|
[*ג] מאחורי השולחן הצר והארוך, שולחן הממכר, ישב החנווני ואכל פת שחרית. עתון פרוש - מפה הוא לו - ועליו מערכת הארוחה. באולר קטן הסיר את הקרום הקשה מעל פרוסת הלחם ואכל את הפנים הרך בלבד. עמלו החניכיים להתגבר על הפת שבפה והבליטו את השפתיים שפנו כה וכה, שמא יזדמן להן סיוע להאבקותן. הלחיים השקועות והצדעים - דפני המצח הגבוה שדמה עתה לתיבה סדוקה - שיתפו עצמם בלעיסה הנמרצת. הפיאות, שנתעגלו כקרני איל, והזקן שהלבין, רעדו. מפעם לפעם נראה הבל שנצטלב - זה של הפה וזה של הנחיריים, קר היה בחנות והתנור לא הוסק. האוכל טבל את פתו בסלט של צנון ובצל מגורדים וגבינה מפוררת; פתח את בקבוק התרמוס, מזג לתוך ספל האלומיניום של הבקבוק את הקפה החם, שהביל ברוב מרץ, חימם את הידיים בספל החם עד כדי כוויה ושתה בהנאה. ממולו, מעבר לשולחן, ישבה אשתו. אף בה, ואולי בה ביחוד, הטילו השנים זקנה. עור פניה הצטמק והפך לצבע של לימון נובל. לא היה אלא רשת של תאים תאים - קמטים קמטים שניתלו וירדו מן הפנים העגולים לשעבר. אך בשר גופה לא רזה. אפשר והוסיף ותפח וכבד. ראשה נטוי הצידה ישבה והתפללה בסידור "קרבן מנחה" עבה שבלה מרוב תפילה ודמעות. דפיקות קלות נשמעו בתריס. הניחה את הסידור על השולחן ומיהרה להעלות את התריס. הוא לא נשמע לכוחותיה הדלים עד שבא בעלה להיות עזר כנגדה. - בבקשה למכור לי מחברת וציפורן אחת - זימר קול דק של ילדה שעטופה היתה מטפחת חורף כהה ועליה שכבת שלג הנוצץ בהימסו. האשה מיהרה לשרת את הקונה והבעל - להוריד את התריס. לפני כן הציץ החוצה לראות אם אין שוטר בקרבת מקום. הקונה הקטנה הניחה את המטבעות על השולחן ובידיה הקטנות פישפשה בין המחברות ובחרה לעצמה מחברת וציפורן ראויה, הכותבת כתב דק. החנוונית הורידה במאמץ את התריס לאחר שהילדה יצאה, והוא, בעלה, שב אל אכילתו. היא ידיה קפאו במגע בברזל התריס, שיפשפה אותן ואחר לקחה שוב את הסידור לתפילה. עייפה היתה ולא יכלה להתפלל; התבוננה לעבר בעלה האוכל מתונות, אכילה של זקנה. - אין לי כוח - התאוננה. - אל נא נחטא. גילנו - גיל. - אתה מודה בכך? הלא אתה עקשן כבצעירותך. לא השיב; מזג ספל קפה, נשב בפיו לצננו וגמע גמיעות קטנות. - הילדים קוראים לנו. איני מבינה מדוע לא נענה להם. - איני רוצה. איני רוצה לצלול בעת זקנה בים ההפקרות אשר שם. מפני חטאינו גלינו ועתה נשוב ונחטא? - אולי כשנהיה יחד עם הילדים נוכל להשפיע עליהם, ביחוד - עליו. בנות - מילא. הן לא יושיבו אותי במעלות העליונות. אבל עליו חבל לי. קדיש יחיד. - אשליית שוא. דפיקה בתריס. הניחה החנוונית את הסידור וניסתה להעלות את התריס. הוא סירב לה לחלוטין. שוב בא בעלה לסייע בידה. תחילה ניער את זקנו מהפירורים, ניגב את שפמו וייבשו מהקפה. הדפיקות נשנו. - מיד! - קרא והעלה את התריס במהירות. עוד כוחו עמו. אלומת שלג חדרה מבעד הפתח בכוח הרוח החזקה וכאילו דחפה פנימה את האשה שעמדה על המדריגה שלפני המפתן, - כמעט שנפלה ונשענה על זקן החנווני. השלג היכה על פניו וכיסה את עיניו. - הוי! רוח סוערת, רוח סוערת! דם כלבים! מזג אויר שחבל להוציא אליו כלב, - קראה האשה - תנו לי מהר ואברח. בררר! - ניערה מעליה את השלג. על שולחן המימכר נצטופפו שקיקי קמח, סוכר, צימוקים, ביצים, קינמון. עליהם נוספו: שמן, דג מלוח. ועל הרצפה - נפט, פחמי עץ. הקונה הכניסה חלק מהדברים שקנתה לתוך תרמיל בד. את השאר יקח בנה, היא תשלח אותו מיד. החנווני ערך את החשבון בפנקס ההקפה שלה הקטן ובפנקסו הגדול. אשתו ביקרה את