|
ד. איסור מכירת קרקעות לגוי בא"י במצב של הפסד ממון כבר בעל ה"כפתור ופרח" דן בנקודה זו. ה"כפתור ופרח" הביא גמרא בבלי גטין מד, ע"א |
"תניא המוכר ביתו לגוי דמיו אסורים, וגוי שאנס ביתו של ישראל ואין בעליו יכול להוציאן, לא בדיני ישראל ולא בדיני אוה"ע מותר ליטול דמיו וכותב ומעלה בערכאות מפני שהוא כמציל מידיו... ופי' רש"י ז"ל המוכר ביתו לגוי בא"י דאמר קרא לא תחנם לא תיתן להם חניה בקרקע". מגמרא זו הסיק ה"כפתור ופרח":
|
"מסתברא והוא הדין ישראל הדר בעיר שכולה גויים בא"י ורוצה להעתיק דירתו לעיר אחרת ויש לו שם בית שיכול למכרה לגויים, כי הוא מתיירא שהגויים יחריבוהו או שיחזיקו בו וידורו שם בעל כורחו, וכן נמי אם הוא בעיר שרובה ישראל ואנסוה זוזי ואין שם ישראל שיקנהו אפילו בזול, וההיא דאין מוכרין להם בתים נוקמא בדליתה לחדא מהני תנאי".
|
|
הרי נמצאנו למדים שבעל ה"כפתור ופרח" מצמצם את האיסור של "לא תחנם": במקרה שיש הפסד גמור, שאין לחלוטין ישראל שירצה לקנות, בטל האיסור.מדבריו של בעל ה"כפתור ופרח" עולה קושיה, היכן מצאנו ביטול איסור מדאורייתא מפני הפסד ממון?! הרי פסק הרמ"א בשו"ע, או"ח סימן תרנ"ו: אבל לא תעשה ייתן כל ממונו קודם שיעבור!" ועוד; מהו ההבדל בין מצב שאינו מוצא לחלוטין ישראל שיקנה ממנו את הקרקע, שאז בטל האיסור, לבין מצב שיש ישראל שיקנה, אך בזול; הלא גם במקרה זה יש הפסד ממון. מהו הקריטריון איזה הפסד בדיוק מפקיע את תוקף האיסור, ואיזה משאירו על מקומו?! שאלות אלו אפשר שיתיישבו על-פי המובא בספר "תורת יהונתן" פ"ט, אגב דיון על היתר מכירה בשביעית ועל סברתו של בעל ה"כפתור ופרח", שאיסור "לא תחנם" תקף בשעה שיש במכירה אלמנט של טובת הגוי. למשל, אם יהודי יכול למכור לגוי וליהודי באותו המחיר, והוא מעדיף את הגוי, במקרה זה עובר על איסור "לא תחנם". אבל אם יהודי עושה לטובת-עצמו, דהיינו, שהגוי מציע מחיר גבוה יותר מזה שמציע ישראלי, והוא מוכר לגוי משום טובתו שלו, במקרה כזה אינו עובר על איסור "לא תחנם". לכן לדעת בעל "תורת יהונתן", מה שכתוב בספר "כפתור ופרח" "ואין שם ישראל שיקנהו אפילו בזול" הוא לאו-דווקא. בהמשך דבריו הוא נטה לתקן משפט זה ולראות כאן טעות סופר, במקום "אפילו בזול" הוא גרס "אלא בזול". יוצא, אפוא, מדברי "תורת יהונתן", שאף אם הגוי מפקיע את המחיר ומוכן לתת מעבר למחיר השוק, אין על היהודי איסור "לא תחנם". נראה, שלפי דעה זו מצטמצם מאוד איסור "לא תחנם". ועוד; בדברי "תורת יהונתן" אין הבחנה בין הפסד, במובן של מכירה מתחת לשווי הנכס בשוק, ובין "הפסד", שעיקרו מניעת רווח, מעל ומעבר למחיר השוק. הרי שהוא מצא לנכון להתיר מעבר למה שמשתמע מפשוטם של דברי ה"כפתור ופרח". כמו בעל "תורת יהונתן" סובר הרב יעקב שאול בכור אלישר בעל "ישא ברכה"12. בספרו מובאת עדות לשאלה, הנוגעת באופן ישיר לבעיה של מכירת נכסי דלא ניידי בא"י לגוי. וזו לשונה: |
"מחברת אנשים... שאספו סך מסוים לבניין בית חולים בירושלים וקנו בית מפואר מעכו"ם אחד ועתה שרצו לפותחו קמו עוררים והחשש שיצטרכו למכור את הבניין בכדי לקנות בניין אחר. והשאלה האם יש התר למכור הבית הזה לעכו"ם, שקופצים לקנותו ולהרבות במחירו יותר ממה שנתנה החברה בעדו, באופן שירוויחו בו הרבה, ואם אין התר למוכרו רק לישראל, יהיו מוכרחים להוזיל המיקח הרבה בפחות".
