לדעת רבי מאיר, שכן "אחת טוחנת והשניה ממשמשת". הנקודה החשובה לדיוננו היא שמתואר כאן מצב רגיל בו הנשים הן אלו שטוחנות. לעתים אשה עשויה לשאול מחברתה כלי "מטבח" כלשהו. כזה הוא המצב במשנה הבאה: "משאלת אישה לחברתה החשודה על השביעית: נפה וכברה וריחיים ותנור; אבל לא תבור ולא תטחן עימה... " (משנה, שביעית ה, ט). ממשנה זו אפשר ללמוד כי האשה היא זו שאחראית על הריחיים וכי הריחיים ניידים - ניתנים להשאלה. ריחיים עלולים לגרום לריב משפחתי ואפילו להוות עילה לגירושין... כשהגבר: "הדירה (הכריחה) שלא להשאיל נפה וכברה רחיים ותנור יוציא ויתן כתובה (יגרשה וישלם לה את דמי הכתובה), מפני שמשיאה שם רע בשכינותיה" (תוספתא, כתובות, ז ד, מהדורת ליברמן, עמ' 79), ולעומתו האשה: "וכן היא שנדרה שלא להשאיל נפה וכברה ריחיים ותנור תצא שלא בכתובתה (תגורש ללא קבלת דמי הכתובה), מפני שמשיאתו שם רע בשכונתו.." (תוספתא, כתובות ז ד, מהדורת ליברמן, עמ' 79).
אם אנו עוסקים בדיני נשים, אי אפשר להתנתק מהתוספתא, המדברת על התוצאות הישירות מהטחינה: "אמר ר' אלעזר בר' צדוק כשהיו בית דין בודקין (בגרות) ביבנה כיוון שמוציאין בעליון אין משגיחין על התחתון. ר' שמעון אומר בנות כרכין התחתון בא תחילה מפני המרחצאות, בנות כפרים העליון בא תחילה מפני שטוחנות בריחיים ונושאות כדין על גיסיהן" (תוספתא, נידה ו, ט-י, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 648-647).
אין כל אפשרות קיום ליישוב ללא מקורות מים. רוב היישובים לא היו קשורים למעיינות ומאגרי מים קבועים, כך שלמעשה ברוב הבתים והחצרות היה בור או בורות מים
34, שסיפקו את צרכי דיירי החצר (מלבד בורות אלו, שהיו בבעלות פרטית, היו בורות מים ברשות עירונית - "בני העיר" ורשות לאומית - "עולי בבל" (וראה בפירוט: ספראי, 1995, עמ' 236-203).
הבור יכול להימצא בבית: "המוכר את הבית... לא את הבור ולא את הדות, אף על פי שכתב לו 'עומקא ורומא', וצריך ליקח לו דרך [על המוכר לשלם עבור הדרך לבור ולדות ]; דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים אינו צריך ליקח לו דרך..." (משנה, בבא בתרא ד, ב) אולם הימצאות בור בבית אינה המצב השגרתי, שכן אם כך היה, הרי שבמכירת הבית היה נמכר גם הבור, לעתים כתוצאה ממכירה זו ישנו מצב בו: "מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו, נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין... " (משנה, בבא בתרא ה, ה). יייתכן שהכוונה לבור שעל ידי מכירה נפרד מהבית, ויייתכן כי הכוונה לבור, שהכניסה היחידה אליו היא דרך הבית. אולם לרוב הבורות היו בחצר והיו בורות של שותפים, דבר העולה בבירור מההלכות: " המוכר את החצר, מכר... בורות, שיחין ומערות..." (משנה, בבא בתרא ד, ד), "בור שלשני שותפים, עבר עליו הראשון ולא כסהו, השני ולא כסהו- השני חיב... " (משנה, בבא קמא ה, ו). לעתים הבור ממוקם בין שתי חצרות: "בור שבין שתי חצרות... " (משנה, עירובין ח, ו).
מבנה הבור
הבור אינו מקור מים עצמאי, אלא תלוי בכמות המים הנכנסת אליו. "לבור הזה שאינו יכול להוציא מים יותר ממה שהוא מכניס" (אבות דרבי נתן, יג, עמ' 32) תפקיד הבור ברור: "מכר בור - מכר מימיו" (משנה, בבא בתרא ה, ג). לרוב צורת הבור היא כבקבוק - בעל פתח צר למניעת התאדות, נפילה ובזבוז שטח. את המים לבורות כונסים
35 ומנקזים מהחצר, מהגגות ומכל שטח, שעומד לרשות השותפים. "במים הבאים דרך חצרו לבור... " (בבלי, בבא בתרא, עט ע"ב).
