|
[ה] והאחיות מצפות לדברי עיניו ולמבע שפתיו, עומדות מתוחות ומחייכות חיוך של מבוכה וחרדה. והוא לאט לאט מתחיל להבין, הכרתו שבה אליו. הוא מרגיש כאבים בבטן החבושה. וכשהוא רוצה להתנועע עושות אחיותיו תנועה עוצרת, מזהירה שלא יתנועע, ואחות בית החולים מחייכת אליו וממתנת חרדתן. הוא נזכר: מכתב של אבא ואמא. היכן המכתב? נזכר: חור היה בו. מבין: שוכב חבוש - משמע: נפצע. אכן נפצע. נפצע. האם נפצע קשה? כפי הנראה - שלא. נפצע. מתי? היום? אתמול? לפני ימים רבים? מתי קיבל את המכתב? מרים ידיו בקושי - ריקות. - היכן המכתב? - וקולו חלוש, רועד, לא נשמע, רק שפתיו נעות. לא הבינו אחיותיו מה שפתיו לוחשות והרכינו עצמן עליו לקלוט דבריו. - עפרון ונייר. לא הבינו לאיזה צורך לו. ודאי מחום הוא מבקש. - לשם מה? - אסור לך. - אכתוב לאמא. - לאמא? - עכשיו? לכשתבריא. - אכתוב. - מחר. - עכשיו. - אסור לך להתאמץ. - עצם שוב עיניו ונרדם או שכב כנרדם. הן עמדו עליו וישבו חליפות - שמרו על יד מיטתו. בחצות הלילה נתעורר, ושתי אחיותיו על ידו. הבכירה ישבה בכורסה והתנמנמה, הצעירה נטלה את ידו ונשקה לה. לחש לה בקשתו: ניר ועפרון. באור המועט שבחדר, נדמה היה לה, שזו בקשתו האחרונה ובקושי עצרה בכיה. בקשתו זו החרידה אותה. אך לא אמרה לסרב לו. כיצד יכתוב באור הקלוש הזה? הלכה להביא מבוקשו. נתעוררה האחות הבכירה והוא חידש משאלתו. הביאה הצעירה נייר ועפרון וספר - יוכל לכתוב וכתב בכתב מרוסק: "אבא-אמא. ב"ה. אני קורא לכם. בואו. אם תזכו - אניח . . . " לא יכול להמשיך ולכתוב. הן צירפו אל איגרתו את דמעותיהן. משקבלו ההורים מכתב בנותיהם והשורה הכתובה של בנם הפצוע, נתפצלה הרוח בבית. הבנות לא העלימו את מצבו של אחיהן. האב בכה. כל גאוותו על בנו הגיבור בישראל נמוגה. לא ראה לנגד עיניו אלא בן, שחייו בסכנה. ישב וכתב אל הרבי. ואילו האם קפצה משמחה - קפצה ממש. גופה המסורבל והרחב, קפץ, עלה וירד, עלה וירד - כמו יצאה מדעתה. זכתה בבן! זכתה בבן! - הכיצד? - תמה האב. הבן מפרפר בין החיים ובין המוות וזו קופצת משמחה? - לך, מהר, התלבש! אנו נוסעים. סדר את הניירות. אנו עולים אל בננו. אל תדאג. הוא יחיה. עכשיו יחיה. תפילין של אבי זכרונו לברכה יצילו אותו. לא ישקרו. עיני הזקנות תראינה אותו בחיים. עכשיו ילדתי אותו בשניה - לידה ממש. לחיים ילדתיו, זקן שכמותך, שמח. בן נולד לנו לעת זקנתנו. בן לנו! - שבה וקפצה ורקדה. סבר בעלה סברתו הראשונה - יצאה מדעתה מרוב צער, והיא לא נתנה אותו שיתמהמה, הביאה לו את מעיל החורף וכובע החורף - ילך אל המשרד הארצישראלי. הביאה לו אף את המקל. לבוש מעיל עליון וחבוש כובע ישב וכתב איגרת שניה אל הרבי. עמדה עליו האשה וזירזה אותו עד שלבסוף הוציאה מידו את העט והכתימה את עצמה