|
תוכן המאמר:
המודל המשולב א. היוצר ש"קדקוד הביטוי העצמי" ב. העולם - קדקוד האובייקטיביות המימטית ג. היצירה - קדקוד הממוקד בטקסס עצמו חידושי לשון יסודות המצלול סיכום תקציר: שלונסקי ראה את הספרות כשליחות. הוא פסל את כל הקיים והעלה על נס את דרכו שלו. בעיניו קידשו האמצעים את המטרה לשינוי פניה של ספרות הילדים וחידוש השפה העברית. כמשורר לילדים בחר מבין התכונות המאפיינות אותו: יצירתיות והעזה, ילדותיות ושובבות. שלונסקי היה בטוח שיש לו הכישורים המתאימים לכך: נשמה ילדותית, אהבת משחק ושובבות. מילות מפתח: רומנטיקה, מודרניזם, סוריאליזם, מטפורה, מצלול, קומפוזיציה, אונומטופאה, חריזה, דימוי. |
|
שלונסקי ובני דורו היו הראשונים אשר חוללו תמורה בשירה העברית. שירתם ינקה מן המודרניזם הרוסי ומן האקספרסיוניזם הגרמני. היא מרדה במה שמכונה "דור ביאליק" בהחדירה לשירה העברית את מאפייני שירת אירופה בת זמנם. להלן נעיין בשירי הילדים של שלונסקי לאור מאפייני המודרנה, כפי שעולה ממחקריהם של זנדבנק וברזל. תחילה נציג את המודל שעובד בעקבות המחקרים, ועל פיו ננסה בפרקים הבאים להבין את החידוש שחידש שלונסקי בתחום שירי הילדים בתקופתו, תקופת העלייה השלישית בארץ ישראל. |
|
במרכו המודל עומד המושג "חירות היוצר", שעיקרו הוא מאבק והשתחררות ממורשת פיוטית וממוסכמות חברתיות קודמות ונהיגה כביטחון במרכיבי השיר, תכניו ודפוסי הבעתו. "חירות היוצר" מתגלמת בתחום התכנים. ומולה עומד המושג "חירות הקורא", שעיקרו מגוון של תגובות שכלתניות ורגשיות מצד הקורא לתכנים ולאופן הבעתם מצד המשורר. מושגים אלו מתחברים לשלושה קדקודים המבטאים מגמות שונות המתרוצצות בספרות המודרנית. לדעת זנדבנק הבנת המודרניזם נגזרת מהבנת המגמות השונות המשולבות זו בזו. האחת היא המשך ההקצנה של הרומנטיקה, האחרת היא שיבה לקלאסיציום והשלישית היא המגמה של המבנה האוטונומי והקומפוזיציוני המופשט של היצירה כשלעצמה. המחקר הנדון ממיין את המגמות השונות לאור שלושה מגורמים המשתתפים באקט הספרותי: |
יוצר,
יצירה, ועולם. |
|
א. היוצר ש "קדקוד הביטוי העצמי" |
חמוטלי ואברם
אז ישבו על המרפסת. - ---------- מובטחני כי כולם מבינים, כי שמי אברם. |
|
בשיריו לא נמצא שיר שבו הדובר הוא ילד, בניגוד למקובל בשירה העברית לילדים, בשל מגמתו הברורה והמוצהרת, שלא להתיילד ולא להשתמש באוצר מילים של ילד. לדעתו הספרות חייבת למשוך למעלה, ומי מתאים למושכה אם לא המבוגר, הפייטן בעל נשמת הילד. נוכחותו הדומיננטית בכל שירי הילדים קוראת לתשומת לבו, להתייחסות, שהרי שינוי ומהפכה מחייבים פנייה לקהל פוטנציאלי קשוב, הנענה לפנייתה של היצירה. כמו כן מרבה שלונסקי בשיריו להגדיר את אופיו, הוא מעצב עצמו כתמהוני בגין הלשון הבלתי שגרתית המדוברת בשיריו: |
