שחוטי חברון

יצחק פחה

מבוע כ"ב תש"ן

מעשה שהיה, ונשכח כלוא היה. על פרעות בדור שעבר ולדאבון לבנו נשכח זכרם ונעלם ואין מי מבקש לדעתם. צרות אחרונות משכחות ראשונות, והפורעים חופשי, חופשים יהלכו, ובניהם, שבנים להם, אוחזים מעשה אבותיהם, אחרונים-כראשונים. ואין שילום ואין נקם. כאילו אין דין והעולם יתום מדיין. וחמורה ההשכחה, הגורמת עוד הריגה, כאילו לא די בראשונים שהלכו. ועל זאת תדמע כל עין על המצדיקים מישראל שנעשו סניגורין לשונאי ישראל. ומביאים השחיטה בידיהם. והחונן, יתן בינה לדלות דבר מדבר, וטעות שהייתה לא תקום פעמיים צרתה. זה תכלית הסיפור וזה לקח המעשה. המעשה מחולק לב' חלקים; הראשון - מעשה בעלם עלום שם, אשר חזה והוכיח בשער בת רבים פרעות ופורענות שיבואו, ואין איש שם על לב. ואשר מסר עצמו למיתה וקבורתו לא נודעה. השני: - המשכו של ראשון, על ס"ט נפשות טהורות שמתו במיתות משונות בעיר חברון בשנת שרפו בה ידים. היא - תרפ"ט. (יז - יח באב), לא הזכרנו את שמות המומתים ולא את מקום הטביחה, כי מותם הוא סמל לכל רעות ישראל. לא שמעון פרטי מת, אלא ענף מכלל ישראל, וכדוגמת חבורה בכף יד האדם, וכל גופו יכאב. סיפור על יחידים שבא ללמד על הכלל. (ורק זאת עשינו, בסיום רשמנו שמותם). שריתה, ילידת חברון היתה ולא היא בלבד, אלא גם אבותיה ואבות אבותיה ספונים דורות על גבי דורות בעיר המכפלה. משפחה מפוארת בעיר מפוארה. עם כל זאת, מזלה לא שפר עליה כתולדות ייחוסה. שנים רבות עברו משנישאת, ופרי בטן לא היה לה. ככל שארך הזמן, ביטחונה גבר, עוד תזכה לעולל שיהיה חבוק בידה, וציפיות שנים, אדרבה חיזקו את לבה. היא ובעלה הרבו תחינות, שמן למאור שפכו כמים, נדרים ונדבות לא חסכו מבתי כנסיות ואף ממעוננים ופותחי מזלות לא הדירו רגלם, ממון - בהמון פיזרו והכול נשאם הרוח. והם עקשים בדעתם ככל בית ישראל שהעקשות מוסיפה להם חיות, דחקו השעה עד שהשעה נדחקה להם. וזכו לאשר פיללו. וכך היה המעשה; כאשר באו לפקוד קברה של רחל וסיבבו הקבר בחוט אדום בסגולה להיפקד באשר רצו, הבחינו בזקן סומא שהיה מסלד בסילודים ומשתפך כבן על אמו ופרקי תהילים יוצאים מפיו כדוד בשעתו, בלי טעות ובלי דילוג, סומא ובקי כקורא מתוך ספר. המתינו שעה, המתינו שעתיים, עד שגמר פרק אחרון ופסוק אחרון. הרגיש שהרבה זמן כרוכים מעליו. שאל לבקשתם, נענו לו מיד, והשיחו צערם בנכאות קול. בן לא היה לנו ומה אחריתנו? אנא, המתינו קמעא, ואשר יפול בפי, הוא תרופתכם. מלמל ועלה לו, "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין". ישב ושיחק והם יושבים ובוכים. אמרו לו, מה מקום לשחוק? אמר להם מה מקום לבכות? הרי תשובה מונחת בחיקכם, ואתם שפיקחים אתם, אינכם מבחינים? "עלי עין" אל תקרי עלי, אלא "עולי-עין" פירושו בצדו: עינא - בישא גרמא בנזיקין הוא, ודבר זה, בלי ספק, מנע פרי ומנע הריון, ומכיון שפתר חידתם, שם עצמו ליועץ, כיוסף בשעתו. שמעו אמרי כי נעמו ובעזר האל, שנה זו יהא תינוק בחיקכם. תחילה וראש תניחו אצלכם "רודה", ובלשון תלמוד נקרא "פיגם", ועשב זה יסיר מעליכם כל עינא בישא, ואחרי ראשית - שנית, מלח ושומין לא ייפקד מדלתי בתיכם, ושלישית - כאשר תתעברי, תסתירי עיבורך מעין רואים. ונוסף לשלושה אלו, בנכם הנולד, שמו ייקרא חיים, היזהרו ואל תרשמו שמו בספר הקהילה, ומכל מניין ומפקד תימנעו ואל תזכירו שמו. כי ההעלם יציל הרך מהעין. - אם ככה אתם עושים, הרי הוא לכם חיים לאורך ימים. גמר דברו והלך לו. מפאת שמחתם על הבשורה היו כחולמים. בקשו להודות לו ולא מצאוהו. וכאשר אמר, כן היה. נתעברה שריתה ושמחתה שרויה מציפורן רגלה הקטנה עד קצה שער ראשה. ובעלה משוך עמה, מעטרה בכל מיני תפנוקים ומרצה אותה בדברים שהלב שש בהם, כאילו לא נברא העולם אלא רק להם.

