|
ג. בין הלכות דעות לבין ה'אתיקה' של אריסטו הן הנחות היסוד העומדות ביסוד תורת המידות של כל אחד מהם, והן התכלית שלשמה מוטל על האדם לתקן את מידותיו ולאזנן על פי תורת המידות, שונות מאד מאריסטו לרמב"ם. אריסטו העמיד תורת-מידות פילוסופית היונקת את הגדרותיה מן המוסכמות החברתיות23, ואשר תכליתה להביא את האדם למצב של "אושר" אופטימלי. לביסוס הרעיון שאושרו של האדם הוא הטוב מכל הטובות האחרות שאליהן הוא שואף, ושאושר זה מותנה בעיקר ב"פעילות מסוימת של הנשמה המבוצעת בסגולה טובה" (קרי: ניהול החיים על פי הנחיותיה של תורת המידות), הקדיש אריסטו את הספר הראשון של ה'אתיקה'. נקודת המוצא והציר המרכזי להלכות דעות של הרמב"ם היא מצוות עשה של תורה "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט). זוהי המצווה הראשונה שהציב הרמב"ם בראש הלכות דעות, "להדמות בדרכיו", ופרוטה, והסבר זיקתה לתורת המידות נמצא בפרק א, הלכה ו: |
ומצווים אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר 'והלכת בדרכיו'... ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויים - 'ארך אפים ורב חסד', 'צדיק וישר', 'תמים', 'גיבור' ו'חזק' וכיוצא בהן - להודיע שאילו דרכים טובים וישרים הם, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן. ולהידמות [אליו] כפי כוחו24.
|
|
תכלית תיקון המידות ואיזונן הראוי לפי הרמב"ם, אף היא בתחום הדתי: |
כאשר יהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד ומכוון לאמצען, יהיה במדרגה העליונה ממדרגות בני האדם, ובזה יתקרב אל ה' וישיג מה שאצלו, וזוהי השלמה שבדרכי העבודה (סוף פרק ד משמונה פרקים).
|
|
לפיכך הצמיד הרמב"ם לדיונו בתורת המידות, הן בהלכות דעות" והן בשמונה פרקים", את החיוב להשתמש בכל תכונות נפשו של האדם ובכל הנהגותיו לשם תכלית אחת - ידיעת ה'. כאשר יש באדם פחיתות מפחיתויות המידות, אין כאן רק פגיעה בשלמותו הרוחנית של האדם ("חולי הנפש") ובאורח חייו הנכון, אלא זוהי מחיצה המבדילה בין האדם לבין ה', והיא ממחיצות הנבואה27. הבדל נוסף, הקשור אף הוא בהבדל העקרוני בין תורת המידות הפילוסופית של אריסטו לבין זו הדתית של הרמב"ם, הוא בתחום המקור שעליו הם מבססים את תורתם. אריסטו, כפי שכבר נאמר, מבסס את דבריו על עיונו הפילוסופי ועל המוסכמות החברתיות של מקומו וזמנו28. מוסיף על אלו הרמב"ם מערכת שלמה של מקורות מן המקרא ומדברי חז"ל, המבססים את תורת המידות, הן בכללותה29 והן בפרטיה (וכרגיל בספרו, לא תמיד מצוטטים המקורות הללו בפירוש, ונושאי כליו הם שגילו את מקורותיו). מפליא הדבר, כיצד מוצאת תורת המידות הפילוסופית מיסודו של אריסטו, ביסוס כה טבעי במקורות התורה שבכתב ושבעל-פה, עד שמי שאינו מכיר את האתיקה של אריסטו, אינו יכול לשער את קיומה ואת השפעתה ברקע דבריו של הרמב"ם, בעת שהוא לומד אותם. אולם באמת, ההבדלים בין תורת המידות האריסטוטלית לזו של הרמב"ם, אינם רק הבדלים בהנחות היסוד, בתכלית ובביסוס (הבדלים המצויים כולם מחוץ לתורת המידות עצמה), אלא שכתוצאה מכל אלו, ובייחוד כתוצאה מהשימוש של הרמב"ם במקורות חז"ל כביסוס לניסוחה של תורת המידות - נוצרו הבדלים בהוראות (הכלולות בתורת המידות של שניהם) עצמן. ההבדל הבולט ביותר קשור במידות הנידונות במאמר זה, מידות הכעס והגאווה. אריסטו אינו רואה כל הבדל בין מידות אלו לשאר המידות, שבהן יש לחתור למידה האמצעית. את שלוש הדרגות בשתי מידות אלו הוא מגדיר בספר ב פרק ז (עמוד 52-51): |
בעניין כבוד וקלון האמצע הוא 'גדלות נפש' - ההפלגה - מה שנקרא 'יהירות', והמידה החסרה - 'ענוותנות'30
גם לגבי הכעס קיימת מידה יתירה חסרה ואמצעית, אמנם כמעט שאין לאלה שמות, אך נקרא נא לאיש האמצעי 'מתון' ולמידתו 'מתינות'; ואשר לקצוות: ייקרא נא המפריז 'כעסן' וקלקלתו 'כעסנות'; והממעט - 'אדיש', וליקויו - 'אדישות'31. |
|
אריסטו חוזר אל תכונות אלו ומפרטן בספר הרביעי החל מפרק ג בו (החל מעמוד 94): |
איש החושב את עצמו זכאי לגדולות, והוא אמנם זכאי לאלה, הריהו בעיני הבריות 'גדול נפש'...
