דין כיסוי ראש לנשים

הרב אילן כהן

- ה מ ש ך -

5. התייחסות פוסקי זמנינו להיתרו של המהר"ם אלשקר
כעד האחרונים הנ"ל שדחו את המהר"ם אלשקר בכל תוקף החל מהמג"א וכלה בצמח צדק, דעת האגרות משה" אינה כן. אדרבה, הוא דוחה את החת"ס, שהסביר את כוונת הראב"ד "בשיער היוצא מחוץ לצמתה", שהכוונה שיש לאשה שני כיסויים ורק המעט שיוצא מחוץ לכיסוי השני המבצבץ החוצה התיר הראב"ד משום שעל זה אין דין ערווה.

הוא כותב על פירוש זה שהוא תמוה מאוד, שכן מנין לחת"ס לפרש שמדובר בפסוק
"מבעד לצמתך" שיש שני כיסויים:
א. כובע
ב. בגד המצמצם את השיער שיצא מהנובע.

יתכן והפירוש של הפסוק הוא כפשוטו שיש בגד אחד המצמצם את שערה. בגד זה מצמצם רק את עיקר שערה ומה שיוצא החוצה אינו חשיב ערווה ובזה דיבר הראב"ד⁶². וכנגד מ"ש החת"ס בפירושו לפסוק "שערך כעדר העיזים מבעד לצמתך" - שהכתוב משבחה על צניעותא
שהשערות הם מבעד לצמתה - כותב האגרו"מ -

"אין משם ראיה שלא היו יוצאות (השערות) משם עד טפח ויותר אבל משבחה על שמכסה עיקר שערותיה המיפות אותה".

א"כ לפי האגרו"מ מותר לאשה לצאת לשוק באופן ששערותיה שמחוץ לצמתה מגולות אפילו יותר מטפח. אומנם כל זה לדעת הרשב"א ולסומכים עליו, אך לחולקים עליו: יותר מטפח ודאי שאסור, ופחות מטפח יודו שמותר, וכפי שהארכנו להוכיח כן⁶³ בדעת האגרו"מ שבפחות מטפח - אין דין שיער באשה ערווה.

אומנם בשו"ת בני בנים" תמה על האגרו"מ. מה שכתב האגרו"מ שלדעת הראב"ד והרשב"א מותר לגלות שערות היוצאים מחוץ לצמתה אף יותר מטפח אינו ברור כלל, והביא שלוש קושיות על דבריו אלו:

א. הראב"ד דיבר בהווה, באותם מקומות שנהגו הנשים לגלות, ובודאי לא נהגו בימיו לגלות שערן יותר מטפח. אם כן, מנין לאגרו"מ להתיר להוציא שיער מחוץ לצמתה יותר מטפח?

ב. המהר"ם אלשקר (שהלך בעקבות הראב"ד והרשב"א) הקשה שלפי דעת האוסרים להוציא שערות הראש מחוץ לצמתם יאסר גם גבות עיניה וכדומה, ואם בשיער היוצא מחוץ לצמתה מדובר ביותר מטפח, כפי שהסביר האגרו"מ מאי קושיה משערות גבותיה שהם פחות מטפח?

ג. כשם שאיסור פריעת הראש מתייחס לכללות הראש לפי האגרו"מ (עיין בפרק הקודם) כך דין שיער באשה ערווה מתייחס לכלל שערות הראש ולאו דווקא למקום גידולם בראש. ממילא יש איסור גם על שיער היוצא מחוץ לצמתה.

6. שתי קושיות חזקות לשיטות המתירים
ראינו למעשה שדעות המתירים מסתמכים על שני פוסקים מרכזיים:
א. הראב"ד (וכן הרשב"א בעקבותיו).
ב. המהר"ם אלשקר.

אומנם דקדוק בדבריהם מראה כי שניהם דיברו על מציאות אחרת והבינום שלא כהלכה.
1. תחילה נעיין בדברי הרשב"א⁶⁵ וז"ל:

"והא דאמר ר' יצחק טפח באשה ערווה ואקימנא באשתו ולק"ש, פירש הראב"ד ז"ל, דאפשר דווקא במקום צנוע שבה, ועלה קאתי רב חסדא למימר שוק באשה, מקום צנוע, כערווה הוא ואפילו לגבי בעלה... אבל פניה ידיה ורגליה וקול דיבורה ושיער היוצא מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששים להם מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד, ובאשה אחרת - אסור להסתכל בשום מקום ואפילו באצבע קטנה ובשערה...".

הנה מבואר מדברי הרשב"א שמה שהתיר בפניה ידיה ורגליה ושיער היוצא מחוץ לצמתה הוא דווקא בבעלה, שכן כתב לעניין טפח באשה וכן לעניין שוק באשה ונראה שה"ה בשאר
הסוגיה לעניין שיער וקול שהכוונה רק לאשתו שמותר להוציא שיער היוצא מחוץ לצמתה ולקרא כנגדו ק"ש, אך באשה אחרת אסור.

