גבורת מצדה לאור ההלכה
הרב שלמה גורן
מחניים פ"ז
קישור למאמרו של לוי יצחק רבינוביץ ההתאבדות של הקנאים במצדה
|
תוכן המאמר:  נפילתו של שאול בידי עצמו היתה עפ"י ההלכה
כל המקורות התלמודיים וגדולי הפוסקים נוקטים בשיטת המדרש רבה להצדיק מעשהו של שאול
ובניו לפי ההלכה לפי שיטת הסמ"ק נחשבים שאול ובניו כקדושים בגלל מסירות נפשם על הרי הגלבוע
גם שיטת הארחות חיים והבית יוסף זהה עם שאר הפוסקים אלא שהיתה להם גירסא שונה
במדרש שיטת השוללים את קדושת מעשהו של שאול נוגדת את התלמוד וההלכה
לפי שיטת התוספות גם בחשש של יסורים וענויים נוראים מותרת ההריגה בידי עצמן והיא בבחינת
קידוש השם הנסיבות של אנשי מצדה מצדיקות מבחינת ההלכה את מעשיהם ונחשבים הם כמומתים על קידוש השם האם יש לאו לא תרצח על איבוד לדעת
לפי דעת הפרשת דרכים צדק שאול שצווה לנער העמלקי להורגו משום שרצה להמנע מאיסור איבוד לדעת, אבל אין דבריו מוצדקים ביחס לפקודתו לנער היהודי של שאול מסקנות הלכתיות
תקציר: דיון הלכתי במעשיהם של שאול המלך ושל אנשי מצדה - האם מותר היה להם להתאבד. מילות מפתח: שאול, מצדה, קדוש השם, התאבדות |
ההתנהגות ההירואית והנועזת של לוחמי מצדה שבראותם את קץ המלחמה, וחזות הפורענות הממשמשת ובאה עליהם החליטו ליפול איש בידי רעהו כבני חורין ולא להשתעבד לאויב מעוררת בעיה הלכתית חמורה, האם התנהגותם היתה בהתאם להלכה או לא, והאם צדק אלעזר מנהיגם, בשכנוע שלו לבצע את האיבוד לדעת ההמוני או לא.
המקור הראשון ממנו יש ללמד על מעשי גבורתם של לוחמי מצדה, בטרפם נפשם בכפם כדי לא ליפול בידי הרומאים, פן יתעללו בהם שונאי נפשם, הוא מנפילתו של שאול המלך ככתוב (שמואל א' ל"א ג-ד):
"ותכבד המלחמה אל שאול וימצאוהו המורים אנשים בקשת ויחל מאד מהמורים. ויאמר שאול לנושא כליו שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי, ולא אבה נושא כליו כי ירא מאד, ויקח שאול את החרב ויפול עליה", וגו'.מעשהו של שאול לא היה על דעת עצמו שכן מצינו בילקוט שמואל רמז קמ"א: שאמר שמואל לשאול אם אתה שומע לעצתי ליפול בחרב, תהא מיתתך כפרה עליך ויהא גורלך עמי במקום שאני שרוי שם, ושמע שאול לעצתו ונהרג הוא ובניו עמו, שיהא חלקו עם שמואל הנביא שאמר עמי, עמי במחיצתי. הרי מפורש שזאת היתה עצתו של שמואל ליפול על החרב ושמואל אמרה כמתנבא מפי הגבורה. שכן מפורש בילקוט על זה, כל הנביאים נתנבאו בחייהון, שמואל נתנבא בחייו ולאחר מותו, שאמר שמואל לשאול אם אתה שומע לעצתי וכו' כנ"ל. ור"ש ב"נ אמר שם: חביבה היא מיתתו של שאול יותר מחייו וכו'.
יתכן אומנם לפרש שבכוונת עצתו של שמואל לא היתה שיפיל עצמו שאול על החרב, אלא שלא ימנע מלצאת בעצמו למלחמה, על אף שהודיע לו מראש את הצפוי לו מכך, כמו שמצינו במדרש רבה פר' אמור פרק כ"ו ז', שאמר שמואל לשאול "אין ערקת את משתזיב, ואם את מקבל עליך מדת הדין מחר אתה ובניך עמי" וכו'. ולאחר מכאן מפורש שם: באותה שעה קרא הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם באו וראו בריה שבראתי בעולמי, בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו, מפני מראית העין וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג ונוטל בניו עמו, ושמח על מידת הדין שפוגעת בו. יתכן איפוא, שדבריו של שמואל נסבו על עצם היציאה למלחמה מאחר והוא הודיעו שהוא יפול בה חלל, ולא על צורת הנפילה. אבל מהנ"ל חביבה היא מיתתו וכו' לא משמע כן.
