"השיחות היקרים והסיפורים המובאים בספר הנוכחי סדרתים בעה"י רובם מפי השמועה ששמעתי מאאמו"ר מו"ה טובי' ליב בן אייזיק ז"ל ששמע מרבותיו... המסדר אלימלך זאב שטערן".

"מעשה שסיפר ר' אברהם הגבאי של הרה"ק משינעוו ז"ל (הכוונה לר' יחזקאל שרגא הלברשטאם, שנפטר בשנת תרנ"ט (1899), ששמע מפיו הקדוש של רבו ז"ל: בימי הרה"ק בעל "אוהב ישראל" ז"ל (הכוונה לר' אברהם יהושע השל, הידוע כהרב מאפט, שנפטר בשנת תקפ"ה (1825)), היה בעיר אפטא איש אחד מחסידיו ושמו ר' איציקל קייעווער, ודרכו היה לישב יום ולילה בבית המדרש, ללמוד ולהתפלל ולעבוד את השי"ת כדרך חסידים ראשונים, וביתו ריקם באין לחם לאכול, ולו בת שהגיעה לפרקה, פרק בתולה נישאת. ויהי היום אמרה לו אשתו: בעלי, יקירי, עד עתה לא צערתיך והנחתיך בבית המדרש כל ימיך ועתה בא העת, עת דודים, להשיא את בתינו ואין לאל ידינו. על כן תראה לעשות מה, כי בדבר זה אין להמתין. ויען לה בעלה: הבה עצה וכדברך אעשה. ותאמר לו: הנה אתה מחסידי רבנו ואליו יקהת כל העולם ונושעים, ועתה גם אתה לפניו תבוא ובודאי תיוושע. ויעש כדבריה, ויבוא לפני הרה"ק ויציע בקשתו. ויאמר לו רבו: עשה את אשר אומר לך, ותשאל משכנך מלבושי כבוד קאפטאן וטילזיק וספאדיק יפה, ואני אתן לך מעות ותסע לבראד ותלך לאכסניה כבודה ושם תעשה שידוך. וכדבריו עשה. וילבש בגדי כבוד ויקח מהרב מעות להוצאות ויסע לבראד ותעמוד העגלה אצל אכסניה גדולה ויכנס בה. והנה המשרת לקראתו ויקח הטילזיק מעליו וישאלהו האם רוצה חדר לנוח מעט, ויאמר - מהיכי תיתי, ויוליכהו החדרה וישכב וינוח, ולעת האוכל הקיצו אותו וישאלוהו האם רוצה לאכול ארוחת צהרים ואמר - מהיכי תיתי, ויתנו לפניו לאכול ולשתות, ועל כל מה ששאלוהו אמר - מהיכי תיתי. וישאלהו בעל האכסניה על שמו, ויען - שמי ר' איציקל קייעווער. ובעיר קיוב, במדינת רוסיה, היה איש מפורסם ולו באנקטאהר וסוחר גדול בכל המדינה ושמו ר' איציק... וידמה בעל האכסניה שהוא זה הגביר המפורסם וישאלהו מה עסקו בכאן, ויאמר כי יש לו בת שהגיעה לפרקה ורוצה להשיאה. וישאלהו איזה עניין שידוך מבקש, ויאמר - בחור טוב כראוי לו. וידמה בעל האכסניה בנפשו - עתה בא העת להרויח. וילך אל רב העיר ויציע לפניו את העניין, באמרו אליו: הנה בא לביתי הגביר המפורסם ר' איציק מקייעוו ולו בת מושלמת בכל המעלות, כדרך השדכנים להפליג העניין, ורוצה לעשות שידוך, ולהרב בחור, עילוי גדול ויפה עינים, ועתה לדעתי קרוב הדבר ויוכל לבוא לידי גמר, ואין צריך שידוך יותר טוב. ויאמר לו: דבר קודם עמו אם ישר בעיניו להשתדך עמי. וכדבריו עשה. וילך ויבוא, ויתוועדו שניהם, ר' איציקל והרב, והבחור נשא חן בעיני ר' איציקל ויגמר השידוך, ויעשו תנאים למז"ט, והרב נתן מתנות להכלה ור' איציקל אמר שהוא ישלח מביתו מתנות להחתן. ולא עלה על דעת הרב שום דבר, כי ר' איציק מקייעוו היה מפורסם גדול ויפרדו איש מעל אחיו, ויבוא ר' איציקל לביתו, ויספר לאשתו כי עשה שידוך עם הרב מבראד, והבחור עילוי גדול ויפה עינים, ויהי בעיניה כשחוק באמרה: מה תדבר בעלי דברים כאלו, שהרב מבראד השתדך עמך? ויקח מצלחתו התנאים וגם המתנות הראה להכלה, ותאמר: נראה מה יהיה סוף הדבר. ותנח המתנות והתנאים בהארגז ואת המלבושים השאולים החזירה לבעליהם. והרב מבראד חכה לקבל המתנות להחתן ומכתב מזל טוב מהכלה כדרך הארץ - ואין קול ואין קשב. וימתין שבוע ושבועיים ואיננו. ובכל זאת לא עלה בדעתו שום דבר באמרו - בודאי הוא טרוד בעסקיו וע"י כך מתאחר מלכתוב. ויכתוב לו מכתב וכה ענינו:

מחותני הגביר המפורסם ר' יצחק באנקהאר בעיר קייעוו. פליאה נשגבה בעיני שהיות עבר זמן רב מעת שהתקשרתי עם מעלתו בשידוכים ובני היקר מחכה לקבל המתנות שהבטיח לו, ואף שאני דנו לכף זכות שבודאי אודות טרדת עסקיו לא יוכל לקחת לו פנאי אעפ"כ לכל זמן, ובמוקדם האפשר אבקש ממחותני היקר להחיות נפשנו במכתבו ואיזו שורות מהכלה והמתנות, ואנו דורשים בש' וכו' הק'...

והנה לר' יצחק הבאנקער מקייעוו לא היו לו בנים ולא בנות ל"ע ובעת קבל המכתב מהרב מבראד וידמה בנפשו, כי בודאי איזה ל' או שונא, אשר בקש לצערו, כתב זה המכתב, ולא שת לבו ולא השיב לו. ויהי כי עברו עוד ימים ולא קבל הרב מבראד תשובה, ויפול עליו לבו ויכתוב עוד דברים עזים מהראשונים, וגם לאלה לא שם ר' יצחק לבו להערב עליהם, כי לא חשב שיהיה ממש בהדברים. ויהי כי ארכו הימים ולא קבל הרב מבראד תשובה, ויתיעץ במיודעיו ובני ביתו מה לעשות, ויאמרו לו שאין לו עצה כי אם לנסוע לקייעוו ושם יתחקה על שורש הדבר. וכדבריהם עשה. ויסע ויבוא לקייעוו אל בית הגביר הנ"ל ויתבהל מאד בראותו כי אין זה ר' יצחק אשר השתדך עמו, ויספר לו מהקורות אותו. ויען לו ר' יצחק - הנה אמת שקבלתי ממעלתו שני מכתבים, אבל היות שאין לי בנים ל"ע, דמיתי - בודאי איש, אשר רוצה לצערני, כתב לי, וע"כ לא שמתי טעם להשיבו. ובכל זאת הנני משתתף בצערו ואיני יכול להשיאו עצה רק, היות שבעיר אפטא גר הרב הקדוש ר' י"ה (יהושע השל) והוא פועל ישועות, על כן אם ישמע לעצתי יסע מ"כ אליו ובעהי"ת יתן לו עצה. ובאין לו ברירה, עשה כדבריו, וישם לדרך פעמיו ויבוא אפטא, וילך לבית המדרש. וכראות אותו המחותן ר' איציקל ויכירהו, ויתן לו שלום עליכם מחותן, ויתבהל מאד כי לא הכירו, כי פניו פני עני. ויאמר לו המחותן כי אצלו יאכל סעודת צהרים, ולא היה יכול להשיבו מחמת עגמת נפש שהיה לו, שהמחותן שלו איש קרוע ובלוע והוא היה יכול לשדך את בנו לגבירים מופלגים שהשתדכו. ויכנס לבית הרה"ק ויספר לו, ויאמר לו הרב ז"ל: הנה, מה רוצה? הנערה היא בת ת"ח והגיעה שעתה, אינה יפת תואר, אבל באמת, בנות ישראל נאות הן ורק העניות מנוולתן ובעהי"ת כשתתעשר, ייראה יפיה. ועתה ילך ויתפלל ואחר התפלה ילך לסעודת צהרים להמחותן, והכל יהיה על מכונו. מה יכול עשות?

