שחוטי חברון

יצחק פחה

- המשך -

ראו ראשי הקהל (הרב פראנקו, הרב באג'יו, מר שניאורסון, מלמד, א. ד. סלונים הי"ד.) את האלפים הנדחקים, כים שחור מרעיש בגעשו, כפריים ויושבי ההרים הבאים מסביב לחברון. עולים ובאים, עולים ובאים, וידיהם מלאות בכל כלי משחית שיש בו אחיזה, מקלות חובלים, פגיונות וסכינים מחודדים, מניפים אנה ואנה, ופיהם מסייעם בצווחה ובצריחה. השומעם - רגליו דא לדא נקשן, ואין צריך לומר לבם נמס מיראה. משהבחינו ראשי הקהל נכוחה, כי חייהם מנגד, ואמונתם כי שלום לנו, נתפוקקה, סוף סוף התכנסו לעצה, (התכנסו ביום שישי י"ז באב בשעה 12:30 בצהרים. יום לפני הטבח). איכה ידחו צרה הצרורה. כל חכמתם באה לאחר מעשה כאילו אפשר להציל הטבוע שפרחה נשמתו. ולתמוך חרבן לאחר הריסה. מלבד מלל מלילות וסרק מלים, לא מצאו עצה, ולא ידם ורגלם, וכל חכמתם תתבלע, מכורח הבעתה והיראה אשר ראו בעיניהם, הוכרחו לסיים כינוסם בחפזה, ובאו בריצה וריצוי אל מושל וקצין העיר, (קצין המשטרה הבריטי אחראי וממונה על משטרת חברון, שונא וצורר). הצל-נא והושיעא-נא, למען תינוקות שלא עוולו עוול, למען זקנים שלא הרעו, כולנו אוהבי שלום ואדם, נאמני המלכות אנו, מחסה היה לנו, מדוע נהיה הפקר ודמינו לבוזזים. גמרו מליצתם, ועיניהם כלות לראות אם דבריהם נכנסו ללבו. השעה דוחקת והחרב שלופה והלז מסלסל בעשן כאילו רואה תינוקות מהשחקים וצפצופי צפורים, כולו אומר כבוד והדר הרי נציג המלכות הוא ואין דוחקים במלכות. הראה לעלובים, חותמו והדרו, והם אין בידם לזרזו שיפתח פיו, שהרי בעיניו כל עניינם קל ופשוט, יהודים עומדים למיתה. לבסוף נענע בראשו ולשונו חרוצה, אל תרעישו שמים, ואל תבשרו רוח סערה, אוושת רוח קלילה היא, חייכם בטוחים, ואין פרץ ואין מחריד, הרי יש דין ויש אימת מלכות, ומי יעז להרים ידו על נתיניו. והמעז, נקצץ ידו ונכביד עולו. וכך מלוא חופניים, מפריח בטחונות אין פחד אין יראה, לכו לשלום לבתיכם ומפתחיכם אל תצאו עד שנודיעכם. ואותם ראשים שועי חברון, תום תמות ותמימות בהם שמעו הבטחות קיבלו עליהם הרגיעה, ואין חרד וחרדה, שלום לנו שהרי כך יצא מפורש מפיו של אדון הארץ, והם אינם יודעים כי הבל המה, מעלי הבל, וכולם הבל הבלים מבלי עולם. חזרו לביתם ובפיהם בשורה, שמעו ותחי נפשכם, רעש חולף, רק זאת עשו וחיו, בל יעיז איש לצאת מפתח ביתו עד יעבור זעם והיוצא, אשמתו בו, והשומע לנו, ישכון בטח ואין מחריד. זה דבר המלכות אשר היא תעמוד על משמר להכרית זדים וקמים. עוד הם מדברים, ואש יצאה, ובאו מירושלים שליחים משולחי רסן: "הכו ביהודים אל תחמלו, אחיהם של אלו היהודים, שפכו דם מוסלמים ובזזו רכושם בירושלים וגם המלכות שותפה אתם. באשר עשו בנו, נעשה בהם. "עליהום-עליהום". ואין מי שמפקפק בשמועה אם אמת היא. סחופים ודחופים - יצאו לעשות נקמה, נקם ברית אחיהם המדוכאים בירושלים, תחילה פנו אל הישיבה הגדולה, שמאות בכל יום יושבים בה, (ישיבת חברון. למדו בה כ-200 אברכים ובחורים). ואשר הדר יופיה מסמא עיניהם של אלו, לכן משם נאה הפורענות, ומשם