א. 5. השותפים שבחצר
חצר הבית היתה פעמים רבות משותפת לבתים סביבה. ניתן לראות זאת במקורות רבים1. המשנה בבבא בתרא מציינת: "המוכר את החצר מכר בתים.." (משנה, בבא בתרא ד, ד) וכן ההלכה בתוספתא "המוכר את החצר מכר בתים הפנימיים ובתים החיצוניים" (תוספתא, בבא בתרא ג, א, מהדורת ליברמן, עמ' 138) בשני המקורות מופיע כי המוכר את החצר מכר בתים. סביר להניח על פי מקור זה כי גרים שם מספר שותפים.
מעצם היות החצר משותפת היה צורך לקבוע חוקים ותקנות, שתפקידם בין השאר היה: לקבוע בעלויות בחצר - הפרדת תחומים, לטפל במפגעים קיימים או למנוע קיומם וכן לקבוע חובת השתתפות בתיקונים ובשיפוצים.
יש להניח שרוב המתקנים והבניינים שבחצר היו משותפים לתושבי החצר, וכדברי קרויס (1929, עמ' 400) : "לכל אחד ואחד הוגבלה רשותו באמצעים הגונים למשל על גבי הגג במחיצות, באויר החצר על ידי שימת פסיפס. בחדות ובמרתף ובשאר בתי אוצרות על ידי חיצת עץ או חיצת קנים". התוספתא מציינת כי: ".. הרי שהיתה חלוקה או שהיתה עשויה פסיפס. לא כל אחד ואחד מכיר את שלו? אמר רבי שמעון בן אלעזר עד כאן היתה תשובת ר' שמעון.." (תוספתא, עירובין ז, יד, מהדורת ליברמן, עמ' 131) מקטע זה משתמע כי ברור לרבי שמעון שכל אחר ואחר מכיר את חלקו. הציון "שהיתה חלוקה או עשויה כפסיפס.." לא מעיד על כך שתמיד החצרות נבנו כך. לעתים החצר היתה מרוצפת פסיפסים, ואז כל אחד הכיר את חלקו על פי הצבע. היו מקרים בהם שותפי החצר העדיפו להיפרד ולחלק את החצר ביניהם: "השתפין שרצו לעשות מחיצה בחצר, בונין את הכותל באמצע..." (משנה, בבא בתרא א, א) כאשר כל שותף משתתף בבניית הקיר וכן מקצה מחלקו הוא את השטח הנחוץ לבניית המחיצה.
בכל מקרה של שותפות יש לשותפים זכות למחות. הגדרתו של רבי יוחנן בשם רבי בנייה, המופיעה בתלמוד הירושלמי, היא הכוללת והמקיפה ביותר2: "בכל השותפין ממחין זה על זה בחצר, חוץ מן הכביסה מפני כבוד בנות ישראל, אמר רבי מתניה הדא דתימר במקום שהנשים מכבסות אבל מקום שהאנשים מכבסין לא בדא.." (ירושלמי, בבא בתרא א ה, יג ע"א וכן בנדרים א ה, לט ע"א). יש לשותפים זכות למחות כנגד כל דבר בחצר אולם אין להם זכות למחות על כביסה שנעשית על ידי נשים בחצר, "מפני כבוד בנות ישראל". כמו כן, אין להם זכות למחות על מה ששותף עושה בארבע אמות הצמודות לפתחיו. אולם אם החצר נמצאת במדרון, מותר לשותף למחות, כדברי הירושלמי: " ברם ארבע אמות דחברחה לא ממחה בידיה. ואם היה המקום מנדרון אפילו ארבע אמות דחבריה ממחה בידיה דו יכיל מימר ליה את שפיך נו דידך והוא נחית גו דידי". ובתרגום: בארבע אמות במדרון יכול למחות ולומר אתה שופך בחלקך והמים באים בתוך שלי.
ברור שהכוונה בכך שזכות השותף למחות כנגד דברים הנעשים בחצר היא מוגדרת ומוגבלת, כפי שעולה מהמשנה והתוספתא: ".. חנות שבחצר - יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין. עושה כלים, יוצא ומוכר בתוך השוק; אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש, ולא מקול הרחים, ולא מקול התינוקות" (משנה, בבא בתרא ב, ג).