החשבון ומצאה, כי טעה. בדק אף הוא - הצדק עם רעיתו ותיקן את הטעות. כשבירך ברכת המזון, אספה אשתו את הכלים אל סל ואספה את הפירורים מעם השולחן. תוך כדי כך שאלה: - כמה זמן נוכל להשתמש עוד בסרטיפיקאט? - צריך לשאול. אך מובטחני שלא נשתמש בו כלל. - האוכל אני לבדי לנסוע על הסרטיפיקאט הזה? - אני מקווה שלא תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי ולא תעזבני לאנחות בחורף הגלות הקשה - צחק בעלה. - אין זאת ראיה. דפיקות חזקות בתריס שלא כאורח הקונים. - מי יודע אם אין זה שוטר?! - נבהלה החנוונית. הדפיקות גברו. אליהן נלוו גידופים: - פתחו, יהודים מצורעים! החנווני ניגש לפתוח. - אל תפתח! עד שהספיק להחליט אם לשמוע לקול אשתו, נפתח התריס מבחוץ בתנופה מרעישה. העומד בחוץ פתחו. היה זה שומר הבית. עלה מתנודד על שלוש המדרגות של החנות, הציץ פנימה, ניער את השלג מעל עפעפי עיניה קרץ בעין וחייך - כמי שגבר בערמה על השלג או על היהודונים. שפמו הצהוב, הארוך, היורד למטה משני הצדדים גולות קרח נתלו בו, כמו בגג משופע. הן התנועעו בשולי החיוך. החיוך הקפוא זחל ועלה בקמט נחש מן הפה והשפם אל עיניו הכחולות הקטנות שהבריקו מתוך מסגרותיהן האדומות. הסנטר הרחב, המגולח, שקצהו מפוסק על ידי צלקת, נמשך למעלה, כמתאפק מצחוק רב. הפה הנודף ריח יי"ש חריף נפתח וגילה שיניים בודדות עקומות שצבען כצבע הטאבק. - אל תבהלו, יהודים. אני רוצה רק סיגריות. - סיגריות? - תמהה החנוונית - אתה הלא יודע, שאין אנו מוכרים סיגריות. אתה בן בית, ידיד - אמרה בלשון פיוסים. - איני יודע, כלום איני יודע! - דפק על השולחן. - אסור לנו למכור סיגריות, לפי החוק. - נכון, יהודונת ערומה. אני יודע חוק: וביום ראשון מותר לכם למכור?! דם כלבים, יהודים מצורעים! - כלבים. - הרגע, אדון סטיפה - לפפה את שרוולו הרטוב - אתה ידידנו מאז ומתמיד. האם ראית אותנו מוכרים סיגריות? וביום ראשון אנו מוכרים? למה תדבר כך אל אנשים זקנים, חנווני הבית עשרות בשנים! אנו יושבים כאן בחנות סגורה, סתם. באנו לקחת דברים לצורכי הבית, בשביל עצמנו. - שקר! - אין אנו משקרים. אנחנו איננו מוכרים סיגריות. - סתום פיך, זקן יהודי מטונף. אם לא תתנו סיגריות שהטמנתם אקרא לשוטר. לשוטר! - נבהלה האשה והשיכור הבחין בפחדה - מה חטאנו לך, אדון סטיפה? - הסתכלה לצד אישה, ביקשה בו את המושיע. והוא עמד נבוך ללא עצה בלבו. לחייו השקועות התנפחו. חניכיו מחוסרות השיניים לעסו, כאילו נשאר עוד בפיו שריד של אוכל. גבו הכפוף נזדקף במקצת והקומה הגדולה שצמקה מזוקן, נמתחה כלשהי. עיניו האדומות אדמו מאוד ונחיריו שילחו הבל זועם. כקרני נגח. - מה נבהלתם, זקנים בלים - הרעיד השיכור בצחוקו - אני גרוע משוטר. מיד אחריב כל חנותכם המצורעת! דם כלבים! פרצוף יהודי! - תפס חבית דגים מלוחים, שלא היתה מלאה אלא עד למחצה, והפכה, בעט בה וגילגלה ברגליו. - פרעות! - צעקה האשה. השיכור לא התפעל מצעקתה והפיל שק כוסמת ושפכה על הדגים המלוחים שנתפזרו על הרצפה; דרך ברגליו על הכוסמת וערבבה עם מיץ הדגים המלוחים שנזל שלוליות שלוליות. החנווני עמד מהומם, הסתכל בתעלולי השיכור בשלווה קפואה. אשתו התנופפה על הרצפה, ליקטה את הדגים המלוחים, להצילם מרגליו הדורסות של השיכור. הוא צחק וכל דג שהאשה אמרה להרימו מיהר הוא ודרסו. הרים אחד בזנבו, ריקד ומנופף בדג ואמר למרוח את זקנו של החנווני. החנווני נסוג בשלווה, הלך לפינה, למי שכל העניין אינו נוגע לו ונטל את מקלו העבה, שעמד בפינה מוסתר. - אוי ! - צעקה האשה. השיכור דרך על אצבעותיה. - מה עשית, שיכור מנוול?! - עט אליו הזקן, תפסו בדש מעילו החורפי העבה וסחבו אל הקיר. הניף עליו את המקל באיום. השיכור הופתע אף נדהם. אך מעט מעט נרגע, העלה חיוך בעיניו הקטנות ומיצמץ בהן. - הרף ממני, זקן. את זקנך אתלוש וישמש לי טאבק לסיגריות. מה? - הנח לו, הנח לו - חרדה האשה, הוא ירצח אותך. - את מה לך לנבוח? - סבר השיכור, שהיא מסיתה את בעלה. - אף על פי שזקנתי עוד כוחי עמי ללמדך דרך ארץ, שיכור. איני ירא מפני איומיך. - הנח לו! הנח! הוא שם ידו בכיס. אוי לי! יש לו ודאי סכין. - סתמי פיך, יהודיה! אמרתי לך, ואתה זקן עזוב אותי - ניסה להשתחרר, אך יד הזקן לא הרפתה. עמדו כך התופס והנתפס מתוחים, כמחפשים את מקום התורפה זה אצל זה. עמידה זו הוציאה את האשה מדעתה; התחילה רועדת בכל גופה על מפלי הבשר שלו; נדמה היה לה, הנה, הנה דוקר השיכור את בעלה, תוקע לו סכין בלב. עיניה חשכו עוד מעט והיא מתמוטטת. שני הגברים לא השגיחו בה ובנעשה בה. משראה הזקן כי אין סכנה עוד בגוי, שיחררו. ההוא יישר את דשי המעיל שנתקמטו. יד הזקן רטובה היתה אם ממי המעיל או מזיעת עצמו. נהיה לו חם. האשה כיוון שראתה כך נתאוששה, אך גימגמה מרוב בהלה: - אני אומרת לך, רוח רעה נכנסה בך להחריד אנשים זקנים שלווים. מה קרה לך? אף פעם לא רבנו עד כה. ועכשיו באת והרסת את עמלנו. יאה הדבר לידיד ותיק? - גוי שיכור וידיד ותיק. מה את משדלת אותו כל כך? איני ירא מפניו. צריך לתבוע ממנו שישלם את הנזק. - הרף! זקן טיפש. - יהודים, אני מתרה בכם - חזר אל סורו השיכור - תנו לי את הסיגריות הטמונות בחיקכם. - סטיפה!-קרא הזקן, אך אשתו הפסיקה אותו. - ברחוב גויים תלחם בגוי שיכור? אם לא ירצח אותנו היום ירצחו אותנו בניו וחבריהם. ואליו פנתה: - אין אנו מוכרים סיגריות. אבל לבעלי יש, הוא יתן לך משלו - ניגשה למגירה הוציאה קופסת סיגריות ונתנה אחדות לשיכור. בעלה הוציאה מידה. - יש כאן אחדות מארץ-ישראל. לא אתן לו שיטמא אותן. השיכור תפס את הקופסה מיד החנווני ונמלט החוצה. על המדריגות מעד התגלגל בשלג שעל המדריכה שלפני החנות. הקופסה נפלה לתוך השלג והסיגריות לא היו עוד בנות שימוש. בקושי קם השיכור, נבר בשלג ולקח את הקופסה המעוכה. - אנקום בכם, יהודים ארורים! - ניגב את הקופסה, צחק צחוק של שיכור - אבל סיגריות יהודיות יש לי, ובלי גרוש. מה? הזקנים סגרו את החנות מבלי לאסוף את הפזורה, שפיזר השיכור. הניחוה למחר - חששו לשהות עוד בחנות ביום הראשון בשבוע, בניגוד לחוק, ואף כי מזועזעים היו יתר על המידה. הלך הענק הזקן לצד אשתו הנמוכה, מסורבלת הבשר, ועטופה בגדי חורף רחבים; הלך כפוף יותר מן הרגיל. לא היתה זאת התכופפות כדי שיטיב לשמוע שיח הרעיה, שכן היא שתקה, כי הרגישה פיק ברכיים, כי אם הכנעה, חולשה. תקע את חוד מקלו ברוגזה בשלג. מתוך כך מעד המקל והחליק לא אחת. העצבנות מרבה חרדה וחרדה מרבה עצבנות והמקל מרגיש באלה. והוא, המקל, כאילו יקר לו עתה שבעתיים, כאילו זה עתה הרגיש בו לראשונה משענת, הגם שהיא מתחלקת בקרח, אינה יציבה. הלא המקל היה לו למגן ומושיע. הירהר אם נהג כשורה שלא חבל בשיכור. על העתיד סירב לחשוב. האשה סחבה את התרמיל על השלג, כאילו היה עגלת חורף של ילדים עמוס משא לעייפה. שלג ירד בפתיתים רחבים וכיסה על עקבות ההולכים, על עקבותיהם ועליהם. הלכו שחוחים, כאילו השלג השח קומתם, ואילו מתחת לכפות רגליהם נצטברו גושי שלג, כך שבקושי גררו הזקנים רגליהם, שהילכו כמו על קביים. התקרבו