|
זמן הפחד: ההתחברות-היחד |
"כבר הייתי לבד, כבר לא ראיתי את אמי, את אחי, וכבר הלכתי עם בנות שאף פעם לא ראיתי... ואיזו בחורה אומרת: 'בואי איתי גם אני נשארתי לבד' (נעמי אמסל).
|
"באותו רגע לא ידעתי לאן הם ולאן אני. רציתי ללכת אתם אבל לא נתנו לי [המשפחה]... ומאז אני לבד. הצטרפתי לכל קבוצה" (אביבה ליבסקינד).
|
"הייתה שם חברה שלי מהכפר שהייתה הרבה יותר מבוגרת ממני, ומצאתי את עצמי על-ידה" (אסתר אונגר).
|
|
עם חלוף הימים הראשונים, החלו להתגבש במחנה משפחות קטנות של שניים מעיר ואחת ממשפחה. נוצרו זוגות, שלישיות או חמישיות, בדרך כלל אחיות, בנות דודות וחברות ילדות: |
"שמרנו להיות ביחד, לקבל מספרים אחת אחרי השנייה. לכולנו מתחיל ב-F ומספרים רצופים, כדי שבשעת היציאה לעבודה או בסלקציה, להישאר ביחד... עשו מן סלקציה, העניין הוא כזה בינינו, בין החמישה, הכוונה, קודם הולכת הבת דודה, שהיא קבועה ואין בעיות, אחר כך הולכת אני ואחותי והשכנה... אנחנו עוד לא ידענו שיש חשיבות לצד שמאל או צד ימין. העיקרון הוא שלא ניפרד" (חנה דויטש).
|
"עם חברה נוספת יכולנו להיות קצת ביחד, היא עבדה במטבח באותו זמן והיא הרבה עורה לי כשהביאה לי פה ושם איזו פרוסת לחם שזה היה מאוד משמעותי באותם הימים... ובסלקציה פתאום הגיע תורי... כבר ראיתי שהחברות שלי הלכו ואיכשהו התחלפתי והלכתי אליהן... והשכנה שלי אמרה להן שישמרו עלי כי הן היו בנות יותר מבוגרות ואז היינו ביחד כל הזמן" (רות נצר).
|
|
"להיות ביחד", הוא מושג שמהווה ציר מרכזי ומחבר את כל התיאורים האישיים של האסירות הצעירות. הוא מחבר את האירועים הפרטיים שלהן מיום הגיען למחנה ועד היום של הסלקציה האחרונה לקראת עזיבתו, והוא מעיד שהיחסים הבינאישיים הממושכים הושתתו על מודעות לגורל המשותף של הכלל. בדיעבד התברר, שזה היה מצב אידיאלי, הייתה כאן כדאיות ותועלתיות הדדית. כאמור, בשגרת החיים של אושוויץ שררה אימה ולא הייתה ציפייה לחסד ולסולידריות. ולכן תופעות של מחוות שמישהי תדאג לפירורי לחם כתוספת, עזרה בדרגש נוח יותר. |
השגה של "סיר ואולר - עולם ומלואו" (אסתר אונגר),
|
|
וכל עזרה בעלת אופי סמלי ביותר נחשבה כתרומה לרצון שלהן לתפקד. לזכות בעזרה מאחרים גרם גם לתת את הדעת על אחרים, והעיקר תרומה מכרעת ליכולת שלהן במאבק ההישרדות. במרקם ההתקשרויות תופסים יחסי התלות בין אחיות, ובפרט בין אחיות בוגרות לבין אחות צעירה, מקום מרכזי. להלן מספר דוגמאות: |
"הודות לאחותי אני פה. כאשר השיגה משהו התחלקה אתי, האחות הגדולה דאגה לאוכל. הייתה ממתינה לטרנספורטים כדי לבקש אוכל" (ברטה פון).
|
"אחותי תמיד משכה אותי, בזכותה אני פה! ארבע שנים מבוגרת ממני, תקופה ארוכה בלי אבא בבית, אימא נותרה עם 6 ילדים, היא הייתה יד ימין, המרכזת... יש שמועה שמפרידים בנות עד גיל 17 לבלוק טוב יותר, אחותי לא נותנת לי שאני אעזוב אותה, בספירה שמו אותי תמיד באמצע, שלא יראו שאני בולטת הייתה עלי השגחה עליונה בשם אחותי" (חנה דויטש).