בפתח הבור מונחת אבן החוליה
36. חוליית הבור מוזכרת מספר פעמים במקורות: "תנו רבנן: מפקחים פיקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין. הא כיצד?... . ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליא ומעלהו. והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית הדין אף על גב דמתקן דרגא.." (בבלי, יומא, פד ע"ב). מברייתא זו ניתן ללמוד על חוליית הבור כי:
א. ניתן לעקרה.
ב. גודל החוליה הוא כזה שילד צעיר יכול ליפול דרכה, אולם מבוגר לא יכול לעבור דרכה.
גובה החוליה הרצוי מוזכר בתוספתא: "חפר כראוי וכסה כראוי עשה לו חוליא גבוהה עשרה טפחים " (תוספתא, בבא קמא ו, ו, מהדורת ליברמן, עמ' 22).
החוליה מונחת מעל לפתח הבור, אולם כפי שניתן לראות היטב בבבלי, ברכות ג, ע"ב, אספקת המים לבור אינה דרכה אלא מהתעלות (אמות המים), שניקוזן הוא מתחת לחוליה. "כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד... נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו... " (בבלי, ברכות, ג ע"ב).
הימצאות הבור בחצר (ובעצם בכל מקום בו הבור נמצא) עלולה לגרום נזקים
37, לכן הבור נחשב כאחד מארבעת אבות נזיקין. בשל כך, בין שאר החובות, על בעל או בעלי הבור מוטלת היתה החובה לסגור את הבור, הנגו לכסות את הבור בבמכסה/ אבן גולל מכסה זה נכלל על ידי חז"ל בהגדרה של "כיסויי קרקעות": "כל כסוי כלים שיש להם בית אחיזה ניטלים בשבת אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בכסוי קרקע אבל בכסוי כלים בין כך ובין כך ניטלים בשבת" (משנה, שבת יז, ח).
המים מחלחלים מבור שאינו מטויח. בור כזה נקרא בפי ירמיהו הנביא "בארות (קרי: בורות) נשברים אשר לא יכילו המים" (ירמיהו ב יג). לעומת זאת בור שקירותיו טויחו אינו מאבד אף טיפה, וכשרצה רבי יוחנן בן זכאי לתאר אחד מתלמידיו, שזוכר כל דבר ואינו מאבד דבר, ציין: "רבי אליעזר בן הורקנוס - בור סיד שאינו מאבד טיפה" (משנה, אבות ב, ח).
שאיבת מים מהבור
אליעזר בן יהודה מפרש במלונו: "דלה: שלשל את הדלי אל הבור ושאב מים והעלהו". פליקס (1990, עמ' 301-298) חולק, בצדק, על הגדרה זו ומציין, כי על פי המשנה ישנן שתי פעולות נפרדות: "היה משלשל בחבית" ו"היה דולה בחבית"; "משלשל" הוא דרך ירידתו ואילו "דולה" הוא דרך עלייתו
38.
הכלי העיקרי המשמש לדלייה הוא דלי (מוזכרים גם חבית, קיטון ועוד) "שלשל דלי למלאות ונפסק החבל מידו אם עד שלא הגיע למים... " (תוספתא, פרה ה, ה, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 634). הדלי הפשוט היה עשוי חרס והיה מחובר לחבל. טלטול בלתי זהיר של החבל עלול היה לגרום לשבירת הדלי, כמסופר: "תרנגולין... היו מחטחטין בחבלו של דלי נפל ונשבר משלם..." (תוספתא, בבא קמא ב, א מהדורת ליברמן, עמ' 5). השתמשו גם בדליים ממתכת, כמצוין: "כלי מתכות כמה הוא שיעורן? הדלי - כדי למלאת בו.." (משנה, טהרות יד, א), וכן בתוספתא, טהרות, בהלכה הדנה בדלי שנטהר על ידי מים
39. חרס אינו נטהר על ידי מים, ומכאן שלא מדובר בכלי חרס, אלא כנראה מדובר בכלי מתכת, הנטהר על ידי מים. ובדרך משל, באגדה מסופר על בת מלך, שהיתה שואבת ב"דלי של זהב", לעומת בת העם, שהיתה שואבת בכלי של חרס. ".. לבת עניים שהלכה למלאות מים מן הבור ונפסק דלי של חרס ונפל לתוך הבור, והיתה בת עניים בוכה ומצווחת, באתה בת המלך למלאות מים מן הבור, ונפסק דלי של זהב ונפל לתוך הבור, היתה בת עניים שמחה ומרקדת, אמרו לה, עד עכשיו את בוכה ומצווחת ועכשיו את שמחה ומרקדת, אמרה לה, מי שמעלה דלי של זהב הוא מעלה דלי של חרס (אליהו רבה, כח, מהדורת איש שלום).