* * *

כאשר כמעט הגיעה לפתחה של לידה, יום שישי היה ולאחר חצות היום היה. הלכה לשוק הגדול כדי לעדן השבת בפירות ובמגדים. באותה שעה יצאו בני ישמעאל מבית תפילתם שהיה עומד על קברי אבותינו, והיוצאים, יוצאים בהמולה, קהילות-קהילות ודוחקים ההולכים לפניהם, ולפניהם דוחקים את ההולכים ראשונה והראשונים דוחפים הרוח במרוצתם, כאילו אש אוכלתם. ואותה עלובה נזדמנה להם בתווך וסליה בידיה. ביקשה להטות עצמה לצד הדרך ואינה יכולה, ביקשה לחזור לאחוריה, ועם רב מושך עצמו לפנים. המשיכה עצמה במרוצה עד שאזל כוחה. נשמטו הסלים נמעכו הפירות ברגלי השבים מבית תפילתם. ביקשה להרים סליה הריקים, נדחקה מהכא להתם ומהתם להכא ועולל שבמעיה מבקש לצאת ומכשכש בעינבל, אחזה בבטנה וביקשה תנו - דרך, תנו דרך. וכמה שתינתה צרותיה, היו הם כלא שומעים. עד שריחמו עליה מן השמים, ונתפנה לה חריץ כגודל סדק הטתה עצמה לצדדים, נזדמן לה כוך כרוחב אמת יד קטנה והטמינה עצמה בו. משהלכו ההולכים ונשקט המקום, ביקשה מהעוברים, שהיו מבני אברהם אבל לא מזרעו של יצחק, קחוני לביתי. חלק עשו עצמם כלא שומעים וחלק העבירו בקשתה להלאה. דקדקה בדעתה סירובם, ומתוך כך התפשרה לדעת סיבת הדבר, החליטה להגיד שם נביאם וחסדיו הכבירים ונענו לה. דידו עמה, צעדים קטנים קטנים, עד שהגיעה לביתה. שם כרעה שם נפלה, מיהרו המילדות ועשו מה שעשו והנה יצוא יצא תינוק מגודל באבריו וצבעו נוטה לכהות שבשחרורית, ונשמותיו מקוטעות קטעין קטעין. פעם פועם ופעם שנוק וחנוק. טפחו מאחוריו, ניערוהו כלולב, טופפו בגבו עד שנשימתו חזרה לקצבה, וכל אותה שעה אמו-כאינה. צער וצירים צרו מצור עליה רואה ואינה מביטה, מביטה ואינה מסתכלת, מסתכלת ואינה משקיפה בכל הנעשה, בוהה בדמדום עד שאין ידוע אם חיה היא, או בר מינן לא עליכם. הניחו התינוק והיו מתעסקים בה, שפתותיה נעות קלה לא נשמע, הרכינו ראשם ושמעוה אומרת, הם הרגוני, הם דחפו, הם בעטו, אין מחילה, אין סליחה לבני ערב, ידעו שיהודיה אני ...דעך קולה ואחזה בה כעין צמרמורת, התכנסו אבריה בחזקה, פשטה ידיה ורגליה ופרחה נשמתה.

