כי נח נפשיה ד"אחר"
אמרי: לא מידן לידייניה, ולא לעלמא דאתי ליתי
(לא ידון לגיהנום ולא יבוא לעולם הבא).
לא מידן לידייניה - משום דעסק באורייתא,
ולא לעלמא דאתי ליתי - משום דחטא.
אמר רבי מאיר: מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי, מתי אמות ואעלה עשן מקברו.
כי נח נפשיה דרבי מאיר סליק קוטרא מקבריה ד"אחר"
(כשמת רבי מאיר עלה עשן מקברו של "אחר").
אמר רבי יוחנן: גבורתא למיקלא רביה
(האם זו גבורה לשרוף את רבך)?!
חד הווה ביננא ולא מצינן לאצוליה?!
אי נקטיה ביד - מאן מרמי ליה, מאן
(אם אקח אותו בידי, מי ייקח אותו ממני)?
אמר: מתי אמות ואכבה עשן מקברו!
כי נח נפשיה דרבי יוחנן - פסק קוטרא מקבריה ד"אחר".
פתח עליה ההוא ספדנא: אפילו שומר הפתח לא עמד לפניך, רבנו.

בתו של "אחר" אתיא לקמיה דרבי, אמרה ליה: רבי, פרנסני.
אמר לה: בת מי את?
- אמרה לו: בתו של "אחר" אני.
אמר לה: עדיין יש מזרעו בעולם?
והא כתיב (איוב יח) "לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו"!
- אמרה לו: זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו.
מיד ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי.
בכה ואמר רבי: ומה למתגנין בה - כך, למשתבחין בה - על אחת כמה וכמה.

"זכור לתורתו ואל תזכור למעשיו"

ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה ד"אחר"?. ..
דרש רבא: מאי דכתיב (שיר השירים ו) "אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל וגו'" למה נמשלו תלמידי חכמים לאגוז?
לומר לך: מה אגוז זה, אף על פי שמלוכלך בטיט ובצואה - אין מה שבתוכו נמאס,
אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח - אין תורתו נמאסת.
אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביר הקדוש ברוך הוא?
אמר ליה: אמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר.
אמר ליה: אמאי? -
משום קא גמר שמעתא מפומיה ד"אחר".
אמר ליה: אמאי?
רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק!
אמר ליה: השתא קאמר: מאיר בני אומר:
בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת - קלני מראשי, קלני מזרועי.
אם כך הקדוש ברוך הוא מצטער על דמן של רשעים - קל וחומר על דמן של צדיקים נשפך.
(גמרא בבלי, מסכת חגיגה, דף טו, ב).

"חד הווה ביננא ולא מצינן לאצוליה?! ".

לאחר ימים חלה אלישע. אתון ואמרון לרבי מאיר: הא רבך באיש.
אזל, בעי מבקרתיה ואשכחיה באיש (בא רבי מאיר וביקרו וראה שהוא גוסס),
א"ל: לית את חזר בך?
א"ל: ואין חזרין, מקבלין?
א"ל: ולא כן כתיב: "תשב אנוש עד דכא" - עד דכדוכה של נפש מקבלין!
באותה שעה בכה אלישע ונפטר ומת והיה רבי מאיר שמח בלבו ואומר:
דומה שמתוך תשובה נפטר רבי... (תלמוד ירושלמי, פרק ב ח"א דף ט, ב)

תנו רבנן: מעשה ב"אחר" שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו.
אמר לו: מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת.
אמר ליה: אף אתה חזור בך. -
אמר ליה: ולא כבר אמרתי לך: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים" - חוץ מ"אחר".

עייליה לבי מדרשא. אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך!
אמר לו: "אין שלום אמר ה' לרשעים" (ישעיהו מח).
עייליה לבי כנישתא אחריתי, אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך!
אמר לו "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני" (ירמיהו ב).
עייליה לבי כנישתא אחריתי, אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך!
אמר ליה "ואת שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לשווא תתיפי" וגו' (ירמיהו ד).
עייליה לבי כנישתא אחריתי, עד דעייליה לתליסר בי כנישתא, כולהו פסקו ליה כי האי גוונא.
לבתרא אמר ליה: פסוק לי פסוקך! -
אמר ליה: "ולרשע אמר אלוהים מה לך לספר חקי" וגו' (תהילים נ).
ההוא ינוקא הווה מגמגם בלישניה, אשתמע כמה דאמר ליה "ולאלישע אמר אלוהים". איכא דאמרי: סכינא הוה בהדיה וקרעיה, ושדריה לתליסר בי כנישתי.
ואיכא דאמרי, אמר: אי הואי בידי סכינא - הווה קרענא ליה.
(תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף טו, א-ב)