לעתים הדליים נעשו מדלעת, שחסרונה הוא היותה קלה מאוד ולמעשה צפה על פני המים. כדי למנוע ציפה זו נהגו לשים אבן בתוך הדלעת ולהצמידה. זהו הרקע להלכה: "האבן שבקרויה, אם ממלאין בה ואינה נופלת, ממלאין בה; ואם לאו, אין ממלאין בה... " (משנה, שבת יז, ו).
הדלי, מכל חומר שלא יהיה עשוי, חשוב ביותר, ומסמל את הבור או הבאר. למעשה מסירת הדלי מהווה את ההוכחה למכירת הבור: "רבי יוחנן בשם רבי ינאי המוכר בור לחבירו כיוון שמסר לו דלייו קנה... " (ירושלמי, בבא בתרא ג א, יג ע"ד וכן: ירושלמי, קידושין א ד, ס ע"ב) כמו כן הדלי משמש הוכחה להעברת אחריות לגבי הבור, בהקשר לדיני נזיקין: "עבר עליו הראשון ולא כסהו. וראשון מאימת מיפטר?... חד אמר: משמניחו משתמש, וחד אמר: משימסור לו דליו. כתנאי: המדלה מים מן הבור, ובא חבירו ואמר לו הנח לי ואני אדלה מים, כיון שהניחו משתמש - פטור; ... אמר רבי אלעזר: המוכר בור לחבירו, כיון שמסר לו דליו - קנה..." (בבלי, בבא קמא, נא ע"ב). את הדלי היו קושרים לחבל הנקרא "חבל דלי" והיו משלשלין את הדלי לא רק כדי למלאת בו מים, אלא גם כדי לבדוק אם יש מים בבור (תוספתא, מכשירין ב, טו, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 675).
לעתים השתמשו בשלשלת שהיתה מברזל. במשנה, בהקשר לכלי מתכת, נאמר: "שלשלת דלי גדול - ארבעה טפחים; ושלקטן - עשרה" (משנה, טהרות יד, ג). את השלשלת או החבל ניתן להאריך ולתקן אפילו בשבת: "קושרין דלי בפסיקיא [חגורת עור ] אבל לא בחבל. רבי יהודה מתיר כלל אמר רבי יהודה: כל קשר שאינו שלקימא אין חיבין עליו" (משנה, שבת טו, ב), וכן "חבל דלי שנפסק אין קושרין אותו אלא עונבין אותו" (תוספתא, שבת יב, טז, מהדורת ליברמן, עמ' 56). כל התיקונים והתוספות באים לידי ביטוי ציורי במדרש: "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה (משלי כ ה) משל לבאר עמוקה מליאה צונין והיו ממיה יפין, ולא היתה בריה יכולה לשתות ממנה, בא אחד וקשר חבל בחבל נימה בנימה ודלה ממנה ושתה, התחילו הכל דולים ושותים ממנה.." (בראשית רבה, צג, מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 1153).
אמנם דואגים ומתקנים את החבל, אולם החשוב בין השניים הוא הדלי, דבר המתבטא היטב בביטוי הידוע: "הלך החבל אחר הדלי
40 " (תנחומא, מקץ, י). בעקבות הדלייה הרבה והשימוש הרב, החבל חקק את חוליית הבור או הבאר, כמסופר על רבי עקיבא: "והוי מתאבק בעפר רגליהם זה רבי עקיבא שבקש ללמוד תורה הלך וישב לו על באר אחת בלוד וראה חוליית הבור חקוקה אמר מי חקק את החוליא הזו. אמרו לו החבל. אמר להם ויכול הוא. אמרו לו הן מפני שהוא תדיר [עליה] ואמרו לו ולכך את תמה מים שחקו אבנים שנאמר אבנים שחקו מים (איוב יד יט). אמר וכי לבי קשה מהאבן אלך ואלמוד פרשה מן התורה. הלך לו לבית הספר והתחיל קורא בלוח הוא ובנו. למד מקרא ותרגום ומדרש הלכות ואגדות שיחין ומשלים הכל למד" (אבות דרבי נתן, יב).