* * *

לא באנו לספר אותו מעשה אלא עבור המשכו. כאשר גדל אותו תינוק-יתום נטלו אביו, שנעשה גם אמו, והוליכו "לכתב", מקום שמקבצים התינוקות לשם, ומשננים להם אותיות שבתורה. והמקום מקום חשוך ואפילו ביום שמלא אורה, השמש יקרה שם. וצריך אדם לחדד עיניו במה שרוצה לראות. מקום ללא תואר וללא שמחה. ונוסף, גם הוא, אותו מלמד, שאינו מבין בנפשות הקטנים, והיה מכה וחובט בהם, ונדמים עליו אותם רכים, שלא נבראו אלא כדי לצערו, ולא די שאינו מחכימם, גם מעט בינה שחננם ה' - מטפישם. יום ראשון הלך חיים "לכתב"; יום שני סירהב מעט, יום שלישי גילה עקשותו ואינו רוצה לזוז ממקומו, להבדיל כאותו הולך על ארבע ארוך- האוזנים. חיים סינגר על עצמו כגדול וחכם וכך אמר, אותו מלמד, הוא עצמו זקוק למלמד, ואותיות שבתורה חשובים הם אצלו, והמכה יתום אינו ראוי שינשקו ידו, ראה אביו שדיבוריו דברים של טעם, אך מה יעשה? יניחו ציפור דרור, ומעט תורה מה תהיה עליה? הפריש אביו מעט מהוצאות לחמו, העמיד לו מלמד מתוקן במידות ויודע ספר באמת, לימדו מתחילת הלימוד עד שהיה לומד עמו כגדול ומבין, וחכמת חיים מפליאה, קולט ואינו מפיל פירורים, עמקן ודולה ממעיין התורה כבקי ורגיל. עד שרובו נעשה עליו כחבר, באורך הזמן נחלק הלימוד גם לשיג ושיח שהיה התלמיד מושך רבו בלשונו בשאלות שאינן מהלימוד ואינו מניח לו לסיים סוגייתו. הבחין רבו שנפשו של חיים כמהה לדעת הוויות העולם, וקושיותיו קשים כגידים על עוולות וייסורים שהם מנת חלקם של בני עמו. ורבו שהיה פיקח ויודע ספר חכמתו לא הגיעה לפשר השאלות ולסבר אוזן תלמידו, ועוד שפך שמן והבעיר הבעירה בתשובות קלושות שאין בהם ממש. חוזר חיים לשאול, ידועה חסידותם של יושבי העיר הזאת וכל ימיהם תפילה וצקון, אם כן מדוע כולם עלובים ושפלים, וכל מציק ושליט משפילם כאסקופה הנדרסת? ומי כמוך יודע כמה וכמה פעמים עלבו בהם ולא השאירו בהם חיים. ענה לו אותו מלמד. אנו מעשה אבותינו בידינו, מה הם הרבו תפילה, מה הם הרבו צומות, אף אנו כמוהם וכי מה יש בידינו לעשות? כאותו מעשה בשנת תקצ"ד במציק אכזר ששמו שיח' אברהים שלא חמל על תושבי העיר הזאת וכמעט לא השאיר לפליטה אפילו שניים ממשפחה, והנשארים מהרה ברחו עד שלא נשאר אחד מהם בעיר הזאת, ובאיזו זכות נשארו מועטים אלו? בוודאי תפילתם הצילתם! ועל המתים שמתו נשמתם ספונה תחת כיסא הכבוד ככל הרוגי מלכות שקידשו שם שמים במיתתם. וחיים כולו להבה ועולה כלהב לענות ולסתור כל הראיות וכל ההוכחות. שאל את רבו. ומי ייענש על שפיכות הדם של אלה? ענה לו רבו, נסתרה בינתך, בוודאי אותו מציק אכזר. אמר לו חיים בכעסו, טעות בידך! אשמים אלו שפשטו צווארם להריגה. במטותא ממך, הראני היכן כתוב בתורה שאדם יתן עצמו להורגים, היכן מוזכר בספרים שיגישו צווארם לשוחטים. דרכים רבות היו להם. היה להם לברוח, היה להם להשיב מכה על מכתם, ואם דלים הם וכוחם אין אתם, היה להם ללמד בניהם תכסיסי מלחמה. וצעירים, בעלי כוח שבהם, מה יענו לקטיגור בשמים שישאלם: האם עסקתם ונתתם ידיכם ללמוד מעשה נקמה? ומדוע לא יצאתם מערכה מול מערכה? ואם אבותיכם הירבו לחש ותפילה לקונם, אתם במה יצאתם ידי חובתכם? והרי ספרא וסייפא ירדו כרוכין מן השמים. ואם תרצה, אוכיח לך דברי גם מהכתובים. יעקב אבינו, שהיה אב לקטנים ולרכים, בעת שבא עשו אחיו יצא לקראתו בדורון בתפילה ובמלחמה. וכי הניח עצמו למבקש נפשו בתפילה ובדורון בלבד? וכשם שאתה מאמין בראשונים דורון ותפילה תאמין באחרון, ...במלחמה. וכי לא אמר הקב"ה למשה מה תצעק אלי אמור אל בני ישראל ויסעו לא עת תפילה עתה אלא עת עשייה וכי לא נאמר, ה' גיבור מלחמה, שנראה להם כגיבור להכות במצרים? ואברהם אבינו, שטמון כמטחווי קשת מעמנו, לא נאמר בו וירק את חניכיו, ובמלחמה יצאו? ומה אתה בא ליישב הקושיות במעשים, שהם עצמם קושיא גדולה. יודע אני מענה לשאלותיי. ראש וראשון לא היה להם לדור בתוכם, שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, וההתבדלות מהם היא הצלה להם, ובקהלם אל תבוא נפשי, וכאשר גדורים מהם, הרי שאין ידם קרובה ואין פרץ יוצא מהם. ועוד, היו צריכים להרבות חשד בהם ולא יתנו אמונתם בהם שפניהם שוחקות ובעת צרה הרי הם שותפים למשחית. ועוד, בעיניך תראה ותבחין בטבעם של אלו, פיהם חנופה וביום פקודה בחרבם יניפו תנופה ועוד אגיד דבר אחרון, שעולה במעלותיו על הראשונים, נער שכוחו עמו ילמדוהו מערכה, ובעת שילום יצאו מערכה מול מערכה, ואלקינו יהיה עמנו עם תפילה. ראה רבו שאינו יכול לסתור דבריו, שהרי הם יצוקים כאמת הבניין ומענה לשונו מסודר אריח על גבי אריח. שתק כנזוף ואין בידו להקהות חודם, שהרי הוא כנוע ככל הכנועים יושבי חברון ומימיו לא עלה בדעתו שיש חיים שונים מאלה אשר חיים אותם יושבי חברון. חכך בדעתו, כיצד יגביהו קומה כנגד קמים עליהם ומלבד תחנונים ותפילות אין חילוף ואין תמורה, ואף אם ישלבו מעשה הגנה ומגן - מה יועילו כנגד הרבים וממעי אמם ידעו דרך אחת כפיפות קומה וכבודם מרמס לפני כל דורס והורס. וכל מחשבה אחרת, ובפרט משהורגלו שחדשה היא מוקצת ואין המוח קולטה, מיד קם רבו על רגליו, ענה ואמר לו, גדולים לפניך ועצומים שקדמוך לא ידעו מעשיהם, עד שקמת אתה עול ימים, פחז כמים, ותחדש לנו הלכות מלחמה, מנהגים שלא שערום אבותינו. קורא אני עליך, "עושה חדשות, בעל מלחמות", טול עצמך ולך לך, אמור לאביך שיחפש עבורך מלמד אחר, גדול ממני ובעל נפש רחבה, כדי שלא יפקע מוחו מדעות משונות כשלך. והנותן חיים, הוא יפרנס ויזון ואינו זקוק למעותיו של אביך. קם חיים זעום ומר נפש, ואמר לעצמו אני בטעמים מיושבים טוענו, והלז מה עונה כנגדי, בדברים שאין בהם דעת, כבעל חיים נושא מרדעת, על מה הוא דוחני מפניו, וכי במה הכעסתיו. ומחמת כבוד תורה שלימדו, שם רסן לפיו ויצא מבית המדרש.