ועל כן אסביר: מדוע
יש כאלה פייטנים, שחומדים כל שם. תמוה? כי גם המה תמהונים! אף אני אחד מאלו.... |
| וכחצוף בגלל מרדנותו והעזתו לשנות מוסכמות, להכעיס: |
הנני בחור שמח,
קצת חצוף, אך לא נורא! ולהכעיס אני צווח: "קמץ-אלף - אינו א"! |
|
וכמשורר שעטה נשמת ילד:
|
הוא ילד גדול ושובב לא קטן,
בארץ הקונצים אין קֶנֶץ כמוהו, ויחד עם טלי כל סדר בגן הופך הוא בן רגע לתוהו ובוהו. |
|
עובדה מעניינת היא, שאברהם שלונסקי כמשורר לילדים בוחר מבין כל התכונות המאפיינות אותו, שתיים: יצירתיות והעזה שהן נחלת התמהונים והחצופים, הצווחים להכעיס וקוראים איפכא מסתברא; וילדותיות ושובבות שהן נחלת הילדים אוהבי המשחק והמשובה. התכונה הראשונה היא החשובה ביותר בעיניו בגין תפיסת תפקיד המשורר כשליחות. תחושת שליחות מתוך היכרותו את ספרות הילדים מביאה אותו לבנות תיאוריות חדשניות באשר לתכניה, לשונה וסגנונה של ספרות הילדים, תוך שהוא פוסל כמעט את כל הקיים בתחום זה בארץ. במאמריו התיאורטיים, שנכתבו במקביל לכתיבת השירים, הוא פסל את דרכם של האחרים והעלה על נס את דרכו שלו, הוא העז "לחמוד כל דבר שבתמוה" קרא לכתוב ההפך מהמקובל, "קמץ אלף אינו א". בעיניו קידשו האמצעים את המטרה לשינוי פניה של ספרות הילדים וחידוש השפה העברית. שלונסקי בטוח שיש לו הכישורים המתאימים לכך. נשמה ילדותית, אהבת המשחק והשובבות הן תכונות החוזרות כצייני אופי המובהקים שלו בספריו לילדים, ולדעתו הן התנאי (בעקבות מורהו הרוסי, צ'וקובסקי) להבנת נפש הילד. הצהרות אישיות - דמות "האני" המיאקובסקאית חדורה פאתוס מהפכני ומחשבות גדולות, מאמינה בכוחה לשנות ולחדש. שלונסקי לובש דמות זו ומשלב בשיריו הכרזות אישיות חוזרות ונשנות, המעידות על כוונות השינוי שלו. |
באתי הנה (הן שמעת! )
לשנות סדרי בראשית, שתוכל דבר גם אתה בשפה האנושית - זה ראשית, |
|
הוא פונה לנמענים ומשתף אותם בתגובות בני דורו למגמות חידושיו מצד אחד, ותגובתו הבוטה מצד אחר. |
כאן כל צדיקי הדור
התפרצו עלי לאמור: איך זה, איך זה העיזותי להדפיס מילה כזאת - היא? מן מילה גסה כזאת... - ---------- אז עניתי... "אין מילים גסות בחלד, יש רק אנשים גסים! " |
|
בין הצהרותיו האישיות נמצא גם הבעת דעה ביחס לשירה הישראלית בדורו. הוא לועג בגלוי ללא כלומיות שבתוכן: |
"לשמח? אך במה?
אז התחיל הַמֶה - מֶה-מֶה: מה- מה-מה-- ומיאו - מיאו... - ---------- ובגן של חמוטל זהו זמר מבוטל! |
|
הוא גם לועג לסנטימנטליות: "זהו שיר בשביל לבכות", ואכן בכל יצירותיו לילדים לא נמצא שום סיטואציה או מילה בעלות פוטנציות סנטימנטליות. והוא לועג גם לפטריוטיות הקלה ולפאתוס שנלווה לחויות הלאומיות ולנופי כיבוש המולדת כפי שהם מתגלים בשיר הישן. וכך הוא כותב "בשיר חצץ": |
הר קֵרֵחַ! סלע פרא!