בתוספתא, בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי מופיעים בהקשר של בדיקת חמץ לקראת הפסח, מושגים, המתארים חלקים שונים בבית המגורים
41. חלק ממושגים אלו הינם מחסנים- ובלשון חז"ל "אוצרות": "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ... חורי הבית העליונים והתחתונים היציע והדות וגג הבית וגג המגדל
בית התבן בית הבקר ובית העצים ובית האוצרות אוצרות של יין אוצרות של שמן ואוצרות של תבואה אינו צריך לבדוק... " (תוספתא, פסחים א, א-ג, מהדורת ליברמן, עמ' 140).
ובירושלמי: "חורי הבית העליונים והתחתונים והיציע והחדות והעלייה וגג הבד וגג המגדל
בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות אוצרות היין ואוצרות השמן ואוצרות הפירות אינן צריכין בדיקה... מרתף של יין צריך בדיקה מרתף של שמן אינו צריך בדיקה מה בין יין ומה בין שמן יין אין לו קבע שמן יש לו קבע אוצר בין של יין בין של שמן אינו צריך בדיקה... " (ירושלמי פסחים א א, כז ע"ב).
ובבבלי: " תנו רבנן: חורי בית העליונים והתחתונים, וגג היציע, וגג המגדל,
ורפת בקר, ולולין, ומתבן, ואוצרות יין, ואוצרות שמן - אין צריכין בדיקה... ואוצרות יין אין צריך בדיקה? והתניא: אוצרות יין - צריך בדיקה, אוצרות שמן - אין צריך בדיקה! - הכא במאי עסקינן - במסתפק. - אי הכי שמן נמי! - שמן - יש קבע לאכילה, יין - אין קבע לשתיה" (בבלי, פסחים, ח ע"א).
כבר משמם של חלקים אלו, אוצרות - יין, שמן, עצים, ניתן ללמוד, כי ככלל נהוג היה לאחסן במסגרת פרטית את רוב מוצרי הצריכה לאדם ולבהמה: עצים, יין, שמן, תבואה, פירות ותבן (בית בקר שונה במהותו, שכן אינו מיועד לאחסון מוצרים, אלא מקום אחסון בעלי החיים- ראה פירוט בפרק "בעלי חיים").
חלקים אלו הינם מחסנים, שיכולים להיות בחצר או בבית: קרויס בספרו (1929, עמ' 399-395) מציין את כל המרכיבים הללו, וכוללם בחצר הפתוחה כמובן מאליו. ייבין (1988, עמ' 242-235), לעומתו, לא מתייחס למיקום האוצרות בחצר כמובן מאליו, ולדעתו את אוצרות הבית- אוצרות התבואה, יין ואוצרות אחרים - יש לחפש במפלס הקרקע או במפלס המתחת לרצפה.
ייבין מציין גם את המשנה, האוסרת על אדם בניית רפת, חנות של נחתום ומצבעה מתחת לחדרי האוצרות של חברו, בגלל נזקים, העלולים להיגרם למאוחסן בהם. ממשנה זו משתמע כי במקרים מסוימים עשויים להימצא רכיבים נוספים מתחת למפלס האוצרות. במקרה כזה, לדעת ייבין, האוצרות יהיו במפלס הקרקע והרכיבים האחרים מתחתיו. " לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו ולא רפת בקר באמת ביין התירו אבל לא רפת בקר... " (משנה, בבא בתרא ב, ג)
ייבין מחזק דבריו בעזרת המשנה הבאה: "הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר עליו בבית התבן ובבית הבקר ובבית העצים ובבית האוצרות הרי זה עירוב והדר שם אוסר עליו רבי יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בע"ה אינו אוסר עליו" (משנה, עירובין ח, ד)
ניתן להבין משנה זו בשתי דרכים:
1. המשנה מחזקת את הביטוי "בית" במשמעות הרחבה. בית הוא בית וחצר, שכן יייתכן כי בתי התבן, הבקר, העצים והאוצרות נמצאים בחצר, והשתמשו בהם למגורים, שכן: "בבית התבן ובבית הבקר הרי זה עירוב, והדר שם אוסר עליו".
2. בתי התבן, הבקר, העצים והאוצרות נמצאים בבית, לכן העירוב קיים לגביהם.
ייבין מציע, והצעתו תומכת בפירוש השני, כי האוצרות היו כנראה בקומה התחתונה או בקומת המרתף וכי הכניסה אליהם היתה, במרבית המקרים, דרך החצרות.
לדעתי, אין לקבוע בוודאות, על סמך מקורות אלו, כי האוצרות היו רק בחצר או רק בקומה התחתונה של הבית. יייתכן כי לפעמים האוצרות היו בחצר, ולפעמים האוצרות היו בבית עצמו. כך שנינו: "השוכר בית מחבירו... ולא יעשנו רפת בקר ולא אוצר של תבואה" (תוספתא, בבא מציעא ח, ל, מהדורת ליברמן, עמ' 110).
