עורה, החתול, וקפוץ ממסתרי חורך
העמיקה את צפרניך אל בשרו ושרוט,
התיקהו מחיק אהובתו, סחב והשלך אל הבאר החשכה,
חנקוהו, טבעהו! אל תרף ממנו עוד!
נקם, נקם קחו! נקם על כלימתי"
(תרגם י. לרנר).

אצבע אלהים היא! הה, שולמית, הנה עד היום
עוד לבך תמים עם השבועה! ועזובה תוחילי דם,
תשאפי ממני נקם, תועידיני למשפט נורא!
"אכן צדקת ממני" (שם).

"ודע, שהדברים אשר אומר בפרקים אלה ובמה שיבוא מן הפירוש, אינם עניינים שבדיתים מעצמי ולא פירושים שחידשתים. אמנם הם עניינים מלוקטים מדברים חכמים במדרש ובתלמוד וזולתם מחיבוריהם (סעדיה גאון, אבן גבירול, יהודה הלוי, אברהם בן עזרא) ומדברי הפילוסופים (סוקרטס, אפלטון, אריסטו) ומחיבורי הרבה בני אדם. ואפשר, שאביא לפעמים מאמר כולו מספר מפורסם, בלשונו, אין בכל זה רוע".

"תחילת עיסוקו של רכניץ במקצוע זה חקר אצות הים כך היתה. כשנכנס לאוניברסיטה, לא בחר לו מקצוע מיוחד, אלא שוקד היה על כל המדעים וביחוד על מדעי הטבע, שכל מקצועות המדע וביחוד מדעי הטבע לקחו את לבו. וכבר ראה את עצמו תלמיד עולם, שאינו יוצא מכתלי האוניברסיטה עולמית. לילה אחד קרא בהומרוס. שמע קול כקול גלי הים ועדיין לא ראה את הים. סגר את הספר וזקף את אזניו לשמוע. ואותו קול מפוצץ והולך כקול מים רבים... למחר דומה היה רכניץ למי שפלטוהו גלים לאי-שם וכן כל הימים אחר כך..."

"קרוב לוודאי, שאותו מעשה בקריאת הומרוס וכל שמסתעף מזה, אינו אלא אגדה, ואף על פי שאין ראיה לדבר, ספקותיו מועטים מכל הסברות, שאפשר להסביר בהן מעשיו של רכניץ, שבחר באותו מקצוע".

"מעולם לא שח רכניץ עמהן במקצוע שלו. אבל מספר היה על ארצות וימים, עמים ושבטים, שירה וחזון, מנהגים ונימוסים. אם שמעת מפי נערה ביפו דברים על יוון ורומי, על ספפו ומידעא, דע ששמעה מיעקב רכניץ".

"אמרה לאה, לא כך היה מנהגם של היוונים, אלא כך היה מנהגם - הבחורים היו רצים וכל הקודם את חברו, זוכה ומקבל זר לראשו מידיה של היפה שבבנות... אמרה אסנת, מאחר שאותם הבחורים מתו ואנו חיות, נעשה אנו את שהבחורים היו עושים..."

"אולם בזר תהילה ותפארת /
את יורדה לחדרי מתים, /
לא מחלה הציקה לבשרך /
ולא נגעה בך חרב"
(תרגום א. קמינקה).

"קול של שירים ותשבחות, שמתעלה מרקיע לרקיע... כנגדם עולה קילוסו של הקב"ה מן המים... מים שאין להם לא אמירה ולא דיבור, אפשר שהם מקלסים את הקב"ה כל כך? אלא אלו קולות של ילדים וילדות, שהשליכו עצמם לתוך הים כשעלה טיטוס הרשע לירושלים, הביא עמו שלושת אלפים ספינות ומלא אותן ילדים וילדות. כיון שבאו בתוך הים, אמרו: לא די שהכעסנו את הקב"ה בביתו, אלא שעדין אנו מתבקשים להכעיסו בארץ אדום, מיד קפצו כולם לים. מה עשה הקב"ה, נטלם בימינו והביאם לאי גדול נטוע כל מיני אילנות טובים... וכל אותן השנים, שאותם הילדים והילדות יושבים בתוך הים, הם מצפים תמיד לישועה, ואין ספינה הולכת לארץ ישראל, שאין הילדים והילדות הולכים אחריה, שכשהם רואים ספינה בים, אומר אחד לחברו: הגיע זמן קיבוץ גלויות. מיד נוטל כל אחד גל גדול מגלי הים ורוכב עליו כפרש שרוכב על סוסו, עד שהוא מגיע סמוך לספינה. ודרך הילוכם הם משוררים: מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים, וקולם כקול פעמוני זהב בשולי המעיל ונשמע ליורדי הים. ושמענו ממגידי אמת, מעשה שהיו מפליגים בים הגדול לארץ ישראל ושמעו קול ערב, בקשו לקפוץ לתוך הים ולילך אחר הקול, קשרו אותם הספנים באבנטיהם עד שהתרחקה הספינה מהם".

"מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון. הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים אמרו: אם אנו טובעין בים, אנו באין לחיי העולם הבא... כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה אלו שדרכן לכך - אנו, שאין דרכנו לכך על אחת כמה וכמה. אף הם קפצו לתוך הים..."

"וכלב גדול קפץ עליו עד שפרחה נשמתו כמעט מפחד... אך הכלב לא עשה לו כל רע. רק התאבק בעפר רגליו ולקק את בגדיו במין געגועים וריצוי, כאילו מכיר הוא לו מתמול שלשום".

"נעצה את שיניה בגרונו והתחילה נושכת ומוצצת. לסוף דחפה אותו וצווחה, פוי מה קר אתה, דמך לא דם, אלא מי קרח".

מעשה בבת מלך, שביקשה לפני מותה להציב יום-יום חייל על יד קברה. קברו אותה בכנסיה. בלילה הראשון העמידו ליד קברה חייל, והיא טרפה אותו. אותו דבר קרה לחיילים, שהוצבו בלילה השני, השלישי, הרביעי... פעם הציבו השרים על יד קברה חייל, בעל אישה וילדים (כוונת האגדה, כנראה, שבחייל זה לא היה אותו צמאון מיני של רווק. בסיפורו של עגנון הרוכל הוא רווק). כשהלכו השרים מהכנסיה, ברח החייל. פגש בזקן אחד. אמר לו הזקן: אל תברח, הם תמיד ימצאו אותך ויענישו. לך לכנסיה, את הרובה המכודן תקע ברצפה, שים עליו את מעילך ואת כובעך והסתתר במקום המקהלה. היא לא תמצא אותך. עשה החייל כדברי הזקן. התעוררה בת המלך ותקעה שיניה בבגד. החלה לחפש את החייל ולא מצאתהו. בלילה הבא שלחו השרים שנית את אותו החייל לשמירה. ברח האיש מהכנסייה. פגשו הזקן ואמר לו: אל תברח, הם תמיד ימצאוך. לך לכנסיה, עשה כבפעם הקודמת והסתתר מאחורי המזבח - שם היא לא תמצא אותך. עשה החייל כדבר הזקן. היא יצאה מקברה, נגסה בשיניה ברובה. היא היתה מאד-מאד רעבה, כי זה יומים לא אכלה. התרוצצה בכנסיה, אך את החייל לא מצאה. ציווה המלך לחייל ללכת לשמירה בשלישית. ברח החייל מהכנסייה. פגשו שוב הזקן. אמר לו: אל תברח, הם ימצאוך - קח לך ספר, צלב ומקל, את הרובה המכודן תקע ברצפה, עליו שים את מעילך וכובעך, עמוד למראשות הקבר והיה, בצאתה מהארון, אתה תכנס לתוכו, תשכב בו, את הצלב תשים על החזה, את המקל מימין ואת הספר משמאל. וכשהיא תרצה לחזור לארונה, אל תתן לה. תצווה אז לה לקחת מעליך את הצלב והספר ואחר תדרוש ממנה לקרוא בספר, תכה אותה במקל וראית את אשר יהיה. קמה בת המלך והיא מאד רעבה. רצתה לחזור לארון והנה החייל בתוכו.

- פה אתה, צפורי, עכשיו אטרופך, צא מכאן, צא מהר...

אך החייל ענה לה: לא אצא כל עוד לא תסירי ממני את הצלב והספר. השחירו פניה. לא רצתה לנגוע לא בצלב ולא בספר. אך הוא לא ויתר. לקחה. ציווה עליה ללכת אל המזבח. הלכה. פתח את הספר וציווה עליה לקרוא. לא רצתה. התחיל להכותה במקלו. אותה שעה החלה להקיא מתוכה חייל ראשון חי. עד שפתחו את הכנסיה בבוקר היא הקיאה מתוכה כל כך הרבה גברים, עד שלא יכלה הכנסיה להכיל את כולם.

חסרי צלקות מקרבות מלחמות
בעד המולדת, בה מצאו מנוח,
אך אם עוז להם להרוג ולשדוד
למה לא ישרתו בצבא?