|
|
במענה לשאלה זו התיר למכור את המבנה לגוי, בהסתמכו על הגמרא בבלי גטין מד, ע"א, שממנה, כזכור, למד ה"כפתור ופרח" שבמקום הפסד מותר למכור לגוי. אך הרב בעל "ישא ברכה" הגדיל לעשות והתיר אף במקרה זה, שברור, שיש בו הפסד במובן של מניעת רווח. בעניין זה דעתו עולה בקנה אחד עם מה שמצאנו בפסיקת בעל "תורת יהונתן" לעומת זאת, יש החולקים מכול וכול על הדעה המבטלת איסור "לא תחנם" בגלל הפסד ממון. בעל "פאת השולחן" (הלכות א"י סימן א', סעיף י"ט אות מ') דחה את ראיית בעל ה"כפתור ופרח" שהביא מבבלי גטין מד, ע"א. "ואין ראיה כלל, דשם שכבר אנס" כלומר, ההיתר שם הוא משום שלא המכירה היא הגורמת לישיבת העכו"ם, כי הגוי כבר אנס ואין בכוחו של היהודי להוציאו, ואין ללמוד מהמצב ההוא על מצב אחר לגמרי, שבו רוצה ה"כפתור ופרח" להתיר מכירה לגוי. באותו עניין דן גם הרב שניאור זלמן מלובלין, מחבר "תורת חסד"13, וגם הוא דחה את ראיית בעל ה"כפתור ופרח" מהגמרא בבלי גטין מ"ד ע"א באותה דרך שדחה רבי ישראל משקלוב, אלא שמסקנתו היא נחרצת ביותר נגד היתר המכירה לגוי במקום הפסד. זאת היות שאיסור "לא תחנם" הוא איסור דאורייתא, |
"דאין להתיר איסור דאורייתא במקום פסידא".
|
|
בקשר לבעיה הנדונה שם (מכירת בית החולים בירושלים) פסק בעל "תורת חסד" שאין להתיר המכירה לגוי. לדעתו, אף אם נסתמך על מסקנת ה"כפתור ופרח", שמתיר למכור קרקע לגוי במקרה של הפסד, הרי ההיתר יינתן רק אם אין ישראל אחר שיקנה אפילו בזול, |
"ומכל שכן שבנידון דידן אף שימכרוהו לישראל לא יהיה להם הפסד מהקרן שלהם רק מניעת הרווח... ומניעת רווח לא חשיב הפסד הפסד כדאיתא בכמה דוכתי..."
|
|
ה. האם איסור "לא תחנם" חל רק כשעם ישראל בארצו, שאז האיסור מונע כניסת הגוי לא"י, או אינו תלוי במצב העם בארץ? שאלה אחרת, אם כי דומה במהותה, היא מה הדין במקרה שהגוי המעונין לקנות קרקע הוא כבר בעלים של קרקע בארץ ישראל וממילא יושב בארץ. ויש מקום לשאול האם מכירת התוספת של הקרקע אסורה משום "לא תחנם". שכן השאלה היא האם מכירת הקרקע הנוספת תשפר את אחיזתו ומעמדו בא"י או שאין בה כדי לשנות מהותית ממעמד הגוי בארץ. דעתו של הרב מרדכי רובייו, בעל "שמן המר" (חלק יו"ד סימן ד', בדונו בהיתר מכירה בשביעית), היא שבזמן שרוב העם אינו בארץ ישראל והיא מלאה באומות-העולם לא קיים איסור "לא תחנם", ולכן מותר למכור קרקע מא"י לגוי. |
"דאיסור והקפדה זו איננה אלא דווקא בזמן שישראל שרויין על אדמתם, כדי שלא יהיה לגויים יישוב בארץ ולא כן עתה... כי עיקר יישוב א"י היא מלאה גויים, ולהם לבדם ניתנה הארץ... ומה ייתן ומה יוסיף לעניין ישיבתם בארץ, אם איש ישראל ימכור להם שדה בארץ?"
|
|
כך סבר גם בעל "פרי מגדים" באו"ח ש"ו, אשל אברהם ס"ק כ: |
"ואף האידנא שאנו בין האומות וליכא "לא תחנם לעכו"ם..."
|
|
גם הרב קוק התחשב במצב הגוי בארץ כמשפיע על איסור המכירה. בקשר לשאלה שהוצגה לעיל, האם מותר למכור קרקע לגוי שהוא כבר בעלים על קרקע אחרת בא"י, הוא כתב במבוא ל"שבת הארץ" פי"ב: |
"דיש לומר, דבגוי שבלאו הכי יש לו חניה בקרקע, אין התוספת, שמוסיפים עליה עתה אסורה מן התורה... ועכשיו הוא אינו נותן לו חניה בקרקע, שהרי יש לו מקודם, והוא מקושר לא"י בלאו הכי ע"י קרקע שיש לו מכבר".