יתר על כן, הרי הרשב"א הדגיש שהטעם להתיר בפניה, ידיה ושיער היוצא מחוץ לצמתה הוא משום "שהוא רגיל בהם ולא טריד" וא"כ באשה אחרת שלא שייך טעם זה שרגיל ולא טריד ודאי שתשיב ערווה, וזהו בעצם המשך דבריו:

"ובאשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום ואפילו באצבע קטנה ובשערה".

כלומר הואיל וכל האיסור הוא משום הרהור ואיש אחר מטריד בהו ע"כ באשה אחרת אסור לקרות אפילו כנגד כל מקום פנוי שבה.

א"כ יוצא, שלדעת הרשב"א שיער היוצא מחוץ לצמתה חשיב ערווה באשה אחרת (שאינה אשתו) וממילא אסור לגלותו ברה"ר⁶⁶. ומכאן יש לתמוה על הבית יוסף שהבין בדברי הרשב"א שאין הבדל בין אשתו לאשה אחרת, וכן יש לתמוה על הרמ"א שפסק" בהדיא בעקבות הב"י (סימן עה, ב) שמותר לקרות ק"ש כנגד שיער האשה היוצא מחוץ לצמתה ולא חילק בין אשתו לאשה אחרת.

2. כאמור, הפוסק השני שעליו מסתמכים בהוצאות שיער מחוץ לצמה הוא המהר"ם אלשקר. אם נעיין בדבריו נראה שאף הוא עצמו לא התיר אלא לאשתו של אדם בתוך ביתה, וזה מבואר משני מקומות בדבריו, וז"ל:

א. "אשתכח השתא דלדברי כולם אין באותו שיער שום חשש איסור כלל, דמאן דמוקים לה (לסוגיה בברכות כד, א) באשת איש אנן לא באשת איש עסקינן" -

א"כ מבואר בדבריו שאין עוסק באשת איש דעלמא אלא באשתו של אדם ביחס לבעלה ולעניין ק"ש.
ב. בהמשך דבריו כתב:

"ובואו ונצווח על אלו האוסרים אותו שיער לאשה בתוך ביתה מההיא דשיער באשה ערווה...".

גם כאן, מבואר בדבריו שמדבר על שערות האשה בתוך ביתה, והכוונה למה שאשה מגלה בביתה בפני בעלה. ובא לומר שלעניין ק"ש אין בזה דין שיער באשה ערווה, אך לא דיבר לעניין חובת כיסוי ראש באשה אחרת.

א"כ ברור ומבורר מפשט לשונו של המהר"ם אלשקר שדיבר על אשתו ובתוך ביתה ובזה התיר הוצאת שערות מחוץ לצמתה. ובאמת שיותר מסתבר לומר כן, שהרי המהר"ם אלשקר מבסס את דבריו על הראב"ד והרשב"א והוכחנו לעיל שהם עצמם לא דברו אלא באשתו ולא באשה אחרת. א"כ מה שהוכיחו הפוסקים מדברי המהר"ם אלשקר להתיר שלא בצדק הוא, וכן מה שהרבו הפוסקים האחרונים (החת"ס, שו"ת צמח צדק ועוד) לתמוה על דבריו אינו מובן כלל, כיוון שכל מה שדיבר המהר"ם אלשקר הוא על מנהג הנשים לגלות שערן היוצא חוץ לצמתן בתוך ביתן ובפני בעליהן ולא מחוץ לביתן.

7. סיכום דין גילוי שורת השערות שמחוץ לצמתה
ראינו שהראב"ד הוא הבסיס לכל הדיון בגילוי שורת השערות שמחוץ לצמתה.
בעקבות היתרו של הראב"ד הלכו הרשב"א, ספר ההשלמה והמהר"ם אלשקר והביאו את דבריו. אף הרמ"א פסק את דברי הראב"ד בשו"ע (או"ח עה, ב). אולם באחרונים מצאנו הסתייגות מדבריו ואף דחיות מפורשות.

ראש לכל האחרונים כתב המג"א כנגד המהר"ם אלשקר. הוא הביא את הזוהר שהחמיר בעניין וכתב על זה: "וכן נהגו". אח"כ ראינו שורה של אחרונים נוספים ובראשם החת"ס שדחו את היתרו של המהר"ם אלשקר.

לעומת זאת בפוסקי זמנינו רואים חזרה לדברי הראשונים, שכן האגרות משה צידד בעד המהר"ם אלשקר והראב"ד ודחה את החת"ס ואת ראיותיו.

מ"מ ציינו שבשו"ת בני בנים חלק על האגרו"מ שכתב לפי המהר"ם אלשקר שמותר להוציא אף יותר מטפח והקשה עליו מספר קושיות. אלא שבאופן עקרוני הוא מסכים שמותר להוציא שורת השערות שמחוץ לצמתה עד טפח. לבסוף הראנו שיש לערער על כל ההיתר הנ"ל הואיל ועיון מדוקדק בדברי הראב"ד והמהר"ם אלשקר מראה שדיברו על מציאות שונה והובנו שלא כהלכה.