נפילתו של שאול בידי עצמו היתה עפ"י ההלכה
אלא שיש לומר כמו שכתבו בתוס' במס' ע"ז ג' א' בד"ה "שלא": דצלם דנבוכדנאצר לאו עבודת כוכבים הוא אלא אנדרטי עשוי לכבוד המלך, ובהכי ניחא.. הא דאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות ל"ג ב') אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחו לצלמא, ואילו היה עבודת כוכבים ממש חס ושלום, כי מדאגת שום יסורים שבעולם לא היו משתחוים לצלם וכו'. וכן כתבו בתוס' בכמה מקומות.
בזה יש ליישב גם את דברי המדרש הנ"ל שבאמת עפ"י דין לא היו חנניה מישאל ועזריה חייבים למסור את עצמם לכבשן האש, משום שהצלם לא היה ע"ז ממש, ולא עשו כן אלא ממידת חסידות כדי לקדש את השם, ולכן צריכים ללמדה ממקרא מפורש שמותר היה ליהרג על כך. ואין בזו עברה על "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" ולא עבירה על הצו "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב') שדרשו חז"ל: נשמה שנתתי בך החייה. (תענית כב' ב') וכן, יש ללמדה מהמקראות "רק השמר לך ושמור נפשך מאד", וכן "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" שבאים להטיל על האדם גם חובת השמירה על חייו, כמבואר במס' ברכות ל"ב ב' ואע"פ שזה נאמר ע"י השר הגוי, כבר הביא הרמב"ם בפ' א' מהל' רוצח ושמירת נפש את המקרא הזה השמר לך וגו' להזהיר האדם על כך.
כל המקורות התלמודיים וגדולי הפוסקים נוקטים בשיטת המדרש רבה להצדיק מעשהו של שאול ובניו לפי ההלכה
ומפורש להדיא בפרקי דר"א פי"ז זכותו וצדקתו של שאול לאחר מותו, כאמור שם: מיד עמד דוד ולקח את כל חכמי ישראל וגדוליהם ועברו את הירדן ובאו ליבש גלעד ומצאו את עצמות שאול ויהונתן בנו שלא שלטה בהם רימה, ועליו נאמר שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה ולקח את עצמותם ונתנם בארון ועברו את הירדן וכו'. מה ציוה המלך להיות מעבירין את ארונו של שאול בכל גבול ישראל בכל שבט ושבט והיה הגבול שנכנס בו ארונו של שאול היו יוצאין הם ובניהם ובנותיהם וגומלים חסד כדי שיצאו ידי חובתם בגמילות חסדים, עד שבאו לגבול ישראל ולארץ בנימין וכו'. ואם על שאול ובנו נאמר שומר כל עצמותיו וגו' בודאי שלא היה במעשהו של שאול על הר הגלבוע כל נדנוד עבירה.
כבר נפסקה הלכה זו על ידי הרמב"ן ז"ל בספרו תורת האדם "ענין ההספד", והביא את כל המקורות הנ"ל, שכתב:
וכן מצינו בגדול שאבד עצמו לדעת מפני האונס, כגון שאול מלך ישראל שאבד עצמו, אלא שהיה אבוד מותר לו. כדאמרינן בבראשית רבה, אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם. יכול אפילו נרדף כשאול? ת"ל אך. לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת. ונענשו עליו בשלא הספידוהו כראוי, כדאמרינן ביבמות ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים על שאול שלא נספד כהלכה.עכ"ל הרמב"ן.