|
|
וכך סבר גם בעל "תורת יהונתן", פ"ז. הוא הסתמך על דבריו של הרמב"ם, הלכות עבודה זרה פ"י ה"ד: |
"ומפני מה אין מוכרין להן, שנאמר ולא תחנם לא תיתן להם חניה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא".
|
|
הוא הסיק מדברים אלה שאיסור "לא תחנם" הוא רק אם אין לאינו-יהודי שום קרקע בא"י... שאז נמצא, שע"י הקרקע, שהישראל מוכרה לו, נעשה ישיבתו בא"י קבע... אבל אם יש לאינו-יהודי קרקע בא"י גם זולת זו הקרקע שמוכרה לו עתה, שרי למכור לו שפיר, כיוון דבלאו הכי נמי יש לו קרקע וישיבתו בארץ ישיבת קבע".
מן הצד השני, אנו מוצאים שהתפיסה של איסור "לא תחנם" היא תפיסה מוחלטת, אינה תלוויה במצב העם והארץ וגם לא בעובדת היותו של הגוי הקונה בעל רכוש דלא-ניידי קודם בארץ, או לאו. הרב יוסף צבי הלוי, בעל ספר "הוראת שעה", הדן בהיתר מכירה בשביעית, פרק כ"ו, הוכיח מדברי הרמב"ם שאיסור לא תחנם נאסר גם בזמן הזה שעם ישראל איננו בארצו. הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פ"י ה"ו, בסכמו את כל ההלכות הקשורות ב"לא תחנם", כתב: |
"אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העכו"ם".
|
|
הרי מפורש ברמב"ם שהאיסור "לא תחנם" חל במצב שהעם אינו בארצו.אשר לשאלה השנייה שהצגנו, פסק ה"חזון איש" בזרעים שביעית כ"ד: |
"ואין חילוק בין אם כבר יש לו לעכו"ם קרקע בא"י או לא, דבכל בית ושדה שמוסר להם, הרינו נותן חנייה לעכו"ם בקרקע זה... סתימת המשנה והגמרא והפוסקים מכרעת שאין חילוק... אבל בלאו הכי אין כאן מקום להסתפק כלל, וחס ושלום לנהוג קלות ראש בל"ת דאורייתא".
|
|
ו. דין "לא תחנם" במכירה לזמן קצוב מובן, שפסיקה בעניין זה היא השלכה של ההשקפה הרחבה יותר בעניין מהות הדין של "לא תחנם". אם האיסור הוא משום לא לתת ישיבת קבע לגוי בארץ, ייתכן שמכירה לזמן קצוב, שאין בה האלמנט של קבע, תותר. אך אם האיסור הוא הוא עצם מכירת קרקע בא"י, אזי גם מכירה לזמן קצוב תיאסר, היות שיש כאן העברת קניין ואקט של מכירה. בבעיה זו דנו הפוסקים שעסקו בשאלת היתר המכירה בשביעית; מתוך היתר המכירה, שכמובן היה מכירה לזמן קצוב, באו פוסקים להתיר מכירה לזמן מוגבל גם בנסיבות שאינן קשורות לשמיטה. הרב מרדכי רובייו, "שמן המר" סימן ד, כתב: |
"ומה גם דהא איכא נמי לצרף אל האמור דכיוון שדעתו של מוכר בשעת מכירה אומר בלבו שיחזור ויקנה אותו אחר שביעית תכף מן הגוי לא מקרי חניה בקרקע..."
|
| וממשיך: |
"ואחרי כותבי כל זאת עיני ראו להחינוך על פ' בהר-סיני של"ט דכתב בשם הרמב"ן על הפסוק והארץ לא תמכר לצמיתות ז"ל שמזהיר אותנו שלא נצמית הארץ ביד עכו"ם, כלומר שלא נמכרנה להם לצמיתות ופי' הכתוב כן... ואם התנה עכו"ם להחזירה מותר למכרה לו".
|
|
הרי, לדעתו, מכירה לזמן קצוב אינה אסורה.ואמנם, מצאנו שמהר"י מקוטנא והרב שמואל מוהליבר (במכתב בעתון "המליץ"14, בקשר לדיון בעניין היתר מכירה בשביעית), כתבו, שבמכירה לזמן קצוב אין האיסור של "לא תחנם". הם הסתמכו על הרמב"ם בפ"י, הלכות עבודה זרה ה"ד, שכתב |
"ומפני מה אין מוכרין להם... שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי".
|
| לדעתם, |
"זהו דווקא כשהמכירה הווה לחלוטין, דאז הווה ישיבתם ישיבת קבע אבל כשהמכירה נעשית על תנאי שיחזירנו להם, לא מקרי ישיבתו בקרקע אלא ישיבת עראי וליכא בזה משום לא תחנם".