ואת אפה בדיו - וזירזה אותו. כל שעה היא שעת רצון, אם אין מחמיצים אותה - אם אין מתמהמהים. יכתוב לאחר שישוב - יספר לרבי שהכין הכל לנסיעה ויבקש את ברכתו. הפצוע עודנו בבית החולים והוריו הזקנים לידו, זכה הוא והם זכו. יושב בגן והוריו ואחיותיו ובעליהן סביבו. אין להכיר את הזקנים - כה זקנו. אף הם אינם מכירים את בנם, איש השיבה. בדמיונם היה נער. האם נזדקן כה בגלל הפצע? גם הבנות נזדקנו, עד מה נזדקנו - ביחוד הקטנה. הקיבוץ מזקין בצעירות. הזקנים החרישו. לא היה להם מה לומר לבן, לבנות? לחתנים? רק עיני האם דיברו. עיני האב שוטטו לראות את הסביבה - סקרניות הן, או מבקשות להעלים מראייתן את חוורון פניו של הבן ומראהו החולני הזקן. באה השתיקה על סיומה. הבן פרץ בבכי, דווקא הוא, ולא ההורים הזקנים ולא האחיות. האם עמדה כמאובנת. אף בכיו לא הצליח להוזיל דמעה מעיניה הזקנות. האחיות בכו. האב הרגיע את הבן. את האחיות הרגיעו בעליהן, חבקון. האם לא היה לה כל תפקיד, כי אם לחייך בפיה הרחב בעל השפתיים הדקות שנמתחו בחיוך. משנרגעו, פתחה האם: - איני בוכה. איני בוכה. אין מה לבכות. איני בוכה. רק עוד פעם אחת אבכה - כשאעצום את עיני. מבקשת אני לעצום עיני ודמעה בין ריסיהן, כי הדמעות קדושות הן - מעלות אל גן העדן. דמעותי זיכוני בבן. ואני רוצה שהמעשה האחרון שאעשה בעולם העכור הזה - אשפוך דמעות; דמעות של תודה לריבונו של עולם. הבן סקר אותם, את הזקנים: האב, רחב הגרם רזה. עודנו בעל הדרת פנים, אד גבו כפוף, פניו כמושים, צהובים. זקנו הלבן הארוך נידלדל. עצמות רחבות בולטות בלחייו העליונות. עיניו מאודמות. ואמו - מרושתת קמטים, קמטים וראשה וידיה רועדים. דומה עליו כי היא מגמגמת כלשהו. אך עיניה פקחיות, רבות מרץ. מבטן חריף. הביאה אחות בית החולים רפואה לפצוע וציוותה עליו לשוב לחדר: הגיעה שעת ארוחה. הלכה עמו כל החבורה. פתח מגירת ארון הלילה שליד מיטתו והוציא נרתיק התפילין. - נו, נו. אין צורך. אין צורך לטרוח. לא עכשיו. לא עכשיו. מאמינים לך. מאמינים - התרגש האב. לא התאפקה האם ונפלה על צוואריי ובכתה, בכתה עוד. [ו] נתגלגלו הימים ונתגלגלו החיים בגלגל הימים ואורחם של הסופר נשתנה: היה לבן העיר העתיקה ככל משפטה. הכיר ברובע היהודי צייר לשעבר, שנתגלגל בתשובה והיה לחסיד ברצלבי. בעל תשובה גורר בעל תשובה. נדבק גם הוא בחסידות זו, ולא בחסידים שדבק בהם אביו. לבש ארוכות וגידל זקן ארוך ופיאות ארוכות שקשרן מתחת לסנטרו. תיכנן - עם שאר החסידים - להגיע לאומן - להשתטח על קברו של רבי נחמן. - זה כבר יותר מדי - אמר אביו אל זוגתו - יותר מדי. גדשת את הסאה, מילאת כוס הדמעות עד שגלשו מעבר לכוס, אשה. - זהו בן, בן דמעות נאמנות - השיבה, - אבל - הוסיפה - תשובתו אינה שלימה: עליו לשאת אשה. אני