ואילו החושב את עצמו זכאי לגדולות והוא איננו זכאי כלל, הריהו רברבן... המחשיב את עצמו פחות מערכו, הריהו שפל רוח... ויותר מכל ייחשב לשפל רוח מי שמבטל את עצמו אף על פי שהוא זכאי לגדולות... 'גדול הנפש'... תובע לעצמו את אשר הוא זכאי לו, והאחרים תובעים לעצמם יותר מדי או פחות מדי. |
|
בהמשך מסביר אריסטו כי תביעתו של גדול הנפש וזכאותו הן לכבוד: |
כבוד ואי-כבוד למיניהם הנם העניינים שאליהם מתייחס גדול הנפש כראוי...
כבוד הוא תביעתם העיקרית של הגדולים, והם תובעים תביעה זו לפי זכותם. שפל הרוח דורש פחות מכפי זכותו... ואילו הרברבן דורש יותר מכפי זכותו. .. על הכיבודים הגדולים, כשהם ניתנים לו (- לגדול הנפש) על ידי אנשים הגונים, הוא ישמח שמחה מתונה, כאילו ניתן לו מה ששייך לו או אף פחות מזה. |
|
אריסטו מתאר את האיש גדול - הנפש באריכות32 ואנו לא הבאנו אלא משפטים בודדים), והעולה מתיאורו הוא שאיש זה מלא בהכרת ערך עצמו, והוא 'משדר' הכרת ערך זו גם כלפי חוץ: |
"גדול הנפש הוא אפוא קיצוני מבחינת החשבתו את עצמו, ובעל מידה אמצעית מבחינת צדקת החשבתו זו, שכן הוא תובע לעצמו את אשר הוא זכאי לו" (עמוד 95).
|
|
כמה רחוקים דבריו מדברי הרמב"ם, התובע מן האדם שפלות רוח פנימית: |
"שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד".
|
| ולא רק בהכרת ערך עצמו הפנימית עליו להיות שפל רוח, אלא אף בהתנהגותו, משובח החסיד |
"שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון, ויהיה שפל רוח ביותר".
|
|
החסיד הזה, ולא רק הוא, אלא אף העניו ההולך בדרך החכמה, לא יתבעו לעצמם כבוד לעולם, אף כשזה "מגיע להם" מצד אישיותם הנעלה33.
פער שאינו ניתן לגישור קיים בין דברי אריסטו לדברי הרמב"ם, במה שנוגע לתיאור דמותו של ההולך בדרך האמצעית בעניין הכבוד, וקל וחומר במה שנוגע לתיאור הדמות האידיאלית של החסיד. בייחוד בולט הפער בכך שלאריסטו אין בתחום זה כל מתח בין ההרגשה הפנימית הראויה לאדם לבין דרישתו החיצונית לכבוד. ביחס למידת הכעס והפכה אין הניגוד בין דברי אריסטו לדברי הרמב"ם כה גדול. פירוט מידה זו מצוי בספר רביעי פרק ה עמוד 101): |
מזג טוב הוא מידה אמצעית ביחס לכעס... את ההפלגה ניתן לכנות 'כעסנות', שהרי ההפעלות היא כעס, וגורמיה רבים ושונים זה מזה. והנה האיש הכועס על מה ועל מי שראוי לכעוס, ונוסף על כך בדרך ובשעה הראויות ובמשך פרק הזמן הראוי - איש זה משבחים אותו. והוא יהיה אפוא, בעל המזג הטוב, מאחר שלמזג הטוב נחלק השבח. שפירושו של 'בעל מזג טוב'
הוא אדם אשר לא יזועזע ולא יידחף מכוח רגשו, אלא יציית להגיון המחשבה הן לגבי אופן כעסו, הן לגבי האנשים שעליהם יכעס, הן לגבי פרק הזמן שבו יתמיד בכעס זה... חסרונה של תכונה זו, בין שייקרא 'העדר כעס', בין שבכל שם שהוא, הריהו גנאי לאדם. שאנשים אשר אינם כועסים בשל מה שמן הראוי לרגוז, רואים אותם כטיפשים... שאיש כזה נראה כאילו אינו חש ואינו מיצר כלל. |
|
דברי אריסטו כאן דומים לדברי הרמב"ם שבפרק א מהלכות דעות. גם אריסטו דורש מן הכועס שלא להיכנע לרגש כעסו, אלא להפעילו על פי הגיון ומחשבה המכתיבים לו את הנסיבות הראויות והמדויקות לכעסו. אולם הרמב"ם בפרק ב הלכה ג, בבואו לשלול מכל וכל את תכונת הכעס הפנימית (- איבוד שליטה), חותר לראיה התנהגותית ליכולת האדם לדכא את כעסו. דבר זה נמצא לו בעת שהסיבה להתעוררות כעסו של האדם היא פגיעה אישית שפגעו בו יריביו. אף שתגובה של כעס על כך היא לגיטימית בנסיבות מסוימות, ראוי לו לאדם למחול על עלבונו ולהבליג, ובכך לבטא אף כלפי חוץ את יכולתו לדכא את כעסו הפנימי34. בנקודה זו נבדלים דברי הרמב"ם, ההולך בעקבות מקורו בתלמוד", תכלית ההבדל מדברי אריסטו. נציב את דבריהם זה לעומת זה: |