|
|
נימוק נוסף להיתר שהתירו, הוא על-פי ס' החינוך מצווה של"ט, שהביא את דעת הרמב"ן על הפס' "והארץ לא תמכר לצמיתות" (ויקרא כה, כג) (מובא בס' המצוות בהשגותיו על ל"ת רכ"ז). הרמב"ן הסביר שזו אזהרה, |
"שלא נצמות הארץ ביד הכנענים, כלומר, שלא נמכרנה להם לצמיתות".
|
| ז"א, שאין למכור קרקע למי שלא יקיים בה מצוות יובל, והקרקע תישאר אצלו לצמיתות. והחינוך סיים וקבע: |
"ואם התנה העו"ג להחזירה מותר למכרה לו".
|
|
הר"י מקוטנא ור"ש מוהליבר הקישו מדברי החינוך בעניין "והארץ לא תמכר לצמיתות" לענייננו, שבמכירה לזמן קצוב, שלא לצמיתות, אין איסור משום "לא תחנם". גם הרב קוק בספר "משפט כהן" (תשובה ס') כתב שאנו מסכימים להתיר המכירה לזמן... או מטעם דברי החינוך בשם הרמב"ן מצווה של"ט, שהאיסור הוא במכירה לצמיתות". מאידך גיסא, הוכיח בעל "תורת יהונתן" מדברי הרמב"ם, מאותה הלכה הנזכרת לעיל (הלכות עבודה זרה פ"י ה"ד), שאף שבמכירה לזמן קצוב קיים האיסור של "לא תחנם". הוא הביא את דברי הרמב"ם בה"ג: |
אין מוכרין להם בתים ושדות בא"י...
ובה"ד: ואין מוכרין להם פירות ותבואה וכיוצא בהן במחובר לקרקע... ומפני מה אין מוכרין להן? - שנאמר "ולא תחנם" - לא תיתן להם חניה בקרקע". |
|
לדעתו, מעצם העובדה שהרמב"ם אסר מכירת תבואה מחוברת לקרקע, שהיא מכירה לזמן קצוב, ברור, שתיאסר מכירת הקרקע עצמה, ולו זמנית בלבד15.גם ה"חזון איש" בזרעים, שביעית כ"ד אות ד', הסיק |
"שמע מינה דמכירה לזמן כמכירה דמי, ואסור בא"י מן התורה וקאי עלייהו בלאו דאורייתא...
|
|
בעל "תורת יהונתן" דחה גם את הראיה השנייה מדברי החינוך והרמב"ן, של הר"י מקוטנא ור"ש מוהליבר, וטען שאי אפשר להקיש מאיסור של "והארץ תמכר לצמיתות", לדין של "לא תחנם".
ז. היתר מכירת קרקעות לגוי בנימוק של מכירה לטובת העם או בנימוק של מכירה פיקטיבית אחד מן הנימוקים שלפיהם התירו כמה פוסקים למכור קרקעות א"י לגוי בשנת השבע היה שהמכירה מתבצעת לטובת העם. הווה אומר, שהמכירה תאפשר המשך ההתפתחות החקלאית במושבות היהודיות אף בשנה השביעית. הסברה הייתה, שאיסור "לא תחנם" נועד מעיקרו להגנת אדמות הארץ ולמניעת השתלטות הגוי והתבססותו בארץ. אך במקרים שלפנינו, הרי שהסברה הפוכה - ע"י מכירת הקרקעות לגוי תהיה התבססות של יהודים בא"י. כך הביא הרב יהושע מקוטנא, "ישועות-מלכו" יו"ד סי' נ"ה - |
"שטוב להתיר למכור לנכרי ואע"פ שאסור ליתן ולמכור קרקע בא"י, כיוון שהוא לטובת היישוב פשיטא דאין כאן איסור ד"לא תחנם".
|
|
כך גם כתב הרב קוק ב"משפט-כהן" תשובה נ"ח: |
"ויותר יש לומר כמו דפירש הר"ן בגטין פרק השולח על שחרור עבד לדבר מצווה, דמותר, מטעמא, דלא תחנם" נאסר דווקא שמכוון לטובתם, והכי נמי לא שייך איסור דחנייה בקרקע במכירה זו שהיא דרך הערמה להפקיע מקדושת שביעית, כדי שיוכלו לעבוד בהתר שהיא לטובתנו, כדי שיתחזקו ישראל בקרקע".
|
|
הרב קוק העלה שתי נקודות: האחת - המכירה היא לטובת היישוב, והשנייה - מכירה "שהיא דרך הערמה להפקיע מקדושת שביעית". סברה זו נמצאת גם-כן אצל הרב יוסף אנגל בעל "אוצרות יוסף". בקונטרס "שביעית בזמן הזה", כתב: |
"ומשום לא תחנם דאיסור נתינת חנייה בקרקע לעכו"ם גם-כן יש לומר דליכא, כיוון דהמכירה רק להפקיע איסור שביעית, וכמבואר בתוספות ערובין סו ע"א ד"ה "יפה", דכיוון דמכירה רק להתיר איסור שבת לא חשוב מיקח וממכר בשבת.