וילך להתפלל. והמחותן ר' איציקל ר' לביתו ויספר לאשתו כי בא לביתם אורח הגון, הרב מבראד, ויזמינהו לסעודת צהרים. והנערה אין ברגלה מנעלים והולכת יחפה ועל כתפה סינר גדול וזה מלבוש כבוד שלה. ובביתם תרנגול גדול, המוכן לסעודת שבת, ועתה, לכבוד האורח החשוב, שלחו הנערה לבית השוחט עם התרנגול לשחטו לסעודת צהרים. והנערה זריזה מאד, ויהי בדרך הליכה, נשמט התרנגול מידה וירץ מאד והנערה אחריו. וירץ עד מחוץ לעיר, בתוך היער ושם עמד, וינקר ברגליו עד כי חתר אוצר גדול מדינרי זהב, ויהי כי באתה הנערה אל מקום התרנגול, ותסר הסינר הגדול מעל כתפה ותמלאהו דינרים ותביאם לבית, ויעשו סעודה גדולה, ויגבילו זמן החתונה ותתקיים ברכת הרה"ק זיעוכי"א".

ויהי היום אמרה לו אשתו... עד עתה... הנחתיך בבית המדרש כל ימיך... ויען לה: הבה עצה וכדבריך אעשה, ותאמר לו... ויעש כדבריה... ויאמר לו רבו: עשה את אשר אומר לך... וכדבריו עשה... ועל כל מה ששאלוהו אמר - ומהיכי תיתי..."

"כיון שראה חנניה צרתו צרה, זקף עיניו כלפי מעלה ואמר, רבונו של עולם, אין לי להשען אלא על רחמיך הרבים. נתן הקב"ה עצה בלבו שיפרוס מטפחתו על הים וישב עליה... מיד צפה המטפחת על פני הים, כשהיא נושאת אותו, עד שהגיע לארץ ישראל. ולא עוד אלא שהגיע קודם לחבריו, שהם נתעכבו בסטמבול והמתינו שם לספינה וכשנכנסו לספינה געש עליהם הים והיו בצרה גדולה ואילו הוא עבר בשלום את הים".

"כל ימיו של שמעון קומר - מספר המחבר - אינם אלא דאגה על ממון. שלושה דורות נתפרנסו מאוצרותיו של ר' יודיל חסיד זקנו (שלא היה סוחר מעשי כנינו שמעון, אלא הודות לבטחונו ואמונתו בניסים מצאה בתו אוצר במערה, כמסופר ב"הכנסת כלה" מ.ב.) ודור רביעי גימר את נכסיו ולא הניחו לשמעון קומר... אפילו שיירי שיריים, ועכשיו שהוא דחוק בממון לא נעשה לו נס ולא מצא מטמון בדרך שמצא זקנו. ר' יודל, שהיה שלם בבטחונו, שילם לו הקב"ה כמידת בטחונו, שמעון נכדו תלה ביטחונו בפרקמטיא ופרקמטיא פעמים פורעת לעושיה ופעמים מביאה פורענות על עושיה".