| אריסטו (עמוד 101) | רמב"ם פרק ב, ג |
|
איש כזה ('נעדר כעס') נראה כאילו אינו
חש ואינו מיצר כלל, ומאחר שאיננו כועס, חזקה עליו שאף, לא יתגונן. ולסבול עלבונות בלי להגיב... תכונה של עבד היא36. |
לפיכך ציוו (- חכמים) להתרחק מן הכעס
עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסין, וזו היא הדרך הטובה. ודרך הצדיקים - הן עלובין ואיל עולבין, שומעין חרפתן ואיל משיבין... עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'. |
|
-ממה נובעים הבדלים אלו בין אריסטו לרמב"ם? במישור הפורמלי התשובה לכך היא שהרמב"ם, אף שהשתמש ב'אתיקה' של אריסטו כמצע כללי לתורת המידות שלו, הלך אחר מקורות התורה שבכתב ושבעל פה. במקורות אלו נמצאה שלילה גמורה של מידת גובה הלב ושל מידת הכעס, ונמצא שהללו שוללים את ההליכה בדרך האמצע בשתי מידות אלו, לפחות במה שנוגע לתכונתו הפנימית של האדם (ובתור מידת חסידות, אף בהיבטים מעשיים מסוימים בהתנהגות האדם). אולם על כך יש עוד לדון: -במה נשתנו שתי מידות אלו משאר המידות? -מה המיוחד בהן? בדברי הרמב"ם בפרק ב, ג נמצא המכנה המשותף להן - והוא בתחום הדתי: בעניין גובה הלב: |
"ועוד אמרו, שכל המגביה לבו כפר בעיקר".
|
| ובעניין הכעס: |
"אמרו חכמים הראשונים: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה".
|
|
כמו כן, המתרחק עד הקצה משתי מידות אלו, מתקרב לאידיאל הדתי - בעניין גובה הלב: |
"... ולפיכך נאמר במשה רבנו37 'ענו מאד' ולא נאמר עניו בלבד".
|
| ובעניין הכעס: |
"ודרך הצדיקים, הן עלובין ואינם עולבין... עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'".
|
|
הווה אומר: מידת גובה הלב ומידת הכעס אינן רק פגמים נפשיים באדם, כשאר המידות הרעות, אלא הן פגומות מבחינה דתית. הגבהת לבו של האדם, היותו מלא בהכרת ערך עצמו, הופכת אותו למי ששבוי בתודעת גדולתו העצמית, וממילא למי ששוכח את ה': "ורם לבבך - ושכחת את ה' אלוהיך" ודברים ח, יד). ולאידך גיסא: הכרת ה' וידיעתו מביאים את האדם לענווה עמוקה, לשפלות רוח מרובה. וראוי לעיין בהקשר לכך בדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ב, א): -והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? |
בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים... מיד הוא נרתע לאחוריו וירא ויפחד, ויודע שהוא ברייה קטנה שפלה אפלה עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: 'כי אראה שמיך וגו' מה אנוש כי תזכרנו' וגו'" (תהילים ח, ד-ה)38.
|
|
אף תכונת הכעס, במשמעות של כניעה לרגש המתפרץ עד לאיבוד שליטה עצמית, יש בה פגם דתי חמור. כך הם דברי הברייתא בתלמוד, שבת קה, ב, המשמשת מקור לרמב"ם בעניין זה: |
המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, והולך ועובד.
|
|
ועל כך נוסף שם בתלמוד: |
אמר ר' אבין: מאי קראהו 'לא יהיה בך אל זר, ולא תשתחווה לאל נכר' (תהילים פא, י) - איזהו אל זר שיש בגופו של אדם?