וכן הובאה ההלכה בטור יו"ד סימן שמ"ה: גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך אין מונעים ממנו כל דבר. וכן כתב הרא"ש בסוף מס' מו"ק פיסקה צ"ד, ודבריו הם מדברי הרמב"ן הנ"ל. וכך נפסק בש"ע יו"ד שם. והגר"א בבאורו על הש"ע ס"ק ה' ציין את הסוגיא ביבמות ואת דברי המדרש רבה בפ' נח, אבל מכל זה אין ראיה שמצוה היא לנהוג כן כשם שנהג שאול אבל בילקוט שמעוני בשמואל הנ"ל מפורש שנצטווה שאול לנהוג כך, וממילא הרי זה בכלל נהרג על קידוש השם. ואין לומר ששאול עשה עפ"י צו הנבואה כמבואר בילקוט, שהרי המדרש מלמדה מן המקרא של פרשת נח הקובע הלכה לדורות שבמקרה דומה אין איסור של איבוד לדעת.
לפי שיטת הסמ"ק נחשבים שאול ובניו כקדושים בגלל מסירות נפשם על הרי הגלבוע
הרי מפורש גם בדברי הסמ"ק עצמו שבכי האי גוונא צדקה תחשב לו מסירות נפשו, ולמד זאת משאול שנתכוין לשם שמים ונחשבה לו לצדקה. ובהגהות שם למד זאת ג"כ מהמדרש בפ' נח הנ"ל שכן כתב: וכי האי גוונא התירו הכתוב כדאיתא בספרי אך את דמכם וגו' יכול מעשה שאול ת"ל אך. וכוונתו לדרשת המדרש רבה הנ"ל. זה נלמד על כל פנים שבהיתר גמור נהג שאול כדת וכהלכה והיה במעשהו משום קידוש השם וצדקה תחשב לו זאת.
ואם כי הרמב"ם חולק על הסמ"ק ביחס למסירת עצמו להריגה על עבירות שאמרו עליהן יעבור ואל יהרג, שלדעת הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה ה"ד:
כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.אין מחלוקת זו שבין הרמב"ם לראשונים נוגעת לנידון דידן, ביחס למקרהו של שאול או לאנשי מצדה וכיוצא בהן שפחדו מפני אונס פן יתעללו בהם ויתחלל שם שמים על ידם, שעליהם למדו במפורש במדרש להיתר ולמצוה לנהוג כפי שנהג שאול, מאחר שהיה במעשהו משום צדקה וקידוש השם כמבואר בסמ"ק. וכל זה זהה עם האמור בילקוט הנ"ל. וגם לדעת הרמב"ם יש להעיר מדבריו באגרת השמד, משם יש ללמוד לכאורה שמותר למסור את הנפש במקרים מיוחדים בהם הדין הוא יעבור ואל יהרג. וכבר ביארנו דעתו במאמר אחר בנושא "קידוש השם". אבל ביחס לבעיה שלנו גם הרמב"ם יודה ששאול נהג כדת וכהלכה כמו שהוכיח זאת הרמב"ן והרא"ש מסוגיות התלמוד וכמו שהוכחנו גם אנו מהילקוט ומפרקי דר"א הנ"ל.
גם שיטת הארחות חיים והבית יוסף זהה עם שאר הפוסקים אלא שהיתה להם גירסא שונה במדרש
והנה לכאורה מגירסת הא"ח והב"י במדרש רבה נראה ששאול נכלל בכלל האיסור של "אך את דמכם לנפשותיכם אדרש", ואינו בכלל חנניה מישאל ועזריה. אלא שזה לא יתכן לדברי האורחות חיים בעצמו שלמד משאול עצמו להיתר גמור ליהרג ולא לעבור, ולא למדה מחנניה מישאל ועזריה. לא יתכן איפוא שלפי גירסתו במדרש יכלל שאול בכלל איסור מאבד עצמו לדעת. וכן נראה מסיום דבריו של הא"ח המועתק בב"י עצמו שכתב: ומכאן מביאין ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד. ורק האוסרים כתבו ששאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה, משמע שמהמדרש עצמו מבואר להיתר גם אצל שאול כמפורש להדיא לפני כן בארחות חיים. לכן צריך לומר שגירסת הא"ח המובאת בב"י גם היא מתפרשת כגירסא שלנו אלא שהא"ח שינה אותה קצת והכניס את המילים שיכול למסור עצמו למיתה כמסקנת ההלכה, ונלמד זה מאך. ואם כי יתכן שבגירסתו היה הסדר הפוך מהסדר שבמדרש שלפנינו, כי אצלנו כתוב מקודם: יכול כשאול תלמוד לומר אך, ואחרי כן יכול כחנניה מישאל וכו', ובא"ח כתוב מקודם יכול כחנניה מישאל ועזריה, ואחרי כן: יכול כשאול אין בזה כדי לשנות את עקרה ותכנה של הדרשה שכוונתה להתיר את מעשהו של שאול ולחשוב אותה כמעשה של צדקה וקידוש השם כמבואר בסמ"ק ובילקוט.
