יש להדגיש, כי השמות שהגדרתי בתחילה אינם בהכרח השמות, שחכמינו השתמשו בהם: מה שהוגדר על ידי כ"ריחיים של מסגרת" מופיע אצל חז"ל (בהנחה שפענחתי נכון את המשניות) כ"ריחיים" או כ"ריחיים של יד" מכיוון שמדובר במכשיר שמופעל באמצעות היד. ה"ריחיים של מסגרת" מגמלא נמצאו בתוך בית המגורים ולא בחצר, כמותם הריחיים מטיפוס זה שנמצאו בתל מיכל. אם נבדוק את המקומות, שבהם הוזכרו ריחיים בהקשר של חצר, נראה כי הריחיים יכולים להיות בחצר, אולם לא מוזכרת מגבלה על הצבת הריחיים בבתים (ראה דיון בסעיף קודם). בשתי קצות תמונת הקערה המגארית מתוארים טוחנים, הטוחנים בריחיים מטיפוס "ריחיים של מסגרת". ייתכן כי תיאור זה מתאים למקור המתאר פעולה המתבצעת בשניים: "רבי שמעון מטהר בכולן חוץ מן הטוחנין בריחיים של יד.." (משנה, זבים, ג', ב').
חירוץ הריחיים, כיבוש הריחיים
בריחיים מטיפוס זה אפשר להבחין בצורה ברורה וחדה בחירוץ שנעשה בהם. לפי משנתנו מצאנו: "אין מכבשין את הריחיים בתחילה" (מועד קטן א', ט'). בפרק קודם הועלתה השאלה, מי והיכן מבצע פעולה זו של חירוץ או "כיבוש"/"ניקור", כדברי חז"ל. מהשוואה למסורת תימן ניתן להבין היטב כי כיבוש /ניקור הריחיים נעשה על ידי בעל מקצוע, הן לריחיים חדשות והן לריחיים ישנות, כמתואר בתלמוד הבבלי (מועד קטן, י ע"א) "מאי מכבשין? רב יהודה אמר מנקר ריחיא.... . רבי יהודה אומר משמו מעמידין את החדשה ומכבשין את הישנה..."
כפי שראינו, הרב קאפח מתאר את תפקידו של בעל המקצוע המוקר - "מוקר-נקור, - מנקר אבני הריחיים. עם שטוחנים יום יום, נעשים הריחיים חלקים וכפעם בפעם יש צורך לנקרם...ניקור ריחיים חדשים נקרא 'כ'ראג', 'ביכ'ראג', כלומר שהוא עדיין מפתח אותם ועושה להם צורת ריחיים ובעיקר מכוון שיפועו של השכב לשיקועו של הרכב כדי שיתהדקו ויטחנו דק..." (קאפח, תשכ"ג, עמ' 239)
ריחיים אלו, שהוגדרו על ידי כטיפוס ביניים, נותנות את התשובה לשאלה שעלתה במקורות, מהם הריחיים שנאמר לגביהן: "מרחיקין את הריחים של יד שלשה מן השכב שהן ארבע מן הרכב של חמור שלשה מן האצטרוביל שהן ארבעה מן הקלת.." (תוספתא, בבא בתרא א, ג, מהדורת ליברמן, עמ' 129). כפי שראינו בפרק א' הכוונה לריחיים שעמדו על מתקן בעל ארבע רגליים, וכך, למעשה, נותרה השאלה אילו ריחיים שמופעלות ביד הן בעלות קלת ואיצטרובל. ריחיים אלו נותנות, לדעתי, את התשובה שכן החלק התחתון נראה דומה לקלת, וסביר להניח כי ריחיים אלו הופעלו ביד אדם לאור העובדה שגודלם הוא כגודל ריחיים שטוחות. שאול ליברמן מציע, בהתבסס על התלמוד הירושלמי: "הדא דתימר בריחיא דתמן. ברם בריחיא דידן ג' מן האיצטרוביל שהן ארבעה מן הקלת" (ירושלמי, ב"ב, פ"ב, ה"א) כי הכוונה היא שבאזורים מפותחים יותר כקיסרי לדוגמא השתמשו בריחיים המופעלות מהצד בעזרת גלגל עץ, שהפך תנועה אנכית לתנועה אופקית. (ליברמן, 1980, עמ' 133) לדעתי, המתקן שליברמן מציע מסובך, וסביר יותר להניח כי הכוונה היא לריחיים שהצגנו.
ריחיים אלו בנויים משני חלקים עיקריים כפי שראינו בבירור בגמלא, בכפר נחום, בחמת טבריה, בחורבת סומקה, בחורבת חרמשית ובעין גדי. חלק אחד מהריחיים קבוע - ובפרק א', הדן במקורות חז"ל, התברר מעל לכל ספק, כי החלק הקבוע נקרא האיצטרובל (או איצטרוביל) וכי החלק הנייד נקרא הקלת. שני חלקים אלו מחוברים ביניהם על ידי מוט ברזל (איור 56), שנקבע בראש האיצטרוביל. למעשה, אורך המוט הוא שקובע את המרחק בין שני חלקי הריחיים וכתוצאה מכך את גודל הגרגרים בטחינה. ללא חלק זה הריחיים לא יפעלו, כפי שראינו במקורות חז"ל. כלי מתכת, שיש להם תפקיד פונקציונאלי חשוב, עלולים לקבל טומאה: "מסמר שעקמו לו להיות... . נתנו בריחיים של יד או בריחיים של חמור טמא" (תוספתא, כלים, בבא מציעא ב, יד, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 580).