אל בתי המלאכה לסיתות מצבות, שמונחות היו מכוסות בעצב ובשלג, בשלג שהוריד עצבות. [ד] יושב הסופר-הפועל הגברתן על סלע ונח. המטאטא בידו. מנגב פניו המאובקים והמיוזעים בשרוולה של חליפת העבודה הכחולה. כפעם בפעם עובר אוטובוס ביעף. מבעד לרשתות החלונות המוגנים מציצות עיניים נפחדות, חוששות לסכנה העשויה לבוא בדרך, או נראות עיניים מאושרות, על כי הגיעו למרכז העיר, למרכז היהודי. הכל לפי כיוון הנסיעה. עייף מטאטא הרחובות. ידיו עמלות יומם ולילה, ואף עיניו - כאיש "אירגון ההגנה". כלום גם בו נותן הגיל סימניו? אף על פי כן אינו מחסיר יום עבודה, גם לאחר מילוי תפקידו בלילה. כן מצווה האירגון. יש לעמוד על משמרתה של העבודה. שירותי העיריה חייבים לפעול כסדרם - גם בעייפות הגוף ובסכנת נפשות; לא ישותקו בשביתה הערבית הממושכת. פעמים יש התנגשות הכרח בהכרח. נשלח בשליחות אף ביום, בשעת העבודה, וקטע הרחוב, שהוא ממונה על נקיונו - מעוט התנועה - פורק עול: ניירות מתגלגלים בו והליכלוך מרים ראש, זוקפו כעמוד ברוח. הנהלת העיריה אסור שתדע, כי נעדר מן העבודה. לשם כך נערכים סידורי הבנה עם עובדי הנקיון היהודיים האחרים. גניבת דעת של רשות העיריה היא תפקיד לאומי - לפי צורכי ההגנה. עובד הנקיון הגברתן - עבודתו משימה לאומית. איש משכיל הוא, הסופר בישראל, אף על פי כן נשאר עובד נקיון פשוט והיה חייל פשוט, ללא כל דרגה אף בהגנה. בשעת חירום פרש מן הספרות, מתוך הכרה, כמביא קרבן לאומי. כיצד יעשה לביתו הספרותי, אם הבית הלאומי בוער באש המאורעות? ואף השעות אינן אתו. נתפסו כולן קודש - במעשה ובמחשבה - להגנה ולעבודה. תידום השכינה הספרותית, לא תשרה עליו. אולם לפעמים היא מטרידה אותו, מופיעה שלא ברצונו. אך הוא עייף מדי משיוכל לקבל פניה, להקשיב לה, והיא נדחפת-נדחקת ומגבירה געגועיו אל העט. ואם נכון הוא לוותר על מעט השינה המוקצבת ויושב אל הכתיבה - הרי ההשראה מתעתעת בו, אין המחשבה מצטרפת למעשה והעט נשמט מידו. בין כה וכה עצביו מרוגזים ולבו מתוח - מיצר על הקרבנות, על החללים הרבים על המסגרות השחורות שבעתונים ובמודעות אבל בחוצות העיר, שהוא מטאטא אותם ולבו קופץ אגרופיו על מעשיהם האכזריים של בעלי המאורעות שאין בלבם כל זיק אנושי. הפרט, הבלתי מוגן, השלו - אף ידידם ומטיבם: הרופא שלהם, שהציל חייהם של רבים מהם, הרגוהו בדרכו לרפא אחד מהם, כשם שרצחו אחיות בדרכם מבית החולים. והוא, הוא אין לבו, אף לבו, שלם. אין בו שלום לרוצחים מן המארב ללא הבחן. שליחות ההגנה הוא עושה. חבר הוא בפלוגת קרב - על אף גילו. אולם רוח ההבלגה עושה את יצר הקרב לאל. שליחויות ומשמרות סודיים הוא ממלא, במקומות מסוכנים. אבל עליו להבליג גם כשיש לו הזדמנות לשים מסגרת ערבית שחורה בעתונות ערבית תחת מסגרת שחורה עברית. הוא לא מורשה. מעשה תחת מעשה אינו יפה בשורה. הוא אינו היחיד המבליג בקושי על רוח ההבלגה. מבין הוא את הרוח הגדולה המבליגה - רוח מוסרית-אנושית-מדינית היא - כשהוא יושב אותן פעמים בודדות כסופר אל הכתיבה העקרה; מבין הוא להבלגה, מוכן אף להטיף לה בכתב, לרומם מוסרה. אולם באותם לילות שהוא מעביר נשק - רוח אחרת עמו. הקרבנות החד-צדדיים מחמיצים לבו, עד שבא אותו לב ותיעתע בו; באחד המשמרות בלילה נתקל בערבי צעיר, שבא כנראה לרגל, לסייר. אלא שלא היה מזויין, לא היה בידיו מאומה. הוא יכול היה "לחסל" אותו בחשאי, שאיש לא ידע, במחתרת, אפילו בפני חבריו, שכן אויב הוא ובא כנראה במגמת אויב, הוא שילחו לחופשי, אלא היתרה בו, כי