שיטת השוללים את קדושת מעשהו של שאול נוגדת את התלמוד וההלכה
ואם כי ביפה תיאר על המדרש בפרשת נח כתב: ומ"מ אין ללמוד מכאן לכל מסובב מאויבים וירא פן יתעללו בו שימית את עצמו, דדילמא שאני שאול דקים ליה שימות שכבר נאמר לו "מחר אתה ובניך עמי", אבל אחרים לא דאפשר יחייהו, ואפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם לא ימנע עצמו מן הרחמים כדאיתא בפ"ק דברכות, ועוד שאני שאול שהיה מלך דמסתמא יתעללו בו לבזותו אבל סתם אדם מנא לן שיתעללו בו ולא יהרגוהו בלי התעללות. הרי מהראשונים הנ"ל לא משמע כדבריו ועוד שביחס למצדה שבודאי היו בטוחים בהריגתם ע"י הרומאים ובהתעללויות נוראות שהיו צפויים לה מצד האויב כפי שנהגו בחורבן הבית שאירע שלוש שנים לפני כן ובמשך כל הקרבות בארץ, שניהלו הרומאים מאז באכזריות נוראה כאמור בחז"ל בתלמוד ובמדרש, בודאי שדינם היה כשאול שהיה במעשיהם משום צדקה וקידוש השם.
ויש לעיין במקור אחר בחז"ל בעובדיה דר' חנינה בן תרדיון, במס' ע"ז י"ח א' בזמן שהוציאוהו להורג, כרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחיבלי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה, ואמרו לו תלמידיו אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש. אמר להם מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו וכו'. הרי שלא היתה לו רשות לחבל בעצמו גם כאשר עומד להשרף בין כה וכה. אבל אין הנידון דומה לראיה. כי ר' חנינא בן תרדיון לא היה בכוחו למנוע ע"י כך את נפילתו בידי עכו"ם וגם לא היה כבר חשש להתעללות בו, לכן אסור היה לקרב את מיתתו בעצמו, מה שאין כן במקרה של שאול וכדומה, כאשר קיים חשש של נפילה בידי האויבים שיתעללו בו, ויגרמו לו יסורי מוות ועומדים להעבירו על הדת, בודאי שמותר ליהרג בידי עצמו. וכן כתבו שם במפורש בתוס' ד"ה "ואל" בשם רבינו תם: דוקא שיראים פן יעבירום עכו"ם לעבירה כגון ע"י יסורים שלא יוכל לעמוד בהם אז הוא מצווה לחבל בעצמו, כההיא דגיטין נז ב': גבי ילדים שנשבו לקלון שהטילו עצמם לים. וכעי"ז כתבו התוספות בגיטין אצל ד' מאות הילדים שנשבו לקלון שקפצו כולן ונפלו לתוך הים, ועליהן הכתוב אומר "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה", וכתוב שם בתוס' בד"ה "קפצו": והא דאמר במסכת ע"ז מוטב שיטלנה וכו' הכא יראים היו מיסורים כדאמרינן (כתובות ל"ג ב') אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחו לצלמא, ועוד דע"כ היו מענין אותן ולא היו הורגין אותן.
לפי שיטת התוספות גם בחשש של יסורים וענויים נוראים מותרת ההריגה בידי עצמן והיא בבחינת קידוש השם
והנה כאשר קיים חשש שע"י יסורים והתעללויות ינסה האויב לסחוט מאתנו ידיעות בטחוניות חשובות העלולות לפגוע בבטחוננו, שגם על כך מצווים אנו למסור את הנפש בעצמנו, ולא למסור ידיעות כאלה, בידי האויב, כי המוסרן לידי האויב נדון כרודף, וכמוסר, שמצוה להורגו, לכן ההמנעות מכך הוא מצוה שחייבים ליהרג על כך ולא לעבור.