* * *

בא אל אביו וסיפר המעשה כהוויתו, ענה לו אביו, יודע אני שאין אשם בך, ואותה נקמה שהיתה באמך, הורישה לך. דיבורך כדיבורה ומעשיך כמעשיה וכל מחשבתה הלבישה בך. לכן, מעתה תלמד בגפך וכל דמיונך תשמור לעצמך, ומצווה שלא תאמר דבר שאינו נשמע כדי שלא תהיה לקלון, ואביך לבזיון. גדל חיים והגיע לשנת ח"י, ומהיכן ידע שנתו? והרי שמו לא נרשם בספרים, ואם יעלה שנה או יוריד אין מי שיכחיש אותו? אלא אביו, שם לו סימן חשוב, שלא יבוא לידי טעות. באותה שנה שנולד בנו, לא שנה רגילה הייתה, אלא הגשמים, השלג והקור שלטו בה, עד שיצאו מגדר הטבע ואפילו זקנים היודעים כל מעשה, לא זכרו חורף משולג ועצום בקרתו כמוהו, עד שבני אדם לא יכלו לצאת מפתחיהם. ואותה שנה זכרוה שנת תרע"א הוסיפו עליה ח"י שנים ותוצאתה תרפ"ט, אשר בה רפו ידיהם של ישראל ונחתמה חברון בדם קדושים כפי שיסופר במועדו. מאותו היום שהפסיק תלמודו אצל רבו, לא מצא מנוח לנפשו, וכל היום הילך עצוב וזעוף, נוסף על הבדידות שהיה שרוי בה, הציקו לו השמועות שהיו חוזרות תדיר, על מעשי נקם ופרעות שעתידים לבוא על בני המקום. בני קדר ויושבי אוהלים מרמזים על יום קרב ובא, ולא יהיו יהודים עוד בחברון. חיים שומע ורואה, מבחין ברחשים אחרי גבו ויודע כי הזמן לא רחוק, ותאניה ואניה קרבה ובאה על קדושים ותמימים. היה משיח את ששמע ואין מי שיקשיב לו. מתחנן על נפשם בפניהם, שחיטה קרובה ובאה. ונעשה כמשוגע ומתעתע בעיניהם. זה דוחהו במטה לחמו. וזה אומר, כלך אצל גדולים שועי העדה ותספר שמועתך, ודברים חמורים מגמידים לקימוטים קטנים. יש שהיו גוערים בו, כיצד עולה על לבך, הם, ששכנינו הם רבות בשנים, פתנו אוכלים ומימינו שותים, האם הם יגעו בנו לרעה? הרי בני קדר אחינו בני אב אחד אנו. ודברי מלל אלו מכעיסים אותו, כאילו הוא אינו רואה שגיונם. אומר בלבו, אם אחיי אטומים לשמועות רעות, אני אפעל והנקם יבוא להם. כל היום היה סוחט מוחו במחשבות כיצד ישלם גמול לעושי-רע. באה לו תחבולה, בלי שתצמח לו הרעה, וכפי רצונו צמח לו המעשה. כשעבר ברחובה של העיר, ראה חבורה צוהלת ובתוכה עומד ישמעאלי ידוע בעל חנות תבלין, וכל העובר דרכם עושים אותו ללעג, הוא וחבורתו ממלאים פיהם שחוק על משובתו, הבחין שכל לעגם הוא רק נגד יהודים, ששפלים הם, שומעים חרפתם ואינם משיבים. עמד חיים וצפה בנעשה, וקללם בלבו. ישחקו עצמותיהם של אלו, שכל גרויים שעושים אינו אלא להכעיס. אמר בלבו, עם נבל תתנבל. והעומד בראשם, ילקה ראשון. ובעל חנות-התבלין, בעל עלילות, אליו תחילה יעולל הצרות. נכנס לפנים החנות וראה תוכנה, מיני קמחים, סולת ופול, אבקות ותבלינים מגובבים, חלק מונחים על גבי קרקע, חלק מיושבים על מדפים, וחלק תלויים בחבלים, לא על גבי קרקע ולא על המדפים. עד כאן דברי מרכולתו, מכאן ואילך הלך לראות תבנית החנות וצורתה. על גג החנות מונחת כיפה קמורה, ובקצה הגג נקב ומתוכה משורבב מרזב הנמשך ויורד עד פי הבור. המתין יום, המתין יומיים. לבואם של גשמים, ומשבאו בהמון גדול, ציפה ללילה לעשות מעשיו במסתור. וכשהגיע, בא בדממה, הביט לצדדים ואין איש, אחז במרזב ועקמו לתוך חלון החנות. והגשם שהיה יורד על כיפת הגג, נמשך וירד למרזב המעוקם והמים עשו מלאכתם אמונה, רצים בשטף לתוך חלל החנות, ומילאו החנות עד חציה, יותר משמילאו הבור, ודברי מרכולת החנות משוטטים וצפים על גבי המים, כתיבת נח בשעתו, וכלים המכילים תבלין - שוחים במים שם וכאן, שם וכאן. והמים שהיה צבעם צלול, החליפו מראיתם, חלק כדיו השחור, וחלקם כצבע הטיט - אדומה חומה, וחלקם, צבעם בלול מכמה מיני צבעים. ואף מרכולת התלויה בחנות היתה בכלל הגזירה של איבוד, שהלחות והרטיבות השחיתו אותם. וכל מני צבעונים אלו