"לא יטיל אדם מימי רגלים בתוך כותל של חבירו, אלא אם כן הרחיק מלבנים שלשה טפחים ומאבנים טפח, ובצונן הרי זה מותר. באמת ביין התירו, ולא רפת בקר. ואף על פי שממעיטו, אינו אלא כמשביחו. אם קדמו חנות, ורפת, את האוצר, אין יכול למחות בידו. ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש, ולא מקול הרחים, ולא מפני ריח רע. ולא מקול התינוקות. לשכנו אין יכולין לכופו. [רבן שמעון בן גמליאל אומר לשכנו יכולין לכופו-ע"פ כ"יע] יש לו חנות ברשות הרבים, ומבקש לפתחה לחצר השותפין יכולין לעכב על ידיו, מפני שמרבה עליהן את הדרך. יש לו בית בחצר השותפין, ומבקש לחלקו ולהקרות בו את התינוקות, יכולין לעכב על ידיו, מפני שמרבה עליהן את הדרך ..." (תוספתא, בבא בתרא א, ד, מהדורת ליברמן, עמ' 130). אסור לאחד מתושבי החצר לפתוח חנות, שכן כניסת ויציאת לקוחות תפריע לשאר השותפים. במקרה והחנות קדמה, אין זכות לשותפים למחות כנגד החנות. לעומת זאת, אין לשותפים זכות למחות כנגד שלושה דברים חשובים ביותר: קול הפטיש, קול הריחיים וקול התינוקות. קול הפטיש, הכוונה להכנה רגילה של כלי אומנות. כך מפרש המאירי: "אבל עושה הוא כלי אומנותו לשם ויוצא ומוכר בשוק, ואין רשאין לומר עשה כליך במקום אחר, שאין יכולין לישון לא מקול הפטיש ולא מקול הריחיים שאדם עושה אומנות שלו בתוך ביתו ואינו נמנע מפני היזק שינה, אבל המכירה אדם עשוי יותר למכור בשוק". קול הריחיים: הכוונה לריחיים של טחינת קמח, שכנראה הרעישו, אולם ברור מעל לכל ספק כי זהו צורך חיוני לאדם, לכן אין זכות למחות כנגד רעש זה. כן אין זכות למחות כנגד קול התינוקות. התלמוד הבבלי מסביר כי הכוונה לתינוקות של בית רבן - כלומר הכוונה כי אין למחות כנגד מלמד תינוקות.
היזק ראייה- אבותינו הקפידו מאוד על הפרטיות, ותקנו תקנות לשמירה עליה. עיקר התקנות בחצר קשור להגדלת פתחים, שכן כל הגדלת פתח עשויה לגרום ל"היזק ראייה", לכן אנו מוצאים את המגבלות הבאות: "לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנה לחצר השותפין בנה עלייה על גבי ביתו לא יפתחנה לחצר השותפין אלא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן עושה אותו גדול אחד עושה אותו שנים". (משנה, בבא בתרא ג, ז) משנה זו מציגה בצורה ברורה ביותר את עקרונות שמירת הפרטיות:
1. אין לפתוח פתח כנגד פתח וכן אין להגדיל את הפתח לכיוון חצר השותפים.
2. אין לפתוח פתח לכיוון חצר השותפים, כדי לא להרבות מספר הדיירים הנכנסים והיוצאים.
3. מותר לפתוח פתח ולהגדיל פתחים לכיוון רשות הרבים, שכן כך הדבר פוגע רק בפותח
הפתח ולא בשכניו.
בתוספתא נאמרה במפורש הסיבה להלכה זו: "אבא שאול אומר לא יפתח אדם חנות כנגד חצרו של חברו כדי שלא יהא יושב בחנותו ורואה מה בחצרו של חברו אלא זה פותח לרשות הרבים וזה פותח לרשות הרבים" (תוספתא, בבא בתרא ב, טו, מהדורת ליברמן, עמ' 136).
שיתוף בהוצאות- לתושבי החצר יש את הסמכות לכפות על שותף להשתתף בהוצאות אחזקת החצר. כך, לדוגמה, לבנייה: " כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר" ומיד מוסיף רבן שמעון בן גמליאל: "לא כל החצרות ראויות לבית שער" (משנה, בבא בתרא א, ה), כך,
גם ביחס לתיקונים: "כתל חצר שנפל - מחייבין אותו לבנות עד ארבע אמות.." (משנה, בבא בתרא א, ד). שותף שלא גר בחצר מחויב להשתתף רק בדברים בסיסיים: "מי שיש לו בית בחצר אחרת, בני חצר משעבדין אותו לעשות עמהן דלת נגר ומנעול לחצר, ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו, ואם היה שרוי עמהן באותה חצר משעבדין אותו על הכל" (תוספתא, בבא מציעא יא, יז, מהדורת ליברמן, עמ' 124).
הערות:
1. ראה עמ' 6.
2. כך אנו מוצאים בתוספתא הערה כללית: "כשם שבני חצר יכולין למחות זה ע"י זה בחצר של שותפין כך בני מבוי יכולין למחות זה את זה במבוי" (תוספתא, בבא בתרא ב, טו, מהדורת ליברמן, עמ' 136)