הוי אומר: זה יצר הרע. |
|
נמצא שכניעתו של האדם לרגש הכעס עד לאיבוד השליטה העצמית, יש בה יסוד של האלהת אל זר בגופו של האדם, והרי הוא כמי שעובד אותו אל זר. עתה הופך ההבדל שהצבענו עליו כאן, בין ה'אתיקה' של אריסטו ל'הלכות דעות' של הרמב"ם - ההבדל ביחס למידות גובה הלב והכעס - להבדל אופייני, שלא על עצמו בלבד בא ללמד, אלא על כל מגמתה הדתית של תורת המידות של הרמב"ם. |
הערות: 1. כל הציטוטים מהלכות דעות הם על פי מהדורת ספר המדע עם פירוש יד פשוטה למו"ר הרב נ"א ריבנוביץ ראש הישיבה שליט"א, הוצאת מעליות, ירושלים תש"ן. מהדורת זו מבוססת על כת"י אוקספורד המאושר בחתימת ידו של הרמב"ם. 2. דברי הרמב"ם בהלכה זו קצת סתומים: מתי על החסיד לנטות לצד זה, ומתי לצד האחר? לפי איזה קנה מידה יש להחליט אם דעה מסוימת יש להטותה "כעד הקצה הראשון" או האחרון? בפרק רביעי משמונה פרקים ביאר הרמב"ם את כוונתו ביתר בהירות, ואת ניסחנו דברינו על פי העולה מדבריו שם. 3. מלבד בדבר אחד שאליו רומז הרמב"ם במה שנוגע למידת גובה הלב: בראש הלכה ה כתב הרמב"ם כי חסיד הוא "מי שהוא מדקדק על עצמו ביותר, ויתרחק מדעה בינונית מעט' לצד זה או לצד זה", ואילו בדוגמה שהביא הוא כותב: "מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון... נקרא חסיד". משמע, אין דינה של חסידות במה שנוגע לשפלות רוח, כדין חסידות בדעות אחרות. יצויין שלא כך כתב הרמב"ם בפרק הרביעי משמונח פרקים, ששם השווה מידותיו, ואף על הענווה כתב שהחסידים נוטים ממנה מעט אל שפלות הרוח. אולם בפירושו לאבות, על המשנה עפ"ד מ"ד) "מאד מאד הווי שפל רוח", חזר וכתב (מסכת אבות עם פירוש הרמב"ם בתרגום ר"י שילת ובמהדורתו, הוצאת מעליות, ירושלים תשנד עמוד סו): "וכבר בארנו בפרק הרביעי -[משמונה פרקים] כי ראוי לאדם שייטה לאחד משני הקצוות על צד הסייג... חוץ מזאת המידה לבדה מכל המידות, רצוני לומר הגאווה, כי לגודל חסרון זאת המידה אצל החסידים, וידיעתם בנזקה, רחקו ממנה עד הקצה האחרון, ונטו אל שפלות הרוח לגמרי, כדי שלא ישאירו בנפש זכר לגאווה בשום פנים". 4. על מקורו של משפט זה, שאינו מופיע בצורתו זו בתלמוד, ראה בפירוש 'רמב"ם לעם' ובפירוש 'יד פשוטה'. 5. הרמב"ם העיד על עצמו, בהקדמת מורה הנבוכים, כי "בעניינים עמוקים מאד, שצריך להסתיר מקצת ענייניהם ולגלות מקצתן", עשוי מחבר לסתור את דבריו ביודעין, וכך הדבר בחלק מן הסתירות שבמורה. אולם ספק אם גם בעניין הנידון למעלה יש ליישם את דבריו אלה. 6. הסתירה שבין שני הפרקים נוסחה בבהירות בדברי הלחם-משנה לפרק א הלכות ד-ה, בתוך סדרה של שאלות רבות נוספות שאיל נוגעות לענייננו: "יש להקשות בדבריו טובא: חדא, דהרי בפרק שלאחר זה כתב שאסור לנהוג במידה בינונית במידת הענווה, אלא צריך שיהא ענו מאד, ואיך כתב כאן (הלכה ה) שהעושה זה והולך בדרך בינונית נקרא חכם?... ועוד קשה, שהרי במידת הכעס כתב בפרק שלאחר זה, שבמידה זו צריך להרחיק מאד, ולא יכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו וכו', וכאן [הלכה ד] כתב ולא כמת וכו' לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו וכו'". 