הנסיבות של אנשי מצדה מצדיקות מבחינת ההלכה את מעשיהם ונחשבים הם כמומתים על קידוש השם
על כן תמותנה נא נשינו בטרם יטמאו, ימותו נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות, ואחר כן נגמול איש לרעהו חסד גבורים וכו'וכן הוא אומר שם בפיסקה ז':
ומי שלא יגוד לגורל ההמון הרב אשר נכנע תחת ידי הרומאים? ומי לא ימהר לבחר במוות בטרם ראו עיניו ברעה אשר מצאה אותם? אלה כרעו למות תחת כלי המשחית, אלה נשרפו באש, אלה נפחו נפשם תחת שוטי מציקיהם, ואלה נאכל חצי בשרם בשיני חיות רעות, ועוד נשארו בחיים ונקדשו לסעודה שנית להיות להן טרף לשעשע את לב השונאים ולמלא פיהם שחוק, וכו'.וכן הוא אומר:
אולם חיי חרפה ועבדות ומנת הרואה בקלון אשתו ובניו כל אלה הרעות לא נגזרו על האדם מבריתו וכו'. ומי בקרבנו לא יבין את עצם עברתם, כאשר תמצא ידם לתפוש אותנו חיים? אוי לבני הנעורים, אשר יפרכו היסורים הרבים את כח עלומיהם. ואוי למלאי הימים אשר יכשל כח זקנתם לשאת את הצרות, ראה יראה האחד בהלקח ממנו אשת נעוריו לחרפות, ושמוע ישמע את קול בנו המשוע לעזרת אביו וידיו תהיינה אסורות ולא יהיה לו כח להושיע.
מכל זה מתברר שהשבי בידי הרומאים היה כרוך עם כפיה לכל העבירות שבתורה, וליסורי מות לבוז ולקלון, וכן אמרו חז"ל במס' ב"ב ח' ב' שבי קשה מכולן דכולהו אתניהו ביה, ולכן על פי ההלכה, היו מצווים ליהרג בידי עצמם, בכדי למנוע מפילתם בידי הרומאים שונאי נפשם, מבקשי רעתם והרס דתם וכבודם.
האם יש לאו לא תרצח על איבוד לדעת
יש להביא ראיה על כך משאול שציוה לנושא כליו "שלוף חרבך ודקרני בה", משמע שמותר היה לשאול לצוותו על זה על אף איסור לא תרצח, ומה שסירב נושא כליו לעשות זאת, ככתוב "ולא אבה נושא כליו כי ירא מאד", אין זו אלא משום שירא לפגוע בשאול שהיה משיח ה' כמו שכתבו המפרשים, אבל מעצם הצווי של שאול הראיה להיתר.
ברם יש לדחות הראיה הזאת ממה שציוה שאול לנושא כליו להורגו, משום שהרשות בידי המלך להרוג את שחייב הריגה למלך, ואין על המלך איסור לא תרצח על כך, ולכן מאחר ושאול היה צריך למות כדי שלא יפול בידי שונאיו, יכול היה שאול בתור מלך לצוות לנושא כליו לבצע את ההריגה. אבל אין סברה זו ברורה ומבוססת כל צרכה, מאחר שהמדובר על הריגת עצמו שלא היה חייב מיתה בשום דין גם לא ע"י משפטי המלוכה שממילא לא חלים עליו חוקי המלכות. ואין כאן המקום לברור מקיף בענין זה.