|
|
הרב צבי פסח פראנק (במאמר ב"כרם ציון" חוברת ג') הדגיש שאיסור "לא תחנם" קיים בשעה שכתוצאה מהמכירה יתנחל הגוי על האדמה. אך אם על-ידי המכירה לא יתיישבו גויים על אדמה זו, אין האיסור חל. ז"א, לא עצם הקניין הוא האיסור, אלא ההשלכות שקניין זה גורר בעקבותיו, כלומר התיישבות גויים בא"י.את הסברות הללו דחה בעל ה"חזון איש". אליבא דתפיסתו, "לא תחנם" בקרקע היא שאלה של קביעת מציאות חדשה, העברת בעלות לגוי, שהיא מהות האיסור, ולכן בפשטות אסורה. בספרו בשביעית כ"ד, אות ד', כתב: |
"ואע"ג דלעניין לא תיתן להם חן, כל שעושה לרווח ישראל מותר, וכמו שכתב הר"ן... הכא לעניין חנייה בקרקע אין חילוק, דנתינת חן אינו אלא ברגש החנינה, אבל לא דורש בטובת עצמו, אבל חנייה בקרקע, המציאות של עובדי-עבודה זרה בקניין שנאוי לפני המקום, וכל שקנה קרקע והיא שלו הרי עובד עבודה זרה חונה על קרקע הארץ. וגם לא נתנה התורה לשיעורין, ובכל נכרי, שמכר לו, עבר בלאו, אף שלפי ראות עיננו אינו מתאחז בה, ולפיכך אין מקום להתיר למכור לנכרי בשביל להפקיע קדושת שביעית...".
|
|
הרי שלדעתו באיסור "לא תחנם" אין שום התניה או הגבלה, אלא בכל מקרה שמעבירים בעלות של קרקע א"י לרשות הגוי עוברים על האיסור. מה שאין כן באיסור "לא תיתן להם חן", שבו ניתן להקל בתנאים מסוימים. יוצא, אפוא, שהחזון איש נוקט גישה מחמירה באיסור מכירת קרקעות לגוי. ח. היש הבדל בדין "לא תחנם" בין מכירת קרקע שמעולם לא הייתה בבעלות הגוי לבין מכירת קרקע שהייתה פעם בבעלות הגוי? בעיה זו עלתה בקשר למכירת בית-החולים בירושלים. הרב שמואל סלנט כתב בשם הרב בעל "ישא ברכה", שאם הקרקע הייתה שייכת לעכו"ם הרי אין "לא תחנם" במכירת הקרקע לגוי בשנית, כיוון שהייתה לו כבר חנייה בקרקע. הוא הסתמך על המהרש"א בבלי גטין מז, ע"א. בבבלי שם נכתב: |
"ישראל שלקח שדה מעובד כוכבים עד שלא הביאה שליש, וחזר ומכרה לו משהביאה שליש, חייבת במעשר, שכבר נתחייבה..."
|
|
המהרש"א שם דייק מדברי הגמרא, שהדגישה שמדובר בישראל שקנה שדה מגוי. מזה למד שאין איסור למכור שדה לגוי, בתנאי שקודם לכן השדה נקנה מאותו הגוי. יסוד זה הרחיב בעל "ישא ברכה", ולדעתו, קרקע שנקנתה מגוי, אפשר למכרה בחזרה לגוי, לאו דווקא לאותו הגוי, אלא לכל גוי (כך בשו"ת "זכר שמחה" תשובה רי"ד). הרב יוסף צבי הלוי, בספר "הוראת שעה", בדיונו על היתר מכירה בשביעית, השתמש בהיתר זה לגבי מכירת שדות א"י לעכו"ם בשנת השבע. בפרק כ"ו שם כתב: |
"ולפי"ז כל הקרקעות אשר תחת יד אחינו בני-המושבות, שהתנחלו בא"י כולם שקנו מילדי הארץ נינהו, אז עתה אין בהם איסור לחזור ולמכור לאינו יהודי משום "לא תחנם" ואין סברה בין אם מכר לאותו עכו"ם, או לעכו"ם אחר...".
|
|
ויש לציין, שמדברי המהרש"א משמע שההיתר הוא רק למכור את הקרקע לאותו גוי שממנו נקנתה, ועל בסיס זה התירו בעל "ישא ברכה" ובעל "הוראת שעה" למכור קרקע שנקנתה מגוי, לכל גוי, לאו דווקא לזה שממנו נקנתה. הרב שמואל סלנט, שהביא את דברי בעל "ישא ברכה", התקשה לקבל היתר זה |
"משום דלא מצינו חילוק למכור בארץ נחלה לעכו"ם",
|
|
בין אם הוא שלו, בין אם קנהו מעכו"ם. הוא הבין במהרש"א שלא הייתה במקרה זה מכירה חדשה, אלא רק ביטול השטר של המכירה הקודמת, ומכיוון שכך, עניין זה נוגע רק לבעלים הקודמים של הקרקע, ולא לכל גוי. במצבים אחרים, שאינם כמתואר לעיל, דין "לא תחנם" שריר וקיים.