|
"כבר לא היה לי כוח, אבל אחותי סחבה אותי. יום אחד הרגישה כמוני, וכך סחבנו אחת את השנייה... תפסתי אותה והיא תפסה אותי... היא בכתה כל הזמן שאנחנו מוכרחות להגיע הביתה, קודם כל היו לנו אחים קטנים, הייתה מחשבה כזאת שאנחנו צריכות לגדל את האחים הקטנים... כיום קשה לי לקבוע איך נשארנו בחיים. לפי הרגשתי, אילולא היינו יחד, תומכות זו בזו... מעודדות זו את זו, לא היינו נשארות בין החיים" (שושנה עופר).
|
"כולנו עמדנו בשורה. ראו אותנו, שאנחנו ילדות ואמרו לנו היותר מבוגרות: 'אתן לוקחות על עצמכן [סיכון] ואתן מסכימות לבוא בשלג? בקור'? אמרנו שאנחנו מפחדות להישאר, כי ישרפו את המחנה ואנחנו רוצות להגיע הביתה. גם דיברנו על זה... אנחנו התעקשנו ולא רצינו להישאר... צעדנו. ואחותי לא רצתה ללכת. הייתה מחשבה לזרוק את הכול. מחשבתי הייתה רק להציל אותה... אבל היא בשום אופן לא רצתה לזוז... בכל כוחי, מה שלא היה לי ניסיתי. לקחתי את השמיכה וסחבתי את אחותי בכל כוחותי, ובזה אני הצלתי את אחותי" (חדוה כץ).
|
|
היו אלה הידוק יחסים כדוגמת אם-בת. האחות הגדולה קיבלה תפקיד אם, הייתה למשענת ולמחסה בשעת צרה. העדויות מחוקות במיוחד שההתנהגות המלוכדת על בסיס משפחתי או חברתי הייתה דרך להתמודדות פסיכולוגית: "להיות ביחד" במסע ליעד המשותף, להגיע הביתה, זה נסך כוח ותקוה. אחד המאפיינים שהבדילו את האסירים והאסירות ההונגרים באושוויץ מיתר האסירים הייתה השפה. נוצר מצב של חרשים-אילמים, "וכאשר ביקשו להיאבק היו ביניהם שעשו זאת בלשונם ובתנועות ידיים, כל העדויות הדגישו את בליל השפות שקידם אותם. במפגש של יהודי הונגריה עם יהודי פולין, טענו האחרונים כלפיהם שהם אינם יהודים מאחר שאינם יודעים יידיש (רחל שניר). בקושי התאפשר להן לשוחח אתם. לא מן הנמנע שהבדלנות הזו חיזקה את ההסתגרות החברתית ההונגרית. זמן ההסתגלות - הגוף, הרעב והאוכל |
ל"דבר אחד חשוב: אוכל, בגד, שינה, להתרחץ, זהו, ונראה מה יהיה מחר" (אסתר אונגר).
|
|
בודדו אותן מה"זמן", מהיום יום של מחוור טבעי של 24 שעות של יום ולילה, אך הן המשיכו להרגיש רעב וצמא, חום וקור, וצורך בשינה. הן סבלו את היום הארוך, את השבוע והקיץ עד בוא עונת החורף. את סדר היום התחילו בפקודת קימה והסתדרות בחמישיות, שהייתה חייבת להתבצע במהירות מסחררת. וכנגדם ה"צלאפל", הספירה הייתה מתנהלת באיטיות מענה. זה היה יכול להימשך שעה, וגם חצי יום ויותר. ביום השמש לוהטת ובלילה הקור מקפיא, וגם תחת גשם שוטף שהרטיב אותן עד לשד עצמותיהן. התנאים הפיזיים של הצריפים לא היו טובים יותר: |
"מזג אויר הפכפך וחמור, כאשר השמש זרחה היה נורא, והגשמים חדרו והציפו את הבלוק... שכבנו על הריצפה במים... ישנו כך כל אחת על הישבן של השנייה, כמו תרנגולות שהצטופפו וחיממו אחת את השניה" (אסתר שטיימץ)38.
|
|
התנאים הירודים החישו את התשישות של האסירות, אך מעל לכול הייתה זו תוצאה ישירה של מנות המזון שלא הספיקו בשום אופן לתזונה של אדם רגיל. |
"קצת מים עם כמה חתיכות סלק, חתיכת לחם כמו פרות" (חיה קלה).
|
"איזה אוכל, איזה עשבים, אפילו כלבים לא יכלו לאכול את זה" (לאה לנדסמן).
|
כל אחד סופר את הלגימות של ה"מרק" כדי לאפשר לאחרים בדרגש לקבל מנה. "כל בוקר חילקו מין דייסה של מים לבנים" (נעמי אמסל).
