א. 3. בעלי חיים
בעלי החיים הוחזקו בחצר. התמונה הברורה ביותר מצטיירת במשנה הבאה:
"אלו דברים שיש להם חזקה ואלו דברים שאין להם חזקה היה מעמיד בהמה בחצר... ומגדל תרנגולין ונותן זבלו בחצר אינה חזקה. אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוה עשרה טפחים... הכניס תרנגולין לתוך הבית ועשה מקום לזבלו עמוק שלשה או גבוה שלשה הרי זו חזקה:"עצם התייחסות המשנה לחזקה והיווצרותה מעידה על כך כי, כרגיל הימצאות בהמה ותרנגולין היתה את המציאות הרגילה בחצר, ורק שינוי כלשהו, שנוצר על ידי בנייה, יצר חזקה.
(משנה, ב"ב, ג, ה).
משנה שבת דנה במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה; כשם שלאדם אסור לצאת עם משא לרשות הרבים, כך אין להוציא משא על הבהמה, או להוציאה כשעל גבה דברים העלולים ליפול ממנה. מותר להוציאה רק כשעל גבה דברים הנחוצים לצורך שמירה עליה או כל דבר שברור שהוא מועיל לבהמה עצמה. מהתלמוד הירושלמי למשניות אלו, מסתבר כי הכוונה ליציאת בעלי החיים מהחצר: " אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה..." (משנה, שבת ה, ד), "תני אבל מטייל הוא בה בחצר... " (ירושלמי, שבת ה ד, ז ע"ב). בעלי החיים, המוזכרים ברשימה זו במשנה שבת, הם: גמל, נאקה, לובדקיס [סוג של חמור], סוס, חמור, אילים, רחלות, עזים, תרנגולים, פרה, עגל.
מקום הבהמות בחצר. בהקשר לכך מוזכרים האבוס, המתבן ורפת הבקר:
"והא תני חבל שהוא קשור בפרה קושרין אותו באבוס באבוס קושרין אותו בפרה. ניחא בפרה קושרין אותו באבוס..."היו מקרים שבהם בהמה אכלה יותר מדי, אם הדבר קרה בשבת:
(ירושלמי, שבת ה ב, ז ע"ב)
"בהמה שאכלה פירות הרבה מטיילין אותה בחצר בשביל שלא תמות..."כן ניתן גם לטייל בחצר:
(תוספתא, שבת י כג, מהדורת ליברמן, עמ' 17).
"ולא תצא בהמה... ופוקקין לה זוג ומטיילת בחצר"לבהמות היו קישוטים ואביזרים שונים, ביניהם ה"זוג1", כלומר פעמון. "פקיקת" הפעמון היא הפעולה של הכנסת מוך בין הזוג לענבל, כדי שהענבל לא יצלצל בשבת. צלצול הענבל בשבת עלול לגרום, למראית עין, לכך שיחשבו כי מובילים את הבהמה לשוק2.
(תוספתא, שבת ד, ה, מהדורת ליברמן, עמ' 17).
גידול בעלי חיים בחצר גורם לעתים לנזקים. בין הנזקים המוזכרים: שבירת קדירות, אכילת פירות, כפי שמובא בבירור במשנה:
"הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור... הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור... הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור. . נפל לבורו והבאיש מימיו חייב... ואם הכניס ברשות - בעל החצר חייב. רבי אומר: בכולן אינו חייב, עד שיקבל עליו לשמור."המשתמע ממשניות אלו הוא שמי שהכניס קדרותיו, פרותיו או שורו לחצר, בעל הבית ברשות אינו חייב בנזקים שגרם או שנגרמו לו. אולם לדעת רבי, אין בעל הבית חייב בנזקים3 שנגרמו, רק במקרה שקיבל עליו בפירוש את השמירה עליהם, ובמקרה שרק נתן רשותו לכניסה לחצרו, בעל הבית (החצר) אינו חייב בתשלום הנזקים.
(משנה, בבא קמא ה, א-ב).