ט. דין "לא תחנם" ביחס למסירת שטחים מא"י לגויים ע"י רשויות המדינה בגין צורך מדיני |
"לא תחנם" - "לא תיתן להם חנייה בקרקע"16.
|
|
השאלה בנידון זה שונה במהותה מהשאלות שנידונו לעיל, שכן עד עתה דנו בקשר למכירת קרקע ע"י אנשים פרטיים או ע"י גופים ציבוריים לפרטים אחרים או לגופים ציבוריים של גויים; במקרה דנן, מדובר במסירה ע"י גוף מדיני-ממלכתי לגוף אחר, מקביל לו, של גויים. ועוד גוון שניתווסף כאן הוא שאקט המסירה, יותר ממה שהוא מסירה קניינית של אדמה (שהרי גם כיום יושבים נכרים על אדמות אלה), הוא אקט של העברת ריבונות.עלינו להדגיש שבדיון שלהלן נראה רק את הקשר של דין "לא תחנם" לעניין, מבלי להיכנס לשאלות הלכתיות נוספות, הנוגעות לדיון ההלכתי בעניין החזרת שטחים מא"י לגויים, כגון: גדר מצוות יישוב א"י ועניין פיקוח-נפש העלול להיגרם ע"י החזרת השטחים. בספר מלכים (א, ט) מצאנו העברה של שטחים מארץ ישראל על-ידי המלך שלמה לחירם מלך צור: |
"חירם המלך נשא את שלמה בעצי ארזים ובעצי ברושים ובזהב לכל חפצו, אז ייתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל" (שם, פס' יא).
|
|
מהתוספות בבלי יבמות כג ע"א, ד"ה "ההוא בשבעה אומות כתב", משמע שהתקשו כיצד נתן שלמה ערים מא"י לחירם, ופירשו: "ושמא חירם מלך צר גר תושב היה", ולכן מותר היה לתת לו קרקע. המפרשים נתנו הסברים שונים שלפיהם לא הייתה בהעברה זו מסירת קרקע ממש17. הרלב"ג במלכים שם, פירש, שחירם נתן לשלמה גם כן עשרים עיר בארצו (על סמך הנאמר בדבהימ"ב ח, ב: |
"והערים אשר נתן חירם לשלמה בנה שלמה איתם ויושב שם את בני ישראל"), ואם כן הייתה כאן חלופת קרקע, ואין בזה איסור "לא תחנם". (ועיין גם בפירוש הרד"ק, שם).
|
|
הרב שניאור זלמן מלובלין, בעל "תורת חסד", בתשובתו, שנדפסה בשו"ת "זכר שמחה" סימן רט"ו18, הקשה על תירוץ זה. טענתו היא: "ומיהו זה אינו סברה להתיר חליפין כאלו, שהישראל נותן לעכו"ם חנייה בקרקע א"י ועכו"ם נותן לישראל בחו"ל". הוא מתרץ, שהיות ששלמה היה זקוק ליחסים טובים עם חירם מלך צור, שהרי הלה סיפק לו חומרי בנייה לבניית ביהמ"ק, שלמה מצא לנכון לתת לו ערים, כדי לחזק את הברית עמו. מכאן, שמסירה זו הייתה לטובת עם ישראל ולצורך נכבד כמו בניית ביהמ"ק, ובנסיבות אלו אין איסור "לא תחנם"19. מתשובה זו אפשר להסיק, גם לצורך דיוננו, שאם נמצא שלטובת עם ישראל ולהבטחת שלומו יהא צורך להחזיר שטחים מאדמת א"י, בכגון זה לא יחול האיסור מטעם דין "לא תחנם", אך כפי שאמרנו, עניין זה צריך בירור מקיף יותר מהבחינות האחרות, כפי שציינו לעיל, ואין כאן המקום להאריך. עיקרון אחר, שיש מקום להעלותו בהקשר זה, הוא שבעצם העברת הריבונות אין יצירת מצב חדש מבחינת הישיבה על הקרקע, שהרי הגוי יושב על קרקע זאת גם לפני העברת הריבונות, וכפי שראינו לעיל, גם לדברי הרב קוק וגם לדברי בעל "תורת חסד", עיקר האיסור של "לא תחנם" הוא למנוע התנחלות של הגוי על קרקע ארץ ישראל20או למנוע השפעה רעה בהיותו בקרבנו. מצד שני, ייתכן שהעברת הריבונות תעודד מגמות אלה של התנחלות והשפעה ותגרום לחיזוקן. ואכן הרמב"ם (הלכות עבודה זרה, פ"ו, ה"ד) כותב: |
"ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר "ולא תחנם" "ולא תיתן להם חניה בקרקע",
|
|
שאם לא יהיה להם קרקע, ישיבתם ישיבת עראי היא". משמע, שיש הבחנה בין "ישיבת ארעי" של גויים בא"י ובין "ישיבת קבע", ואיסור "לא תחנם" עיקרו למנוע ישיבת קבע של גויים. יש מקום אפוא ללמוד שכל מעשה המעודד ישיבת קבע של נכרים באדמת ארץ ישראל, ייאסר מגדר "לא תחנם"21. גם עיקרון זה, כמו הסוגיה כולה, צריך עיון נוסף22.כוונת המאמר לציין הצדדים השונים של איסור "לא תחנם", ללא שום כוונה לפסוק הלכה.