7. נציין כאן את תשובת הלחם-משנה עצמו על הקושיות שהקשה, ובשינוי מה מדבריו, דברי ר"י שילת בביאורו לפרק רביעי משמונה פרקים ב'הקדמות הרמב"ם למשנה' במהדורתו, הוצאת מעליות, ירושלים תשנ"ב עמוד רפא-רפג ובהערה 7 שם. כמו כן ראה ב'סדר משנה' לר' וולף מבאסקויץ בביאורו על אתר פרק א הלכה ח (הביאור לספר המדע נדפס מחדש בירושלים תשנ"א), ב'עבודת המלך' לר' מנחם קרקובסקי (חידושים ובירורים על ספר המדע להרמב"ם, ויליט תרצ"ה, ומהדורת צילום ירושלים תשל"א) בביאורו לפרק ב הלכה ג ובפירוש 'יד פשוטה' (ר"ח הערה 1) עמוד רה-רז ועמוד רכז. 8. המצווה הראשונה שדן בה הרמב"ם שם היא "לידע שיש שם אלוה". 9. הרמב"ם השתמש במונח 'דעות' במשמעות 'מידות האדם' פעמים רבות בחיבורו ההלכתי ולא רק בהלכות דעות אלא לכל אורך החיבור) עד שהדבר הפך אצלנו ללשון שגורה. אולם בלשונם של חז"ל משמעות זו למילה 'דעות' אינה מצויה עוד, מלבד במשנה המצוינת באבות. ואולי במשמעות קרובה לכך אנו מוצאים זאת במאמרם "גרוש שנשא גרושה ארבע דעות במיטה" (פסחים קיב, א). 10. כל הציטוטים מ'שמונה פרקים' הם על פי תרגומו של ר"י שילת ב'הקדמות הרמב"ם למשנה' שבמהדורתו, הוצאת מעליות, ירושלים תשנ"ב. 11. לאחר שסיימתי כתיבת מאמר זה, מצאתי כי קדמני ביישוב הרמב"ם על סמך הבנה זו, על פי דברי הרמב"ם בפרק רביעי משמונה פרקים, בעל נימוקי מהרא"י - הרב אברהם יונה יוונין מהורדנא - על הרמב"ם פרק ב הלכה ג. דבריו נדפסו בין ביאוריהם של עוד אחרונים, בסוף ספר המדע במהדורת וילוש וצילומיה, עמוד 144, "ואיידי דזוטר מירכס", ונעלם מעיני. 12. על השאלה מה קודם למה: תכונות הנפש הן המולידות את ההתנהגות, או ההפך, ראה פרק א הלכות ב ו- ז ופרק ב הלכה ב. 13. רעיון דומה מביעים חז"ל במאמרם (בראשית רבה סז, ח): "הרשעים ברשות לבן... אבל הצדיקים לבן ברשותן". 14. מקורו של הרמב"ם בהלכה זו הוא במסכת שבת קח, ב, שם מובאת ברייתא: "המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו... יהא בעיניך כעובד עבודה זרה...", אולם הגמרא אומרת שאם "עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה" - מותר, והיא מביאה כמה דוגמאות של אמוראים שנהגו במתוכנן להטיל אימה במעשיהם על אנשי ביתם, בלא לכעוס באמת עד כדי איבוד שליטה. 15. מפרשי הרמב"ם האחרונים ציינו את מקורו במסכת תענית ד, א: "אמר רבא, האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דקא מרתחא ליה", ואם כן ודאי שהוא מתרתח על דבר שראוי לכעוס עליו, ואף על פי כן נאמר שם בהמשך: "אמר רבינא: אפילו חכי מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא, שנאמר (קהלת יא, י): 'והסר כעס מלבך וגו'". נראה שמכאן נטל הרמב"ם את דבריו "וילמד עצמו שלא יכעוס" ('יד פשוטה'). 16. גם כאן, מראה מאמר חז"ל שהביא הרמב"ם ממסכת סוטה ד, ב, כי מדובר בשפלות רוח פנימית, הקשורה במצבו הדתי של האדם: "כל המגביה לבו כפר בעקר, שנאמר ודברים ח, יד): 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך'". 17. הבחנה זו, בין התנהגותו החיצונית של האדם, המחייבתו לעתים לנהוג שררה ולדרוש שיכבדוהו, לבין שקידתו על תכונת נפשו פנימה, שתהא בו שפלות רוח, מצויה בניסוח מחודד, בדברי ר' אברהם בן הרמב"ם, בספרו "המספיק לעובדי ה'" (תרגום הרב יוסף דורי, ירושלים תשכ"ה) בפרק על הענווה עמוד עא-עב. נביא כאן מעט מדבריו: "מלך או נשיא, מחייבהו הצורך למה שביארה המסורת בפירוש הפסוק (דברים יז, טו) 'שום תשים עליך מלך' - 'שתהא אימתו עליך' (סנהדרין ב, ה)... וזוהי סטייה מן הענווה החיצונית, סטייה הנובעת מן הנחיצות, ורק בתנאי שתישמר העשה הפנימית, כמו