הך והך - נפל שדוד... - --------- הך והך עד יתלקח למנצח שיר חצץ. |
|
את דעתו בקשר לשירים אלו של בני דורו הוא שם בפי טלי הילדה המגיבה בכנות וביושר האופיינים לילד: |
הן השיר - אמרה לי שטיא,
כבר נדפס בכרסטומטיה... ואנחנו שלמדנו, שיר חדש היום חמדנו! |
|
הדגש בהכרזותיו האישיות הוא אפוא על האני היוצר המורד במסורת. היסודות הארס-פואטים - שלובים בשיריו כגלוי וברמז, מטרתם להבהיר לקורא את תפיסתו ביחס למלאכת המשורר בשיר. |
אך, אלי שבשמים,
השירה איננה מים! אין זה ברז שפותחים, והמים נשפכים... כאן צריך לשקול במוח: מה לזכור, ומה לשכוח, מה למחוק, ומה לכתוב, שנוכל לומר: כי טוב! כי לכתוב צריך לדעת, ולמחוק צריך לדעת, ובכלל צריך מאוד רק לדעת וללמוד. |
|
כתיבתו מעידה על יחסו הכן לנושא שעליו הוא כותב ועל יחסו לנמענים שלו, והרי "הבחינה הראשונה לכתיבה טובה לילדים היא יחס כן ורציני לנושא"." יש להניח כי אף דבריו אלו מכוונים כנגד סופרי ומשוררי דורו ואלו שקדמו לו, אשר התייחסו, לדעתו, לילד בזלזול, בהנחה שאין הוא קולט את תוכן השיר. בחינת אופני העיצוב של דמות "האני השר" בשירי שלונסקי לילדים מעוררת את השאלה, באיזו מידה ממלאים פרטים ביוגרפיים אלו תפקיד פונקציונלי בתוך ההקשר החדש, האסתטי שהמשורר יצר? כדי לענות על שאלה זו מן הראוי לצטט את דעתו של אליוט במסתו "המסורת והכשרון האינדוידואלי": |
"האינטנסיביות של השירה היא דבר שונה לחלוטין מכל אינטנסיביות של החוויה האפשרית שאותה שירה אולי מבטאת. למשורר אין אישיות לבטא אלא יש לו מדיום מיוחד, שרשמים וחוויות מתלכדים בו בדרכים מיוחדות ובלחי צפויות. השיר נתפס כאיזו מלאכת מחשבת אובייקטיבית, והאלמנטים האישיים של המשורר, משתבצים בתוכה כפרט אחד, אולי בפרט החשוב, אבל עם ואת חשיבות המכלול אינה בפרטים הביוגרפיים האלה, לא הם הופכים את הטקסט ליצירת אמנות. אפילו אם אלמנטים ביוגרפיים כרגשות, תחושות אישיות, דעות ומחשבות חודרים למסכת השיר, הרי הם עוברים תוך כדי כך איזו טרנספורמציה, גלגול או הרכב חדש לכלל יצירת אמנות".