הערות:
1. הירשפלד, 1987, עמ' 177.
2. 'קורה', בירושלמי לדעת ר' זעירא: "ובלבד קירוי שמועיל לתנור" (נדרים ה א, לט ע"א) כלומר, התוספתא הוסיפה שאם ישנו קירוי על המחיצות, אף על פי שאין עשרה טפחים, הרי זו חזקה. וראה ליברמן (תשט"ו, עמ' 354)
3. יש לציין כי בכתב יד עארפורט מופיע "השוכר חנות מחברו", וראה ליברמן, שם)
4. כפי שצוין התנור היה בחצר או בבית, קיימים מקורות, שבהם מקום התנור הוא בבית: "המוכר את הבית מכר את... אבל לא את הקלת ולא את התנור" (משנה, בבא בתרא ד, ג) כלומר התנור נמצא בבית.
"לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש על גביו גובה ארבע אמות היה מעמידו בעליה צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק רבי שמעון אומר לא אמרו כל השיעורין האלו אלא שאם הזיק פטור מלשלם" (משנה, בבא בתרא ב, ב) וכן: "תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ. " (משנה, אהלות ה, א) .
5. מבדיקת שימוש בפועל "שאל" בספרות התנאים עולה כי מדובר בהשאלת חפצים ניידים; "שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר הלווני.." (משנה, שבת כג, א), "השואל כלי מחברו.. האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה" (משנה, ביצה ה, ד), "לא היו ימים טובים... שבהן היו בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו.." (משנה, תענית ד, ח), "השואל את הפרה.." (משנה, בבא מציעא ח, ב-ג, ותוספתא בבא מציעא ח, כ, מהדורת ליברמן, עמ' 106) . החריג היחיד הוא בתוספתא בבא מציעא ח כח: "השואל פונדק לחברו ללינה אין פחות מיום אחד.. לנישואין אין פחות משלושים יום.. השואל מחברו חלוק לילך בו לבית האבל.." (תוספתא, בבא מציעא, ח כח, מהדורת ליברמן עמ' 109) ליברמן מציין (תוספתא כפשוטא, תשט"ו, עמ' 275) "שבירושלמי הובאה הברייתא לעניין שכירות ובברייתא לעניין שאלה" כך שנראה לי שלמרות חריג זה ניתן להניח כי השימוש בפועל "שאל" בהקשר שאילה מתייחס ללקיחה פיזית ולא רק לאפשרות שימוש.
6. וכן בין הנודר הנאה מחברו "... המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ורחים ותנור אבל משאיל לו חלוק וטבעת וטלית ונזמים וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור: (משנה, נדרים ד, א) .
7. טהרות, ה א, ה ז (בבירור כלי חרס, שכן על מנת לטהרו, יש לחלקו לשלוש ולגרוד את טפילתו) -תנור חרס, טהרות ה, יא -תנורי אבן ומתכת "תנור של אבן ושל מתכת טהור.."
8. ".. ומביא תנור של חרש..." (תוספתא, כלים, בבא קמא ד, טו, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 573), "תנור של מתכות..." (תוספתא, כלים, בבא קמא ד, יח, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 574) .
9. מוזכר במקורות, כי התנור נעשה בבית האומן. "תנור שהוסק.... או שהסק בבית האומן - טמא. מעשה שנפלה דלקה בתנורי כפר סגנה, ובא מעשה ליבנה, וטמאן רבן גמליאל" (משנה, כלים ה, ד) וכן: "תנור שבא מחותך מבית האמן..." (משנה, כלים ה, ט) . לעומת זאת, סביר להניח כי לא תמיד התנורים נוצרו בבית האמן. ברור לחלוטין, שבמקרה תנורי הפסחים, הכוונה היתה לתנורים שנבנו על ידי הדיירים עצמם - "אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו..." (משנה, תענית ג, ח) . חיזוק לכך כי תנורי פסחים נעשו על ידי הדיירים עצמם, ניתן למצוא בכתוב בתוספתא בהקשר לסיבות לעיבור שנה. "אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה צריכה מעברין אותה... ומפני התנורים... אבל אין מעברין אותה לא מפני הצינה ולא מפני השלגים ולא מפני הגליות שעלו וכולן עושין אותן סעד לשנה ואם עיברוה הרי זו מעוברת" (תוספתא, סנהדרין ב, יב, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 417) . עצם העובדה, כי מתחשבים בתנורי הפסחים, מעידה על כך שזהו דבר החשוב לכולם, וכי כנראה כל אחד דאג לתנורים אלו לבדו.