א"כ, מכל האמור לעיל, קשה לסמוך על היתרו של המהר"ם אלשקר, ואף שנפסקו דבריו בהדיא בדברי הרמ"א להתיר, הרי כבר הוכחנו בעליל שגם הוא וגם הראב"ד, שעומדים בראש מחנה המתירים, דיברו על שערות הגלויים בתוך ביתה בפני בעלה ולא על אשה אחרת. ובפרט אחרי מה שהאריכו רוב האחרונים לדחות את דברי המהר"ם אלשקר. מ"מ נראה שאותם נשים הרוצות לסמוך על האגרו"מ ולהקל עד טפח יכולות לסמוך, שכן בפחות מטפח הוכח שלא שייך דין שיער באשה ערווה וממילא ה"ה בשערות היוצאות מחוץ לצמתן.

ד. סיכום
הדברים אשר נכתבו בחיבור זה הם למעשה רק תמצית של דברים ארוכים אשר נכתבו על נושא זה. כאמור, נושא זה מכיל בתוכו תחומים נוספים הקשורים אליו באופן עקיף כמו דין פאה נוכרית, דין קריאת שמע כנגד שיער אשה וכדומה. אנו העדפנו להצטמצם בעיקר בעצם חובת כיסוי ראש לנשים. נושא זה אשר לכאורה נראה פשוט וברור, תופס מקום רחב בספרות ההלכה, שכן בכל תקופה ניסו לדון בדברים המתחדשים והאופייניים לכל תקופה.
מכל מקום במאמר זה ניסיתי תחילה להתחקות אחר מקור הדין - האם הוא מדאורייתא, מדרבנן או שאולי כולו תלוי במנהג. אח"כ הרחבתי בעיקר בשני תחומים מרכזיים שראיתי בהם עיקר ונחוצים לבירור והם:
א. המקומות שבהם יש חיוב לאשה לכסות את ראשה
ב. שיעור חובת כיסוי הראש.
בתחום הראשון התעכבתי בעיקר על דין כיסוי ראש לאשה בבית ובחצר וגדר החיוב בהם. בתחום השני דנתי בגודל השיעור שמותר לאשה לגלות מחוץ

לכיסויה, ומה דין שורת השערות היוצאות מחוץ לצמתה. כמו כן הערנו בקצרה על היחס בין דין זה לדין שיער באשה ערווה.
ראינו שמעבר לגדרים ההלכתיים היוצאים מתוך הספרות ההלכתית ישנם עניינים, בנושא זה, אשר קשורים למנהגים התלויים במידת הצניעות שנהגו בנות ישראל, וחומרי מקום שקבלו על עצמם במקומות שונים. וכבר הזכרנו בגוף העבודה שישנם ארבעה דרגות בחובת כיסוי ראש לנשים:
א.דאורייתא
ב. דרבנן
ג. מידת צניעות
ד. חומרי המקום (על פי שבט הלוי).
השניים הראשונים מחייבים את כלל בנות ישראל ואילו השניים האחרונים תלויים במנהג המקום או ברמת הצניעות שקבלו על עצמן כל אחת באופן אישי.
ראינו כי לדעת רוב הפוסקים ישנם שיעורים מוחלטים בחובת כיסוי הראש לנשים, ואינם ניתנים לשינוי בהתאם להרגלי המקום והאופנה. בכוחו של המנהג להוסיף על עיקר הדין אבל לא לגרוע ממנו [כמו למשל המחלוקת בין המהר"ם אלשקר לחתם סופר] משום שהוא נחשב לדרישה המינימלית של חכמינו המחייב את בנות ישראל בכל דור ודור.
לאור זאת לא ניתן לקבוע מסמרות כיצד ואיך לנהוג הלכה למעשה, שכן בין עיקר הדין לבין הלכה למעשה, ישנו מרווח מסוים הנתון לדרכי חינוכה, למנהגה ולשיקול דעתה של כל בת באופן אישי. על כן, יש לכל אשה למצוא את ההנהגה המתאימה ביותר עבורה ותאמצה לעצמה מבלי לפסוח על עיקר הדין.

הערות:

1. עיין בספרי (בעניין פרשת סוטה): "ופרע את ראש האשה" - לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן..., וכן בכתובות עב, א: "ופרע את ראשה" - תנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש.
2. הראשונים נחלקו בהסבר המילה "קלתה":
רש"י: סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו (ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופישתן).
מאירי: כובע קטן מבגד גס.
רמב"ם: (אישות כד, יב) מטפחת. ומסבירו הב"ח (אבן העזר סימן קטו) מדובר במטפחת עם נקבים.
ירושלמי: קפליטין (אולי הכוונה לפיאה נוכרית בלטינית).
3. כתובות עב, ב ד"ה "ואלא בחצר".
4. עיין בשיטה מקובצת שהסביר: "דרך מבוי" - פירוש: שעוברת במרוצה דרך המבוי, אז בקלתה - אין בה משום פריעת ראש, אך אם יצאה מחצר זו וקודם שתכנס לחצר אחרת מסבבת המבוי - יש בזה משום פריעת ראש.
5. בריטב"א ד"ה אלא כתב עפ"י דברי רש"י (ד"ה אם כן) כעין שלושת החלוקים הנ"ל וזה לשונו: ג' דינים יש בדבר:
א. בחצר - אפילו בלא קלתה אין בה משום פרוע ראש.
ב. בשוק - אפילו בקלתה - דת יהודית היא.
ג. במבוי - בקלתה - מותר, שלא בקלתה - אסור.
6. דף לב, ב בדפי הרי"ף.
7. וכן דייק רבנו קושקש מדברי הרי"ף שדווקא בשוק אסורה לצאת בקלתה ויש בזה משום דת יהודית, אך בחצר מותרת לצאת בפריעת ראש לגמרי אפילו בלא קלתה.
8. אבהע"ז סימן קטו, ד.
9. אישות פרק כד, יא - יג.
10. מאירי לכתובות פרק שביעי עמוד רסב הוצאת אורה ירושלים תשל"ו.
11. יש להסתפק בלשונו של המאירי שכתב "אע"פ שהדבר מגונה" האם יש כאן צד איסור כלשהו או שרק גנאי בעלמא. ועיין בדברי הב"ח על הטור (אבהע"ז סימן קטו אות ב) שכתב בהדיא: שבחצר - פרועת ראש לגמרי אסור ממש, ואילו לגבי עוברת מחצר לחצר בתוך מבוי ומכוסה במטפחת כתב "שהוא דבר שאינו הגון" משמע שאלו הם שני דינים שונים. ומכאן נראה להסביר במאירי כשכתב "שהוא דבר מגונה" שאין בזה צד איסורי ממש אילא רק גנות בעלמא. וא"כ לפי"ז יוצא שיש הבדל בין שיטת המאירי לשיטת הב"ח, והמאירי מקל יותר בדבר. אומנם בדעת הערוך יש להתלבט, שכן הוא לא כתב מה הדין כשהולכת בחצר בלא קלתה, אלא כתב שיש חיוב ללכת בחצר בקלתה, ונראה באמת כמו שהבינו הב"ח שבלא קלתה יש בזה ממש איסור. עפי"ז יוצא שהב"ח והערוך קיימי בחד שיטה והמאירי הוא שיטה אמצעית ובין המחמירים - הב"ח הערוך לבין המקלים לעיל - רש"י תוס' ר"ן ועוד).
12. הסמך לתשובה זו הוא על פי המבואר בששת אגרות משה חלק ג, אבהע"ז סימן נח. ראה הרחבה בעניין זה בפרק ג1. העוסק בשיעור חיוב הכיסוי בדין כיסוי שערות במקצת (עמוד 127 ובהערה 28). כאן הבאנו תשובה תמציתית הנוגעת לעניינינו, אך ביסוס הדברים וביאורם יהיה עפ"י המובא לקמן. כ"כ יש לציין שאין האגרו"מ אומר את התשובה לעיל אלא שהיסוד לתשובה טמון עפ"י דבריו שם.
ועיין עוד לקמן בדעת שיירי קרבן ומים רבים לעניין כיסוי ראש לאשה בתולה פנויה שחילקו בין הליכה בחצר ובבית לבין הליכה בשוק ונראה שהיסוד להבדל זה טמון בפרקנו.
13. אבהע"ז סימן קטו, ד.
14. עפ"י דבריו אלו רוצה הט"ז לתרץ את תמיהת הב"י של הטור. הוא מסביר, עפ"י חלוקה זו, שהטור דיבר בחצר שיש בה קצת אנשים ולכן כתב "לא תצא" - מבעלה אף שהדבר אינו הגון אם יוצאת פרועת ראש לגמרי, אך בחצר שדרה שם יחידית ואין שם אנשים כלל - אף הטור מודה לתוס' ורש"י שמותרת לצאת שם פרועת ראש לגמרי. כמו כן, עפ"י דברי הט"ז ניתן ליישב את הסתירה בין הבבלי לירושלמי. הבבלי מדבר בחצר שהאשה דרה שם יחידית ולכן התיר שם ר' יוחנן ללכת פרועת ראש לגמרי, ואילו בירושלמי מדובר בחצר שאין הרבים בוקעים בה, אך מ"מ יש בה מעט אנשים ולכן רק בקלתה מותרת להסתובב שם, אך בלא קלתה - אסורה הואיל ויש שם מעט אנשים. לפי"ז אין צריך לדחות את הירושלמי מפני הבבלי.