|
"בזה תלויים החיים. בהתחלה לא אכלנו אבל ראינו שאין ברירה אם רוצים להמשיך לחיות" (שושנה עופר).
|
גניבת לחם הייתה נורמה מקובלת (מרים וולברג, חנה דויטש). היה גם סחר חליפין. סביב המקלחת ה"וולסטריט של אושוויץ", ניתן היה להשיג מצרך אוכל תמורת חוט, כף או מסרק. להשיג אוכל נחשב ל"חסד" שזכית בו, ומוטב היה שלא לשמור בשביל למחרת - שמא ייגנב (מרים וולברג).
|
|
לאכול - לא היה מה, והרבה שעות נאלצו לשתוק כי אסור היה לדבר, אך כאשר התאפשר להן, הרבה מהשיחות שניהלו ביניהן סובבו סביב נושא האוכל. |
"התרגלנו לאכול תפוחי-אדמה לא מבושל ואמרנו, כאשר נשתחרר נאכל גם בבית כך" (ברטה פון).
"שיחות היו תמיד מסביב לאוכל. מה נאכל? מתי יביאו את האוכל? מי קיבל ומי לא קיבל? (חנה דויטש). "על הבית דיברנו: איך היינו, מה עשינו בליל שישי, מה אכלנו, מה בישלנו, איך יהיה כשנשתחרר?" (לאה פוירשטיין). |
|
השיחות על אוכל ביקשו "להשלים את התפריט" של אושוויץ, את ה"מרק" ואת ה"קפה" הבלתי מוגדרים, אך ספק אם התכוונו אל אוכל בלבד. באמצעותו דיברו על הבית, על היום שהסיוט של המחנה יסתיים. שיחות אלה אפשרו לתמונות מהחיים השלווים שלהן עם המשפחה בעבר לחדור למציאות הזרה והמוזרה של המחנה. הזיכרונות והשיחות על הבית דחו את זמן הגסיסה שאיים עליהן והמירו אותו בזמן של תקווה: יום השחרור. הזיכרונות של חיי בית: אוכל, שולחן, שבת, העידו על אפשרויות קיומיות אחרות. השיחה גם הייתה עבורן לפינה רגעית ואינטימית בתוך ההמון. זמן שעמום ואדישות |
כבר לא היה איכפת לנו כלום. היינו אדישים, ולא ידענו מה יקרה אתנו. יקרה מה שיקרה, ממילא אין מה לעשות. כל הזמן ישבנו והסתכלנו, יכול להיות שהחומר שהכניסו באוכל זה עשה אותנו כאלה (רות נצר).
|
היינו שבורים לגמרי. אני חושבת ששום דבר לא עניין אותי. זו הייתה מן שבירה טוטאלית של בני-אדם שלא חשבנו שזה הסוף, אלא היינו במין אוירה שחיכינו מה יקרה אתנו" (נעמי אמסל).
|
קודם כול קיבלנו איזו תרופה - ברום או משהו - שטמטמה אותנו. לא יכולנו כל-כך טוב וברור לחשוב. לא נכנסנו לעומק - למה אנו מקבלות יותר ולמה הם פחות. לא התעסקנו עם הדברים האלה ולא התעניינו (לאה פוירשטיין).
|
היינו עומדות בחצר המגודרת ומסתכלות באנשים שנראו כשלדים, ההולכים על שתיים ועליהם בגדי פסים, והם סוחבים על אלונקות את המתים. תמיד היינו מרגישים באוויר ריח של גופות נשרפות בקרמטוריום, שהיה לא רחוק משם (שרה שפר).
|
היה מן טמטום כללי למרות שראינו כל הזמן את הקרמאטוריום" (רחל שניר). היה שם זמן. לא היה שם מה לעשות, ואם כן, היו אלה עבודות בנליות: ניקוי שירותים (שייסקומנדו), איסוף אבנים - סתם להעביר את הזמן (ברטה פון).