נמשכו ויצאו נמשכו ויצאו לרחובה של עיר, ותהום כל העיר, וכל יגיעו של לוצץ באור היום היה נוצץ, ועד היום לא נודע ידו של מי במעל כן יאבדו כל אויבינו. כיוון שראה שה' הצליח דרכו, המשיך במעשיו בסתר והמתין ליום נקם בגלוי, ובכל לילה ממשיך במעשיו, והבריות זה לזה זועקים; זה קם ורואה חביתו שבורה, וזה קם ורואה דירו פרוץ ועזיו משוטטים אנה ואנה, וכל צר שמצר לישראל, מקבל עונשו, ואינו יודע מהיכן באה לו הרעה הזאת, ומאיפה תבוא רעה ממנה. חלקם אומרים, מעשה עליונים; חלקם אומרים, מעשה כשפים; והמהומה רבה. כל המקלל חברו, מקללו "בעונש-לילה", ובקללה נמרצת זו מוסיפים יראה ופלצות אוחזתם. עד כאן כילה זעמו בממון, ובנפשות לא נגע. משראה שכל מעשיו לא הביאו התועלת, ובני נכר ממשיכים להתנכר לבני ברית, שהרי תלו כל הפגעים במעשה כשפים ולא נתנו אל לבם רוע מעשיהם כנגד בני אברהם, נתכנס בעצמו ומקומו נעשה צר עליו. פרש והלך לשדות מסביב עירו, יושב שם מבוקר עד ערב ובחשיכה חוזר לביתו. יום אחד, פורש היה כהרגלו בשדות, ישן מתחת אחד האילנות ומשוטט במחשבותיו, שמח בחלקו על שאינו מוגבל לתת דין על בטלתו, ולא נוהג כאחרים שמבלים ימיהם עבור פרוטות קטנות, מבוזים על פת קיבר שהעניות רודפתם ואין יכולים לצאת ממנה, והוא הדרור פרוש לו ראינו מוגבל בדפוס מחשבתם הצרה של בני מקומו. והנה עובר רועה ועדרו לפניו, תוהה מה עושה אדם במקום שאין אדם שם חיכך בגרונו, שנה ושילש, עד שהעיר הישן, שאלו מי אתה ומה עשייתך כאן. ענה לו חיים, יהודי אני, ומעשיי הם לא עניינך, הרגיז את הרועה בתשובתו, ועפעפי עיניו חצי עצומות, הביט בסדק הצר שבעפעפיו, וראה כעסו אמר לו, לך לדרכך ואל תרתיח מנוחתי. התחיל הרועה בקללה, וזה משיב לו בגערה, עד שהתחילו מעלים אבק בדחיפות. זה מושך וזה קורע לעתים זה נופל ולעתים זה מפיל. עד שאחזו הרועה בתפיסה קשה ובשתי ידיו הידק בגרונו, וחיים כמעט היה לבז ועיניו מתפקקות. נקצרה נשימתו ורוחו סתומה מלצאת ועוד קט היתה נגדעת נפש מישראל ונגרע מבית אביו, ואולי גם קבורה לא הייתה לו. אימץ קולו לזעוק ועלה לו כמין חרחור ש..מ..ע, י..ש..ר..א.. נדהם הרועה מקול החרחור והניח אחיזתו קמעא. ומעט רווחה ואוויר לנשימה באו לו. ובאותה רווחה באה הצלתו. דחף את הרועה מעליו נפל לאחוריו ותהי אחריתו. אימץ חיים כוחו והיה חובט, וחוזר וחובט, עד שלא השאיר בו חיים. ירא ממעשיו וברעה שבאה לו וצהל בטובה שהגיעה לו. הביט כה וכה, ומלבד כבשים מלחכים באחר לא הבחין לא באדם ולא במלאך. מצא מוצא לצרתו וגרר הגוויה לבור הסמוך והשליכו, ומאחריו שמע קול בעבוע המים. ניער בגדיו וחזר לביתו כאילו דבר לא היה ולא נהיה. והנותן חיים השפיע מטובו לחיים, חיים עד העולם. נסגר בביתו כמה ימים. לשמוע רחשים ולהבחין איך יפול דבר, ומלבד ששמע אומרים נעלם רועה ואין ידוע היכן הוא, העולם כמנהגו נהג. רבו גם רבו מעשיות למכביר, שההעלם רב על הגלוי, על גבורות ותשועות שהיה עושה במחשך והחשכה אור לו. נביא עוד אחת מהן שהיא לא נסתרה. בשכונת היהודים בחברון ידועים לכל באי שער שלושת הפתחים שדרכם נכנסים לרובע, והם שער השוק - שער המרחץ, והשער החדש. ובזה האחרון נמנעים מללכת בו בעתות חשיכה מפני בני אדם שבמחשך מעשיהם, ומי שאינו הגון ורוצה להסתיר מעשיו שם מקומו, והמהוגנים שבבני אדם עוקפים השער לבוא בדרך אחרת. וחיים, המכונה חימקו, מתגרה בשטן ועובר שם בכל לילה, הולך ובא.. וממתין. שב וחוזר ..וצופה. רחמו עליו מן השמים וזימנו לו בריון איש מעל ונעמד מולו. המשכו של המעשה לא ידוע אבל סופו ידוע, חיימקו לא עזב מקום החושך עד ששמע קול פיקוק השבירה. והלז הולך חושך, זועק בקול גדול. הניחהו חיים ונמלט והניח שוברו בצדו.

