ב"מחניים" גליון פז (כסלו תשכ"ד) מופיע מאמר מאת הרב שלמה גורן, רב ראשי לצה"ל, על - גבורת מצדה לאור ההלכה. בבקיאות נפלאה ובחריפות אופיינית הוא דן בשאלה של ההתאבדות לעדת של גבורי מצדה לפי פקודתו של המצביא שלהם, אלעזר בן יאיר, אם מעשה נורא זה היה לפי ההלכה. הרב גורן מסתמך על המדרש הנמצא בבראשית רבה לד, יג, על הפסוק 'ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש', הנמצא בנוסחאות שונים המוציא מכלל איסור זה ההתאבדות לדעת של שאול המלך, ואחרי שקלא וטריא הוא מסיק להלכה, שמעשה הגבורה של לוחמי מצדה היה "בהתאם להלכה המקובלת בידינו".

ואני מעיז פנים לא להסכים לגמרי עם מסקנותיו. לפי דעתי, מעשה הגבורה שלהם אמנם היה לפי ההלכה המקובלת, אבל לא לפי ההלכה המקובלת בידינו, אלא לפי ההלכה המקובלת בידיהם, שלא נתקבלה על ידינו הלכה למעשה.

במסקנות ההלכתיות הנוגעות לזמן הזה, שהרב גורן מעסיק בח' סעיפים הוא נותן דינים אלה, שלפיהם מורת או מצוה למסור נפשו: א. הנופל בידי אויב אכזרי שעומד להרגו, וירא שיכופו לעבור על אחת המצות שעליה נצטוינו יהרג ואל יעבור. ב. אם הוא ירא שהאויב יכוף אותו לעבור עבירות אחרות תוך יסורי מות כבדים מנשוא. ג. אם נפילתו בידי האויב יגרום לחלול השם. ד. אם הוא מפחד שהאויב יענה אותו כדי להוציא סודות צבאיים. ה. אם הוא סתם מפוחד מפני עינויים בלתי אנושיים.

מכל המקרים האלה, לפי הרב גורן מותר לאבד עצמו לדעת ואפילו לבקש מזולתו להרגו.

ובמחילת כבודו של הרב גורן, וכבודו במקומו מונח, אין הנדון דומה לראיה. לא מפני פחד של כפיה לעבור על המצות שעליו נצטוינו "יהרג ואל יעבור" ולא מפני פחד של יסורים בלתי-נסבלים, ולא מפני אחד מן הטעמים שמונה הרב גורן החליטו אלעזר בן יאיר ואנשיו לאבד את עצמם לדעת. הרי יוסף בן מתתיהו מעלה בפירוש את הקנאים על נס, שהם מוכנים לסבול כל מיני עינויים, "וקל הדבר בעיניהם לסבול כל מיני מיתות... ושום פחד כזה לא יכול להשפיע עליהם לקרוא לשום אדם אדון" (קדמוניות יח, א, ו). אנו יודעים בדיוק ובבירור מדוע צוה אלעזר בן יאיר את המעשה הזה, מפיו הוא, מהנאומים שנאם, בהם השפיע על אנשיו ללכת בדרך זו.