יאה השחיטה. הגיעו בהמון גדול והנה שלווה ושקט אפופים - אין איש. והם לא ידעו, ערב שבת היום, ולומדיה פנו הלכו להכין עצמם לקראת שבת מלכתא. ורק אחד עמלן ושקדן בתורה יושב על סדרו וספר פרוס לפניו, וכולו הוויות אביי ורבא ושכינה עמו. קרא ושנה ועוד לא שילש. (המתמיד והעילוי. הבחור הקדוש שמואל הלוי רוזנהולץ בן 24 הי"ד). והנה אבנים גדולות מתיזים השמשות, כותשים מאורות, והמולת רוצחים זועקים קדימה. עמד ממקומו השקדן עול ימים לברר מה זה ועל מה זה. ואבן כמלוא אגרוף פגעה בפניו ולא הבחין בבאים והדם יורד ומסמא עיניו, והם הגיעו עדיו, ובאו המאבדים, זה חותך בסכינו, וזה מכה במקלו עד שנעשה ככברה, נמעך כעיסה, כולו נקוב, קרוע חורים, והמכים מכים, והמשסים שסים בגוף שאין בו כבר נשמה. וקדוש עליון, קרבן, בין ראשונים למומתים, השיב נשמתו לעליונים. ראו הרוצחים, שמכל רדיפתם העלו בחכתם רק אחד, ומחשבתם שאפה לרבים, והיכן כולם העשרות, המאות אשר היו כאן תמול שלשום. וחגיגת דמים מה תהא עליה? כילו חמתם בארונות ובספרים, בספסלים. וכל הבא לידם לא הניחו על עומדו ומדרש שהיה יפה בלובנו ומצוחצח במראיתו עשאוהו מגועל, דם מותז על קירות ועל קרעים ועל שברי כלים. ומכל הבלהה שבאה, נשמט נר אחד, מוצל מאיד ומהרג, הוא השמש אשר שימש תלמידי החכמים בבית המדרש אשר מצא רגע כושר בעת המהומה, ברח והפיל עצמו לבור שבחצר, ומשם הייתה לו אחיזה להינצל מהם - על זה נאמר גדול שימושה של תורה יותר מלימודה מאותו למדן שהלך לעולמו שלא כדרך כל הארץ.

* * *

וההמון פרוע לשמצה קשה עליו התוצאה. (מורה בביה"ס של המועצה המוסלמית בשם עבדאלה יעקוב שר"י). עמד אחד מהם להשמיעם דברי ניחום, אל יפול רוחכם, חזקו לבכם, יבוא יום מחר וכולם עד אחד נעשה בהם כליה, כאותו אחד. הגיע ליל שבת קודש, והיהודים יושבי קריה באו חדר בתוך חדר, הבריחו עצמם בבריחים, וארונות גדולים העמידו על הדלתות שלא ייהפך ביתם קבורתם. ונרות שבת בוכים עמם בדומיה, שבת משוש, שבתה שמחה, מצפים לתשועה, ויודעים בלבם כי לא תבוא. ראו הרעה ושמעו השמועה ולבם בל עמם וצילו של הקץ משגיח מן החלונות, וילדים מציצים מאחורי אמם, מלאך הנוטל נשמות מה צבע כנפיו? והמתים בשעת יציאה נשמתם, כואב להם? ואמם מחבקתם ופעימות לב ולב פועמים כתקתוק השעון עוד שעה ועוד שעה יעלה הכורת, וכולנו הפקר כדומן והחיים לאובדה. אין הבטחה אין הצלה וכל הרגיעות, שלום לכם שיצאו מפיהם של שלוחי מלכות בבירור ובמפורש מונח כדומן בבית פרשם ומאוסם. ובעוד השחר מנסר ועולה, ושמים מפציעים ופוצעים החושך, קמו הנדונים מחכים, והפחד מצמית הדם ומייבש לחות בשרם. יודעים הם עוד מעט קט, אבות על בנים מזומנים לכיסא הכבוד. ואמא קוראת לבתה, קומי בתי, התפללי, ימהר האל ויקחנו אליו רק בלי צער בלי עינוי הגוף, ועיקר העיקרים, בלי ביזיון. ואור יום עודו באיבו. והפורענות דוחקת עצמה, חפצה לקצור פרי באושיה. והנה זאבי ערבות המוני המונים הגיעו ובאו כיום אתמול, יום קסום להם, יום אדיר להם, מתפעמים בצעקות איש אל אחיו "אטבח אל