"ולא נקט כאן (הטור) "לא תצא" [שמשמע מכאן שמ"מ הדבר מגונה] אלא למידק מיניה דצניעות מיהא הוי ששום אשה לא תראה שערה כלל אפילו בבית וכמו שמצינו במעשה דקמחית שזכתה משום זה שיצאו ממנה כוהנים גדולים"¹⁷.

"והשתא כיוון דפליגי הפוסקים בזה אם צריך כיסוי ראש בחצר) ולהטור איסורא הוי ונהוגי כוותיה הווה ליה דין גמור שקיבלו עלייהו כהך דיעה כמו שכתב המג"א (סימן תקנא, ס"ק ז) לעניין מיעוט במשא ומתן מראש חודש אב וז"ל: 'אבל במקום שנהגו למעט כל משא ומתן לא מהני היתירא כיוון שיש פוסקים ס"ל הכי כבר קבלו אבות אבותינו כדעת ההיא', ומסיים שם (החת"ס): בחצרה - כבר קבלו עליהם אבות אבותינו בכל מקום ששמעני... לאסור על כל פנים, ואפשר העוברת על זה יוצאת בלא כתובה שכבר נעשה ממנהג זה דת יהודית".

"ודעת התוס' שחצר היינו בביתה וחצרה".

"וכל זה לעניין חצרה וחדרה, אבל לילך בשוק וחצר של רבים - לכולי עלמא... מקרי עוברת על דת יהודית...".

"בביתה, נגד בעלה, (בזמן שאינה נידה) מותר לאשה להסתובב במטפחת שאינה מכסה את כל ראשה אלא שמצד מנהג צניעות יש לאשה לכסות את כל ראשה וכמבואר במעשה דקמחית".

"גם מה שהחמיר החת"ס לאסור מדת יהודית אפילו בחצרה בלא מטפחת והביא זה מהב"ח והבית שמואל, הנה בב"ח איתא בחצרה בכל הדיבור שלו שהוא מקום פרוץ ואין דרך ליטול רשות להיכנס שם, וגם מצוי שם אנשי ביתה..., וגם בבית שמואל (ס"ק ט) הוזכר חצר, וכן בשלטי גיבורים שהביא הסמ"ג בשם הירושלמי איתא שאסורה בחצר ומנא ליה לאסור גם בביתה".

ולכן לדינא אף שמן הראוי שיחמירו הנשים לכסות [ראשם בביתם] כדסובר החת"ס הואיל ויצא מפומיה דגאון גדול כמותו ועוד שיש מעלה דצניעות "דקמחית" שכתב הדרכי משה "מכל מקום פשוט שאלו הרוצות להקל... אין להחשיבם לעוברות על דת יהודית חס ושלום, ואין להימנע אפילו לתלמיד חכם וירא שמים מלישא אישה כזו אם היא יראת שמים ומדקדקת במצוות".

"ופרע את ראש האשה"
ותנא דבי רבי ישמעאל - אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש.

"ופרע - כדי לבזותה, מכאן לבנות ישראל שגילוי ראש גנאי להם".

"טפח באשה ערווה".

"אמר ר' יצחק: טפח באשה ערווה, למאי?
אילימא לאסתכולי ביה.
והאמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים?
לומר לך, כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקוף התורף?
אלא באשתו ולקריאת שמע.
אמר רב חסדא: שוק באשה ערווה שנאמר: "גלי שוק..."
אמר שמואל: קול באשה ערווה שנאמר: כי קולך ערב ומראך נאווה.
אמר רב ששת: שיער באשה ערווה שנאמר: שערך כעדר העזים.
(רש"י: מזה שנקרא שיער ערווה חשיב כמקומות המכוסים)²⁷

"סבכה שנקרעה: אם אינה מקבלת את רוב השיער - טהורה,

סבכה של יוצאת חוץ - "טהורה מכלום"

"היא סבכה שיוצאות בה הזונות שמראות את שערן והנקבים גדולים מאוד ואין עליהם תורת בגד... והרי היא כמי שנקרעה ואינה מקבלת רוב השיער".

"לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה"

"שהאשה קולעת כל שערה ומשאירה שיער הצדדים שיורד על פניה"

"בת צדעא - כשהאשה קולעת שערה משאירה דבר מועט בין אוזניה לפדחתה כעד צדעתה".