רוצה בהמשך הדורות. - צדקת, אשה. אסור שיהיה שרוי עוד בלא אשה. - מה קרה לו - שאלו ידידיו. הוא עצמו החריש, חייך. לא קרה לו. זו הדרך הישרה: שרף כתביו ועסק בתורה - בכתיבתה; והוסיף לחפש דרך להגיע לאומן. מסרו המאורעות את ארץ ישראל לידיה של מלחמת העולם השניה. העולם, המלומד מלחמות, קיבלה באשליה. בתחילה היתה בה תרמית: רימתה בסטאטיותה. העמידה פנים כאילו היא מלחמה-ולא-מלחמה. בראשיתה היתה מלחמת קו-מז'ינו, מלחמת עמדות. וסבר העולם, כי בכך ייפטר ממנה. היא הרדימה את ערותו. ומשנתעורר - במאוחר - לא היה לפניו אלא עניין אחד: הנצחון. הכל הוקרב על מזבח הנצחון. הלב האנושי הועלה על שיפוד ונצלה על גחלי הזוועות. הלב, הרואה אכזריות, התייחס אליה, אל האכזריות ואימתה, כאל מעשה המסייע לנצחון. הוא לא רק החריש, כי אם רצויה היתה לו. האכזריות החלישה את המאמץ המלחמתי. והוא, החסיד הברצלבי, תוכניותיו הופרו - לא יוכל לבוא לאומן. והנה הגיעו הידיעות הראשונות על השואה, על אובדן העם. היישוב העברי נהג בדומה לעולם: כל מעיינו - המאמץ המלחמתי-הציוני. כל מרצו רוכז בו. החסיד, סופר הסת"ם, נתעורר בו הזיק הספרותי וכתב סיפור על השואה. הוא לא גרס חשבונות מלחמתיים ואף לא חשבונות ציוניים, כי אם כלל ישראליים וכלל אנושיים. הוא תיאר בחושו הספרותי את השואה כמו. - הכיצד? - שאל חבירו, בעל התשובה. - אין אחת נוגעת בחברתה: הספרות החילונית, אינה מיצרה לכתיבה בקודש - לכתיבת פרשיות, מזוזות וספרי תורה. - אני איני מצייר עוד. השמדתי כל תמונותי - כאילו היו עבודה זרה. - אתה מצייר - מעטר ספרי קודש, מצייר כותלי בית כנסת ושמשותיו. - זהו ציור בקודש. - ואני כתבתי סיפורי בדם קדושים, כאילו הייתי שם ודמם - דמי. הסיפור נפסל לפירסום. העורכים - שרי הפירסום הספרותי וקובעי גורלה של הספרות - טענו, כי הוא אכזרי מדי; אין היישוב נכון לקרוא דברים אכזריים כאלה. אין המרחק בזמן, בין ההתרחשות ובין ההתבוננות בה, גדול במידה מספיקה כדי שאפשר יהיה לתת לה מבע אמנותי. ברבות הידיעות על הכרת אמר: "כל בן בעמו חייב למלא את החסרון". אך הוא עצמו בן-דמעות ועשה דרך ארוכה עד שהגיע לתשובה. כיצד ישא אשה, אחרי דרך ארוכה כזאת? בגילו? והוא חייו מוטרדים ועסוקים במאבק בספר הלבן ובהעפלה. חייו אינם חיים פרטיים. בסכנה הם. שמא בכל זאת ימלא צו האומה ותפילת אמו ואביו? ינוחו בשלום על משכבותם. זכו להקבר בהר הזיתים ולא להשמד בתאי הגזים של הטמאים. הם ניצלו מהעינויים הודות לפרשיות שכתב סבו, ואולי הודות אותו כדור שחדר אל בטנו מידי צלף, ואולי אף הודות לסטיפה השיכור, שערך "פוגרום-זוטא" בחנותם באחד מימי א' בשבוע. לא. אין הוא פנוי לשאת אשה. איחר את המועד. עליו להקדיש את עצמו, את כל מאודו, להצלה. [ז] משנתקל