|
|
הן מספרות על המונוטוניות המשוועת של המחנה ועל החלשת הרצון להילחם על החיים, ובמקום זה הניחו לגורל להתגלגל: הרעב, האדישות וטשטוש החושים. כאילו הדבר אינו קורה להן והן צופות מהצד, לא שייך ולא קיים. לא מובן להן, כיצד הסתגלו לחיות בצוותא עם המוות, עם הקרמאטוריום. הן איבדו את כושר השיפוט ומייחסות ואת ל"ברום". דפוסי ההתנהגות שלהן או במחנה נותר אצלן כתעלומה גדולה (בלשון המעטה). קשה להן להשלים עם התעלומה, והן משאירות לאלוקים את הפתרונות. זמן נשים צעירות |
"ולא הייתה כוונה להמחיש מצב היסטורי, כי אם להעמיד במרכו אנשים המספרים את עמדתם בתקופה זו" - שואה מזווית אישית. נפרשים סיפורים דומים, אף דומים מאוד ויש משקל רב ללשונות, כגון: למדנו, ישבנו, חיכינו, שכבנו, אכלנו, לא האמנו... שהן תיאור נאמן של הטראומה שנכפתה עליהן בצורה מסיבית-המונית, לצד הסיפור האינדיווידואלי, הייחודי של ההתנסות האישית, שכל אחת מהן ראתה וחוותה בפיסת השטח הקטן שלה: הלכתי, חיפשתי, החלטתי, רציתי, התפללתי, התגעגעתי....
|
|
במרכז סיפורן של הנשים מרחפת התחושה של הכאב הנפשי, הנפש היא שנפגעה יותר מכול, הסיבה היא מערכת היחסים של הורים וילדים שבאה אל קצה באופן כה אכזרי. |
"לא הסבל העסיק אותנו, כי אם האובדן" (אסתר אונגר),
|
|
אמירה זו מייצגת את קבוצת הנערות המתבגרות, שהתלותיות בהוריהן מאפיינת אותן, "רגע לפני" היותן לנשים עצמאיות. הסבל הפיסי הפרטי מתגמד ואף מוצנע לעומת החוסר בחום ובאהבה, במגע הפיזי שהורה מעניק לילדיו: |
"אמנם אני יודעת שיש דברים מאוד מזעזעים, לעומת זה מה שאני עברתי, אפשר להגיד שאני מקרה קל לעומת מה שאחרים עברו... זה היה גורלי... הייתה שם אישיות שעליה היה אפשר לבנות שהיו בסביבתה... לסמוך עליה על מה שהיא מדברת. הייתה רופאה - אבל היא הייתה יותר מטפלת, נאמר: "לעטוף מישהי" (חנה דויטש).
|
"לאחדים מהילדים הייתה אם בקרבתם. הקנאה הייתה גדולה. כולנו רצינו מאוד את אימא בקרבתנו. היום אני יכולה להבין, שלאותן האמהות בגיהינום הזה, היה קשה עד מאוד לעמוד במראה הזה של ילדיהן במצבם. בין כל הדברים הזוועתיים היה מקרה מאוד מרעוע, באם צעירה שכרעה ללדת במקום, ולאחר שהתינוקת נולדה, עשו עליה ניסיון..." (שרה שפר - בת ה6-).
|
|
הן חשו דחייה ומיאוס כלפי הסביבה וכלפי עצמן: צורת האכילה, הלבוש המינימלי, הנעליים הבלויות, הראש מגולח והלכלוך הבלחי נסבל. כאמור, סבלו מעין ספור התערטלויות ב"סלקציות" השונות, וכאשר נלקחו לרחצה, הכל נעשה בפומבי. הן עסקו הרבה כניקיון עצמי: |
"האחיות ניקו אחת את השנייה" (ברטה פון).
|
"כל אחד בדק את עצמו, את גופו" (מרים וולברג).
|
"לקחו אותנו להתרחץ, הלבישו אותנו יפה, הכוונה, קיבלנו בגדים נקיים, קיבלנו גם אוברול, זה נתן לנו באמת את המחשבה שבאמת לוקחים אותנו לעבודה" (חנה דויטש).
|
|
הן נוכחו לדעת שניקיון הגוף ובדיקת כינים מלבד שהוסיף להרגשה הפרטית, הם חשובים כדי לחיות. תנאי היגיינה הגרועים גזרו כליה על אסירות רבות, וכל מי שנתגלו בה סימנים למחלה, נלקחה ל"טיפול מיוחד". בתוך כל הכיעור הגדול, לא קהו אצלן הערך והתועלת של היופי הנשי: |
בנות יפות זה נקרא, למשל: הייתה בת-דודה, היא הייתה בחורה מאוד יפה, קטנה, היא בגילי, השאירו לה את השערות. קראו להם לוצרין, זאת אומרת: הם עשו את השליחויות של הבלוקאלטסטה. אז היא היו לה השערות, היא נשארה כל הזמן עם השערות שלה. לעזור זה לא עזר שהיא הייתה יותר יפה, אבל לפעמים חיפשו בנות יפות, להן נתנו לנקות בתי-שימוש, או בנות יפות, החברה של הבלוקאלטסטה, החברה שלהם הייתה יותר נעימה. להיות בחברה נאמר: יפות יותר, צעירה עם השיער. לא היה לנו שום פריבילגיה מזה שהיא הייתה, לה כן היה, היא קיבלה יותר אוכל, לה כן. היום אני משוכנעת שאפילו אם היה לה רצון היא לא יכלה הרבה לעזור" (חנה דויטש).