מ"מ דברי הט"ז האלו צריכים עיון האם אכן מקובלים על יתר השיטות. כלומר, יתכן ודעת שאר הפוסקים, כמו רש"י ותוס', להתיר בחצר אפ"י שיש שם נוכחות זרים ולא כמו שכתב הט"ז שאין שם אנשים כלל.
15. עיין בשו"ת בני בנים חלק ג סימו כא שדוחה ראיה זו. הוא טוען מזה שהגמרא כתבה שקורות ביתה לא ראו קלעי שערה ולא השמיעה לנו רבותא שלא ראו קורות ביתה שערה כלל משמע שקורות ביתה ראו שיער היוצא מחוץ לקליעתה והוסיף עוד שמשמע שדווקא אשה זו לא ראו קורות ביתה את שערה אבל נשים אחרות גילו אפילו את קליעת שערן בתוך ביתם וראיה לשיטת הרש"י והתוס' לעיל שהתירו לאשה להסתובב בחצר ללא כיסוי ראש כלל.
16. הלכות סוטה ג, ה.
17. עיין לעיל עמוד 117 בשיטת הטור שהבאנו דבריו. ויש להעיר שמדברי הד"מ משמע שהדבר הוא רק עניין של צניעות בעוד שמהרמב"ם משמע שזה חיוב ממש, ולא ברור אם החיוב נובע מדינא או מצד המנהג שנהגו בבית, ועיין עוד בעניין זה לקמן.
18. אורח חיים סימן לו.
19. ביאור הלכה אורח חיים סימן עה ד"ה מחוץ לצמתן.
20. הבה"ל הביא בתחילה את דברי המג"א שכתב בשם התוספות בכתובות: "דווקא בשוק אסור אבל בחצר שאין אנשים מצויים שם מותרים לילך בגילוי ראש, אבל בזוהר פרשת נשא החמיר מאוד שלא יראה שום שיער מהאשה וכן ראוי לנהוג" כלומר המג"א כתב בתחילת דבריו את עיקר הדין שמותר עפ"י דעת התוס' בכתובות, ואח"כ הביא בסוף דבריו את דברי הזוהר שראוי להחמיר. לאחר מכן הבה"ל דן בתחילת דברי המג"א שהם מעיקר הדין וזהו מה שציטטנו בפנים.
21. אגרות משה חלק ג, אבה"ע סימן נח.
22. האגרו"מ מוסיף שם - יתכן שהרמב"ם לא כתב זאת לדינא שצריכה האשה לכסות את ראשה בכיפה בביתה דא"כ היה לו לכתוב זאת במקומו - בהלכות אישות בפרק כד. כלומר הרמב"ם היה צריך לכתוב שיש עוד דין שלישי - "בביתה - צריכה לכסות בכיפה", נוסף על דין שוק, מבוי מפולש וחצר לחצר דרך מבוי שכתב שם ומזה שלא כתב כן, משמע שכוונתו רק לדין סוטה ובא לומר שאף קודם שהכהן מגלה את שערה אין מניחים אותה ללבוש רדיד ומטפחת, אלא כיפה בלבד הואיל ואין בזה חשיבות כלל, שהרי גם בביתה לובשת כיפה ושם אינה לובשת זאת לחשיבות. אך אין כוונת הרמב"ם לומר שגם בביתה לובשת כיפה בשביל איסור פריעת הראש, שכן לרמב"ם האשה מותרת להסתובב בביתה ללא כיסוי ראש כלל.
ועיין עוד בשו"ת בני בנים חלק ג סימן כא שהסביר את הרמב"ם שמדבר כשהאשה בתוך ביתה ויש מסביבה אנשים זרים ולכן הצריך כיפה לראשה והכי קאמר: "כאילו האשה עומדת בניהם בתוך ביתה" שאז הייתה לובשת כיפה בתוך ביתה, שכן אין האשה עומדת פרועת ראש לגמרי בפני אחרים אפילו בתוך ביתה.
23. עיין בדבריו שהבאנו לעיל בהערה 20 בשם הבה"ל, וכן לקמן בהערה 52.
24. עיין בשו"ת בני בנים חלק ג סימן ל שהקשה על לימוד זה - מנין לנו לומר שהאשה מכסה את ראשה במקדש הוא משום שכך דרכן של בנות ישראל לכסות ראשן, אולי זה מטעם כבוד המקדש? ותירץ עפ"י הפירוש הראשון של רש"י שאי אפשר לומר שמנחת כיסוי על ראשה בגלל כבוד המקדש כיוון שאז פריעת ראשה לא היה ניוול לה. ניוול שייך באשה רק כאשר תמיד הולכת בכיסוי ראש ולא רק במקדש.
25. אגרות משה חלק ג, אהע"ז סימן נח.
26. עיין באגרו"מ שם שכתב - שלפי הפירוש השני ברש"י פשוט שאיסור גילוי הראש שייך רק בחלק שצריך הכהן לפרוע ולא על מקצת השערות, שהרי אם מקצת משערות הסוטה היו מגולות הרי עדין צריך לקיים בה מצוות פריעה, ואם נאמר שאיסור גילוי הראש שייך גם במקצת שערות הראש - א"כ לא היה צריך הכהן להמשיך הפריעה. ואף לפי הפירוש הראשון ברש"י שהוא מטעם ניוול - יש לומר שאיסור גילוי הראש הוא במה שיש בו ניוול לסוטה בפריעת ראשה ואין לנו לחדש שיש לה ניוול אף במקצת שערות הגלויים.
27. עיין בבית יוסף אורח חיים סימן עה, שכתב בפשטות: "כל מקום שצריך לכסותו הוי ערווה" ועפ"ז הקשה מה קמ"ל רב חסדא ששוק באשה ערווה הרי כל מקום שצריך לכסותו חשיב ערווה? והביא את תירוץ הראב"ד ומובא בספר ההשלמה וכן ברשב"א) שהחידוש בשוק הוא: אעפ"י שאיש אין דרכו לכסותו מ"מ חשיב במקומות המכוסים, והשיטה מקובצת תירץ אעפ"י שפעמים האשה מגלה את שוקה כגון: כשעוברת בנהר וכדומה - מ"מ חשיב כמקומות המכוסים, ועיין עוד בב"ח שם שתירץ באופן אחר.
28. עיין בב"ח (או"ח סימן עה) שמחלק בין טפח לפחות מטפח לעניין ראיה בלא כוונה להנות. אך קצת קשה שכן הרמ"א (שם סעיף א) לא חילק וכתב בשם ההגהות מימיניות שיש איסור אפילו בפחות מטפח וגם אז חשיב ערווה, וא"כ לכאורה ה"ה בשיער שיהיה אסור לפי הרמ"א בפחות מטפח וקשה לאגרו"מ שהתיר בפחות מטפח? ועיין באגרו"מ שתירץ שם שיש לחלק בין בשר גוף האשה לשיער האשה. חלות שם ערווה בגוף האשה הוא משום שבשר האשה נחשב למקום מכוסה וכל הנשים מכסות בשרן וע"כ אסור לגלות אפילו טפח, וכדי להפקיע חלות שם זה צריך שיהא היתר לגלותו, וזה אינו, חוץ מבעלה, משא"כ בשיער חלות שם ערווה שבו אינו בגלל שדרך נשים לכסותו אלא חיוב הכיסוי בו נובע בגלל האיסור לאשה נשואה ללכת בראש מגולה וע"כ פחות מטפח - אפשר להתיר כיוון שבזה אין להחשיבו ערווה ממש.
29. נקודה זו צריכה עיון, שכן לפי הנאמר בהערה הקודמת: דין ערווה בשיער הוא מצד האיסור שבו, דהינו הואיל ויש איסור על האשה לגלות שערה ע"כ חל על השיער שם ערווה. והרי לפי האגרו"מ איסור זה חל רק בחלק הראש שיש עליו מצוות פריעה, וזו יכולה להתקיים ברוב הראש גם אם חלק ממנו, אפילו יותר מטפח - מגולה. א"כ דברי האגרו"מ נסתרים מיניה וביה - אם יש להתיר מקצת גילוי השער הואיל ואיסור גילוי שערות הראש שייך רך היכא דשייכי מצוות פריעה אז יש להתיר אפילו יותר מטפח ואם יש לאסור מצד דין ערווה אזי יש לאסור אפילו פחות מטפח כפי שכתב תרמ"א לעיל, והחילוק של האגרו"מ בין שיער לגוף האשה קשה וצריך עיון.
30. מסכת כלים פרק כח משנה י.
31. שם פרק כד משנה טז.
32. רמב"ם הלכות כלים כז, טו.
33. תשורת ש"י חלק א סימן נא.
34. פרק כח משנה י.
35. תשורת ש"י מהדורה תנינה סימן לח.
36. עיין לעיל שמובאים דבריו בהערה 20.
37. סימן נד.
38. ועיין עוד באוצר הפוסקים סימן כא, ב, אות ב שהביא בשם שו"ת דובב מישרים (חלק א סימן קכד) לגבי נשים ההולכות בשוק ומכסות את רוב שיערן ומקצתו מגולה - דן אם יש בזה איסור תורה, וניסה להביא מספר ראיות להקל כגון מהמשניות לעיל בכלים ועוד, ומסיק: שלעניין דינא חס ושלום להקל אפילו בפרועת ראש במקצת. וכתב שיש להוכיח מהרא"ש פרק ב בכתובות עפ"י מה שפירש שם האסיפת זקנים דגם במקצת שיער איכא איסור תורה.
בעניין שיעור מדידת הטפח עיין בשו"ת בני בנים שם שכתב: "אם מקצת השיער מגולה בכמה מקומות, כל שרואים השערות בבת אחת מצטרפות לטפח, ואם לאו אינם מצטרפות. וטפח הוא טפח מרובע... וע"כ מותר גם רוחב חצי טפח על אורד שני טפחים (ודלא כשו"ת מקדשי השם סימן צו) ושיעור טפח הוא שמונה ס"מ לפי מנהג ירושלים והגר"ח נאה..., אך שיטת החזון איש ושו"ת אגרו"מ הוא יותר מתשע וחצי ס"מ. ומודדים הטפח לפי השטח ולא לפי עובי השיער, ורק אם הוא בצורת בלורית מודדים גם את קו העיגול".