יהוד", "דין מוחמד בסיף". עפר לפומם. והטורפים מקיפים סביב מסביב, מחפשים גדר פרוצה לפרוץ בו הפרץ. והגדיים פועים, והצאן גועים, ושמים ושמי השמים אטומים. הגיעו ובאו לבית שהיה גדול בגודלו, ומראיתו משקיפה על הדרך הפונה ירושלימה. (בית משפחת אליהו אבו-שדיד. התחבאו שם משפחת גוזלן ועוד). עם גדול צועקים ומבעיתים בני הבית. יצאו עלובי גורל אל הדיוטה הפונה אל בית המשמר, זעקו וצעקו באימים, הצילו הצילו כולנו מתים. והד קולם הולך למרחוק, משמיע רחמים תחנונים. כטבוע בנהר רואה אנשים מולו רק ישיטו היד רק... רק... ומי שצריך לשמוע, שמע. ומי שצריך לבוא לעזרה, הקשיב. ואין תשועה ואין כלום והשומרים הסובבים בעיר, אטמו עצמם. ראו השבאים כי אנשי המשמר מונחים במקומם ואין פוצים כנגדם. סיקלו הבית באבנים גדולות ופצעו הראשים. נמלטו הצועקים, נדחסו אל הבית מפני הסקילה. ודורשי הדם בזריזות הגיעו אל הבית פנימה. זה שולח ידו ומחתך בשבריה, וזה משלימו סכין, זה זועק ומעודד השפיכה, וזה מרסק המוח בעץ ובטוריה ובמקל, והשחיטה מתסיסה הדמים, עוד ועוד יהודים, מה רבו מעשיך ה', הנה הצוארים פשוטים, לקבל המאכלת, הנה הראשים פנויים לפצוע. מאומה לא חסר לטבחים, הכל פרוש לפניהם אין אחד מנסה לגונן, כולם נדחקים לקיר - שיפער הפתח, והך הך נערפים. ולחש גניחות המתים כמה עריבה להם לאוזנים מעודדת ומחזקת המתרשלים. משראו ההרג קרב העומדים בקצה החדר הגדול נשאו רגלם ברחו חזרה לדיוטה השנייה והנשים והקטנים דוחפים ונדחפים, ואימת המות מזרזתם, ועולים אלו על אלו, אם דורסת בתה, ובת את אחיה, וזקנות שאין כוחן אתן, שרועות על רצפה, ורגלים רבות מדשדשות בהן, כולם בורחים לקצה, משהגיעו לשם, ואין לאן? ! עמדו במקומם, והרוצח רודף רדוף חימה שפוכה, מסייף וחותך, מסייף וחותך. משראו הקרובות הסמוכות למכות שהחרב אחריהם, היו מטפסות אשה על רעותה כתרנגולות בלול מפני אדם. והרחוקות נחנקות מלחץ הראשונות ושוב הדם, דחקו עצמם וברחו לצד שכנגד, והאימה משבשת דעתן, עד שמגיעות לקצה הדיוטה השנייה ואין מוצא ואין מילוט, זעקו בבכיה קורעת הלב אלקים אלקים. ולבם של אלו כאבן של בית השריפה לא נוגע להם ומכים ומתיזים. חלקן מתו בפחדן. חלקן מתו מהדריסה, וחלקן מיד השבאים. ואף שלמוות מוצא אחד והיא יציאת הנשמה, עד שהיא יוצאת מאה אופנים של יסורי מיתה מלופפים בהרוגים בלי חמלה. סיימו ההריגה. וחזר השקט לבית, נדמו הקולות. מלבד גניחות הגוססים, לא נשמע מאומה. הגיע עת שלל, בא זמן הביזה, אין מי יפריע, והמתים חלקם שרועים על מיטות חלקם דוממים על השולחנות, ואחרים שוכבים על כלי הבית. הרוצחים נערו את המתים מהמיטות, בהשלכה ובזריקה, משנתפנתה המיטה ונטלוה, ביקשו הרוצחים ליקח השולחנות והדוממים שרועים על השולחנות, דחפום בבעיטה, ונטלו הביזה והגוויות השוכבים על כלי בית, משכום הרוצחים כמשוך נבלת הסוסים, ונטלו מתחתם הבזיזה, שהיתה שטופה בדמים גם רציחה גם ירושה. יבושם להם שללם. הרי גם שמים אתם. ואנשי משמר נעולים וסגורים, שומרים עצמם מכל משמר כאילו כל עצמם