שאמר יתעלה (דברים יז, כ) 'לבלתי רום לבבו מאחיו'... ומשום נחיצות זו לטובת השלטון... חייבו (- חז"ל) כל מה שנזכר בהלכה אודות כבוד הדיין והראש והמלך על קהל ישראל... וכמה גדולה הסכנה אם ייתפס לגאווה חיצונית המאוסה לפניו יתעלה! ולכן... יאחז את מוסרות השלטון בדאגה ובזהירות ובמשמעת פנימית המעניקה לו ענווה... וכל זה כדי שישיג השליט משקל עד לאותו כבוד חיצוני הנדרש לו בכמה מקרים, ויהיה בטוח מפני הסטייה מן הענווה הפנימית וישמור על הענווה לפניו יתעלה". ההבדל בין דברי ר' אברהם לבין מה שאנו מפרשים בדברי אביו הוא, שהרמב"ם עוסק באדם רגיל, ולאו דווקא באנשי שררה, וסתירה מסוימת בין ההתנהגות החיצונית המכובדת לבין שפלות רוח פנימית, חייבת להתקיים בכל אדם, מפני שר' אברהם עוסק באנשי שררה, הסתירה הנידונה חריפה יותר, ומחייבת יתר תשומת לב וזהירות מצד האדם, ועל כך בא ר' אברהם להתריע. 18. מפרשי הרמב"ם (מגיד משנה וכסף משנה בהלכות גזלה ואבדה, וכסף משנה בהלכות רוצח) ציינו כמקור לדבריו בשתי ההלכות המצוטטות באחרונה, את המעשה המובא במסכת בבא מציעא ל, ב: "ר' ישמעאל בר' יוסי הווה קאזיל באורחא. פגע ביה ההוא גברא, הווה דרי פתכא דאופי (רש"י: משאוי של עצים), וקא מיתפח. אמר ליה: דלי לי. אמר ליה: כמה שווין? אמר ליה: פלגא דזוזא. יחיב ליה פלגא דזוזא ואפקרה,.. והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואיש לפי כבודו הווה, ר' ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד". אולם מקור זה, לא רק שאינו מתאים לדברי הרמב"ם, אלא נראה אף כסותר אותם. ר' ישמעאל בר' יוסי לא מחל על כבודו, ולא פרק וטען עם אותו אדם שתבעו על כך. התנהגותו לפנים משורת הדין הייתה בכך שלא השיב את פני ההוא גברא ריקם, אף שהיה פטור מלעזור לו, אלא קנה ממנו את העצים, ובכך נמנע מלנצל את הפטור של זקן ואינה לפי כבודו. אולם הרמב"ם תובע מן החסיד, "אפילו היה הנשיא הגדול", לפרוק ולטעון ממש, ולקיים בכך לפנים משורת הדין בגופו ובמידותיו (וכן להשיב אבדה בכל מקום, אף על פי שאינה לפי כבודו). וצריך עיון אפוא מהו מקורו של הרמב"ם. 19. בהמשך פרק ב מופיעות דעות נוספות שבהן על האדם להתרחק מן הבינוניות עד הקצה, אלא שהן אינן בעייתיות, משום שאין בהן אותה סתירה שהראינו כאן ביחס למידת הכעס וגובה הלב, בין ההתנהגות הראויה לאדם לבין תכונת הנפש הפנימית שעליו לסגל. מידה כזו היא השתיקה, או הדיבור המועט והמתון. כאן מדובר בהתנהגות, אך זו עומדת ביחס ישר אל תכונת הנפש המולידה אותה. אף התרחקות ממידות הקטטה והקנאה, והדרישה להתאמה גמורה בין העניין שבלב לדבר שבפה, שיהיה דיבורו של אדם "שפת אמת, ורוח נכון, ולב טהור מכל עמל והוות", הן דרישות להליכה עד הקצה החיובי והתרחקות מכל פשרה ובינוניות, הן בתכונת הנפש והן במעשה החיצוני. 20. כל הציטוטים שיובאו מספר זה להלן הם מן הספר: אריסטו, אתיקה, מהדורת ניקומאכוס, תירגם מיוונית י' ליבם, ירושלים ות"א תשל"ג. 21. נזכיר כאן שני מאמרים שעסקו בנושא זה כבר לפני שנים רבות: הרמן כהן, 'אופייה של תורת המידות להרמב"ם', תירגם מגרמנית צבי וויסלבסקי, בתוך אסופת מאמריו המתורגמים של כוהן "עיונים ביהדות ובבעיות הדור" ירושלים תשל"ח, עמוד 59-17; יצחק רפאל הלוי עציון (הולצברג), 'שיטת המוסר של הרמב"ם מקוריותה ומקורה', נדפס לראשונה ב"ההד" תרצ"ה חוברת ז, וחזר ונדפס בתוך