אם יסתובב בסביבה הזאת - ישלם בחייו. שהרי רגש הנקם לא היה אלא תגובה ספונטנית בעת קריאת הידיעות המחרידות ולא פעל בעת הזדמנות שהיתה לו לפעול. נוסף לתפקידו הרשמי כפועל הוא גם נוטר רשמי. פעולות הנוטרות הן, בידוע לכל היישוב העברי, פעולות הסוואה, לרוב, לאירגון ההגנה. הן מתנהלות אמנם תחת עין פקוחה חמורה של ממשלת המנדט. הן מוגבלות ביותר. אף על פי כן רבות האפשרויות. הערמה ותחבולה, מרחיבתן. מלבינה השמש את בתי ירושלים. יריות קרובות מהדהדות. בהירותה של העיר כמו באה להבהיר את המצב, להטות אוזן לבהירותן של היריות. פועל-הנקיון-הסופר עייפותו פגה; קם, התנער, כמו סוס החש את קרבת הסכנה, - בחן בנחיריו את מקום היריות. אך לא היו אלה, אלא צרורות אחדים בלבד ונשתתקו. כיון שכך מעלה הוא אבק במטאטא, אוסף את הזבל בכף הגדולה אל הדוד המוסע על שני גלגלים, שוב הוא מטאטא, מעלה אבק. והנה קרב עמוד אבק אל זה, שלו, עמוד רחב, צועד קדימה אליו, אוטובוס עובר ביעף. הזכוכיות המרושתות מנופצות. בכותלי האוטובוס חורים קטנים, עגולים. דומה עליו ששמע גניחות, ודאי יש פצועים. נשאר הפועל עומד, נשען על המטאטא, פעור עיניים ומהודק שפתיים. לבסוף השליך את המטאטא ואת כף הזבל - מתמרד. שוטרים בריטיים רוכבים בשופי על סוסים מרקדים. לצידם שוטרים ארצישראליים ערביים הראשונים מזויינים בנשק. האחרונים - אלות בידיהם. הרכיבה שלווה, רכיבה מתונה הם רוכבים - לשמור על הסדר בעיר. נתפרעו הסוסים פתאום, קפצו לצדדים וזה אל זה, וזה דוחף את זה - אוטובוס אחר עבר במהירות חפוזה. על זגוגיותיו המנופצות כתמי דם. בעבור האוטובוס המהיר, השותת דם, שבו הסוסים אל מסלולם; הרגיעום הרוכבים והחזירום אל ההליכה השקטה הרשמית. השוטרים הבריטיים הודם המלכותי לא הועם. השוטרים הערביים - חייכו. לא הספיק פועל הנקיון להתאושש וקהל התחיל רץ אל בתי החולים לזהות את הנפגעים. לפניהם ואחריהם פורחות שמועות על פצועים והרוגים, נוקטים מספרים. אלה - כך וכך. ואלה - כך וכך. בהלה, אבל ויגון, ברחוב. ואילו הסוסים הלבנים, האפורים והחומים, מנפנפים בגאווה בזנבותיהם - לגרש את הזבובים ושמא - גם את החום. ואולי אין זו אלא גנדרנות של סוסים, הם הולכים לדרכם; הכל כשורה. השוטרים האנגליים שוחחו ביניהם לבין עצמם בנחת, רוכבים נכחם ואינם מפנים מקום לרצים הבהולים, שאיחרו. הדווים חייבים לעקוף אותם. אשה זקנה לא שמה לב וכמעט שרצה אל תוך סוס ונתבהלה. שוטר ערבי פרץ בצחוק רם. משהרחיקו השוטרים התכנסו פועלי הנקיון, שעבדו בריחוק מקום זה מזה; הניחו כליהם. אין הם יכולים לעבוד עוד. - מה יהיה?! - ???! - ישחטונו מעט מעט. - הם ישחטו ואנחנו נבליג. - נבליג בצואר שחוט. השוטרים חוזרים, כמו הרגישו באסיפת הפועלים הקטנה ברחוב שנתרוקן לחלוטין - אסיפה בלתי חוקית. רוב הפועלים התפזרו, איש אל כליו מקצתם נשארו עומדים - כבני מרי. אפשר ודווקא אלה שדיברו נגד ההבלגה היו הראשונים שחזרו אל כליהם, אל עבודת המטאטא. הפועל-הסופר הלך אל הקיוסק הקרוב לשטוף בכוסות גזוז את הבלגתו. מיד עלתה הזיעה והשתפכה סילונים סילונים עם מרירותו ויגונו. בשובו אל כלי העבודה שלו, המטאטא העירוני, כף האשפה והדוד המוסע על שני גלגלים, בא לקראתו נער - הביא לו "קשר". הרים הפועל הגברתן את ראש השיבה שלו אל השמש, כשואל את פיה, או מבקש רשות ממנה או אומר לה בלבו, שתשקע - יחשך העולם, עולם הרוצחים. הפקיד כליו אצל חבריו לעבודה ויצא לדרכו. בחדרו, מתחת לדלת, מונח היה מכתב מהוריו הזקנים, אשר בחוץ לארץ. לא פתחו, השעה דוחקת. לבש מדי נוטר. פתח את המעטפה תוך כדי התלבשותו; הלא יש צורך לקרוא מכתב מאבא-אמא. קרא שורה-שורותיים וקיפלו, - יאחר ליעדו. שמו בכיסו בלתי קרוא. במקום הכינוס, בתחנת הנוטרים, בו המתין עם שאר חבריו "הנוטרים" לטנדר משוריין שיסיעם לנוה יעקב למשמר, לא יכול לקרוא, ואולי שכח לקרוא: הלא רוח היום מסוערת. החברים שפכו סערתם בדיבורים. הוא החריש. סערתו נטלה ממנו את הדיבור. באחיותיו הירהר, משום מה; הגדולה עברה לגור לתל-אביב. בראשית ימי המאורעות קיבל בעלה משרה בחברה תל-אביבית. הקטנה חברה במשק. היא בקו האש הראשון. דאגתו נתונה לה בכל עת שהיא פנויה לדאוג. האחות אינה כותבת. אין שעתה פנויה לכתוב. לילה ויום היא על המשמר. דיו אין שמה משובץ במשבצת שחורה. גם בין רשימות הפצועים אין היא כלולה. זו נחמתו. פה ושם מקבל הוא דרישת שלום על ידי "השורה", על ידי המפקדה. לא פעם התכונן לנסוע אליה. לשבת עמה - לעזור לאנשי המשק הנצורים. אולם אין הוא בן חורין - מרותק למקום העבודה - לנקיונה של ירושלים, וחייל הוא, "נוטר" בעיר הבירה, שאינו חופשי לנסוע לכל מקום שלבו חפץ. לכשיתפנה יקרא את מכתב ההורים, אחר כך יעבירו לאחיותיו. ובשעת הנסיעה בטנדר - בראשות קצין בריטי - הוציא אמנם את המכתב לקריאה, אלא הצפיפות, הנסיעה המהירה והמיטלטלת, השיחות הקולניות של החברים, הפריעוהו, ושוב קיפלו ושמו בכיס. הכל תלוי במזל, אפילו קריאת מכתב מהורים. מה הפלא, ביום שכזה? לא הספיק הטנדר אלא להכנס אל שער נוה יעקב והותקף. תפסו "הנוטרים" עמדות - לפי פקודת הקצין הבריטי; הללו - בזחילה בתעלות, והללו נותרו ליד הטנדר המשוריין, אלה שוכבים מאחורי גבעה ואלה - מאחורי סלעים, ואלה - בעמדות בטון בעלות אשנבים. הקצין ניהל את מערכת ההגנה - פקד להגיע לעמדות הקבועות המגינות על המושב; ציווה להצטרף אל המגינים המקומיים. לא ארכה ההתקפה. לאחריה פקד הקצין את אנשיו. איש לא נפגע. ערך מחדש את כוחות המגן ומערך ההגנה. אנשי המקום עבדו בביצורים, מילאו שקים באדמה. פועל הנקיון נצטער תוך כדי היריות על שלא קרא את המכתב מהוריו, כמו זילזל בזקנים היקרים: חשש שמא יצא מן העולם בהתקפה זו בלא שקרא מכתבם. ירה והירהר בהוריו, ביחוד באמו - אילו ראתה אותו במערכה זה וראה זה פלא של המנגנון הנפשי: שעה ארוכה מאז נשתרר שקט, היריות פסקו, אף יריה בודדת אינה נשמעת, הוא התמקם בעמדתו הקבועה ושוב אינו קורא, אם משום ששכח, אם משום שהמצב הכתיב דריכות - הכל המצויים בעמדות דרוכים לאחר ההתקפה - ואולי לא נרגע בשל פתאומיותה של ההתקפה, היא באה ביום הרצחני. עוברים הקשרים בין העמדות, מעמדה לעמדה, - מביאים הוראות, מקבלים ידיעות. הקצין יושב בבית המטה, שותה את שהוא שותה, נהנה מהשקט ומהמערך שערך; אם יבואו התוקפים תקבלם אש חמה ונמרצת, ששוב לא יעיזו לתקוף, לא ביום ולא בלילה. הצופים ממוקמים בעמדות תצפית נוחות וממרחקים יוכלו לראות כל תנועה חשודה. לא נראתה כל תנועה חשודה. נזכר במכתב ועליו לקרוא בו לפני שקיעת לובן נוה יעקב מתחיל להאפיר והשקט-שקט. בתצפיתו של הפועל-הסופר השמש. מי יודע כיצד יעבור הלילה. אם יקרה לו מה - יקרה אחר הקריאה; ימלא חובת בן. הנה כתב ידה הרועדת של אמו היקרה. הוא תופס רובו של המכתב. מגלגל הבן את המכתב, מציץ בעמוד ועמוד - ידיו רועדות - בשל ההתקפה שעברה, הלא שעה ארוכה ששקט מוחלט. לא נרגע? משונה. מחפש כתב ידו של אביו, כמו נחרד - שמא לא כתב. הנה הוא. מוסיף תוספות - כתב יד מסולסל של תלמיד