10. דרך נוספת ליצירת תנור שאינו מקבל טומאה מובאת בתוספתא: " רבן שמעון בן גמליאל אומר הרוצה לעשות לו תנור בטהרה מביא תנור של סדקים ומביא תנור של חרש ומלבישו מבחוץ ונותן חול או צרורות בגתים ואף על פי שעושה טפלה לחיצון טהור" (תוספתא, כלים, בבא קמא ד, טו, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 573)
11. בעבודה זו התייחסתי לחלקי התנור העיקריים. חלקים נוספים המופיעים הם: מוסף התנור, טירת התנור, אולם הופעתם אינה רבה לכן העדפתי במכיוון להתייחס לעיקר. הרחבה לגבי חלקים אלו ראה: קרויס, 1929, עמ' 140-139, ברנד תשי"ג, עמ' תקנב-תקנג וכן סטטמן, תשנב, עמ' 80-75) .
12. 'פה' במובן פתח מופיע במקומות נוספים: "המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב.." (משנה, עדויות ב, ה ומקבילתה בתוספתא: עדויות א ח, וכן "מה עדשה זו אין לה פה.." (בראשית רבה, סט, יט, מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 798) . במילון בן יהודה מופיע 'פה' במשמעות "פתח בגוף דומם". בין הדוגמאות הנמנות: "פי הנר" (משנה, שבת ב, ד), "פי הבאר" (משנה, אבות ה, ו) וראה שם, (בן יהודה, תש"ח, עמ' 4833) .
13. התנור למעשה הינו גליל ללא בסיסים, ורק משהתנור מונח על הארץ נוצר כעין בסיס לתנור. דבר זה ברור היטב בהלכה בתוספתא, כלים, בבא קמא ו, יד, מהדורת צורקמנדל, עמ' 576) .
14. ניתן להיעזר גם בדברי הרמב"ם, מדבריו עולה כי הכולייא היא בעצם קרקעיתו של התנור. "מרחיקין את התנור מן הכותל שלשה טפחים מקרקעיתו שהן ארבעה משפתו כדי שלא יחם הכותל " (רמב"ם, הלכות שכנים ט, ד) .
15. ממקור זה ניתן להניח כי רוחב פי התנור הוא לפחות כגודל הכתפיים של החבית.
16. בן יהודה מפרש במילונו: "עין- כינוי דברים שונים שדומים לעין - עין של תנור של כירה.. נקב להכניס בו רוח או להוציא העשן". וכן "טבעת בצורת עין " - "העיין שבמצעד והעיין שבמחרישה.." (תוספתא, כלים, בבא בתרא א, ז, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 591. סביר להניח כי הכוונה לפתחים קטנים יחסית. (בן יהודה, עמ' 4446) .
17. וראה בהמשך, הממצא הארכיאולוגי והעדות האתנוארכיאולוגית.
18. ניתן למצוא מגוון רב של חומרי הסקה, קש, גבבה, גפת, עצים, קליפות עצים ואפילו קורות שנשברו. "אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב.." משנה, ביצה ד, ג) וראה בפירוט קרויס, 1929, עמ' 128-129) . יייתכן שמלאכת הסקת התנור היתה מלאכת גברים והלישה והאפייה היתה מלאכת הנשים : "ר' אליעזר אומר יוצא בם ובמעשר שני ומה ת"ל לחם עוני אלא מה לחמו של עני כל ימות השנה אשתו לשה והוא מסיק בתנור אף כאן היא לשה והוא מסיק בתנור..." יייתכן כי התמונה המופיעה בירמיהו ז, יח: "הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק.." (מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא, פרשה י), שבה מלאכת איסוף חומרי הבעירה נעשית על ידי הילדים, הבערת האש על ידי הגברים והלישה והאפייה על ידי הנשים ממשיכה גם לתקופת המשנה והתלמוד. כך סובר גם ספראי (ספראי ש', תשמ"ג עמ' 64), וראה גם בהמשך בעדות האתנוארכיאולוגית.
19. יש לשים לב שרוב מקורות האפייה, שבהם מדובר על אפייה ביתית, עוסקים ומתייחסים לעבודה זו בעיקר כאל עבודת נשים - ראה הערה קודמת וכן בפרק הדן בטחינה כעבודת נשים.
20. וכן בספרא שמיני, ח, י, מהדורת וייס.
21. מעניין לציין כי בתלמוד הבבלי וברמב"ם (המאוחר יותר, וסביר להניח כי מתבסס על התלמוד) מודגש כי: "דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: תנור של מקדש של מתכת היה" (בבלי, זבחים, צה ע"ב) וברמב"ם "תנור של מקדש של מתכת היה" (הלכות מעשה הקרבנות יב, כג) .