אינו אלא להשגיח שהרעה לא תבוא אליהם. כל הבטחתם שקר וכל ביטחונם רעות רוח. וכי מי יתבע מהם לקיים הבטחתם ומאמרם היה משפה ולחוץ. וכל הלחוצים הרי מומתים בקרוב, עשב הנדרס אינו זועק. אין דבר, ימשיכו השבאב לשחק בהם, לכתוש ביהודים, ככלות הכל, כולם הפקר מטעם המלכויות. מלכות שמים וארץ. גמרו מלאכתם בבית הזה, ומעשה ידיהם מצליח בידם, אין פוצה פה, ואין מי ידבר, אין מפריע ואין עוצר. והם אצים רצים לעשות שליחותו של מלאך המוות. והנה הגיעו למקום אחר הסמוך למקום שהרגו בו. (בית משפחת "חייכל" אשר היה בדרך לאשל אברהם). והבית גדול ובודד משאר הבתים ושם התאספו ובאו רבים מבחורי חמד בני הישיבה למצוא מסתור. חשבו בלבם, זכות הרבים תגן עליהם. והם אינם יודעים כי גם משמים הותרה הרצועה ודמם הפקר. ונבוכים אלו השקיפו מבעד החלונות כיצד המלאך מרקד ומנגב חרבו בנפשות הטבוחים. דחפו הדלתות בארונות ובחפצים כבדים, לסתום הפתחים מפי המשחיתים. ויקירי אל, ידעו קרב זמנם ועת פירוד הנשמות מהגוף במהרה הולך רבא. ואין בידם לעשות מאומה, פורכים ידיהם, צוחקים משיגעון הפחד. בוכים בבהירות המחשבה, אין תשועה. הולכים ובאים מחדר לחדר, ובאים והולכים בחדר, והטירוף אוחז והשיגעון תופס בצווארם. מאה מיתות ולא פחד אחד - ממיתה. בין המתחבאים, היו גם שני אחים, (שני בניו של חייכל, הקדושים ישראל אריה בן 20 ואליהו דב בן 17.) טיכסו עצה איך יביאו הצלה, שהרי בחוסר עשייה, בודאי כולם יהיו בשר לטורפים. ובשקט בשקט, הגיעו לחלון שאחורי הבית, ראו כי אין איש, קפצו בזריזות לקרוא לאנשי משמר, אולי הם יושיעו. הרי הבטיחו! והנה הם בדרכם, ומולם הגיעו אנשי המשמר רוכבים על סוסים צחורים וכלי זינם בידם. (הקצין הבריטי הידוע לשמצה קפריטה, וסגנו. הקצין הערבי אברהם ג'רג'ורה, אשר תמך והסית לטבח היהודים. ועוד שוטרים). ושני האחים חשבו בתום "הנה המצילים, הנה המושיעים", ובתחינה זעקו עימדו, עיצרו. עמדו הסוסים על עומדם, ופני הרוכבים אין אתם. והאחים באים בכל הריצויים והבקשות מוות בקרבנו, עוד מעט, קטנים על אימותם יומתו על לא עוול בכפם, הרף למשחית תגידו, וקולם שהיה תחינות קורעות הלב נשמע למרחוק, ושם נשאר. והסוסים מקרטעים ומרקדים, ופרסות רגליהם משמיעים כעין צהלה. עמדו הרוכבים בעיגול סביב האחים הממתינים, ותשובה לשוועתם אין. ביקשו האחים לחזור, ובני הבליעל הערביים הקיפום מכל עבר. ואנשי המשמר מבקשים ללכת לדרכם ולהניח האחים. התחילו בני ישמעאל זה מכה במקלו וזה פוצע בסכינו והאחים לחיים ולצרה, משיבים מכה, משיבים בעיטה. האבנים מוטחות בפניהם, והדם ניגר. יתלו בצווארי הסוסים בבקשת עזרה, והדם שותת ויוצא ובשר הסוסים הצחור נכתם מאודם הדם, ניערום בראשיהם והם חוזרים ונתלים והסכינים ארוכים ופוצעים וחותכים בבשר החי. והמכות מתעזות עד שלא נשאר באחים חיות, נחבטו בקרקע ועיניהם שהיו כלות לתשועה נכבה מאורם. ראו כך הרוכבים דקרו בסוסים ומיהרו ללכת לדרכם. והיושב בשמים, קיבל עיסת בשרם כקרבן אשה לה'. ובמותם של אלה הצילו המתחבאים ולא הגיעתם הרעה.