|
|
ואכן "האני השר" הוא אחראי למעשה מרכבה חדש זה והוא מופיע מתוך שליטה מלאה במצבים שעליהם הוא משורר. דוגמה טובה מהווה שירו של שלונסקי "משהו גם על אברם". במסווה של שיר מסורתי השומר על כללי שירת הילדים הרוסית נוסח צ'וקובסקי מתגלה אני מהפכני ביחס לדורו ולדורות של משוררי הילדים שקדמו לו: |
משורר - ילד,
משורר - מהתל, משורר - פיקח, |
| שאינו מתנשא ואינו מתיילד אלא רואה בילד אדם שווה ערך לו, למבוגר. באמצעות "השניעה" (= העברת אוצר מילים מרובד מקודש לרובד נמוך תוך שילוב המקודש והנשגב בלשון החול של יום יום.) יוצר שלונסקי מעשה אמנות החושף דרך בחירת חומריו ואופן הצגתם את תפיסתו החדשנית. לא עוד ניגוד בין שניים שאינם יכולים לעמוד במקום אחד - "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים אינם יכולים לעמוד" - אלא קרבה ושיתוף בין שניים בין מבוגר וילד, בין המשורר לנמעניו. |
במקום שעומדים בעלי משובה
שם רק משורר ותינוק יעמודו. |
|
המשורר נוטל חרות לעצמו ליצור מעשה אמנות ייחודי, המכריז על בחירת חומריו ודרך עיצובם, על ראייתו השונה את הילד ואת המשחק, ואכן שליטתו של המשורר בחומריו היא אחד המאפיינים המבדילים בין שירי היתול לשירי שגב ושורשה בהיקף ידיעתו של "האני שר". אין הוא משאיר בתיאורו יסוד של תעלומה שהיא מעבר לתחומי שליטתו, אלא האמן שולט שלטון מלא בחומרי ההבעה. קולו הדובר של שלונסקי מופיע בשירי הילדים כבעל סמכות שאין עליה עוררין. סמכותו מופגנת הן בהעזתו להתנגש בערכים מקובלים מן המקרא או מחז"ל והן בשליטתו בחומרי ההבעה. דוגמה אחרת ליצירת קשר שונה ויצירתי נמצא בתמונה הסוריאליסטית המעוצבת בשיר "למה מתייבשות השלוליות". לשאלתה הנאיבית של טלי לפשר התייבשות השלוליות בחצר משיב המשורר תשובה, המעמידה נוף מיוחד שבו מתערבבים יחדיו המוחש והמופשט, יסודות שמיימים קדמוניים, עם יסודות ארציים. המשורר מפרק את הנוף ומעמיד קולאז' של פיסות מציאות המוצגות וו בצד וו: שמים, רפת, שמש ושדה עם שור קדמוני, אדם וחווה, הבל וקין. |
ומאז יום יום מופיע
שמש פז בצלם שור. - ---------- ומאז אחר ערביים בא הליל האפל, אך השור לוטש קרניים ונוגח את הליל. הוא ודאי זוכר עדיין את אדם ואת חוה, ואת הבל ואת קין בשבתם עוד באחווה. - ---------- הוא לוחך את כוכביו... - ---------- הוא שותה חצי המים של כנרת וירקון. |
|
הסוריאליזם מטרתו להרחיב את גבול היום יום. לספק מעין הגדרה מחודשת של המציאות שלנו על ידי צירוף החלום ליום יום." צירוף החלום על השור הקדמוני, המופיע בשירו של שלונסקי "כשור השמש", או "שור לוחך כוכבים" עם יסודות ארציים כשדה שלף, כינרת וירקון - מעמידים תמונה סוריאליסטית הנותנת ביטוי לאסוציאציות חופשיות הכוללות מראות רשמים וחוויות המתלכדים בשיר בדרך מיוחדת בלתי צפויה, והיא ביטוי מובהק לחירות "האני השר", היוצר אותה ושולט בה!
ב. העולם - קדקוד האובייקטיביות המימטית עיון בשירים מתוך ספרו של שלונסקי "אני וטלי" עשוי לשקף את המגמה הנדונה. בשלב ראשון נבחן את דרכי הופעתם של הדמותה והשניעה, ונברר, כיצד יוצרים הדמותה והשניעה הוויה המתבוננת בדברים באופן שונה אגב התרחשות בו זמנית בתוך החלל הפיזי שבחוץ ובתוך חלל הנפש, וכיצד נוצרת הקומוניקציה בין ההתרחשות הפנימית באדם לבין ההתרחשות הפנימית בעולם החיצוני. רק לאחר מכן נבדוק את תגובת הקורא לאופני הבעה של היוצר, ונברר כיצד הקורא מופעל חושית, אינטלקטואלית, דמיונית, וכיצד מתקשר המושג "חירות הקורא" להתרחשות המתגלמת בשיר. הדמותה (האימז') בשיר "למה זה נקרא חמסין" - מגולם כשיר טבע המתאר מציאות ריאלית של יום חמסין. |