|
הערות: 1. שני הלימודים האחרים הם: "לא תחנם" - "לא תיתן להם חן"; "לא תחנם" - "לא תיתן להם מתנת של חינם". ועיין בגמרא שם כיצד הוצאו מן הפסוק שלוש הדרשות. וראה גם בירושלמי עבודה זרה פ"א, ה"ט (להלן בהמשך). 2. ועיין ספר המצוות לרס"ג, הוצאת הרב פערלא, ח"ב, ל"ת י"ג-י"ד. הרב פערלא מבין, שדעת רב סעדיה גאון שאיסור מכירת קרקעות לעכו"ם בא"י הוא רק מדרבנן. 3. בדין זה נשוב ונדון בהמשך. 4. וראה הגהות "המשנה למלך" על ספר החינוך מצווה צ"ד (נדפס בסוף ספר "מנחת חינוך") שתמה על החינוך, שלמד איסור מכירת קרקע מהפסוק "לא ישבו בארצך" ולא למד זאת מהפסוק "לא תחנם". לדעתו (על סמך דברי ראשונים), "לא ישבו בארצך" נאמר רק ביחס לז' עמים. 5. ואמנם הרמב"ם בהקדמתו לספר המצוות, בשרשים, שורש שביעי, קבע, "שאין ראוי למנות דקדוקי המצווה". 6. וכבר משמע מהרמב"ם, הלכות עבודה זרה, ה"ו, שבימינו אין מציאות של גר תושב: "אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג", וכך גם ברמב"ם הלכות איסורי ביאה, פי"ד, ה"ח. 7. גרסה זו נמצאת ברמב"ם בספר המדע שיצא בהוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תשכ"ב, עורך ראשי ש' ליברמן, העיר וביאר יעקב ב"ר אליעזר כהן, ושינוי נוסחאות מאת חיים ב"ר רפאל קצנלבוגן. המהדיר העיר שבכ"י תימניים מצא במקום המילה "אדומים" את המילה "נוצרים". בדפוסים הרגילים באה מילת "כנענים", אך גרסה זו, כנראה, איננה מקורית ושובשה בגלל הצנזורה. עיין גם בספר עבודת המלך, ספר המדע, הלכות עבודת כוכבים, פ"ט, ה"ד, שהעיר, שבדפוס שהיה לפניו, וכן בעוד דפוסים, נעלמה לגמרי הלכה ד'. 8. ייתכן לומר, שאף לשיטות שהנצרות איננה בגדר עבודה זרה (עיין תוספות בבלי בכורות ב' ע"ב, ד"ה "שמא יתחייב" ובתוספות בבלי סנהדרין ס"ג ע"ב, ד"ה "אסור לאדם", שכתבו שם: "ואע"פ שמשתפים שם שמים ודבר אחר, לא אשכחן דאסור לאדם לגרום לאחרים לשתף". ועיין גם ברמ"א שו"ע אורח חיים סימן קנ"ו), בכל זאת, לדעתי, יחול איסור "לא תחנם" גם על נוצרים. יש להבדיל בין הגדרת הנוצרי מבחינת היותו עובד עבודה זרה או לא, ובין העובדה, שאף אם מבחינתו אינו עובר על איסור עבודה זרה, מבחינת ישראל ישנו החשש של הידבקות ממעשיו, שמבחינתם יהיו הם בגדר עבודה זרה. מה שאין כן ביחס למוסלמי, שאין חשש כזה כלל וכלל. (ביחס לעניין "שיתוף" בגויים עיין בשו"ת "שער אפרים" סימן כ"ד, בשו"ת "ושב הכהן" סימן ל"ח ושו"ת "נודע ביהודה" תניינא, יו"ד סימן קמ"ח). 9. במזבח אדמה בא דיון זה בהלכות יין נסך, כאמור לעיל. לאמיתו של דבר זה שייך לדיון ב"שולחן ערוך" הלכות עבודת כוכבים, סימן קנ"א. 10. הנצי"ב לא התייחס לדעות שנביא להלן, שלפיהן איסור מכירת קרקעות אינו מדאורייתא, אלא מדרבנן. 11. ראה ברמב"ם, היד החזקה, הלכות מלכים פ"ח הי"א, שהגדיר את התנאים הדרושים לבן נח כדי להיכלל בהגדרת "גר-תושב". 