ומה שאמרו ב"אחר" "שובו בנים שובבים" - חוץ מ"אחר", מונעים היו לו מן השמים דרכי התשובה והחליקוהו בדברים לטורדו מן העולם על כמה מרדים שעשה והחטיא את הרבים כדמייתי בירושלמי ותנן:
"כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה",
ואני שמעתי משמא דגמ' דבהא טעה אחר, שלא היה לו להשגיח בבת קול ששמע "שובו בנים שובבים" - חוץ מאחר... והיה לו לשים פניו כחלמיש לשוב בתשובה שאם היה שב בתשובה שלמה היו מקבלים אותו.
(שו"ת מהרי"ט חלק ב-או"ח סימן ח ד"ה אמנם כי)

אמרו עליו על ר"א בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה.
פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והייתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות.
בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.
הלך וישב בין שני הרים וגבעות,
אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים,
אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו נד): "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה".
אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים,
אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו נא): "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה".
אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים,
אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו כד): "וחפרה הלבנה ובושה החמה".
אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים,
אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיהו לד): "ונמקו כל צבא השמים".
אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו.
יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא...
בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת.
ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי. (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יז, א)

"פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו".

חז"ל מספרים כי רבי מאיר ביקש מ"אחר", בשעה שהלה רכב על סוסו בשבת, "אף אתה חזור בך", ו"אחר",
לפי ש"ס בבלי, ענה לו: "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים" - חוץ מ"אחר",
ולפי הירושלמי: "שפעם אחת רוכב הייתי על הסוס ביום הכיפורים שחל להיות בשבת אחורי בית קודש הקדשים ושמעתי בת קול "שובו בנים שובבים" - חוץ מאלישע בן אבויה שידע כחי ומרד בי".
וכי סבורים אתם, כי "אחר" אכן שמע מה ששמע והבין לנכון את הבת-קול? חס ושלום! הייתכן שהבת-קול תפסוק בניגוד ליסודותיה של אמונת היהדות, נגד ההלכה של "אפילו כפר בעיקר כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, מקבלין אותו, שנאמר: "תשב אנוש עד דכא" - עד דכדוכה של נפש"?
כיצד יכלה הבת-קול לדחות את התנא הגדול שהציץ ונפגע?
אולם שמע בת-קול, וכך סיפר לתלמידו החביב רבי מאיר. "אחר" לא היה משקר לו. אם כן, מה רצתה הבת-קול ממנו, מהתנא המסוכסך עמוקות והתועה הטרגי?
ועוד משהו עלינו לשאול:
ממה נפשך, אם לא היה ברצון הבת-קול ש"אחר" יעשה תשובה, למה בכלל לטפל בו? למה פתחה הבת-קול במילים מעודדות "שובו בנים שובבים" וחתמה בגזירה הנוראה "חוץ"? הלא הבת-קול לא רצתה חס וחלילה להתגרות בתנא התועה?
נדמה לי, כי את תוכנה האמיתי של הבת-קול נוכל למצוא בשינוי הנוסחאות בין הבבלי והירושלמי.
איך פנה הבת-קול אל החוטא?
מה שם קרא לו הבת-קול? אלישע בן אבויה, בשמו הנכון, או "אחר" הכינוי שלו?
התשובה היא פשוטה מאוד.
המילים של רוך ואהבה, "שובו בנים שובבים" בוודאי היו מופנים אל אלישע בן אבויה. הבת-קול קראה לו, התחננה לפניו, משכה אותו אליה, אותו פינקה השכינה כאם אשר בכל הנסיבות מלמדת זכות על בנה. המילה החריפה "חוץ" התייחסה אל "אחר" ולא לאלישע בן אבויה.