|
|
לעשות מאמצים כדי להשיג מסרק (לשם מה?), להבחין בין "בנות חדשות" המגולחות לחלוטין לבין הוותיקות ששערן החל לצמוח, לציין את "הבנות היפות, עם שיער, מלובשות חצאיות כחולות וחולצות לבנות" בעת הופעת הקונצרט בראש-השנה - הן התייחסויות לצימאון לחוויה אסתטית. הקעקוע של המספר ביד, שבדיעבד ידוע כסימן לסיכוי לחיים, לא היה בעיני הצעירות אז אלא מפגע ליופיין. ולכן אם לא היה מנוס מקעקוע, דאגו שזה ייעשה "יפה" ככל האפשר. |
"יום אחד אומרים: כולם שיבואו לעשות על היד את המספר, אנחנו מאוד שומרות שנהיה ביחד, לקבל מספרים אחת אחרי השניה, לכולנו מתחיל ב-F, הבת-דודה, אחותי ואני ועוד הילדונת הזאת של השכנים. לכל אחד יש מספר בצד, ומה שיש בצד מעבירים את זה אחר-כך על היד. הייתי ילדה, הייתי בת 14 ומשהו, מאוד חשוב היה לראות שהמספרים ייראו יפה. מי עשה את המספרים הללו? בנות מאתנו, זאת אומרת: שלימדו אותם, אני הלכתי לראות מי עושה את המספר בצורה הכי יפה. תראה איזה מספר יש לי פה, ממש אתה רואה באיזו צורה יפה המספר. אם כבר אין לי בגד יפה לפחות שיהיה לי מספר יפה, ראיתי שאת זאת הבחורה עושה יפה את המספרים, או קראתי לאחותי ולבת-הדודה שיבואו ויעמדו פה שהיא עושה מספרים יפים" (חנה דויטש).
|
|
מן העדויות בולטת העדרן של ההתייחסויות להתנסויות של חוויות שהן ייחודיות לאישה במחנה. הן מציינות לידות בצריף כדרך אגב, ובראיון אישי שקיימתי עם מרים וולברג, נעמי אמסל ולאה חן, חיה וקיימת עדיין הנבוכות מול זיכרונות כאלה. היו מצבים שקשורים באיסור "לא תעמוד על דם רעך" אך אין סיפורים על אונס או על לסביות, להוציא אזכור בודד שככל הנראה מתייחס לאירמה גריזה. זיכרונות בהקשר לנושאים אלו יופיעו בעדויות על תקופת מחנות העבודה והשחרור. על משמעות הגיל והקשר לבעיות שהטרידו אותן ניתן ללמוד מעדותה של שושנה עופר שהייתה אז בת 20: |
"תקופה לאחר השואה לא יכולתי לספר.... קודם כל קיבלתי מכות ולא ידעתי שאוכל ללדת. המחשבות העסיקו אותי. רציתי משפחה, רציתי ילדים.... לא היינו נשים כפי שהצטרכנו להיות. לא הגעתי למחשבה כזאת שאני צריכה לספר שכל העולם יידע".
|
|
לעומתה, על רוב רובן של העדות העיבה במיוחד ההחמצה של קטיעת הנעורים: |
"פעם אני זוכרת שאמרו לי: איזה יופי, את בת 16! איזה יופי! מה היה לי טוב שהייתי בת 16? בית אין לי, אני לא יודעת מה זה יופי, לא יודעת מה זה בגד. מה טוב להיות בגיל 16? לעולם אני לא מוכנה עוד פעם להיות בת 16. מה טוב בזה?" (אסתר אונגר).
|
|
זמן האמונה
אושוויץ היה התגלמות עולם שיש בו רע, הזמן הוכתם בדם, היכן היה יכול להימצא כאן הזמן היהודי: המפגש עם אלוקים, קיום מצוות, החוויה היהודית?
|
חיינו כמו בהמות, בלי תאריכים. ידענו על שבועות, תשעה באב. חגי תשרי נמחקו כמעט מהזיכרון, איבדנו כיוונים (ברטה פון).