בשלדי הניצולים במחנות, קרע את סיפורו, שנשא אותו בחיקו כל אותם הימים. לו היה מר נפש, היה מזמין לכאן את העורכים הנכבדים. הוא לא הזמינם, כי אם שקע בעבודה קדחתנית. אילו כתב איש מעשיו, היו אלה מפארים לא רק את העושה, כי אם גם את הכותב. והוא - הסופר עצמו, לא היה פנוי לכתיבה. אולם היה פנוי, אגב ההצלה לחפש קרובי משפחה, בני עיר, וביחוד את יודיל ואת משפחתו. בין השלדים החיים לא היה אחד שהכירו, את יודיל, או את בני משפחתו. יודל לא יכול היה לחיות בארץ ישראל, ושב אל הגולה על מנת להספות בה באימה. יפים המעשים הגדולים המצילים ניצולים עד שהם כבדים ומשברים את רוח עושיהם מרוב כובד. מעשים וימים מרגילים את העיניים למראה, את האוזניים למשמע, את המוח למחשבה, אולם לא מעשיו שלו, ולא לבו הרגש. שוב לא ראה טעם במעשים אירגוניים גרידא, בלי הזדהות עם מצבם של אלה שבשבילם הוא טורח. החליט, אם כן, להיות כאחד מהם - להתענות ברעב עד שנעשה שלד עצמות, כאילו עברה השואה על גופו. אמרו עליו, שהשפיעה עליו אשה צעירה, שסירבה להנצל, שסירבה לחיות דווקא בבוא המצילים אל המחנה. אליהם היא זעקה; גידפה אותם וחירפה ואותו בראש. גופו הרחב, השבע, הרעיד אותה. הציעה שישימו אותה בארון זכוכית ותוצג בו בכל העולם ויראו הבריות מה נעשה לעם ישראל. ליגלגו עליה חבריה למחנה: הנקם הוא בחיים. העולם ביקש להשמיד את כל העם, והנה הוא חי, שב אל החיים, חי וקיים. שכן מי שלא השמיד את ההשמדה, לא יתפעל מנציג ההשמדה. יתפעל לפחות מזכר ההשמדה - טענה: יחנטו אותה אחר מותה ותשמר לדורות במראה זה שלה השלדי. ישפטו הדורות הבאים. השיבו לה: הלואי ולא יהיו הדורות הבאים גרועים מדור השואה. מי יודע אם השואה הזאת לא תוליד שואה גדולה ממנה. הנה אנגליה, לא זאת בלבד שלא הפציצה את הכבשנים, אלא עוד מכבידה לבה ואינה נותנת לניצולים לעלות לארץ ישראל והורגת בהם. כלום לא עייפה נפשם להורגים? אף למאבקים עייפה נפשם ולדרכי מחתרת ולספינות העפלה. ואותם ארצישראליים, המטפלים גבוהה גבוהה במחנות, היכן היו בימי ההשמדה? מדוע לא צנחו אל תאי הגזים לפוצצם? לא שמעו בקול אותו שלד אשה ולא חנטו אותה, כי יש די סבון מגופות אביה ואמה ואפר בעלה ואחיה ואחיותיה ועצמות תינוקות, כדי להזין את עיני האנושות עד סוף כל הדורות. השאלה היא, אם יהיו לדורות עיניים לראות מעשה הדור הזה? מה תוסיף תצוגת ארון זכוכית? הוא, הגברתן, שהרתיע אותה ברוחבו, הוא, מצילה, השפיע עליה בשידוליו, בטיפולו המסור בה, והיא נסעה להבראה, שעצמותיה יקרמו שוב בשר ויחיו. אומרים: הוא השפיע עליה שתבריא, והיא השפיע עליו שיבוא במקומה. מאז עזבה את המחנה, הזדהה עמה, חי בתענית - הכיר בצדקת רעיונה. הוא טען, שאינו עושה זאת כהפגנה, כמחאה כלפי העולם, כי אם כדואב שלא