ולעומתו, המסמר, שמחזק את חיבור כל מסגרת העץ לריחיים, לא מהווה חלק שהריחיים לא יוכלו לפעול בלעדיו, לכן: "צנורות התופסות את הריחיים מלמעלה הרי אלו טהורות שאינן עשויות אלא לחזוק הסידור" (תוספתא, כלים, בבא מציעא ב, טו, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 580). מיקומם של הריחיים הוא לרוב באזורים ציבוריים, "אזור החנויות" בגמלא, ליד בית הכנסת בחמת טבריה. ייתכן כי ניתן לקשור מיקומם זה להיות הריחיים ריחיים ציבוריות, או כבדומה לבית הבד, ריחיים השייכות לבעל בית הבד, המאפשר לאחרים לטחון שם. בדומה לבבלי: "טוחנת סלקא דעתך אלא אימא? מטחנת" (כתובות נ"ט, ע"ב).
במקורות, בור המים מופיע בעיקר בחצרות. "המוכר חצר.... . מכר בור" (משנה, בבא בתרא ד, ה), אולם עם זאת מוזכר בור, שייתכן והכוונה כי הוא ממוקם בבית. " מי שיש לו בור לפנים מביתו של חברו..." (משנה, בבא בתרא ה, ה). בממצא הארכיאולוגי ניתן למצוא את רוב בורות המים בחצרות. הגדרת הבור: "לבור הזה שאינו יכול להוציא מים יותר ממה שהוא מכניס" (אבות דרבי נתן, יג, מהדורת שכטר, עמ' 32) וכן הקביעה "מכר בור מכר מימיו " (משנה, בבא בתרא ה, ג), ברורות מאליהן וניתן לראותם בכל חפירה. הבור מטויח ונבנה לצורך איסוף ואגירת מים.
לבור פתח שדרכו ניתן להיכנס, כדי לתקן את הבורות. פתח הבור מוגן באבן חוליה. פתח של כ- 30 ס"מ, כפי שנתגלה באבני החוליה במירון, אינו מספיק לכניסת אדם, אבל ניתן להזיז את החוליה, כנאמר במסכת יומא: " ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליה ומעלהו". ואכן, החוליות שנתגלו ניתנות לעקירה. גובה החוליה המוזכר במקורות הוא כעשרה טפחים, ואכן אם נתבונן במידות החוליות שנמצאו בחפירות, (ראה הטבלה ממירון בעמ' 140), נראה שברובן יש התאמה בין תיאור זה לגובה החוליות.
בחוליות נמצאת לעתים חציבה מיוחדת לקליטת מכסה הבור, כפי שמוזכר במשנה שבת יז, ח "כיסויי קרקעות ניטלים בשבת" (איור 49 -ב). מכיוון שיש שקע מיוחד בחוליה, הסרת המכסה, ("כיסוי הקרקע" בלשון חז"ל) לא יוצר כלי חדש ולכן מותר לנטלו בשבת.
שאיבת מים מהבור
הדלי, על פי חז"ל, יכול להיות מחרס, מתכת, דלעת וחומרים נוספים. דו"ח החפירה במירון ודוח החפירה בחורבת סומקה מתייחסים בעיקר לממצאים קרמיים. מיירס משער, על פי הממצא בבורות, כי דליית המים נעשתה על ידי כלים אלו, למרות שבירותם הרבה. ייתרונם של כלים אלו הוא בזמינותם הרבה ובמחירם הזול יחסית.
לא סביר שנמצא בחפירות חבל, אולם ניתן בהחלט לראות על גבי חוליות רבות את פעולת החבל - חקיקת האבן. אבן חקוקה כזאת מזכירה בפנינו את המדרש על רבי עקיבא, שראה חולית הבור חקוקה, "אמר מי חקק החוליא הזו. אמרו לו החבל..." (אבות דרבי נתן, יג, מהדורת שכטר, עמ' 32).
אמת המים מוזכרת במקורות - במירון ניתן למצוא תעלת מים שהובילה מים לבור 4
(7 - C). בתכנית חורבת חרמשית ובתכניות בשומרון ניתן לראות היטב את תעלת המים, שהובילה את המים לבור. בדרום הארץ ניתן לראות היטב את תעלות המים האלו בעיקר בחורבת ממשית.
במקורות מוזכרים 'בניינים' ואוצרות, ששימשו לאיחסון מוצרים כשמן ויין. בממצא הארכיאולוגי מופיעים מחסנים ומקומות אחסון בעיקר בבתים: מירון - חדרים D, E, שזוהו על ידי החופרים כחדרי אחסון. המחסנים בחורבת סומקה, בחלקו הצפוני של מכלול 2, שזוהו על סמך ממצא שברי חרסים.
באופן כללי ניתן לומר, כי כל חדר יכול לשמש כ"אוצר", ייתכן גם כי האוצרות נבנו מחומרים מתכלים ולכן לא נמצאים.
הערות:
1. וכן "המוכר את הבית ...ולא את התנור" (משנה, בבא בתרא ד, ג), "לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית... (משנה, בבא בתרא ב, ב) וההתיחסות בירושלמי וכן "תנור שהוא עומד בתוך הבית ..." (משנה אהלות ה, א)
2. נראה היטב בקלטת הוידאו המצורפת
3. לדעתי אין לקבל ניסיון זה, וראה התייחסותי בדיון על הכירה.