* * *

והמלאך הממונה על הנשמות, הולך ובא, ופנקסו עמו עוד יהודים כתובים למיתה. הגיעו ובאו לבית. הממונה על הקהל אשר מלאכתו גזבר כספים וגדול הוא ועל פיו יישק דבר, קטון וגם גדול ואשר חסדו משוך על בני ישמעאל להם הרבה פעלים וחסדים. (מר אליעזר דן סלונים יליד חברון בן 30 בהירצחו. הי"ד, מנהל בנק אנגלו-פלשתינה. מורה. עיתונאי, וחבר מועצת העיריה בחברון). במחשבתו חשב כי ברוב נתינה ומתנה, יציל עמו מיד אכזרים ונדמים יציל הדמים. בביתו התאספו ובאו שבעים נפש אשר חשבו להציל עצמם במקום הזה שאין טוב ממנו שהרי לאיש כזה אהוב לעמו, וחנון לבני דודיו. בוודאי לא תגיע הרעה. ובעת בוקר, יום השבת כולם עטופים טליתות ותפילת השבת נישאה בפיהם, וגם תפילה על אחיהם העשוקים יושבי חברון, האומללים והמוכים. והם לא ידעו שעדיהם הרעה באה, ולא רק על אחיהם. ופתאום רעש גדול, ואחר הרעש זגוגיות רבות משתברות, מתנפצות כעדת דבורים, מחתכות ופוצעות. תמהו על מה זה? הרי כאן משכן נכבד הקהל המשיב גמול חסד. ובעודם בתהייתם, המאבדים בשער הבית הגיעו מכים בקרדמות ומוטות, ושער הברזל לא יכול להם, והפורעים מתפרצים ובאים משוגעים בחמתם, וזעקותיהם מתערבות בצעקת פחדם של התמהים. אלה מכים וזועקים, ואלה מוכים וזועקים, ובקצה החדר הגדול עומד הגזבר ובידו מחזיק בבנו הפעוט. וכולו תמיהה. האם לאלה הענקתי ממון, האם לאלה נתתי מתת בלי גבול וחוק? הנה עולים עליי ידידיי אשר הוצאתים מדוחקם, הנה אלה אשר מלאתי בתיהם בסחורות. משלמי רעה תחת טובות ובנו הקטן לא הניח לו להרבות מחשבות, והיה זועק אבא, אבא, וקול המייתו כיונה לכודה. והמוות בא במוט כבד, נתרסקה הגולגולת ומוח בעל מחשבות ניגר, וגם הפעוט חסוד אל, נפצע ראשו? ומת בפצעו (בנו התינוק אהרן בן 5 אשר נפצע פצעי מוות הובא לירושלים ושם מת). ורעית הגזבר גם היא בין ההולכים. (חנה אשת המנוח א. ד. סלונים בת 27 במותה. בטבח זה נהרגו גם אביה ואמה, אחות הרב צ. פ. פראנק רבה של ירושלים). ועטיפות המתפללים נכתמו מדמים. והמלאך, ידיו מלאות להרים נשמות ולהניחם בבית גנזיו. וגם חתן וכלה (החתן והכלה יעקב ולאה גרודז'ינסקי בני 23 הי"ד). תוך שבעה לחופתם מתו וגם אמם מתה אתם, תחילה בשיגעון ואחר כך בפגיון. ה' הטוב יכפר. כ"ד נפשות ככ"ד ספרים. עלו במעלות קדושים, והפצועים בדמים מתבוססים ומתפלשים. גונחים דיי אלוקים, דיי תניח לנו. וי"ג המוכים שוכבים ותשובה לשוועתם רק רגליים רואים, רגלי מנצתים בכלים בשולחן שבת ובכלי הזכוכית. קורעים הכסתות והנוצות עפות מהחלונות להודיע ברבים, כאן הייתה הריגה. וחלק מהנוצות דבקו בדם על פני הטבוחים ומראה להם כעופות של בית השחיטה. ופניהם צוחקים בעווית, מתים-צוחקים. ועיניהם ככדור נפוח, קצירו של נבוט אכזר, וחותם של צבעונים משוך עליהם שחור-אדום-סגול, מדם הנצרר. וגם בתוך ההריגה רחמי שמים לא כלו. שהיו יחידים שהטמינו עצמם, בפינות הבית שהיה גדול ומסתורים רבים היו בו. והמסתתרים עצרו נשימתם הקטינו עצמם ורבים נתכנסו במקום שיחיד לא יוכל להיכנס. ונעשה הנס וחייהם לשלל נשאר. עד שהלכו השוללים ושקט הבית יצאו האודים שארית פליטת בית גזבר הכספים.