|
|
היה רצון והייתה נחישות להיצמד למורשת היהדות. במחנה זה בא לידי ביטוי במודעות ובאזכור שאכן קרב תאריך של חג או מועד. אצל מרביתן מוזכר יום תשעה באב, אם מפני הצום, אם מפני קריאת "מגילת איכה", מגילה שהושגה על ידי העובדות במחנה "קנדה", אם מחמת הופעת התזמורת שנכפתה עליהן ו"תוספות האוכל" שהגרמנים "דאגו" לארגן להן בתאריך זה. על כל פנים, בתקופה הראשונה ציון הזמן היחידי אצל הרבה מהן היה הזמן היהודי (נוסף לעונת השנה). הן גם ביקשו לקבוע אירועים לפי הלוח העברי: יום פרידתן מהוריהן, יום מותו של אחד מבני המשפחה או יום עזיבתן את המחנה. יש לזכור שכל הצעירות מוצאן ממשפחות שהאמונה באלוקים ובשמירת המצוות הייתה להן השקפת עולם. הצום והתפילה, התעוררו אצלן מאחז של תקווה, למרות המציאות הקשה במחנה, אבל אין ספק שהצום והתפילה קיבלו עתה משמעות שונה. |
אמרנו שלא יתכן שהקב"ה לא יעזור לנו. האמונה עזרה לנו. וגם התפללנו... היו תאומות שלא היו דתיות. עד היום במפגשים משותפים הן זוכרות שלימדנו אותן להתפלל... נודע לנו שאחד הדודים היה במחנה סמוך, איפה שהגיעו החבילות, וכשבאו לשאול בשמו איזה אוכל אנחנו מבקשות... אנחנו ביקשנו סידור כי זה היה בשבילנו משהו גדול... היה חסר לנו משהו, אנחנו השתנינו, מובן, אבל אנחנו לא חופשיות, נחזור הביתה. האמונה עזרה לנו וגם התפללנה (חדוה כץ).
|
|
מלבד נושא התפילה, זיכרון של תשעה באב, יום כיפור, אין בעדויות פנייה כלשהי לנושא קיום המצוות. בכמה מן העדויות הן מתפלאות לגלות שלא זכורות להן שאלות בנושא (נעמי אמסל, חנה דויטש). כל אחת ניסתה להתמודד עם שאלת הנטישה הכפולה, של ההורים ושל אלוקים, בדרך שמירת האמונה. |
"יהודי דתי יודע שהקב"ה מעניש את עמו בעד עוונותיו, אבל את המתרחש כאן הוא לא מבין" (מרים וולברג).
|
|
אלוקים קיים, אך הוא "משוחרר" מן המחנה, לא נתפס שיש קשר בין הזוועות לבין אלוקים. הן שואלות את עצמן: מה עלי לעשות כאדם מאמין במצב זה? את עוצמת האמונה תעלו לדיון ההתנהגות המוסרית שבין אדם לזולת: |
"אנשים שהייתה להם אמונה החזיקו מעמד... זכור לי שאף רגע לא איבדתי את הצלם האנושי... ולא עשיתי דבר שנגד את היחס של אדם לחברו" (אסתר אונגר).
|
|
הן העניקו למצוות שבין אדם לחבירו את המשקל של צו דתי, שהוא נכון ואמת במהותו. בקיום התכנים הללו הן ראו המשכיות נאמנה של המורשת היהודית הדתית שקיבלו בבית. צוואת ההורים נאמרה בתפילה בשעת פרידה: |
"לפני צאתנו מהקרון אבי בירך אותי כמנהגו בכל ליל-שישי בבואו מבית הכנסת ואמר: בתי הקטנה - יודע אני שאין צורך להגיד לך ולהזהיר אותך איך להתנהג להבא, אך יעזור לך אלוקים להמשיך".