"יצאה כל העיר לבקש לה מקום לבנות בית לתפלה. הפריחה הרוח יריעה של ספר תורה משיירי ספרי התורה, שקרעו האויבים. ויש אומרים מן השמים נפלה. לא הספיקה להגביהה עד שהתחילה מתגלגלת והולכת עד שנחה במקום שנחה. וידעו שהוא המקום שנבחר לקדושת מקום קדוש".

"כל מי שנזדמן לו להיות בקראקא ונשתטח על קברי הצדיקים שבקראקא הוא תמיה, שהגאון בעל "מגיני שלמה", שהיה רב אב בית דין בקראקא, אינו קבור במעלה הקברים שבבית החיים שבקראקא, בין רבני קראקא וגאוניה, אלא היכן הוא קבור, למטה, אצל הגדר, בין קברי בני אדם, שאינם מניחים אחריהם אלא את עצמותיהם..." וכאן מספר עגנון מעשה בעשיר גדול, שחי בעיר קראקא "אלא שהיתה ידו קמוצה לכל דבר שבצדקה ומימיו לא נתן פרוטה לעני... כיון שמת, שאלו את הגאון "מגיני שלמה" כיצד לנהוג באותו קשחן..." אמר הגאון - קברוהו אצל הגדר..." בשכנותו של אותו קשחן דר אדם אחד, שהיתה ידו פתוחה לכל דבר שבצדקה וכל העניים שבקראקא מתפרנסים היו מידו. אירע שבאותו השבוע שמת הקמצן, פסק אותו הנדבן מלתת צדקה לעניים" ואז התברר, שכל מה שהנדבן פיזר לעניים, היה מכספו של מי שנחשב לקמצן. "הגיעו הדברים אצל בעל "מגיני שלמה". קרא לאנשי החבורה הקדושה ואמר להם - אחרי פטירתי קברוני אצל אותו צדיק, שביזה עצמו על מצוות מתן בסתר".

הייתי כבר אב למשפחה. בליל שבת אחד בא "אורח" לבית המדרש שלנו. בשעת התפילה הוא ניגש אלי ואמר: אברך, יש לי בקשה אליך... הגבאי אמר לי, שעלי ללכת לסעודת ליל שבת עם ר' ליפא בוסאק... יכול אתה לומר לי מה טיבו של אותו יהודי?... האמת - השם עצמו מוזר - ליפא... קליפא... אני חושש, שאין לצפות לגדולות משולחנו... הצבעתי על אבא - המשיך סבי - ואמרתי: יש לך חוש מצוין, אבל מזל אין לך... נפלת לבור ריק, שאין בו מים... ידוע בעיר, שאצל היהודי הזה אוכלים בסעודת ליל שבת רק מנה אחת - קצת דגים בציר... אני מייעץ לך - אם אינך רוצה לצאת רעב מהסעודה, כשתקבל את הדגים, תבקש עוד ועוד ציר ולתוכו תשים עוד ועוד חלה - ואז לכל הפחות תהיה שבע. הלך האיש עם אבא לסעודת ליל שבת ומלא בטנו בחלה. כמעט שרוקן את השולחן ממנה. והנה מגישים מרק-עוף עם סולת. האורח אכל עוד, אך כנראה הציקה לו בטנו. הוא נאנח, אכל, מחה את הזיעה מעל פניו ולא יכול עוד... לא יכול... והנה מגישים בשר אווז מטוגן, ריחני, ממולא שום. האיש מביט על צלחתו, נושם ונושף ולאכול אינו יכול... ואבא מזרזו: אכול ר' יהודי, אכול... אל תבייש את השולחן... אל תבייש את בעלת הבית... ואולי אתה מעיר, שבה לא אוכלים אווזים? מגישים תרגימא של תפוחי עץ ושזיפים והאורח אינו יכול לקחת דבר לפיו...