היה בשואה, שלא סבל עם הסובלים, שעסק בקטנות בארץ וסבר שעושה גדולות, שלא עלה בדעתו לרדת אל השואה, שלא עלה בדעתו לארגן צבא הצלה להלחם בצורר עם לוחמי הגיטאות לפניהם, ואחרי אחרית הגיטאות. התבייש. סברו : המחנות המחרידים טרפו את דעתו. כך הלך הלוך וירוד - מסרב לכל טיפול עד שלא היה יכול להלך עוד. החזירו אליו אותה אשה - יראה ממנה כיצד הבריאה וכך יעשה גם הוא. אפשר והניצולה שבה אל מצילה, כי שמעה מה עוללה לו. היא לא הכירה אותו כי אם את זקנו שהפך כולו לבן ואת פיאותיו הקשורות מתחת לסנטר. עיניו אדומות היו, עצמותיו הרחבות כמו זעקו לשמים. לחייו השקועות שקעיהן כמו נמשכו זה אל זה בעומקם. הוא לא הכיר אותה, כי פניה שונו, יפו והבריאו. לא אלה הפנים. לא אותו גוף. אף העינים נשתנו. הסברה, שהבינה מה עוללה לו, משום כך חזרה אל המחנות בטעות יסודה. אדרבא: היא העריכה את מעשהו כביכול, הבא להזדהות עם המעונים כולם, אולם, מעשית היתה עתה, כי נוכחה שאין בכך כל תועלת. מעשה ההצלה שלו מועילים יותר. - די! עברת את הדרך שלנו. ועכשיו עליך לשוב - כמונו, שהצלת אותם ממוות לאחר שנגאלנו מן הצוררים. מר המוות בידי המשמידים, אך מר ממנו המוות בשער ההצלה והגאולה. אז חסר טעם הוא. אתה הצלת מחוסר טעם, המעט לך? - עברתי דרך ללא אימים. הם העיקר. - האם תקרא לשלטון את המענים שישובו להציף את העולם כדי לגרום לך את התענוג כי גם אתה סבלת עינויים? תאווה לקרבן? שמע את דבריה ולא שמעם, כי הכרתו אבדה לו בחולשתו. והנה חלם חלום: גל-גל-ים, גלגל עינה של אמו מתגלגל קדימה ומתגלגל באותה עת אחורה, ובין ריסי עינה המתגלגלים תועה דמעה והיא מהלכת תמיד בכוון הפוך מן הגילגול. והנה זו עין האשה, המטפלת בו עתה ולה שיניים גדולות. אומרת לו אמו: בשביל זה ילדתי אותך ושפכתי את דמי, כדי שתאבד את עצמך לדעת ותקפח אותי מן העולם הבא ותשליך אותי לשאול תחתיות ותביישני; נדמה לו, כי אמנם מושכים את אמו והיא מקפצת, משליכים אותה אל עמק השחור ומשם זוחלים תולעים לבנים. השלדים נתאבנו למצבות. מושטת אליו יד אבישלום והיא מחזיקה תלתלי שערות. המון שערות, שער ההשמדה - של כל המושמדים. והנה שוב עין אמו דומעת. הדמעה פותחת את פיה ומפהקת. כיצד יכולה דמעה לפהק? אמו מצביעה עליו באצבע: אתה אשם. בא סבו ולוקח ממנו את התפילין, וחברו בעל התשובה מחזיק מכחול ביד ומצייר את האשה בימי היותה שלד והיא רחבה כמו אמו. הצייר מלגלג וצוחק. הוא רוצה לשבור את ארון הזכוכית ושוב מושכים את אמו והפעם אל אש גדולה. בתוך האש דמעה גדולה המתייבשת. בגללך - קראה אמו - תתייבש, אתה, בן-הדמעות. זה בגלל שלא נתת לי נכד. תן לי, אגדל אותו בהיכלות העליונים. יש לו נשמה גדולה. היא מחכה שתוריד אותה. אין הוא זוכר, מי השיב אותו לחיים - החלום, או