39. סימן לה.
40. הערוך ערך בת צידעא.
41. חת"מ אורח חיים סימן לו
42. אגרו"מ חלק ג סימן נח.
43. עיין לעיל (עמוד 127), הבאנו שם את כל הסוגיה בברכות בשלמותה.
44. הגמרא בברכות מסיקה שדין "טפח באשה ערווה" נאמר לגבי אשתו ולק"ש כלומר אסור לקרא ק"ש כעד טפח מגולה באשתו (הכוונה היא אפילו אשתו וכ"ש באשה אחרת), אך שאר הסוגיה (שוק קול ושער) לא נתבארה שם לעניין מה נאמר בהם שהם ערווה - האם חשיבי ערווה לעניין ק"ש או לעניין הסתכלות באשה (דין צניעות) ועפי"ז נחלקו הפוסקים בעניין:
א. רש"י - מעמיד את המשך הסוגיה גם לעניין הסתכלות באשת איש וגם לעניין ק"ש שכ"כ: "שוק - באשת איש, ערווה - אסור להסתכל וכן באשתו ולק"ש" נעיין בב"ח על הטור בסימן עה, שהסביר בדעת רש"י באשתו ולק"ש וכ"ש באשה אחרת שטפח באשה ערווה, אך בפחות מטפח - אינו ערווה, אך ההגמ"י חולק ומחמיר ופסק הרמ"א כמותו).
ב. רב האי גאון - (מובא באוצר הגאונים בחלק הפירושים, פסקה קב) - מעמיד את המשך הסוגיה שוק, קול ושיער לעניין ק"ש כמו שנאמר במפורש לגבי הדין הראשון - טפח באשה ערווה - באשתו ולק"ש.
ג. דעת הרמב"ם - נראה שהבין שרק "טפח באשה ערווה" - מתייחס לדין ק"ש, אך שוק, קול ושיער הוא ערווה לעניין אסור הסתכלות באשה ולא לעניין ק"ש, שכן בהלכות ק"ש (ג, טז) הביא בסוף ההלכה רק את דין טפח באשה ערווה ולא שאר הדברים - שכ"כ שם: "אפילו אשתו אם היה מגולה טפח מגופה - לא יקרא כנגדה", ואילו שאר הדברים: שוק, קול ושיער הביאם בהלכות איסורי ביאה שא, ב) שכ"כ שם: "ואפילו לשמוע קול אשה או לראות שערה - אסור".
ד. הרי"ף - השמיט את כל הסוגיה הנ"ל ואפילו דין "טפח באשה ערווה" לא כתבו, וכתב עליו הראב"ד שנראה שסובר - הואיל ואמרינן לעיל שאפילו עגבות אין בהם ממש ע"כ סובר כל שכן: טפח, קול, שוק ושיער שאין בהם משום ערווה (ודחאו הראב"ד שם).
ה. הראש והטור - טפח, שוק ושיער חשיב ערווה הן לעניין ק"ש והן לעניין הסתכלות, אך קול באשה אינו אסור לעניין ק"ש.
ו. הב"י כתב - דנקטינן כרמב"ם, והוסיף: ומיהו טוב להיזהר לכתחילה ממראית שיער ומשמיעת קול זמר אשה בשעת ק"ש.
נמצאנו למדים עפ"י מה שפסק בב"י שדין שיער באשה ערווה מתייחס גם לעניין איסור הסתכלות בשיער אשת איש. ומכאן לענייננו: שיער אשת איש הוא ערווה ואסור להסתכל בו, ומכאן באו לדין הפוסקים בעניין שורת השערות שמחוץ לצמתה האם חל על זה דין שיער באשה ערווה?
45. הובא בספר ההשלמה ובחידושי הרשב"א אלא שהרשב"א הביאו בלשון אפשר ובספר ההשלמה כתבו בסתם וכנראה, שכך סבירא ליה לראב"ד לדינא.
46. שו"ת מהר"ם אלאשקר סימן לה.
47. עיין בשו"ת מהרי"ץ חיות (סימן ע, ט שכתב על דברי המהר"ם אלשקר - "אף שהפריז על המידה אף בשיער עצמה, ולא הקל רק מפני שבארץ ישמעאל היו נוהגים היתר וע"י זה מקרי שיער שדרכן לגלותו ואין דבר זה גורם הרהור, כיוון שבכל עת נוהגים ככה, אבל במדינתנו וגם במדינות אשכנז אשר נהגו לכסות כל שערן תמיד - הוו כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור משום צניעות ואין אדם רשאי לבטל מנהגם". אח"כ הוסיף את דברי הזוהר שהחמיר מאוד בעניין (עיין לקמן). היוצא מדבריו שהיתרו של המהר"ם אלשקר תלוי במנהג המקומות. רק באותם מקומות שנהגו לגלותו מקדמא דנא חשיב כשיער שאין דרך לכסותו ולכן מותר, משא"כ במקומות שנהגו לכסותו - אסור לגלותו. מ"מ אף באותם מקומות שנהגו לכסותו, האיסור לגלות אינו מעיקר הדין אלא משום צניעות שנהגו.