* * *

עוד לא נעצור במלים, ודברים כהוויתם נביא, בלי ייתור קט, ובלי הגזים, רק האמת הנשכחת בפינו, וגם זה אינו אלא טיפה קטנה מים ההריגה. ואולי יעוררו הישנים וילמד הלקח. ולא תקום פעמיים צרה. אותם זאבי ערבות, כשראו הדם, הוסיפו עוז ומרץ, ביקשו עוד ועוד, וגם ההרוגים הרבים נחשבים להם למעט, הגיעו ובאו ולבית הכנסת, הסמוך לבית המרפא הגדול אשר שכן בלבה של עיר הדמים. (ביהכנ"ס אשר בתוך בית הדסה). נכנסו לתוכו עד שלא נשאר מקום להכיל. תחילת דבר, משכו הפרוכת אשר עטפה ההיכל, פרצו הדלתות והוד תורה נכפש מושלך אחד ועוד אחד ועוד אחד ותורה שהייתה נקראת בשבעה קרואים, נקרעה קרעים על גבי קרעים. הגווילים לגזרים, ומוטות עץ החיים נשברו, שברים שברים. וגם הרהיט והכיסא והארון שהיו שלמים, נהיו לגזרי עצים. מה נלין, ואל מי נצעק, הרי כך גזר הגוזר ממרומים. ונלהט יצרם להרוס ולהשחית כל מקום שיד יהודי נגעה בו, פנו הפורעים (בית מרפא "הדסה"). לבית המרפא הסמוך לבית הכנסת שחרב. והמקום מצוחצח בנקיון, ובתוך הארונות סדורים כלי זכוכית וצנצנות עמוסים תרופות ומעשה מרקחת, ובית המרפא עשוי למזור לכל הבאים ואין חילוק ואין הפרד גם בני ישמעאל גם בני עשו, כל הצריך מרפא - מתרפא. ואלה השיבו רעה עלזו ונתנו ידם להרוס ולשבור. וכמה נעימה הייתה להם הנקמה, הרי נרפאו מחוליים כאן. הרי כאן נחבשה מכתם. לכן מתוק להם גמול הרע. מה רבו מעשיך ה' על טבעים משונים שהטבעת בבני אדם. והנרפאים מחוליים שפכו חמתם על כל הבא לידם, עד שלא השאירו קנקן רפואות על עומדו, ומכשירי רפואה בליל זכוכית נערמו ערמות. והרפואות גללו כגללים והתחבושות עשו מהם גל - גלים. וכל זה עוד לא הספיק להם. ואשרי הבית עומד על עומדו והרצפות והתקרות עודן קיימין ואיך יעזבו הבית בעודו קיים? העלו אש בפינות והלהבות ששים לעשות רצון כפויי הטובה. והבית עולה וכלה בלהבות אדומות להודיע בשער בת רבים: היה כאן בית מרפא יהודי ועתה אינו. ועוד 3 בתי כנסיות עשו בהם כראשון. והרוקח שגר בסמוך, נטמן בחדרו מפחד המציתים ועשן המרקחות נכנס בחלון. פתח הדלת כדי שיצא העשן ותבוא לו הרוח. והנה באה לו רוח הרעה, בכשילים ובמוטות, ואלו הבאים אשר סמכן בצרתם וריפא מדוויהם. הם ראשונים עלו ובאו להודות על רפוים, עיניו נקרו וגופו עשו ככברה מלאה נקבים נקבים. ורעיית הרוקח שבאה לעזרה, קטעו ידיה וכאשר ראו את בתם הזועקת על אביה ואמה, נתמלאו חימה, הרגיזה אותם בצעקתה, רטשוה באכזריות, וכלתה משפחה בישראל. ( הרוקח גרשון בן ציון נרצח בן 73. אשתו זהבה בת 40. ובתם אסתר בת 20). ועוד נספר על ייסורי יחידי-הקהל, תדמע כל עין, תצילנה כל אוזן משמועות הרעות. כאותו עניין אשר הרגו את בני הבית, (המתמיד העילוי מבחירי ישיבת חברון, הקדוש, שמחה יצחק ברוידא בן 20). אותו קדוש נפלט מהם, ביקש להימלט על נפשו-מידם הפורעת, נתפס בגדו בחוד הברזל שיצא ממשקוף החלון, ונשאר תלוי בין שמים לארץ, ראשו למטה ורגליו למעלה, וחייו תלויים מנגד. ראו הממיתים, יהודי תלוי מנענע בידיו וחובט