מה שנוגע לנאומים אלה, אין שום ספק, לפי דעתי, באמיתת הדברים, שכותב שמואל חגי באותה חוברת "מחניים" בענין התעודות והנאומים שמביא יוסף בן מתתיהו; "אין לשלול לגמרי את ערכם האוטנטי של התעודות הרשמיות, ואף לגבי הנאומים יש לבחור בדרך בינים בלי להתפס לכללים. מותר להניח שאפילו אם לא נראה בנאומים המסרים העתק של הדברים שהושמעו, הרי מכל מקום יש להם גרעינים אמיתיים, והם מוסרים בנאמנות את רוח של הדברים". ועל אחת כמה וכמה זה נכון בנגוע לנאומים שיוסף בן מתתיהו העתיק אותם "בבהירות" באחת מהנשים, "אשה פקחית וחכמה יוצאת מהכלל", שנמלטה. "אם כי יתכן, שייפה את הדברים כדי שיהיו מובנים יותר לקוראיו הנכרים" (עמ' כד). ובסוף נאומו השני, שהצליח לשכנע את אנשיו לעשות את המעשה בהתלהבות, מה שלא הצליח הנאום הראשון, אומר להם אליעזר בפירוש: "נמות בלתי-משועבדים לאויבינו ונעזוב את העולם בתור אנישם בני-חורין כי ככה צוו עלינו חוקי תורתנו" (מלחמות ז, ח). וא"כ אלעזר היה בטוח שמעשה זה היה לפי ההלכה. אבל נשאלת השאלה, לפי איזה הלכה? בקדמוניות (יח, א, א), מונה יוסף בן מתתיהו ארבע כיתות שהיו בזמן בית שני: האיסיים, הצדוקים, הפרושים והקנאים. ובבואו לתאר את הקנאים הוא כותב: "הקנאים מסכימים בכל שאר דעותיהם עם הפרושים, אלא שנוסף על אלה יש להם אהבה עזה לחרות, באמרם שרק ה' הוא המושל בהם ואדונם". ושם נזכר שהוא יסד כת זו יחד עם צדוק הפרושי. במלחמות היהודים (ב, ח, א) הוא מספר על ייסוד של כת קנאים ע"י איש אחד מהגליל ושמו יהודה" ומתאר את שיטתו במלים אלה: "באמרו כי חרפה תהיה להם אם יטו את שכמם לסבול וישלמו מס לרומאים, ומלבד מלכות שמים ישאו עליהם גם עול בשר-ושם. והחכם הזה יסד לו כת מיוחדת שלא דמתה ליתר הכתות" וכאן הוא ממשיך על שלוש הכיתות האחרות.

היוצא מזה, שרק בדבר אחד היה הבדל בין הפרושים ובין הקנאים: "שיש להם אהבה עזה לחרות באמרם שרק ה' הוא המושל בהם ואדונם", ובכל דבר אחר הזדהו הזדהות שלימה עם הפרושים. וא"כ, כאשר פתח אלעזר בן יאיר את נאומו הראשון במלים: "הוי אנשים גבורי החיל! הן מני אז קבלנו עלינו לבלתי עבוד את הרומאים, וגם לא לאדונים אחרים, זולת את האלקים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק, והנה הגיעה השעה המצוה עלינו להשלים בפעל-כפינו את משאת נפשנו... ואחרי אשר בחלה נפשנו בעבדות שאין בה סכנה, לא נבחר לנו הפעם חיי עבודת עם שפטים נוראים... כי צדקה עשה אתנו אלהים בתתו בידנו למות מות גבורים בני חורין..." - נתן ביטוי נאמן ועקבי לתורת מייסד הכת יהודה הגלילי. אבל יתר על כן, במלים אלה הוא נותן, בלי שום ספק, את ההלכה שעליה ביסס את הצעה זו, והיא, שלפי דעתו, ודעת הקנאים, עבדות ושעבוד להן אדם הוא עבירה שעליה הם מצווים "יהרג ואל יעבור". זוהי ה"אהבה העזה לחרות" עליה חוזר פעם אחרי פעם יוסף בן מתתיהו וזוהי ההלכה שבה נחלקו עם הפרושים. הפרושים לא הסכימו לדין זה. וא"כ נשאלת השאלה, מה היתה עמדתם לשאלת שעבודם לאחרים?