22. התוספתא מציינת שלוש אבנים. ייייתכן כי הכוונה למספר מינימלי. לגבי עשיית תנור ממספר גדול יותר של אבנים, ראה הרמב"ם: "אבנים שחיברן זו לזו ועשאן תנור אם עשה לו טפילה מבפנים ומבחוץ הרי זה כתנור לכל דבר ומתטמא מאוירו, ואם טפלו מבחוץ בלבד מתטמא במגע ולא באויר, חיבר אבנים לתנור ולא חיברן זו לזו מתטמאות עם התנור... (רמב"ם הלכות כלים טו יא) . ברנד מניח "כמו כן היה התנור מאבן. יש להניח שהכוונה לתנור בנוי מאבנים ועפר כמו שנוהגים הערבים לבנות.." (תשי"ג, עמ' תקמו) .
23. לגבי הכירה ישנו מקור המזכיר במפורש את יצירת הכירה על ידי האדם שמשתמש בה ולא יצירתה בבית האומן: "ועמדה זקנה אחת ועשתה לה כירים, והעלתה אותן לראש גג ליבשן.." (אגדת בראשית מד, ג, מהדורת באבער, עמ ' 88) .
24. ובהערת שוליים מספר 3 קרויס מוסיף "כי על זה יורה השורש כור, והשווה כור שהוא התנור להתכת כסף וזהב, והשווה טירה מלשון טור, וכן מדורה מלשון דור" (קרויס, 1929, עמ' 146)
25. יש להבדיל בין "פטפוטי הכירה" לבין "פטפוטים בארץ", "העושה שלושה פטפוטים בארץ" (משנה, כלים ו, א), סביר להניח משמם הדומה כי צורתם דומה, אולם בפירוש הינם שונים, שכן אלו צמודים לכירה ומהווים חלק ממנה, לעומת פטפוטים בארץ, הנעשים ללא כל קשר לכירה. חשובים בהקשר לכך דבריו של ברנד ": "אולם הם (הפטפוטים) יכולים לשמש את הקדירה גם בלי הכירה, כמו המסמרות והיתדות שאתם הם מצטרפים" (תשיג, עמ' רלב)
26. "בניין שסביב הכירה שלא יצא החום ושל תנור מקרי טירה והכל אחד.." (פירוש הר"ש למשנה, כלים ה, ג) .
27. "אי ככירה דמו-אפילו באויר נמי ליטמו", - אם ככירה הם נחשבים אף אם נטמאה הכירה מאוירה גם כן יטמאו. "אי לאו ככירה דמו, ורבנן הוא דגזרו בהו - אי גזרו בהו- אפילו באויר נמי ליטמו!" - ואם אינם נחשבים ככירה אף במגע גם כן אל יטמאו ! "לעולם לא ככירה דמו, ורבנן הוא דגזרו בהו- אי גזרו בהו - אפילו באויר נמי ליטמו" - לעולם יש לומר שאינם נחשבים ככירה וחכמים הם שגזרו בהם.
28. מקורות חז"ל העוסקים בריחיים מעלים תמונה מרתקת של חיי היום יום. חלק נכבד ממקורות אלו עוסק באישה, בעבודתה, בזכויותיה ובחובותיה לבעלה. מקורות נוספים, בעיקר אלו הדנים בדיני נזיקין, נותנים כמקור המסיח לפי תומו מידע רב על: מיקום הריחיים, העמדתם, פעולות שנעשו בהם כגון דיקורם/ חירוצם של הריחיים, סוגי ריחיים.
29. במהדורת תיאודור-אלבק מצוין כי בשלוש נוסחאות מופיע ר' הושעיה ובגרסה נוספת כ"י אוקספורד קובץ 147 מופיע ר' עקיבא.
30. "ושל חמור שלוש מן האיצטרובלא - פירש רבינו חננאל דבשל חמור ליכא טיריא דאין חמור טוחן בה אלא חמור קורא לבנין העצים הנושאים את הריחים כמו שמצינו דעצים הנושאים נקראים חמור כמו העץ שהמטה מוטלת עליו כדתנן (כלים פי"ח מ"ג) נקליטי המטה וחמור טהורים וכן העץ הסובל שידה תיבה ומגדל נקרא חמור דתנן חמור שתחת המלבן וספסלים שתחת הרגלים טהור וכן עץ שהנפח סומך עליו נקרא חמור דתנן (שם פי"ד מ"ג) חמור של נפחים טמאים וכן הריחים הבנין עשוי כמין כסא ועליה ריחים וזהו איצטרובל" (תוספות לבבלי, בבא בתרא כ ע"ב)
31. מקויים גם בכתב יד קאופמן וכתב יד פארמה.