או בצעקה מעבר לגדר מאב שעובד בזונדרקומנדו: "להמשיך לחיות ואל תשכחי מאיפה את באה" (מרים וולברג). |
|
קשה לתאר תנאים מפריעים יותר ומתאימים פחות לקיום מצוות כמו גטו, מחנה ריכוז - קל וחומר ההשמדה. באותה מידה בתוך עוצמת המאבק להישרדות בבירקנאו לא היה מקום לדון על אלוקים. הזמן והמקום לא הניחו שהות למחשבה בכלל, קל וחומר לא להגות מעמיקה בנושא. האמונה היא מערך נפשי ובאושוויץ היא לא השתנתה. יש יסוד בטיעון שעבור הצעירות המאמינות אושוויץ העמיד את אמונתן כפני ניסיון ואתגר, והייתה אצלן זעקה ומחאה: למה? מדוע זה קרה לנו? (לאה לנדסמן, אסתר שטיימץ, מרים וולברג, נעמי אמסל), אך אין זה מעיד אל ערעור האמונה. הן נאחזו באמונה הדתית התמימה, ובתפילה ביקשו כוח לסבול, אסתר אונגר "זוכרת בבירור שרצו לחיות", הרע בחייהן לא הרס אותן. במקום הרס גילו בתוכן את הרצון והאפשרות, אולי ההכרח להמשיך לחיות כדי לשוב לחיות מאותה הנקודה שהפסיקו אותן - גם מבלי להשיב על הקושיה "מדוע כך נפל בגורלן". הן שאבו כוח מהאופטימיזם שעוצב בכוח האמונה, המעוגן בתפיסת הזמן היהודי שנובע מניסיון מודע להביט אל מעבר להווה המידי, דרך מסורת חיים של אלפי שנים של נצח ישראל. הקטרוג והספקות, התעוררו בשלבים מאוחרים. הכאב והאכזבה התפרצו והיו קשים במיוחד כאשר הגיעו הביתה, או השליכו את כל הזעם כלפי ריבונו של עולם (חיה קלה). מתברר, שרגש האמונה הדתית עבר את אותם השלבים שהתוודענו אליהם: (א) שלב ההלם והשתיקה - ועיקר תפילה חרישית. (ב) שלב הסקרנות, שלב שרוצים לעכל את המצב ושואלים על גורלנו, אך דוחקים את ההסבר. (ג) המפגש עם המציאות - התשובות נשארו עלומות, והייסורים הם עובדה שאינה ניתנת למחיקה. האתגר החדש הוא לסלול משמעות של הקיום בעתיד. מסקנות |
"החלטתי כשרשמו את התאריכים, נחתי תאריך יותר מוקדם 26 או 28 שנולדתי. בעצמי החלטתי, שאם כבר - כדאי שאני יותר מבוגרת" (אביבה ליבסקינד).
|
|
הן ביקשו להכריע על גורלן - ולהשלות את עצמן, כי המטרה האחת הייתה לעזוב את אושוויץ בחיים.
העדויות מגלות וידויים שהם שקיעה במערבולת של רגשות שליליים, של כניעה לייסורים ולרשות המוות, של אדישות מפני הזוועה; ולהפך - רגשות של תקווה. כאשר ניטלו מהן כל הנכסים, התחדדו החושים והחיים היו יקרים להן מאוד. קשה להן להבין כיצד החזיקו מעמד, ולהסביר למה הן נועדו לחיים. מתברר, שלכל אדם יש עתודות כוח, ששיעורן איננו ידוע לו, ורק במצב של צרה נוראה ביכולתו להעמידן למבחן והערכה. "בצרה זו" - בקיצונית במיוחד, קשה לעשות סיווגים ולהסיק מסקנות על אודות הגורמים שנתמכו בהם ושאבו מהם כוח כדי להישרד. אבל ניתן להבחין בעמדות שלדעתן עודדו את רגשות התקווה, ובמצבי לחץ הפכו לאתגר שצריך לשרוד. אציין שלושה עמודים של תקווה. א. התקווה לחזור ולפגוש את המשפחה, קשר עם חוויות ילדות ותמונות משפחתיות. קשה לקבוע כמה זמן נמשכת תחושת ההלם, אותה תחושה שצמצמה את התודעה ושיתקה את המחשבה וניתקה אותן מהמציאות, אבל חיפוש קרובים ובפרט אם ואב, עזר ללא ספק לרפא בכוח החשיבה החיובית. ברור, שפעל כאן שכנוע עצמי ששיפר את ההרגשה ואת רמת התפקוד, הייתה כאן ברירת היבטים חיוביים מתוך המציאות, תוך התעלמות מכל מה שעלול להפריע. ברירת החיוב נעשה בשכנוע עצמי על ידי דיאלוג פנימי ששידר להן לצאת למאבק, או על ידי גורם שכנוע חיצוני, אחות או חברה. הפעילות בחיפוש אחרי ההורים, כמו כל פעילות אחרת