לפי דעת הפרשת דרכים צדק שאול שצווה לנער העמלקי להורגו משום שרצה להמנע מאיסור איבוד לדעת, אבל אין דבריו מוצדקים ביחס לפקודתו לנער היהודי של שאול
אולם נראה שגם "הפרשת דרכים" וגם אנו צדקנו בדברינו, אלא שהוא מדבר שם על ספורו של הנער העמלקי לדוד שספר לו על מה שאירע לשאול לאחר נפלו על חרבו, ובטרם ימות, שכן כתוב: "ויאמר אלי עמד נא עלי ומתתני כי אחזני השבץ, כי כל עוד נפשי בי, ואעמד עליו ואמתתהו, כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו" וגו'. וכמו שפרשו המפרשים שלא יחיה אחרי נפלו על חרבו. וכן הביא שם, הפרשת דרכים את דברי חז"ל בפירוש המלים כי אחזני השבץ. וע"ז הוא מפרש את דבריו. ומאחר שזה היה נער עמלקי לא היה איכפת לשאול להכשיל אותו בלא תרצח. ורצה להינצל בעצמו מאסור איבוד לדעת, מאחר והיה בידו למות ע"י העמלקי. אבל הראיה שלנו היא מנושא כליו הראשון של שאול שבודאי היה יהודי, ובכל זאת צווה עליו שאול בראשונה להרגו ונושא הכלים סירב אי משום שירא לשלוח יד במשיח ה' או מסיבה אחרת כדברי המפרשים, ושם אין טענתו של הפרשת דרכים עומדת כלל, מאחר וגם נושא כליו היו יהודי ונצטווה על איסור לא תרצח, ומוטב היה לשאול שיהרוג עצמו ולא יעבור נושא כליו על איסור לא תרצח והדין כמו בפיקוח נפש לעשות הקל הקל כנ"ל. ואין לבא בטענה שהוא גברא קטילא, משום שעומד בין כך להיהרג בידי האויב ושזה נעשה ברצונו של האדם הנהרג המצוה על כך, ולכן אין על השני איסור לא תרצח, כי יש להוכיח שגם על חיי שעה מצווים על לא תרצח, ואין בידי אדם הרשות לוותר על כך, אלא שעיקר הטעם משום שכוונתו לטובה למנוע התעללות האויב בו, ומניעת כפיה להעבירו על הדת, שהוא בבחינת יהרג ואל יעבור, וא"כ מוטב לכאורה שזה יעשה בעצמו שאין עליו בודאות איסור לא תרצח, מאשר על ידי אחרים. אבל מכל מקום יש ללמוד מבקשתו של שאול לנושא כליו, וכן ממעשה הגבורה של מצדה, שאין הבדל בזה מבחנת ההלכה, לכן בוצעה ההתאבדות בידי אחרים ולא כל אחד בעצמו, פרט לאחרון שהיה נאלץ לעשות זאת בעצמו במבואר לעיל.
מסקנות הלכתיות
מכל האמור נוכל להסיק כי:
א) הנופל בידי אויב אכזרי שעומד להורגו בזמן מלחמה וירא שיכופו אותו תוך כדי יסורים לעבור על סוג עבירות כאלה שנצטווינו עליהם לההרג ולא לעבור, כגון עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים, מצוה למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב.
ב) הנופל בידי האויב כנ"ל העומד ודאי לכוף אותו לעובר על עבירות אחרות תוך יסורי מות כבדים מנשוא, שבזמן רגיל אין מצוה להיהרג עליהם; אבל האויב כוונתו תהיה להעבירו על דתו ואמונתו ולבסוף יהרגו אותו, דינו כבשעת גזירת השמד ורשאי למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב.
ג) כאשר נפילתו בשבי האויב יביא לידי חילול השם, ויתן בידי האויב אמצעי להתפאר ולהתגדל בו, ובסופו של דבר יהרגו אותו, מותר גם כן למות בידי עצמו ולא ליפול בידי האויב מעין מה שקרה לשאול המלך ולאנשי מצדה.
ד) כאשר קיים חשש שלפני המוות תוך כדי יסורים והתעללויות ינסה האויב לסחוט ממנו ידיעות בטחוניות חשובות, שגם על אי מסירתם לידי האויב אנו מצווים למסור את הנפש, כי המוסר ידיעות כאלה לידי האויב נדון כרודף אחר חברו להורגו וכמוסר נפש מישראל לידי הגויים, שמצווה על כל אדם להורגו, לכן ההימנעות מזה היא גם כן מצווה, ומוטב להיהרג על כך ולא לעבור.
ה) כאשר ירא מפני יסורים נוראים ביותר בנופלו בידי האויב, ללא קשר עם כפיה על דת, והאויב הוא אכזרי שבודאי ימיתהו בסופו של דבר, תוך כדי יסורים שאין לעמוד בהם, יש שמתירים גם בזה למות בידי עצמו ע"מ למנוע נפילתו בידי האויב.