* * *

כשם שכוחו רב, בעל גבורת אנשים וזרועו תשבר גרם, כך נפשו עדינה שלא הגיעה לעדנה. מתבודד בלילה בחדרו והעצבות אופפת אותו כחושך שמסביבו. ואביו מכלה נפשו בתחינות; קום, בני התרועע עם בני גילך, מדוע משא סאתים על כתפיך כאילו אתה מנהיג הבירה. אבי, איני רוצה לזעוק, כיליתי כוחי באזהרות ואין שומע, ריח פרעות עולה ובא מכל מקום שאני הולך בו, ואילו אחי לצרה, בני מקום זה, שם גרים נאה להם, שלווים ונינוחים, כאילו יש בידם גושפנקא ואישור שהרעה מהם והלאה, ומחשבתם ליום חלוקה שהיא מועטה וחרפתה מרובה. שפלים מבית, מושפלים מחוץ, ואין מי יעמידם על הטעות. ועל מה אתה מתלונן ומשק כנפיו של נוטל נשמות מופח בפניי. את העתיד יודע אני משיחתם ומרשפי עיניהם. מחשבתם גלויה לי. עליי אני מצדיק את הדין שאין בי לא תורה ולא עול, מה שיעשו בי, יעשו, אבל אתה, אב רחום, כל ימיך מלופף בייסורין, עליך נפשי תדאב. מה תעשה ביום שילום? לו תשמע בקולי, ועצתי תהיה לך לעינים, קום ברח ממקום זה שאין בו לא רווח ולא הצלה, יום כלילה חשוך מאורות. הרי כל הארץ לפניך ויש ערים שבני ישמעאל מועטים שם, גור בארץ ההיא ואל תגור מפני איש. בני, אילו שמת עליך עול ולא היית מונע עצמך ממלאכה, ראשך לא היה פנוי לנבואות שחורות ולעתיד שחור משחור, הרי שכנינו יושבי קדר אוהבינו הם. הרי רואה אתה אותם בבוקר, מרכינים ראשם לנו לשלום, ובערב משיחים עמנו בחביבות ובאחווה, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. מי יעלה בדעתו אפילו חלק קטן מדבריך? הנה שנים על גבי שנים הם עמנו בטובה, מדוע ועל מה יתהפך הגלגל לרע. ואמך ע"ה אשר דיברה ברעתם מחמת צער עיבור ויסורי לידה שבאו פתאום ואין אדם נתפס על צערו. חיים, לשונו נצמתת מחמת כיבוד אב, ומרוב אהבת מולידו שם מחסום לפיו, ורק זה ענה, עוד ימים יבואו והם יגידו צדקי, ובספרים יכתבו נוראות על הטביחה של עולל-ויונק ולחרפת עמנו, גם צרה זו תשתכח מהרה וגלגל יחזור על עצמו, דור הולך ויש בו אנחה, ודור יבוא שיש בו מנוחה ואין הם למדים מאומה ואין אלו מלמדים מאומה והשכחה צוהלת בניצחונה ואין לוקחים מוסר. רק זאת אבקש משוכן מרומים. עמי לא ילכו ככבשים אחר השוחטים. ישיבו מנה אפים, וכל המרע ילקה בכפליים, די ונגמר סדר קינות ונהי על מוכים ומתים, ודמם של ישראל יתייקר גם בעיני המזלזלים, ומי שפרע - ישלם, ומי שהיכה - יוכה ויבוא השלום על ישראל.