נזק העלול להיגרם על ידי התרנגולים, המסתובבים בבית או בחצר, הוא: נקירה, דריכה והכנסת חול לעיסה או לפירות. או, להבדיל, נגיעה בחבל הדלי ועל ידי כך הפלת הדלי ושבירתו. כל זאת כמוצג בתוספתא:
"תרנוגלין שהידסו את העיסה ואת הפירות או שניקירו משלמין חצי נזק הידסו עפר על גבי עיסה ועל גבי פירות משלמין נזק שלם היו מחטחטין בחבלו של דלי נפל ונשבר משלם נזק שלם נפל ונשבר ושיבר כלי אחר על הראשון משלמין נזק שלם ועל האחרון משלמין חצי נזק תוספתא מסכת בבא קמא ב, א, מהדורת ליברמן, עמ' 5), ובמשנה: "בצק שיש בו נקירת תרנגולים..."מתבן (בית התבן) מוקם בחצר עצמה4 או בין שתי חצרות:
(טהרות ג, ח).
"מתבן שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפחים מערבין שנים ואין מערבין אחד אלו מאכילין מכאן ואלו מאכילין מכאן נתמעט התבן מעשרה טפחים מערבין אחד ואין מערבין שנים"וכן בתוספתא מסכת עירובין:
(משנה, עירובין ז, ה).
"מתבן שבין שתי חצרות גבוה עשרה טפחים מערבין שנים ואין מערבין אחד אילו מאכילין מיכן ואילו מאכילין מיכן נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהם אסורין אלא אם רצה סותם את פתחו ומבטל את רשותו הוא אסור וחבירו מותר וכן בנות של תבן שבין שתי חצרות"מעניין לציין כי התוספתא מתייחסת גם ל"בנות תבן", הנמצאות בין שתי חצרות - יייתכן כי הכוונה לערימות תבן ולאו דווקא למבנה כמתבן. מכל מקום, ברור שבחצר, או לידה, נשמר המזון לחיות הבית.
(עירובין ו, יז, מהדורת ליברמן, עמ' 123-122)
רפת בקר מוזכרת במקורות כ"בית הבקר" וכן כ"רפת". - היא מוזכרת ברשימה המקיפה במסכת פסחים, וראה בפרק אוצרות שבחצר.
הערות:
1. במשנה, נזיר ו, ב תוך כדי דיון על השאלה מהם חרצנים ומהם זגים בגפן, רבי יוסי נותן סימן וטוען כי החרצנים הם גרעיני הענב והזגים הם הקליפה. הוא מחזק דבריו ונותן סימן: "רבי יוסי אומר שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי עינבל", כלומר, החלק החיצוני של הפעמון נקרא זוג והפנימי נקרא עינבל. ממשנה זו עולה כי אף כל הפעמון נקרא זוג. ההלכה בתוספתא, שבת ה, ח קובעת: "לא תצא בהמה בזוג שבצוארה אבל יוצאה היא בזוג שבכסותה וזה וזה מקבלין טומאה.." כלומר הזוג, הפעמון היה קשור לצוואר. אולם היו גם פעמונים נוספים בכסותה של הבהמה. חיזוק לכך כי זוג הינו פעמון, המשמיע רעש נמצא בתוספתא: " כל תכשיט בהמה...ואין טמא אלא המשמיע קול לאדם.." (כלים, בבא מציעא, א, יג, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 579) .
2. כך מסביר זאת הרמב"ם: "ומפני מה לא ימשוך הגמלים הקשורים זה בזה מפני שהוא נראה כמי שמוליכן לשוק שמוכרין בו הבהמות או שמשחקין בהן שם, ומפני זה לא תצא בהמה בזוג שבצוארה ואפילו היה פקוק שאין לו קול" (רמב"ם, הלכות שבת כ, ט) . הסבר דומה מציג רש"י, בפירושו לתלמוד הבבלי (סד, ע"ב), בקטע הדן בנושא זה.
3. נזק שבירת כלים עלול להיגרם גם על ידי "הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושיברו את הכלים. משלם נזק שלם, מפני שהן מועדין.." (משנה, בבא קמא ב, ג) לכן אנו מוצאים את ההגבלה: "לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת.." (משנה, בבא קמא, ז ז) .
4. תוספתא, פסחים א, ג, מהדורת ליברמן, עמ' 140. ירושלמי, פסחים א, ה, ובבלי פסחים ח, ע"ב.