לשאלה זו יש לנו תשובה פשוטה וברורה. הרי הקנאים היו ממש בני דורו של רבן יוחנן בן זכאי, ורבן יוחנן בן זכאי היה ראש הפרושים, כמו שמובא במשנה ידים ד, ו: "אומרים צדוקים, קובלים אנו עליכם, פרושים" ורבן יוחנן בן זכאי עונה להם. ודווקא רבן יוחנן בן זכאי הוא-הוא הנותן את הביטוי הקלאסי לדין שאסור לו ליהודי להיות משועבד לזולת. הוא הקובע את האיסור של "'לי בני ישראל עבדים', ולא עבדים לעבדים" כאשר דרש "כמין חומר" את הדין של עבד נרצע. בקידושין כב, ב הנוסח הוא: "מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים' ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע בפניהם" (ור' שמעון בן רבי דורש אותו חומר על דלת ומזוזה שם). ומעניין, שבתוספתא ב"ק ז, ה, הנוסח קצת שונה ובמקום "הלך זה וקנה אדון לעצמו" מובא (ואתה אוזן) "פרקה ממנה עול שמים והמליכה עול בשר ודם, לפיכך אמר הכתוב: תבוא אוזן ותרצע שלא שמרה את מה ששמעה".

ויש לנו מקור אחר, בו משווה רבן יוחנן בן זכאי שעבוד שמים לשעבוד בשר ודם. במכילתא יתרו, פרשת החודש א. אומר ר"י ב"ז על הפסוק (שה"ש א, ח) 'אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי בעקבי הצאן' - "לא רציתם להשתעבד לשמים הרי אתם משועבדים לפני אומות העולם; לא רציתם לשקול לשמים בקע לגולגולת, הרי אתם שוקלים ט"ו שקלים במלכות אויביכם".

וא"כ לא פחות מהקנאים גינו רבן יוחנן בן זכאי והפרושים, שהוא עמד בראשם, עבדות היהודי לזולתו, בין ליהודי אחר ("קנה אדון לעצמו") בין ללא יהודי ("המליכה עליו עול בשר ודם"). וההבדל העיקרי והחשוב ביניהם היה - לא אם מורת או אסור להיות "עבדים לעבדים" - אלא אם איסור נחשב לאחד מעיקרי היהדות, שהיהודי מצווה למסור נפשו עליו ו"יהרג ואל יעבור", או לא. רבן יוחנן בן זכאי הורה שהוא אסור, אבל לא עד כדי מסירת נפש, והקנאים ב"אהבתם העזה לחרות באמרם שרק ה' הוא המושל בהם ואדונם" העלו אותו לעיקר.

הבדל זה בין רבן יוחנן בן זכאי לבין הקנאים התבטא לא רק בהלכה הנובעת מפירוש הפסוקים, אלא במעשה. כמו שהקנאים קיימו למעשה "יהרג ואל יעבור" במה שנוגע לעבודת - באותה מידה פסק רבן יוחנן בן זכאי למעשה ש"יעבור ואל יהרג", בהאמינו שלימוד התורה הוא העיקר ואם המדובר על "חבורת", הרי "אין לך בן חורין אלא מי שהוא עוסק בתורה". ומפני אמונה זו נמלט מירושלים בעצם ימי המצור, וביקש מאספסיאנוס: "תן לי יבנה וחכמיה", ובכך הציל את היהדות. ומעשה זה היה (לפי שהוא מובא בגיטין נו, א-ב) בהסכמת אבא סיקרא, ראש הבריונים (קרי: קנאים), בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי. כי אבא סיקרא לשיטתו, ורבן יוחנן בן זכאי לשיטתו.