* * *

גמר שיחו והרגיש עצמו כאילו קרב קיצו, כשעה שהיה הדוק בידיו של הרועה. מיהר לצאת מביתו, שהיה אוהב הלילה והולך חשכים. הגיש לאמצעיתה של העיר, הביט נכחו, ומרחוק קרבו ובאו אורות מבליחים. המתין מעט לראות מי הבא בחצות ליל, והדרכים בסכנה, לא עת טיול ולא שחוק. עמד ותהה והנה אוטומובילים מירושלים, ובהם עולי ימים הגיעו בפנים חתומים וסברם כבד כאילו נושאים מלוא העולם על כתפם, דיבורם לשון חלוצים הי.. היכן ביתו של גזבר הבנק מראשי הקהילה, הראה להם הדרך ומקום ביתו, הלכו בדברו והוא נמשך אחריהם שאל לרצונם ופיהם סתום מכל דיבור,- הבין שהשתיקה יפה. הגיעו לביתו של הגזבר ועלו במעלות אבן, שהיה ביתו גבוה ונאה ומשקיף כבית גבירים. חבטו קלות בדלת הברזל עד שיצא הגזבר בכבודו. השיחו עמו והוא ענה, דיבר הוא, והם השיבו לו. נכנסו הבאים ואת הדלת סגרו בבריח. הטה אזנו לשמוע ולא שמע, הקיף מסביב מסביב ומהחלון נשקפו לו, רובם עומדים ומעוטם יושבים לפני הגזבר, ראש קהילת חברון, חמוצים, כאלו נעצרה בליעתו בפיו. חיים שמע קטעים והבין שלמים. הבין שצרה ממשמשת ובאה, והבאים באו להזהיר, ולהציל, הבין שחלוצים אלו באו עם כלי זינם, הבין שחיים ומוות תלוים במוצא פיו של הגזבר, ראש הקהל והבאים מבקשים יניחם כאן, ומגן יהיו להם, ואם ידחם למקומם, אין הפה רוצה לאמור אחרית דבר. טען כנגדם, אותו גזבר ממונה מטעם עצמו על חיי אדם, יקירי חברון. לכו לכם למקום שבאתם ממנו, ואל תבעירו את הבעירה, די במעט חשד על רצונכם וכולנו עומדים בפני כליה. עד היום ידידים הם לנו ורפוסים בפנינו. בני ישמעאל אלו, זה דורות שאנו בקרבם והם בקרבינו ואין קול ואין צווחה, מדוע רק עתה יעשו בנו כדיבורכם? הנה אות בידי, וסימן לדבריי, שרחומים הם לנו, הרי כל מסחרם עובר דרך אוצר הבנק שאני ממונה עליו, הגיעו בעצמכם, וכי שוטים הם שיכרתו אילן שמחייתם בו, וכמה ממון - אני משפיע עליהם, ומקל עליהם יציאות מסחרם, ומלבד זאת שטרות שהגיע זמן פרעונם דוחה אני להם לזמן רחוק בלי הנאת ריבית ובלי שכר אחר, הגידו אתם, אלה שאחוזים בידי, האם הם ירעו או ישחיתו נחלתינו? האם יגדעו פרנסתם וכל זה בלי תכלית? לכן אין בדברכם כלום. אי לכך, דיבר עמם בשפת גזברים, קחו כלי זינכם, ולמה תתגרו במלכות. ומכיוון שאין פרץ, שלום לרחוק תאמרו וחזרו למקומכם. אלו טוענים בכה והוא טוען בכה. עד שנאטמו הקולות מעקשותו. ומאזנים בשמים הוכרעו בהבל פיו - למיתה. רחמנא ליצלן, חזר חיימקו לאחוריו וירד במדרגות הגביר. אמר בלבו לעת בוקר יוכיח צדקם, ולגזבר הכספים הממונה על נשמות, יוכיח את טעותו, שאינו מכיר טבעם של גויי-הארץ, ומי שהראה לו פנים שוחקות בעת שהירצה הגזבר כספים לידיו, הוא יראנו שיני זעמו וינגוס בשרו. והחנפים, שהתפלשו בפניו בדיבור רופס, הם הם ראשונים להשחיתו; והמקבלים מתנות חינם, יקדימו לקפח שוקו. אין בהם הכרת תודה