והיום יום די-נור
יום חמסין... - ---------- החמה מעל ניבטת - ---------- כביש פוהק בעצלתיים -- ---------- כלב נח על ארבעתיים ופושט לשון בצל - ---------- עייפים ילדה וילד. |
|
תיאור הראליה משולב בשיר לבלי הפרד בפעילות הדמיון הסוביקטיבי, שילוב היוצר הסתכלות שונה בדברים: |
יום חמסין עת בשמים
הנחתום מבעיר תנור, החמה מעל נבטת ככר של לחם-אש. והגיהינום לוהטת, שאפשר להתייאש. הוא שכח לסגור הפתח ידידנו הנחתום! ומכאן מכאן, לבטח, אש כזו של גיהינום. |
|
יסוד ההומצנטריות העומד במרכז המודרניזם מתגלה בתמונה שלפנינו. ההנחה היא שאדם עומד במרכז, ולכן הטבע אינו נתפס כמהות עצמאית אלא כמהות מסוימת ביחסה לאדם. כלומר, המשורר רואה את הטבע רק במידה שהוא מסוגל לראותו בהתנהגות אנושית ובמשמעות אנושית. הדימויים וההשאלות צמודים להתרחשויות אנושיות שבמרכזן עומד האדם. כך הופך הטבע מהיות טבע קונקרטי לטבע סמלי. האימז' פותח במשהו הנמצא בחוץ, בממשות "יום חמסין", "חמה בשמים", אולם הוא מתגלגל לתוך משהו החורג מן הממשות, "גיהנום של אש", ובכך בהסתכלות פנימית רגשית של המשורר הוא הופך ליצוג או לסמל. הדימוי והמטפורה המרכיבים את הדמותה יש בהם מיסוד ההפתעה והחידוש, מה שהופך אותם ליסוד מודרניסטי. עלינו לזכור, כי חידושי נורמות נמדדים על רקע הופעתם וכהשוואה למה שקדם להם. כך מופיע הדימוי "חמה - ככיכר של לחם אש" במסווה של שיר ילדים לפי מיטב המסורת הרוסית של צ'וקובסקי (סמטריה מבנית, יחידות קצרות, חריזה קצרה קבועה). אולם האינטראקציה בין חלקי הדימוי עיקרה במשותף, בצורתם העגולה של החמה והלחם ובחום המופק מהם, מהחמה ומהלחם. אולם בעוד הלחם נתפס כמקור למזון בסיסי המספק הנאה פיזית לאדם, החמה מתקשרת בתודעת הקורא עם חום מטריד והעדר הנאה. הדימוי מעמת אפוא את המישור הגבוה - השמש, עם המישור הנמוך - הלחם. ההתקשרות בין המישורים היא דו כיוונית כאמור - עיגוליות השמש וכיכר הלחם והחום המופק מהם. מטאפורה מחדשת בהופעתה היא זו המתארת את החמסין בדרך שונה. |
אך היום מוסיף לקדוח
יום קמצן הוא יום תמוז. |
|
במטאפורה הראשונה - היום המוסיף לקדוח, מתלכדים כמה רכיבים, שלכאורה אין קשר הגיוני ביניהם, לכלל תמונה אחת -והקורא מזומן למצוא את הקשר. שתי תמונות עולות בדמיונו - האחת מתארת אדם קודח במקדחה ומוציא ניצוצות של אש, והשניה מתארת אדם קודח מחום. שתי התמונות מתלכדות לכלל תמונה אחת הכוללת אש וחום המאפיינים יום חמסין. המטאפורה השנייה מודרנית יותר בעינינו, "יום קמצן". התואר קמצן הוא בעל קונטציה רגשית שלילית אצל הקורא בהיותו מתאר תכונה שלילית של אי נתינה. שילוב תיאור יום תמוז הקודח בתיאורו כקמצן, מדהים מצד אחד, בחידושו, ומהצד השני מעצים את משקל קול הדובר בשיר תוך שהוא מראה את שנינותו וחריפות שכלו. הצמדת התמונות הללו תובעת מהקורא להגביר את הדמיון, הוא מופעל אפוא בדמיונו ובחושיו. שילוב יסודות שונים בתמונה אחת מופיע עוד כהמשך לתיאור החמסין: |
כביש פוהק בעצלתיים.
ים שטוח ועצל. |
| המשך המאמר |
|---|