האשה, חזר ארצה והיא אשתו. לא זכתה האשה להתהלך ארוכות בירושלים. היא ילדה בת ומתה בלידתה אותה, הוא לא קרה לבת על שם אמה, ואף לא בשם אמו, כי אם בשם דמעה, ולא הכניס אותה לבית התנוקות וגידלה בידיו בעזרת אחותו הקטנה, שנטלה חופשה מן המשק ובאה לגור אצלו. לחברו הצייר, בעל התשובה, היו שבעה בנים וכולם גדלו במוסדות לילדים, כי הוא עני היה ולא יכול לפרנס אותם בבית. על כן לאחרונה, נדד לארצות הגולה למכור עיטוריו לספרי הקודש. יותר משמכר, קיבץ נדבות. סבר הסופר, שאין זה נאה לבעל תשובה. והוא - הסופר סת"ם, גידל את בתו לתפארה במדינת ישראל, העסוקה מדי, ואינה פנויה לזכור בניה-מקימיה האלמוניים, אלא בחגיגות מיוחדות. הנה לא מכבר נקרא אל הכבוד - אל טכס חלוקת "אות ההעפלה". לקח אתו את בתו יחידתו. הוא, זקן, שחוח, דומה לאביו בשעתו. על חזהו השקוע אותות הצטיינות ונוסף לו עתה גם "אות ההעפלה". ישבו האב והבת נרגשים מן הטכס רב הרושם - שאף אורחים מחוץ לארץ נתרגשו בו - ושתו תה במסעדה. הבת גיאה היתה באביה. היא נערה בעלומיה, שחינה הנשי מקרין על סביבותיה, לא הרגישה בזקנותו היתירה של האב, שבאה עליו בלא עת. דיברה אליו בלשון נעורים, והוא נהנה ונזכר באמה ובמחנות ההצלה וחדל לשמוע דבריה. עיניו ראו פתאום תמונה שהראה תייר לשכנו לשולחן. בתמונה - הר הזיתים. התייר בא מירושלים העתיקה, שם צילם צילומים והתפאר בצילומיו האמנותיים. קם הסופר מעם שולחנו - ובתו המשתוממת עוקבת אחריו - וניגש אל התייר וביקש ממנו, כי יראה לו את תמונות הר הזיתים - את בית הקברות ההרוס. חסרות מצבות, בחלקן מפוצצות הן, שברים שברים מתגוללים לא על קברותיהן. מעטים הקברים שלא נהרסו. דומה עליו שהוא קורא גם את הכתוב עליהם. רק נדמה. אי אפשר לקרוא. הכתב מטושטש, מחוק, מנופץ. התייר מספר לו כיצד צילם, ומה צילם. נדמה לו, לסופר, שהוא מכיר איזור קברות אבותיו. נדמה לו, שהוא מכיר אפילו את מצבות הוריו. לא נפגעו. הייתכן? ביקש להשתטח על הקבר הקדוש בשמן ולא עלה בידו. תחילה ישתטח על קבר אבותיו. כיצד? הסתכל בפני בתו. לראשונה ראה את יופיה - יפי אמה, לאחר ששבה מבית ההבראה. עליו לשאת חייו למען זו הילדה. אם ירצה השם ישתטח על קבר אבות ועל קברו של הצדיק - בהיתר ללא הברחת גבולות. אם יאבד עצמו לדעת יקפח חייה של הילדה ויבגוד ברוחה של אמו, לאחר מותה. אביו, לו היה חי היה מלגלג עליו, על מחשבותיו - יהיה זכרו וזכר אמו היקרה ברוך. אמו ביקשה שישא אשה, שילד בן. נשא אשה במאוחר, והיא נתנה לו בת ולא בן - את חייה, שהצילם נתנה לו מתנה, ביפי דמעה. עליו לשמור על המתנה, אולי תלד היא בן והוא יזכה לראותו. ותנוח רוחה של אמו. - אבא, שילמתי בעד התה, בוא ונלך - עוררה אותו דמעה מהרהוריו. |
| חזרה לתחילת הסיפור |
|---|