האוויר ברגליו. מצאו להם גוויה להתגדר בה. היו חובטים בראשו, ודשים באכזריות בבטנו עד שנשפכו מעיו חוצה. והוא עודו חי מבקש רחמים, ופיו ממלל לשמים שנאטמו לו. והחובטים - חובטים, והדשים - דשים. והדם ניגר ויורד מגופו לראשו. עד שהושחרו פניו ונעשה מראיתם כנאד מפוחם, ופניו לא היו לו, ולשונו יוצאת בשירבוב במיתה מבישה. וצלם אלקים היה תלוי עד הערב. כל ביעותי חלום שיחלום האדם, לא יגע לקצה ניוול מבוזה כזה. ומדוע הגיעה לו מיתה זו? אשם גדול בו - יהודי היה. וגם זאת הייתה בעיר האובות. אותם ידעונים הגיעו לביתו של שוחט-הקהילה. (הרב יעקב זאב הלוי רייזמן בן 35. ואחיו העילוי משה בן 17 הי"ד). השיבוהו על כיסא כאילו נותנים לו כבוד. הזהירוהו חלילה לו אם יגרע ממראה עיניו מאומה. נטלו אשתו בידיה וברגליה מכאן חבורה ומכאן חבורה. והיו מרימים וצוחקים, מורידים וחובטים. מעלה-מטה, מעלה-מטה. עד שנהפכה שברי עצמות ממולאת כשק גזרי עצים והוא - רואה הטלטלה, ונשמתו פורחת ועולה, פורחת ויורדת. עוד לא כילו זוועתם, ומצאו להם עוד אחד להתגולל עליו, אה, מה נעים ומה טוב להם חיים של הנאות כאלה, אפילו מוחמד נביאם לא יכול היה להבטיח גן עדן טוב מזה. הביאו את אחיו של השוחט שהיה מסתתר בפינת החדר וביררו לו מיתה משונה שתלהיב דעתם בעונג גדול. לא מיתת דקירה, מיתה זו ראו כבר. לא מיתת פציעה וחיתוך, מיתה זו ראו כבר. מיתה שאין בה דם ואין בה לכלוך וכתם. מיתת חנק, ייסתם האוויר בקרבו, נראה מהיכן תצא רוחו? וכולם להוטים מקיפים בעיגול, לראות. ראשם משוך - בשקיקה, שלא תישמט העוויה, שלא יישמט נדנוד אחד. הנה עיניו יוצאות מחוריהן, הנה לשונו משתרבבת והצהלה, יה אלי, רבה מאוד, והשמחה אין מי ישער. והמה בלהטיהם לא הבחינו בשוחט אשר מצא לו שעת הכושר ונמלט מפתח צדדי, לא הבחינו בו, וגמרו שחוקם, והחנוק מושלך כדומן. היכן הוא הקרבן הבא אחריו עוד מאה צורות של מיתות יש. והוא איננו, יצאו בריצה לחפש הטרף והנה הוא רץ בטירוף באמצע הדרך, רדפו והשיגוהו, הוציא מחיקו צרור כספו וזהבו, הכול לכם רק הניחוני ואילך, אלו תמורת נפשי, כל הפדיון שלכם רק אל תפגעו בי. נטלו הממון והניחוהו לברוח, ואותו מסכן חשב, הנה פדה נפשו בכספו יהי שם ה' מבורך על הפדות ועל הגאולה. לא הרחיק במרוצתו והרודפים אחריו בגרזן ובמוט, והשוחט-נשחט. ומכיוון שמת ולא יכול עוד לברוח, הניחוהו באמצע הדרך שם גווע שם מת, שלוש פעמים. והיה מונח שם כל אותו היום ולמחרתו עד שעת הצהרים. אילו רציחה בלבד ביקשו, אילו רק נפשות חפצו. כל מעשיהם הרעים היו נשכחים וכל תיעובם היה נזכר במגילה אחת, ובדף אחד, למען מחפשי קורות הימים, וכל עמך בית ישראל היה נעלם מהם הדבר, שהרי מה חידוש בדבר בכל דור, הרציחה חוזרת וניעורה, כזריחה וכשקיעה. וכבר אין איש שם על לב. ואילו אלה את חומרת מעשיהם האכזרים אסור להשכיחם, ועוול גדול למשתיקם. שהרי הם לא חפשו רק להמית להכרית את עם ה'. רצונם היה ליהנות במומתים לראותם בוססים בייסורים. ביקשו לראות יציאת הנשמה שלא כדרך