הבבלי מוסר את הנוסח המדויק של הבת-קול. השכינה עוררה ומשכה אליה את אלישע בן אבויה, אך דחפה והרחיקה ממנה את "אחר". מדוע?
מפני שהתנא האמיתי, החכם מחכמי ישראל אשר רבי מביא מתורתו בפרקי אבות - מעולם לא חטא, מעולם לא בגד בכנסת ישראל, מעולם לא התחבר לרומאים, מעולם לא רצה לנתק ילדים יהודים מתורה ויראת שמים. מישהו אחר בגד; אישיות אחרת, "אחר". הבגידה באה באורח מוזר.
בבוקר לא עבות אחד לא הכיר אלישע בן אבויה את עצמו; טעות פטלית טעה בנוגע לעצמו. גלגול, נשמה שחורה ומכוערת נכנסה בו, הקסימה אותו ושכנעה אותו כי אין הוא תלמידם של חכמי המסורה, כי שונא הוא את כל הקדוש, כי כנסת ישראל איננה אמו, כי עתידה איננו שלו.
לפתע נלכד אלישע בן אבויה ברשתו של "אחר", שהתחזה כתנא לשעבר.
ה"אחר" הזה ברח מבית-המדרש.
מכיסיו של "אחר" זה היו נושרים ספרי מינים,
ה"אחר" הזה חילל את השבת ולעג לכל היקר והקדוש.
אולם אלישע בן אבויה האמיתי, חבוי במעמקי האישיות, מעולם לא בגד בקב"ה ובכנסת ישראל. הוא רק שבוי היה באישיות זרה, ב"אחר". פעם אחת, ביום-הכיפורים שחל להיות בשבת, נשתגע "אחר", עלה על סוסו בפרהסיא ודהר במהירות הבזק דרך ישובים יהודיים. קול דהרתו הדהד ברחובות הערים והעיירות הריקים בארץ ישראל. יהודים הביטו בהשתוממות דרך חלונות בית המדרש - מי הוא גס-הרוח המפריע את המנוחה של שבת שבתון? - שאלו משתאים ומבוהלים האחד את השני.
פתאום קרה משהו מופלא. בנפשו של התנא המסוכסך-הטרגי, באישיותו המוקסמת, נתעורר אלישע בן אבויה. נשמה נהדרת, שהייתה רדומה במעמקי הנפש, נתעוררה. התקוממה לרגע, ודחפה את ידו של "אחר" שיכוון את הסוס כלפי קודש הקודשים.
למה פתאום יעבור על פני קודש הקודשים כשהוא רוכב על סוסו, דווקא ביום-הכיפורים שהוא מחללו בפרהסיא?
"אחר" בעצמו התפלא מדוע הוא נמשך לקודש הקודשים בדיוק באותו יום הקשור ומהודק למקום הקדוש. פתאום התחילה הנשמה השבויה, בת מלך האסורה ברהטים, לדרוש ממנו שיכירה: "הכר נא, הכתנת בנך היא";
אלישע: הזדהה איתי, עם כל העבר, עם רבותיך, עם חבריך. בוא אלי, הרחק מאתך את ה"אחר" - "אחר" אינו אתה, הוא השטן בעצמו! חזור בך, "שובו בנים שובבים, שובה ישראל"! הלא עיניך רואות כי נמשך אתה כבאבן שואבת אל קודש הקודשים.
אלישע, יום הכיפורים היום, הקב"ה ממתין ומצפה לכל אחד שיבוא אליו;
אלישע, האינך שומע את הבת-קול המתחננת לפניך שתעשה תשובה?
אתה דוהר כעת על יד קודש הקודשים- הזוכר אתה איך שהרבי היה מספר על עבודתו של הכהן הגדול, איך היה שר את ניגון הווידוי של הכהן הגדול?
אלישע, הכר את עצמך, האזינה לבת קול: "שובו בנים שובבים, שובה ישראל"!
לרגע קט עיכב אלישע בן אבויה את סוסו ובת קול הגיע לאוזניו: "שובו בנים שובבים, שובה ישראל" - חוץ מ"אחר". כוונת הבת-קול הייתה כי אלישע ישליך מעליו את "אחר", את האישיות הזרה, יסתייג מזהות השקר שלו, בוא אלי, בן שובב; השאר את "אחר בחוץ!...
אולם הגורל הטרגי גרם לזה, כי אלישע בן אבויה טעה ובמקום "חוץ מ"אחר" שמע את שמו בפירוש: "חוץ מאלישע בן אבויה", כפי גרסת הירושלמי. הוא סבר, כי "אחר" והוא זהים וכי הוא, אלישע בן אבויה, איננו יכול להשאיר את "אחר" לבדו. הצליף בשוט על סוסו ונעלם, ובאותו רגע נעלמה דמותו של התנא הגדול, שלא הכיר את עצמו. הירושלמי מסיים: "שידע את כוחי ומרד בי".
יודעים אתם מדוע מרד אלישע בן האבויה בבורא העולם, למרות היותו גדול כל-כך בתורה? מפני שהתנא לא הבין את כוחו הוא ובגד בעצמו; לא ידע את כוחו ומרד בעצמו. אי ידיעת עצמו והערכה לא נכוונה של אישיותו גרמו לחטא הטרגי."