תכליתית במחנה, הייתה רעיון גואל. היא טיפלה במצב עצמו וברגשות הכרוכים בו גם יחד, היא צמצמה את תחושת חוסר האונים. גם העדרם של הליכי אבל ודרכי התמודדות עם האובדן, פתח בין היתר תהליך של הכחשה, והביא לנטייה לשקוע בזיכרונות שהיו מלווים לעתים באידיאליזציה של המפגש עם מחוזות הילדות. ב. קשרים חברתיים - הפחד והכאב הביאו למודעות גבוהה שהן נזקקות לתמיכה אחת מהשנייה. העדויות מחזקות מחקרים רבים, שמבקשים לקבוע ולציין את הקשרים של תומך ונתמך שהיה קיים בין הנשים. העדויות מצהירות ולא משאירות ספק בחשיבותה של המערכת התומכת ובהשפעתה על כושר העמידה של האסירות. היחסים הבין-אישיים במצב הטראומטי קיומי של המחנה הצמיחו אחריות הדדית, העלו פתרונות ויוזמות, וכתוצאה מכך העלו ולו לשעה קלה את הדימוי העצמי, דימוי שמנע את ההתמודדות עם משימות שמצריכות מאמץ נפשי וגופני (אחרי אושוויץ - זה יתגלה בצעדת המוות). העדויות מפנות את תשומת הלב לטיב הקשרים החברתיים ולהתנהגות שלהן, שיסודם במטען התרבותי החינוכי, שלמרות הכול הועילו להן בשעתן הקשה, במקרים של עזרה, שנתנו או שקיבלו, הן חשו את עצמן מורמות מעפר. הסולידריות הייתה הנגטיב של השבר האנושי שהחליט להשמיד אותן. הן ראו כיצד התבונה המוסרית פעלה לצד גילויים של רשע אנושי. זה שרמס בפראות כדי להגיע לתפוס פרוסת לחם, או חלץ נעל מגוויה, או ציפה למותו של שותף בדרגש כדי שירחיב לו - ביצע גם מעשים אנושיים. את עמדתן לא קבעה אצבע האלוקים, רעיון שהן היו אמונות עליו, אלא השיפוט המוסרי על התנהגות האדם, כיצד הוא מתנהג כאשר כולם נידונים למוות. ג. האמונה הדתית - כל אסירי אושוויץ, ללא הבדל מין וגיל, חיפשו תשובה והסבר מצדיקים לשואה. העדויות שבדיוננו חושפות את הזעקה, את המחאה כלפי שמים, אך בתוך עצמת המאבק של הקיום באושוויץ לא היה להן מקום לדון על אלוקים. השבר הגדול הותיר אצלן פצע חסר מרפא בין התמיהה והעדר תשובה מנחמת לבין דבקות באמונתן ובמורשת אבותן. ההתנהגות שלהן לא נלמדה בבתי הספר בעבר, ואין לראות בה אסטרטגיות מאבק שהן הצטיידו בימי ילדותן. כל אסטרטגיה עתידה להיכשל במציאות שלא מאפשרת לבחון את התנאים או לצפות את הסכנות. בסביבה שרגש הדיכאון השתלט על הכול - הגישה המקובלת הייתה שאין מה להפסיד ושגרוע מזה לא יכול להיות. ראייה צרה של התייחסות אך ורק לחוויה המיידית שלהן, לרגעים השליליים, היה מותיר אותן לבדן מול האירועים הקשים ומחזקת את המשמעות השלילית. מהעדויות מצטייר שבמאבק הזה הן לא היו "בודדות" לגמרי. אין ספק שלילדותן, לחינוכן ולאורחות החיים המשפחתיים לפני המלחמה הייתה השלכה והשפעה על חוסנן, על מנגנוני ההגנה וההתמודדות שהשתמשו בהם להישרדותם. לראייה הדתית שלאורו הן התחנכו, יש פן ייחודי - אמונה בזמן הנצח. הן לא התעלמו מהעבר ומהקשר כלפיו, וממנו קיבלו את התמיכה הנפשית וההדרכה להתקשר לעתיד. זה היה החופש הפנימי שלהן. מי שבתנאים של אימה השיג את החופש הפנימי - אפילו במידת מה, נחל עמו גם רגש של תקווה וגאולה: קיים עולם אחר מחוץ לגבולות אושוויץ. רשימת העדות אמסל נעמי (1925) עופר שושנה (1924) דויטש חנה (1930) פון ברטה (1928) וולברג מרים (1930 ) פוירשטיין לאה (1930 ) כץ חדווה (1930) קלה חיה (1927) לבסקינד אביבה (1931 ) שטיימץ אסתר (1926 ) לנדסמן לאה (1930) שניר רחל (1930) נוימן ווייס לאה (1929) שפר שרה (1938) |
| חזרה לתחילת המאמר |
|---|