יציאתה. ברשעותם בקשו לשמוע חירחור גוססים, והיה להם הדבר מאשר ערב היוצא ממיתרי כינור. ולדידם, זעקות פחדם של נשים מוכות-מוות, גם גן עדן לא ישווה לו. חיה כי תשבע בשר, תניח טרפה ותלך לה. ואלו ביקשו עוד ועוד. על מי יצאו בחימה שפוכה, ואת מי רוצצו גולגלתם, נגד אויביהם, נגד מבקשי נפשם? לא זה וגם לא זה. על שכנים מסורים, אהובים מימים ימימה, על פעוטים קטנים ששם אמם עוד לא ידעו. הם היו להם לטרף הם היו להם לבשר תאווה. עוד מי ימצא פשר אכזריותם כאשר חתכו עור פניו וחצי זקנו של אותו בן ישיבה והשליכו לרגליו. ומי ימציא תשובה מדוע קטעו אברים מהגוף ועודו חי, מדוע הטילו מי-רגלם על גוויות הרוגיהם, מדוע הכפישו צלם אנוש, התעללו בגופות נטולות נשמה. אם רק רצו הנפש - יטלו הנפש וילכו לכל אשר תישאם הרוח. ועוד תמיהה גדולה; אם קנאתם על ממון יהודי, מדוע ישברו, מדוע יהרסו הממון? יחמסו הרכוש, ישדדו הבתים, יקחו הכול וילכו להם. מדוע ישרפו וישחיתו, וכי נשמה יש לדומם וכי יש צער עינוי בחפץ בלתי מדבר? והנלאה למצוא פתרון, הרי תשובה מונחת, והיא כניצה פורחת. מקדמת דנא ידוע ומפורסם: ישראל - כדומן, ודמם הפקר. מימים ימימה ברור ומלובן, כל המזיק לבני אברהם מעולם לא נענש ולעולם לא יענש. אסקופה הנדרסת, אין מי ידרוש כבודה. ויותר מזאת, כל שופכי דם ישראל, מובטחים בשבועה ותקיעת כף, אחי הנרצחים לא יפגעו בהם לרעה, גם בנים לא ינקמו דם אביהם, ועוד בוקה ומבולקה והיא אמת לאמיתה. בני עמה של ההרוגים, יעמידו סניגורים גדולים לטהרם, יצדיקו כיעורם. והמומתים הם עצמם במחילה, יבקשו סליחה. ואותם נוטלי נשמות בשברון מכים על לבם, אולי לא הרגנו די, אולי באנו ברחמים ומועטים בלבד שילחנו לעולם האמת. והם יצוו את הבאים אחריהם כמעשינו תעשו על הטביחה ועל הרציחה. והם הרוצחים וולדות לעולם יביאו יפרו וירבו והבנים מעשה אבותם בידם. ובעת פקודה יעשו הם מעשה ראשונים. ומה שהיה עוד יהיה בהרגל וכטבע, אלה יכו ואנו נבכה, גלגל חוזר. ואין דין ואין דיין למטה, ומעשה חברון בתרפ"ט יוכיח. אחרית דבר: וכאן תשובה ברורה בפתגם ובחכמת חכמים: לא עכברא גנב אלא חורו גנב. אשמת הפירצה, גדולה יותר מאשמת הגנב. המומת לא יגיש צווארו, והכורם יגדור כרמו, ובאה הרווחה. המכה - יוכה. והצורר - יצרר. והנותנים אמונם למי שאין אמון בם - אשמתם בם. ופשעם של אכזרים בחמלתם על רוצחים יותר מהורגים בפשעם, וכל מסנגרי צוררים - צוררים הם לנו. ואותם אוהבי הבכייה, ישמרו חמלתם על בניהם שלא תחזור עליהם החרב. ומחברי ספר קינות יטמינו חיבורם בגניזה, ובמקום קולמוס מבכה על שרופים והרוגים ילמדו ידיהם קשת. ואמת נכון על זאת יקוננו, על השתיקה, על ההעלמה, על הולכים למות ואין משיבים תגמול. על אלו שכבודם נותנים למרמס. אילו השכילו וילמדו מטעות ראשונים ולא יניחו ידיהם כבולות, אז תבוא הפדות ולא תשמע נהי בוכים על אלו שהלכו. וגבורה תיהפך לכבוד והגמול למשחיתים תהיה לנס ודגל אז ישבו בטח מאין תחריד כי חרדת-אל תהיה על הקמים.

חזרה לתחילת הסיפור

---