"מבעד לצמתך שערך כעדר העיזים" שמלבד הכובע שעל ראש האשה יש לה עוד בגד הצומת ומצמצם את השיער שלא יבצבץ לחוץ, ואותו מעט שיער שאי"א לצמצם חשוב כשיער היוצא מחוץ לצמתה.

"אמר רבי יצחק: טפח באשה ערווה".

"אמר רב ששת שיער באשה ערווה שנאמר "שערך כעדר העיזים".

"הא דאמרינן טפח באשה ערווה אפשר דווקא מקום צנוע שבה... אבל פניה ידיה ורגליה וקול דיבורה שאינו זמר ושערה היוצא מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששים להם מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד".

"אותם נשים הנוהגות לגלות שיער ראשן מחוץ לצמתן - אין בית מיחוש לאותו שיער כלל כיוון שנהגו לגלותו ואפילו לקריאת שמע, ומה שנאמר "שיער באשה ערווה" מדובר דווקא בשיער שדרך אשה לכסותו. אח"כ הביא דברי הראב"ד כהוכחה לדבריו ששיער היוצא מחוץ לצמתה אינו מתכסה וע"כ אין חוששים להם מפני שהוא רגיל בזה ולא טריד, והוסיף: בודאי כך היו נוהגות בנות ישראל בימי חכמי המשנה והתלמוד"⁴⁷.

עושה אשה כל תכשיטה ומשיירת דבר מועט - מאי היא?
אמר רב: בת צידעא ופירש הערוך יערך בת צידעא):
"כשהאשה קולעת שערה משיירת ממנו דבר מועט בין אוזניה לפדחתה כנגד צדעתה ומביאה סיד טרוף כשהוא חבוט וטחה אותו שיער ואינה קולפת אותו אלא מטילה כעד פניה מבואר.

בהדיא ששיער היוצא מחוץ לצמתה אין חוששין לו הואיל ורגילין בו ולא טריד.

ששערה היוצא מחוץ לצמתה שאינו מתכסה - אין חוששין לו מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד.

"שער של אשה שדרכה לכסותו - אסור לקרות כנגדו".

"וה"ה שערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן - מותר".

"בארצותינו האומות יוצאות פרועות ראש ואמותינו אינם יוצאות ונזהרו מאוד וחשו לדברי הזוהר⁵² והקפידו על זה מאוד. אע"ג דאילו היינו עומדים למניין לקבוע הלכה היינו אומרים דאותה שורה מבוארת בש"ס להיתר (עפ"י מה שביאר הערוך בפירוש הגמרא לב"ב דף ס), מ"מ כיוון שתפסו המנהג כזוהר, ע"ז כתב מהר"ם שטיין מנהג עוקר הלכה ונעשה הלכה קבוע".

שהרשב"ם לא פירש כפירוש הערוך לגמרא הנ"ל אלא כתב "בת צידעא - שרגילות לסוד שם ולהסיר שערן" עכ"ל.

"רקתך - היינו בת צידעא",

"אותם השערות הרגילות לצאת חוץ לצמתה והבעל רגיל בהן ולא מטריד ואינו חשיב ערווה"

"יוצאה אשה בכבול ובאסטמה"

"מאי איסטמא?
אמר רבי אבהו: בזיוני,
מאי ביזיוני?
אמר אביי אמר רב: כליא פרוחי".
ופירש רש"י "כליא פרוחי!':
"מצנפת קטנה לאחר קישוריה שקולעת ראשה וכסתה, יש שערות קטנות שיוצאין חוץ לקישוריה והן נקראין פרוח, על שמפריחין ויוצאין חוץ, ואוגדתן לתחת קישוריה ע"י מצנפת קצרה"⁵⁷.

"למאי חזיא" -

"שהאשה אוגרת באותה מחט את שערה היוצא מחוץ לקישוריה וכורכת את אותו שיער סביב המחט ותוחבת המחט בסבכה מתחתיה שלא יראה שערה".

"ותהו כברית טהורה ותשחרי"?

"בירית טהורה - יוצאים בה... ולא הוי משא..., דכיוון דליצניעותא היא לא שלפא ומחוויה והאי מחט נמי לצניעות, דשיער באשה ערווה ולא מחוויא ואמאי לא תצא לכתחילה".