ואין להם ערך המיטיב. הלך חיימקו לביתו, וחש, הגזירה נחתמה; ניצחו אראלים, ואין בידו -להועיל מאומה, והיה מכה כף על כף, ותולש צערו בידו. השכים קום בבוקר בבוקר, והלך לקדם פני חלוצים, משבא - לא מצאם, שמע אנשים משיחים, באו אנשים בלילה, ואנשי משמר הממונים מטעם מלכות הרשעה, שילחום בטרם יאיר הבוקר. ומשהלכו - לקחו עמם כלי זינם. אותו ראש הקהל, ביטחונו שם על הנסים ועל הנפלאות ואוי לצאן שאלו רועיו. כששמע את הנעשה ואת העשוי, היה מהלך בשיכור מתעתע בהילוכו, פעם לכאן ופעם לכאן. גמר בלבו, לא עת נהי, לא עת בכי, עת מסירת הנפש. גמר אומר, הליכתי לא תהיה חינם, רבים עמדי. מיתתי לא תהיה בכיה לבטלה והפרוע - ייפרע. היה הלך ושומע שיחם, זה מכין סכינו וזה מכין קרדומו. הולך ושומע שיגם, זה מכין מקלו וזה מכין גרזנו, וגוי לגוי יביע אומר. "אטבח אל יהוד אל כלב". והכלבים עזי מצח, חורצי לשון, וכל אהבתם - אשפתות, וכל חיבתם - דומן ומאוס. חיימקו מקיף השווקים, מקיף הרחובות ובכולם חגיגת דמים וצהלת השחיטה, לא שחיטת בקר וצאן... זכר ימים מקדם, לימודו אשר למד מרבו ורבו מרבו עד חורבן הבית. בחודש אב - כל המיצר לישראל נעשה שליט ואב, ועתה עיצומו של חודש י"ט באב שהלבנה נמעטת ומשחירה והיום יום חמישי, ערב שבת עקב ואין מנחם לה. הגיע לביתו, סידר חפציו וכליו כאדם שהולך לדרך רחוקה, והמחשבות מכים בקדקודו, פטיש על קורנס, עד שהאיר השחר, קרא קריאת שמע, חזר וקרא. לפתע שמע המולה גדולה, יצא לראות בהמונם, ורבבות כפריים יושבי הרים מגיחים ושועטים לבוא חברונה. ובתי היהודיים נעולים והחלונות אטומים ואין מי מהם יוצא ובא. חזר לביתו, עטף ראשו בסודר, כעטיפת הישמעאלים שלא יכירוהו, ויצא לרחובה של עיר. הרבבות התקבצו לשם, והנה מהומה גדולה, הרצים רצים, והדוחפים דוחפים, רץ עם הרצים ונדחף כמוהם, אל אותו מקום, והנה שלושה יהודים מוכים וזבים דם, מוכים וזבים, נופלים וקמים, נופלים וקמים, והבועטים - בועטים והמענים-מענים, ואין למוכים מקום להימלט ואין מי שיאמר למשחית הרף! חירחור הגניחות נשמע למרחוק, וקול זעקת הנשמה שמנחרת ואינה יכולה לצאת. התמלא חימה וזעמו טישטש זהירותו, וכל כעסו שהיה אצור בו מעת לידתו עד הגיעו לשנותיו אלו, שהיו ח"י שנים, פרצו בלי מעצור, דחף עצמו עד שהגיע למוכים, ובידו סכין, מכה וחותך, מכה ופוצע, התמלא בדמם, כקצב של בית השחיטה. משראו המכים שהם המוכים, עזבו את השלושה ובאה אליו הרעה. ואותו עלוב שנולד במזל עלוב גם אחריתו לא נודע מה היה לו ומה עלה בו, חלק אומרים נעלם במהומה, חלק אומרים, נמעך עד שלא נשאר מאומה, אם כך ואם כך, ברור ונהיר, זכרו נשאר, ואם יש מי שמעלה זיכרון קדושי חברון, יצרף זכרונן לזכרו של המרוחם "חיים בן שריתה" אשר קידש שם שמים בעוזו, ואם קבורה לא הייתה לו, יהי רצון שמעשים הכתובים כקדיש ייחשבו לנשמתו.

המשך הסיפור

---