48. בית יוסף על הטור באורח חיים סימן עה, ב.
49. על השו"ע אורח חיים סימן עה ס"ק ד.
50. הזוהר פרשת נשא כה ד"ה: מן העפר. עיין לקמן הערה 52 שהבאנו את לשון הזוהר.
51. שו"ת חתם סופר, אורח חיים סימן לו.
52. לשוך הזוהר פרשת נשא דייה "מן העפר" - "ואתתא דאפיקת משערה דרישא לבר, לא תתקנא ביה, גרים מסכנותא לביתא... אפילו טסירי דביתא לא חמון שערה חד מרישא" (ביאור: אשה המוציאה שיער ראשה לחוץ גורמת סכנה לביתה... אפילו כותלי ביתה לא יראו שיער אחד של הראש).
53. עיין לקמן בשו"ת צמח צדק שהביא דחיה למהר"ם אלשקר הדומה בעיקרון שלה לדחייה זו של החת"ס אלא שמסתמך על מקור אחר.
54. עפ"י זה הסביר החת"ס את הפסוק בשה"ש "שערך כעדר העיזים מבעד לצמתך" באופן: זה הכתוב משבחה בשני דברים: א. ביופי שערה ב. במידת צניעותה, שמכסה את כל שערותיה היפות ומכניסה אותם מבעד לצמתה דהיינו מבעד לכיסוי השני המצמצם השיער שלא יצא לחוץ.
55. תשובה מאהבה סימן מח.
56. שבת דף נז, ב.
57. יתכן והחת"ס לקח את הגדרתו לשיער היוצא מחוץ לצמתה מדברי רש"י אלו אעפ"י שאינו מזכירו במפורש בתשובתו הנ"ל.
58. עיין עוד באוצר הפוסקים סימן כא, אות ג, שהביא עוד אחרונים שנקטו להחמיר כגון: בשו"ת מים רבים הביא את דעת הכנה"ג (הגהה ט, אות ז) שכתב בשם המשא למלך: "מעולם לא ראיתי נשים נשואות המגלות שיער ראשן, ואין מוציאין שום שיער להתנאות בהן" ובמים רבים (שם) הוסיף מדיליה: אצעק חמס וריב אשר ראו עיני במקצת מקומות שהנשים הנשואות מתקשטין בשערן ממש ומראות השיער לעיני כל ומלבד האיסור שעפ"י הפוסקים, גם לפי סודות הקבלה אין לאשה להראות שערה לחוץ.
59. שו"ת צמח צדק החדש, אבהע"ז חלק א סימן קלט.
60. שבת דף פ, א.
61. אגרו"מ חלק ג סימן נח.
62. עיין עוד בדבריו שם שהוכיח שפירוש זה יפה לא רק לשיטת התוס' ורש"י, אלא אף לקיטת הרמב"ם שמצריך כיסוי נוסף חוץ ממטפחת. שהרי רק משום דת יהודית, מצריך כיסוי נוסף, אך מדאורייתא מודה שמספיק כיסוי אחד, וברור שהפסוק משבחה על דיני תורה ולא על דת יהודית. ע"כ ברור שהפסוק מדבר על כיסוי אחד ולא על שני כיסויים.
63. עיין לעיל בפרק הקודם בדין גילוי שערות במקצת (עמוד 127).
64. שו"ת בני בנים חלק ג סימן כא.
65. חידושי הרשב"א לברכות כד, א, ד"ה: אמר רב חסדא שוק באשה ערווה.
66. ובאמת שכן משמע מדברי הפרישה (בסימן עה ס"ק ג) שבאשה אחרת אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה וחשיב ערווה, ועיין עוד בשו"ת טפח צדק החדש (אבהע"ז חלק א סימן קלט) שהבין כן בדעת הראב"ד שלא התיר שיער היוצא מחוץ לצמתה אלא באשתו אבל באשה אחרת אסור גם שיער היוצא מחוץ לצמתה, וכן מבואר מלשונו שכתב: "והנה הרשב"א ודאי מפרש גם כן, דלא מיירי אלא באשתו דווקא כמבואר בלשונו...", ובהמשך כותב: "הרי שאף פוסק לא דיבר מדין שיער שחוץ לצמתה זולתי הרשב"א והוא בהדיא פירש דמיירי רק בבעלה".
67. רמ"א באורח חיים סימן עה, ב. ואולי יש לומר בדעת הרמ"א שכתב בהדיא להתיר אפילו כנגד אשה אחרת - שעושה מעין תרכובת בין דעת הראב"ד והרשב"א ובין דעת שאר אחרונים שלא חילקו בין אשתו לאשה אחרת, וע"כ יצא לו דין זה, דהיינו מחד קבל את הרשב"א ששיער היוצא מחוץ לצמתה אין דרכה לכסותו ואינו חשיב ערווה, אך לא קיבל את דבריו שזה רק לגבי בעלה אלא ה"ה באשה אחרת שלא חשיב ערווה.

חזרה לתחילת המאמר