אסופת מאמריו "עיונים בבעיות אמונה" בהוצאת מדרשית נעם פרדס חנה, מהדורה שניה תשל"ד. 22. הנה דוגמה לדבר: הן בראש הלכות דעות והן בראש הפרק הרביעי משמונה פרקים מדגים הרמב"ם סדרה של מידות אנושיות שיש בהן קצוות שליליים לצד היתר והחסר. והנה בשני המקומות הללו נראה שהוא כופל דוגמה אחת, ומתארה פעמיים במילים שונות (והדוגמה הנכפלת, אחת היא בשני הספרים). בהלכות דעות פרק א, א: "... ויש שהוא מסגף עצמו ברעב, וקובץ על ידו, ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול; ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו לדעתו. ועל דרכים אלו שאר כל הדעות כגון... וכילי ושוע...". ובשמונה פרקים ראש פרק ד ומהדורת שילת עמוד רלד): "העין היפה ממוצעת בין הקמצנות והבזבוז... והנדיבות ממוצעת בין הפזרנות והכילות". וכבר התקשה בכפילות זו הלחם משנה בביאורו להלכה א, וראה תשובתו לכך, וכן בביאורו של הרב שילת לתרגומו לשמונה פרקים (שם) הערות 6 ו- 9. כל המעיין באתיקה של אריסטו יווכח מייד שגם אריסטו כופל תכונה זו בדבריו, אולם שם גם הסבר רחב לדבר. לראשונה נידון הדבר בספר ב פרק ז (עמוד 51): "אשר למתן הכספים וקבלתם, האמצע הוא נדיבות, מידת היתר והחסר בזבוז וקמצנות... אשר לכספים, מצויים לגביהם גם מערכי נפש אחרים: אמצעי - השועות (שכן שונה השוע מן הנדיב: הוא עוסק בגדולות, והלה - בקטנות) מידה יתירה: חוסר טעם וגסות, ומידה חסרה - כילות. הללו הן שונות מהפלגת הנדיבות ופחיתותה". ובספר הרביעי בפרקים א-ב ועמודים 95-84) מרחיב אריסטו מאד בפירוטן של מידות אלה. נראה שגם הרמב"ם כיוון להבחנה זו: "המסגף עצמו... וקובץ על ידו" (הוא הקמצן שבשמונה פרקים) ולעומתו "המאבד ממונו בדעתו" (הוא הבזבזן בשמונה פרקים) וכן בעל המידה האמצעית בין שני אלו - כולם עוסקים בקטנות. ואילו, הכילי והשוע - עוסקים בגדולות. 23. ראה למשל, אתיקה עמוד 28 "כמה מדעות אלו נאמרו בפיהם של אנשים רבים, והן רווחות מדורי דורות... ואיך זה מתקבל על הדעת שהמרובים הללו... טעו לחלוטין, ובודאי צדקו במה שהוא או אף במרבית דבריהם". ראה בעניין זה את הקדמתו של ח"י רות לתרגומו ל'אתיקה' של אריסטו ספרים א-ב ('המידות לאריסטו', ירושלים תש"ג) עמודים VII-VI. 24. עיין מו"נ ח"א, פרק נד (השורות האחרונות בפרק). 25. סוף פרק ג. 26. פרק ה. 27. פרק שביעי משמונה פרקים ועמודים רמו-רמז במהדורת שילת). 28. ראה האמור בהערה 20. וכד כותב ח"י רות במקום המצוין באותה הערה: ייתכנו (של ספר המידות של אריסטו) הוא סיכום של ניסיון החיים היווני... בספרים ג-ח... נותן אריסטו תאור מקיף ומפורט של המידות שהיו בעיני דורו טובות ורעות". 29. מקורות לביסוס ההנחיה הכללית להליכה בדרך האמצעית, ראה בהלכות דעות פרק א ראש הלכה ד וכן סוף פרק ב. לכך מוקדשת גם המחצית השנייה של פרק רביעי משמונה פרקים, וראה פסקא אחרונה שם. מקורות נוספים מן המקרא ומדברי חז"ל חובתו בהערתו של הרב מ"ד רבינוביץ לראש הפרק הרביעי משמונח פרקים ובתוך 'הקדמות לפירוש המשנה' בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"א) עמוד קסח הערה ט. 30. הרמב"ם מכנה את המידה האמצעית ענווה. אפשר שזהו הבדל סמנטי בלבד, אולם אולי בכל זאת יש לו משמעות. 31. עוד על הכעס, ראה בסוף הספר השני עמוד 56). 