חכם, כתב יד חסידי - מסובך. של אמו - אותיות שבורות, כתובות ביד רועדת. השורות יורדות באלכסון, והכתוב בגליון נראה כמשולש. כותבת היא: "בני יקירי! אינך יודע צרות אם ודאגותיה, אם עובר שבוע ואיני מקבלת מכתב ממך, נדמה לי ששליחו של מלאך המות עומד על פתחי וקורא-רומז לי לבוא. הקור והשלג, הבדידות וגלמודיותם של שני זקנים אין ערכם שווה שנרצה לקיים את חיינו. אולם הגעגועים עליך ועל אחיותיך - שהן מרבות לכתוב יותר ממך - מחזקים אותנו ואם אוסיף לך, בני, כי אין חיינו בטוחים כלל, חיי שלי וחיי אביך, בין הגויים - תבין לרוחי ולמצב רוחי. מתנכלים לנו, כי אנו זקנים ללא מגן, וכי יהודים אנחנו ואף על פי כן מסרב אביך לנצל את הסרטיפיקאט ששלחת לנו, כי נעלה לארץ הקודש. חלשה אני ואיני יודעת עצה כיצד לגבור על עקשנות אביך, הידועה לך יפה. ובאמת - בלבי אני מצדיקה אותו, אם כי עיני הזקנות מבקשות לזכות לראות אותך, בני יחידי. גם את אחיותיך אני רוצה לראות. כל הילדים שווים לפני אם. אבל אותך לראות, אין זה אהבת אם בלבד, אלא עניין של עולם הבא. מדוע אובד ממנו? לא ילדתי אותך? לא גידלתיך? לא שתית מדמי ומלבי? זרועותי לא נשאוך? אתה קדישי היחיד. עוד מעט ואענה לקריאה-רמיזה ועיני לא תראינה אותך; אינן רוצות לראות אותך בדמות שתיאר אותך יודיל "היורד", עושה המצבות. חזר מארץ הקודש ובשורות רעות בפיו. אין בכוחו לחיות בארץ הקודש בימי הסכנה לחיים. והוא מספר על אפיקורסותך, על פריקת העול שלך. אינך שומר אפילו מצוה קלה, על חמורה אין מה לדבר. ואני, אמך, בתו של סופר-סת"ם של הרבי, איש טהור וצדיק נודע, אוי לי שהגעתי לכך. ואתה, הבן היחיד שלי, שבך תלוי עולם הבא שלי, החלטת לא לרחם על נשמתי ולהורידה שאולה מתוך צער ובושה. נחמץ חלבי שינקת. לולא ידעתי שאתה אוהב אותי הייתי אולי מצליחה להיות אם צדיקה, כאמהות הנבונות, בימי קדם, והייתי עוקרת אותך מלבי. אם אינך מצטער בצערי אפילו בעולם הזה, ואני אמך-אוהבתך - לשם מה עמלתי כל שנותי? הרי למען בן חיה אם בישראל. צער אביך אף הוא גדול; מתאבל הוא על תרבות רעה זו שלך. אך הוא שותק ומשתיק את יגונו ומשקיע אותו בכוס ומצריב את גרונו בספירט בחברת חסידיו. הוא מחמם עצמותיו השבורות ומרומם רוחו, המהלכת עליו אימים. בני היקר, אם תגיע אליך, חס וחלילה, אל אפתח פה לשטן, בשורה רעה, שיצאנו מן העולם לפני זמננו או בזמננו, או הוצאנו מן העולם על ידי שונאי ישראל - הכל אפשר בגולה, בין הגויים - דע שלא חדלנו לאהוב אותך, סלחנו לך, אך לו נוחמנו ונמות בגולה, כי אין אנו רוצים להיות קרובים אליך ולראות אותך ברעתך, והיינו רוצים להיות אצלך בימים אלה, ימי סכנה וגבורה לך. היינו רוצים להיות אתך ולעזור לך בתפילותינו. אנו מתפללים לשלומך ולבריאותך. אבל אין דומה תפילה בארץ התפילות, היא ארץ הקודש, לבין תפילה בארץ הגויים. בין כה ובין כה ישמור אותך האלוקים מכל מכשול ומכל פגע רע. יודעים אנו את הסכנה שאתה שרוי בה. תפילותיו של הנתון בסכנה נשמעות למעלה יותר משל כולם. התפלל איפוא, בני היקר, התעטר בתפילין של סבך הצדיק ותעמוד לך זכותו יגן עלינו. אם אינך רוצה להתפלל לשם שמים, התפלל בהן לשם סגולה. אתה יכול להניח אותן אפילו במערכה, בשעת קרב. הן יגינו עליך, אני בטוחה בכך, בני. ידו הקדושה של אבי זצ"ל כתבן לאחר הרבה טבילות שטבל - למענך, היקר. טבילותיו תתייצבנה לפניך כחומת המגן. התפלל בפרשיות הקדושות והשם יושיעך. ואם תודיעני, כי הפעם כיבדת את אמך - נארוז את החפצים, נבוא אליך על כנפי