12. דעת הרב בעל "ישא ברכה" (נולד ב- 1817,היה רבה הספרדי של ירושלים [1883-1896), נמצאת בספרו שו"ת מעשה איש חלק יו"ד תשובה ב', וכן מובאת בתשובת הרב שמואל סלנט, גם הוא רבה של ירושלים (האשכנזי), שהודפסה בספר שו"ת "זכר שמחה" לרב שמחה הלוי באמבערגער בתשובה רי"ד. 13. תשובתו הובאה בשו"ת "זכר שמחה" לרב שמחה הלוי באמבערגער תשובה רט"ו בקשר לשאלה על מכירת ביה"ח, ראה הערה קודמת. 14. מובא בספר תורת יהונתן פ"ז. 15. מעניין, שאלו ואלו מסתמכים על הרמב"ם פ"י ה"ד ומסיקים מסקנות מנוגדות. בבירור דעת הרמב"ם אפשר לומר, שאין הוכחה מלשונו שהוא מתיר מכירה לזמן קצוב. ייתכן להסביר, שהגדרת הרמב"ם את המושג ישיבת ארעי, זה דווקא כשלא מוכרים לגוי קרקע כלל. אך אם מוכרים לגוי קרקע, ולו לזמן קצוב, זה בגדר ישיבת קבע, שהרי אין דבר קבוע יותר מן הזמני. 16. ראה גילוי דעת מטעם מועצת הרבנות הראשית לישראל, נתפרסם ב"מאורות", רבעון הרבנות הראשית לישראל, מס' 1,סתיו תש"ם, עמ' .135 וראה הרב אהרנברג בספרו "דבר יהושע" ח"ב סימן מח; הרב אברהם שפירא (בראיון עמו שנתפרסם בחוברת "מורשה" ט), שפסקו, שמסירת שטחים לאחר כיבוש, אף שלדעת הרמב"ם איננו מלחמת מצווה, אסורה מדין "לא תחנם". וראה פסיקתו של הרב אברהם שפירא ב"הצפה" יב מרחשוון תשנ"ז, בעניין פינוי צה"ל מחברון. 17. ראה המלבי"ם שם, שתירץ, ששלמה לא נתן את הקרקע, אלא רק את היבול מהערים הללו. וכך סבר גם הרב בעל "מלאכת הקודש" פרשת ואתחנן דף קצ"ה, עמ' ג'. 18. נדפס מחדש בשו"ת יד הלוי, חלק שני (ירושלים תשל"ב).[1919] הובאה לעיל בעמ' 15 ראה בחוברת התורה והמדינה כרך ט'-י' מאמרו של הרב ראובן כ"ץ, מי שהיה רבה הראשי של פתח-תקווה, בדיון על חוק רכישת הקרקעות שעורר בעיה הלכתית, הכיצד אפשר לתת לגוי זכות לקנות קרקע א"י מיהודי. הוא הציע פתרון על-פי הרלב"ג, שחלופת-קרקע בין יהודי בארץ לבין גוי בחו"ל מותרת: "מעתה אפשר למצוא פתרון לבעיה זו של מכירת קרקעות במדינת ישראל. חוקת המדינה תקבע באופן מפורש מתן רשות כללית לרכישת קרקעות ע"י כל התושבים, אולם יותנה, בתנאי שחוק דומה ביחס לזכות היהודים לרכישת קרקעות יהיה קבוע גם במדינות ערב ובמדינות אחרות, כתוצאה מחוקי גומלין אלו... כל מכירה תוכל להיחשב כעין חליפין".יש להעיר על הצעה זו, שגם לדעת הרב כ"ץ אין בה כדי לפתור סחר במישור האישי, אלא יש בה רק פתרון במישור הלאומי. נוסף על כך, יש לשאול כאן אותה קושיה שנשאלה על הרלב"ג - איך אפשר להמיר קרקע של א"י בקרקע של חוצה לארץ. ויותר מזה, הסדר החליפין הוא במישור התיאורטי, ואין שום וודאות שיתקיים הלכה למעשה. 20. הרב קוק, מבוא לשבת הארץ, פרק יב, ראה לעיל סעיף ה'; תורת יהונתן פרק ז, ראה לעיל סעיף ה'. 21. ראה הרב בצלאל ז'ולטי בחוברת תורה שבע"פ יא, שהסתמך על דברי הרמב"ם אלה. 22. וראה גם דיונו של הרב ח"ד הלוי, רבה הראשי של תל-אביב, חוברת תורה שבע"פ, כ"א, תש"מ, עמ' מה-מז. |
| חזרה לתחילת המאמר |
|---|