32. לדעת י' ליבס ביפתח דבר' שכתב ל'אתיקה' שבתרגומו, זהו "תיאור מופלא של אדם נדיר, ונדמה לי שנשתמר בתיאור זה דיוקן אישיותו של אפלטון, שבמחיצתו עשה אריסטו במשך עשרים השנים המכריעות של חייו" ועמודים 11-10). 33. יוצאים מן הכלל הם בעלי תפקידים מוגדרים בהנהגת הציבור, שתביעתם לכבוד נועדה לתכלית ציבורית חינוכית. ראה הערה 15. 34. ההמלצה להבלגה על עלבון וחרפה היא "דרך הצדיקים", והיא ודאי מידת חסידות. בכך משלים הרמב"ם את דבריו על מידת חסידות שבפרק א, ה. שם עסק במידת החסידות של התרחקות ממידת גובה הלב עד הקצה האחרון, וכאן תדגים זאת בתחום מידת הכעס, שגם בה על הצדיק לנטות ממנה עד הקצה האחרון. יש לציין שדוגמה זו מתאימה גם להתרחקות מגובה הלב עד הקצה, שהרי הנעלבין ואינם עולבין מוחלים על כבודם באופו קיצוני. בעקבות האמור בהערה זו, אין להקשות סתירה בין האמור בסוף הלכה ג כאן, לבין האמור בראש הלכה ב: "וכיצד היא רפאותם, מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל. וילך בדרך זו זמן מרובה עד שתיעקר החמה מלבו". דרך רפואה זו מוצעת לכל אדם שהוא בעל חמה כדרך זמנית, ואילו ל'צדיקים', הנוהגים במידת חסידות, מוצעת דרך זו בתמידות גם אם אינם בעלי חמה. ועוד יש ליישב, שבהלכה ב מדובר על מי "שהוכה וקולל", ובצערא דגופא כזה, אין אדם צריך להבליג ואם לא משום רפואה זמנית להיותו בעל חמה) אף אם הוא הולך "בדרך הצדיקים". רק על עלבון וחרפה (שגם חם נחשבים לצערא דגופא) ראוי להבליג. וראה על כך בסוגיית הגמרא יומא כג, א. דיון ישיר בעניין הנידון בהערה זו מצוי בדברי ספר החינוך מצווה שלח לגבי איסור הונאת דברים: "לפי הדומה אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חברו בדברין הרעים, שלא יענהו השומע. שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים... ובאמת לא תצווה התורה להיות האדם כאבן, שותק למחרפיו... ואולם, יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בעניין זה יותר מדי, ועליהם אמרו ז"ל 'הנעלבין ואינם עולבין'. ..". 35. יומא כג, א ומקבילות. 36. ואילו במשנתנו (אבות ד, א) נאמר: "איזהו גיבור הכובש את יצרו", וגבורה זו עדות לחיות האדם בן חורין אמיתי. 37. משה רבנו הוא הדמות האנושית השלמה ביותר מן הבחינה הדתית, ונבואתו אינה סובלת ממחיצות הנביאים האחרים (מלבד המחיצה האחת הבהירה, והוא בהיותו שכל מצוי לחומר) מפני ש"נשלמו בו מעלות המידות כולם, והמעלות השכליות כולן" לפרק שביעי משמונה פרקים, עמוד רמז-רמח במהדורת שילת). 38. נציין כאן את שיטת בעל סמ"ג שאף שבספר המצוות שלו הלך בדרך כלל בעקבות הרמב"ם, מנה את איסור הגאווה בלאו מיוחד - לאו ס"ד, שלא כמו הרמב"ם אשר מנה את כל ענייני המידות במצוות עשה אחת "והלכת בדרכיו". וכך כתב שם הסמ"ג: "'הישמר לך פן תשכח את ה' אלוהיך' אזהרה שלא יתגאו ישראל כשהקב"ה משפיע להם טובה, ויאמרו שברווח שלהם ועמלם הרוויחו כל זה, ולא יחזיקו טובה להקב"ה מחמת גאוותם, שעל זה עונה זה המקרא בפרשת ואתחנן (דברים ו, י-יב): 'ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וגו' ואכלת ושבעת הישמר לך פן תשכח וגו'...'. ומכאן אזהרה שלא יתגאה אדם במה שחננו הבורא, הן בממון, הן ביופי, הן בחכמה, אלא יש לו להיות עניו ושפל ברך לפני האלוהים ואנשים, ולהודות לבוראו שחננו זו המעלה". הנה אף הוא רואה בגאווה פגם דתי מצד אי ההכרה במתנות ה' לאדם וייחוסן של מתנות אלו לעצמו. |
| חזרה לתחילת המאמר |
|---|