32. "בהסתמך על כל הראשונים שמביאים את התוספתא וכ"ה במקבילה בטהרות, וצריך להיות 'שהן עוקרין' " (ליברמן, 1980, עמ' 132, הערה 14)
33. משנה זו מציגה מצב בו הטחינה בריחיים היא במפורש בבית.
34. בורות אלו הספיקו לרוב לכל השנה, כפי שמצוין בירושלמי: "מה בין בור הרבים ובין בור היחיד?... בור הרבים מימיו מצויין לכלות בור היחיד אין מימיו מצויין לכלות" (ירושלמי, עירובין ב ד, כ ע"ב)
35. יפה במיוחד תיאור כינוס וריכוז המים במדרש הלכה לספר דברים: " 'יערף כמטר לקחי', רבי דוסתי בן יהודה אומר אם כנסת דברי תורה כדרך שכונסים המים בבור לסוף שאתה זוכה ורואה את משנתך שנאמר שתה מים מבורך' (משלי ה טו) ואם כנסת דברי תורה כדרך שכונסים מטר בבורות שיחים ומערות לסוף שאתה מנזל משקה אחרים שנאמר 'ונוזלים מתוך בארך' (משלי ה טו) ואומר 'יפוצו מעיינותיך חוצה' (משלי ה טז) . (ספרי דברים שו, האזינו, לב, עמ' 338)
36. המפרשים בעבר נחלקו בפירושם למלה "חוליה". קרויס (קרויס, 1929, עמ' 102) מסכם ואומר כי ישנם שלושה פירושים למילה חוליא: חוליא הוא העפר שחופרים מן הבור ונגזר כנראה מלשון חול של המקרא והשפות השמיות האחרות (הצעה זאת בעקבות רש"י בפירושו לבבלי, ברכות ג, ע"ב), ב: עפר שעל פי הבאר. ג: חוליא הינו הנביעה או מקור המים - כך מפרשים התוספות. לדעת קרויס שני הפירושים הראשונים עולים בקנה אחד, שכן לדעתו את העפר שמוציאים מהבור שופכים סביבות הבור ומשטחים אותו לעשות מחיצה לבור - וזוהי החוליה לדעתו. יש לציין שבהערה 2 עמ' 102 מוסבר: " כל הביאורים הללו למילה חוליא - דחוקים. וכבר עמד ר' י"מ פינס ז"ל על פירושה הנכון של חולית הבאר או הבור, שאינה אלא אבן עגולה וחלולה באמצעה הנתונה על פי הבאר... וכנהוג גם עכשיו בבארות א"י. והבור כידוע אינו מתמלא מים על ידי הגשמים שנופלים לתוכו דרך החוליה אלא בעיקר על ידי מי גשמים שממשיכים לתוכו בצינורות ותעלות ממקום אחר".
37. ראה משנה, בבא קמא ה, ו.
38. במשנה מופיעים באותו הקטע שני הביטויים. ניתן במפורש להבחין בין הורדת הדלי - שלשולו שכן שלשול זה הוא "בדרך ירידתו" ולפי הכלל "כל שבדרך ירידתו גולה " ולכן "היה משלשל בחבית... הרי זה גולה", לעומת "היה דולה בחבית... הרי זה אינו גולה". מכאן שהורדת הדלי היא שלשולו והעלאת הדלי היא דלייתו. " אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה... היה משלשל בחבית ונפלה עליו והרגתו היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה גולה אבל אם... היה דולה בחבית ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו... זה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה ושלא בדרך ירידתו אינו גולה..." (משנה, מכות ב, א) .
39. "נפל דליו בתוך בארו של עם הארץ הרי זה טמא וטהור בעלייתו.." (תוספתא, טהרות ט, יב, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 670)
40. "ומה אחיכם הראשון שלא גנב ולא צער אתכם אמרתם לאביו טרף טרף, זה שגנב וצער אתכם צאו אמרו לאביו טרף טרף הלך החבל אחר הדלי" (תנחומא, מקץ י, מהדורת ורשא)
41. לעתים מוזכר אוצר פרטי, שברור כי הוא נפרד לחלוטין מהחצר ומהבית: "קבר שפינהו מותר בהנאה, אבל
לא יעשנו בית התבן, בית הבקר, בית העצים, ובית האוצרות" (מסכתות קטנות, מסכת שמחות יג, ט) .