ו) בכל המקרים הנ"ל מסתבר שמוטב למות בידי עצמו ולא לצוות על ישראל אחר שיהרגהו, אבל ממעשיהם של אנשי מצדה ומקרהו של שאול המלך ונושא כליו נראה שאין הבדל בזה, ומותר גם לבקש אחרים שיהרגוהו.
ז) כל שאין חשש ליסורים ממושכים כבדים מנשוא בנופלו בידי האויב, ולא לכפיה לעבור על הדת, ולא קיים חשש של התפארות ומתן כבוד מדיני לאויב בנפלו לידם, וגם אין חשש לכפיה למסור ידיעות בטחוניות לאויב, גם כאשר המתתו בידי האויב בטוחה, אסור לו להמית את עצמו וחייב לסמוך על רחמי שמים.
ח) מעשהו של שאול המלך בנופלו על חרבו היה ע"פ צו הנבואה, ומעשי הגבורה של לוחמי מצדה היו בהתאם להלכה המקובלת בידינו, על פי המדרש ושאר הפוסקים הראשונים ביניהם הארחות חיים, הרמב"ן, הרא"ש, הבית יוסף ושאר המקורות הנקוטים בידינו.
א) הנופל בידי אויב אכזרי שעומד להורגו בזמן מלחמה וירא שיכופו אותו תוך כדי יסורים לעבור על סוג עבירות כאלה שנצטווינו עליהם לההרג ולא לעבור, כגון עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים, מצוה למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב.
ב) הנופל בידי האויב כנ"ל העומד ודאי לכוף אותו לעובר על עבירות אחרות תוך יסורי מות כבדים מנשוא, שבזמן רגיל אין מצוה להיהרג עליהם; אבל האויב כוונתו תהיה להעבירו על דתו ואמונתו ולבסוף יהרגו אותו, דינו כבשעת גזירת השמד ורשאי למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב.
ג) כאשר נפילתו בשבי האויב יביא לידי חילול השם, ויתן בידי האויב אמצעי להתפאר ולהתגדל בו, ובסופו של דבר יהרגו אותו, מותר גם כן למות בידי עצמו ולא ליפול בידי האויב מעין מה שקרה לשאול המלך ולאנשי מצדה.
ד) כאשר קיים חשש שלפני המוות תוך כדי יסורים והתעללויות ינסה האויב לסחוט ממנו ידיעות בטחוניות חשובות, שגם על אי מסירתם לידי האויב אנו מצווים למסור את הנפש, כי המוסר ידיעות כאלה לידי האויב נדון כרודף אחר חברו להורגו וכמוסר נפש מישראל לידי הגויים, שמצווה על כל אדם להורגו, לכן ההימנעות מזה היא גם כן מצווה, ומוטב להיהרג על כך ולא לעבור.
ה) כאשר ירא מפני יסורים נוראים ביותר בנופלו בידי האויב, ללא קשר עם כפיה על דת, והאויב הוא אכזרי שבודאי ימיתהו בסופו של דבר, תוך כדי יסורים שאין לעמוד בהם, יש שמתירים גם בזה למות בידי עצמו ע"מ למנוע נפילתו בידי האויב.
ו) בכל המקרים הנ"ל מסתבר שמוטב למות בידי עצמו ולא לצוות על ישראל אחר שיהרגהו, אבל ממעשיהם של אנשי מצדה ומקרהו של שאול המלך ונושא כליו נראה שאין הבדל בזה, ומותר גם לבקש אחרים שיהרגוהו.
ז) כל שאין חשש ליסורים ממושכים כבדים מנשוא בנופלו בידי האויב, ולא לכפיה לעבור על הדת, ולא קיים חשש של התפארות ומתן כבוד מדיני לאויב בנפלו לידם, וגם אין חשש לכפיה למסור ידיעות בטחוניות לאויב, גם כאשר המתתו בידי האויב בטוחה, אסור לו להמית את עצמו וחייב לסמוך על רחמי שמים.
ח) מעשהו של שאול המלך בנופלו על חרבו היה ע"פ צו הנבואה, ומעשי הגבורה של לוחמי מצדה היו בהתאם להלכה המקובלת בידינו, על פי המדרש ושאר הפוסקים הראשונים ביניהם הארחות חיים, הרמב"ן, הרא"ש, הבית יוסף ושאר המקורות הנקוטים בידינו.