נשרים - לחבקך, בטרם נמות. הרוצה אתה שאמך תזכה לראות אותך? בך תלוי הדבר". הוסיף האב: "למעלת כבוד בני הסופר המהולל, גיבור ישראל הי"ו, אמך היקרה, זוגתי שתחי', כתבה לך הכל. אין להוסיף על דבריה שיקרו מפז ואין לגרוע מהם מאומה. היא לא העלימה ממך דבר וחצי דבר. רע לנו כאן, בין הנכרים, ימ"ש. קר לנו לעת זקנתנו בלא בנים על ידנו, לחמם את לבבנו. אמת ויציב. אבל הפריזה, אמך היקרה, כדרכה, שאני מרטיב את גרוני יתר על המידה. הלא דברי תורה בציבור וסיפורי חסידים וברכות אנ"ש לחיים מרוממים את הנפש. ישיבה בצוותא עם חבורה ומעט לימוד - כל אלה נותרו לי בחלדי. אמך היקרה מבקשת המועט - שאך תניח תפילין. אבל הארץ הקדושה כולה מה יהא עליה? איככה תדרוך כף רגלי התשושה על אדמת ירושלים הקדושה תובב"א, והיא מטומאת ברגל, גאווה של פורקי עול מופקרים ובני בתוכם? האוכל להחריש ולא אטיח ראשי בכותל המערבי? לו יהיה כדברי אמך. לו לפחות אתה חיית לרוחנו - והחרשתי. החש אתה כי אמך העמידה אותך בנסיון? אמרתי לה: אסור להעמיד בן בנסיון, שמא חס ושלום לא יעמוד בו... אל אבטא בשפתי...". חוזרת האם וכותבת: "ילדי היקר, אבא הניח את העט. דמעות פרצו מעיניו האדומות, איני רגילה לראות את אביך, חזק האופי, שהוא רך כקנה וכאשה מתייפחת. הגיעו המים עד נפש. באתי לסיים. הלואי ונזכה לראותך. אמן". "בני מכובדי הי"ו. כבר הוטב לי. מן העתונים אני יודע לאיזה מן הסכנות אתה הולך. ויודיל סיפר לי כי אתה בראש המתנדבים אל הסכנה. ואתה, בני, אינך בחור צעיר. ישמור אותך ה' אני גאה בך, גאה, בני . . . על מסירות הנפש. אילו היית מוסר נפשך גם למען הוריך והיית מודה, כי ה' הוא האלוקים . . .". זעזוע קל עבר בגופו של הקורא, לא הבין פשרו, מה קרה? חור חרוך במכתב. האם היה חור ולא הרגיש? ידיו רפות, מה פתאום? בטנו מתחממת. הרפו ידיו כי ראה פתאום חור במכתב. קלע. אין ספק. כיצד חדר? אבל הוא לא נפגע. מבקש לומר ברוך השם והמחשבה קופאה. הוא אינו מרגיש בטוב. נבהל? בעל הנסיון בקרבות נבהל? הלא שקט עכשיו. לא שמע כל יריה. זיעה מכסתו. האם בגלל החום המחניק שבעמדה? רוצה הוא לקרוא לחבריו, לשאול אותם כיצד חדר פתאום הקלע ועבר את המכתב. היכן הוא? נדמה לו שמרגיש. איזו רטיבות. מהזיעה? האם בלט המכתב לעיני האויב ומשך אליו תשומת לב למטרת צליפה. רוצה הוא לשכב, ליטול את הרובה. אינו יכול. נדמה לו שסיבה דוקרת אותו. הוא אינו מבחין באיזה חלק מן הגוף הוא חש דקירה-לא-דקירה. אולי נמלה? אולי עקרב? ראשו מסתחרר. האם זהו הסוף? זהו. טוב, טוב שעשה חובת הבן וקרא מכתב ההורים. רחמנות עליהם - יקבלו בשורת יגון. הורי היקרים. אמלא בקשתם, אוציא את נשמתי ב"שמע", אקרא "שמע" באוזני חברי לעמדה והוא יודיעם וינוחמו. "שמע . . .". חברו לעמדה שמע, כפי הנראה את היריה ובלש בעד אשנב העמדה - לראות מנין באה הצליפה. נדמה לו שהבחין מתחת לסלע קנה רובה של הצלף. ירה לכיוון הסלע. ואומנם המסתתר מאחורי הסלע התחיל בורח. התפלא היורה, שחבירו קורא בעת הזאת מכתב ואינו מסייע בידו, אך לא הסיח את מבטו מהנמלט ורדף אחריו ביריותיו. הבורח השתטח ואין היורה יודע אם נפגע או מחפש מחסה, על כל פנים לא יתן לו לקום, מבקש לקרוא לחבירו שירה גם הוא, היפנה אליו את ראשו וראהו יושב מקופל תחתיו נוטה ליפול על הארץ; ראשו שמוט, פניו חוורים, עיניו לובן בהן. המכתב מוטל על הארץ. רוח קלילה מגלגלת אותו אל מחוץ לעמדה. יריות נשמעות. ההתקפה מתחילה? לפנות ערב בעודנו יום? |
| המשך הסיפור |
|---|