אם אמנם היה רבן יוחנן בן זכאי ראש הפרושים בימים גורליים של חורבן הבית ואחריו, הם הוו בתקופה בה נפרדו הפרושים בימים גורליים לש חורבן הבית ואחריו, הם הוו התקופה בה נפרדו הפרושים לבית הלל ו בית שמאי. ודעה זו, המעדיפה את השלום על הכל, היתה דווקא השיטה של תלמידי הלל, שרבן יוחנן בן זכאי היה "הקטן שבהם" (סוכה כח, א). בלי קושי יכולים אנו להצביע על ארבעה דורות של המנהיגים הרוחניים של העם, שתפסו בשיטה זו: שמעיה ואבטליון, הלל, רבן יוחנן בן זכאי ותלמידו רבי יהושע בן חנניה. בנוגע לשמעיה ואבטליון - ביומא עא, ב: "מעשה בכהן גדול... אמרו ליה (שמעיה ואבטליון): ייתון בני עממין לשלם, דעבדין עובדא דאהרן, ולא ייתא בר אהרן לשלם, דלא עביד עובדא דאהרן". זוהי הפעם הראשונה שאהרן הכהן מופיע בתור סמל השלום, וא"כ כאשר אמר הלל (אבות א, יב): "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" - הלך בשיטתו של רבותיו וקיים, כמו שאמר במקום אחר (עדיות א, ג): "שאדם חייב לומר בלשון רבו". הקרבה לתורה היא העיקר ורק ע"י שלום אפשר להשיגו. על רבן יוחנן בן זכאי כבר דברנו, ובדבר ר' יהושע בן חנניה - אנו מוצאים המעשה הידוע, בבראשית רבה (פס"ד), איך שהעם התאסף בבקעת בית רמון כיד למרוד ברומאים והוא דרש לפניהם ואמר להם את המשל של הארי שעמד עצם בגרונו. והנמשל: "דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום". א"כ בורר, שלפי בית הלל, למרות אהבתם לאידיאל של "'לי בני ישראל עבדים' ולא עבדים לעבדים", היו מוכנים להשלים עם המצב הרע של עבדות, על תנאי של "תן לי יבנה וחכמיה". ומעניין, שרבן יוחנן בן זכאי המליך באותו מעמד "שושלתא דרבן גמליאל", שעליו נזכר בפירוש ש"נסע ליטול רשות מההגמון בסוריא" (על כל זה - במאמרי "התוארים של בר כוכבא", "סיני", כרך נד, עמ' לה). ובכן עמדת בית הלל בשאלת 'לי בני ישראל עבדים' ברור וודאי.

מה בדבר בית שמאי? נוסף על העובדה ש"צדוק הפרושי" שיתף פעולה עם יהודה הגלילי ביסודה של כת הקנאים, שאפשר לזהותו עם ר' צדוק, בפירוש נאמר עליו שהיה מתלמידי שמאי (יבמות טו, ב), יש ראיות מוכיחות, שבית שמאי נטו יורת לדעת הקנאים בעניין התנגדות לרומאים מאשר בית הלל, אלא שלא הרחיקו לכת כמו הקנאים. והיוצא מזה, שבענין שעבוד לרומאים הוו בית הלל והקנאים שתי הקצוות, ובית שמאי באמצע.

יש להבין, שההלכה על המצוות שעליהם "יהרג ואל יעבור" טרם נתגבשה לפני חורבן הבית. ההכרעה ש"כל עבירות שבתורה... יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" מובאת (סנהדרין עד, א) בשם ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק, ש"נמנו וגמרו עליו בעליית בית נתזה בלוד". ולפי ר' י צחק אייזיק הלוי בספרו "דורות הראשונים" זה היה לפני נפילת ביתר. ושם נאמר, שדלעת ר' ישמעאל מותר לעבור על עבודה זרה ולא יהרג, אלא שדעתו של ר' אליעזר נתקבלה להלכה. מותר לעבור על עבודה זרה ולא יהרג, אלא שדעתו של ר' אליעזר נתקבלה להלכה. מאידך גיסא, הראה ר' עקיבא "הלכה למעשה", שעל לימוד התורה צריך אדם "ליהרג ואל יעבור" ויש דמיון רב בין מה שאמר ר' עקיבא על הפסוק 'בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך' ש"אפילו הוא נוטל נפשך" ו"מתי תבוא מצוה זו לידי ואקיימנה" ובין המלים של אלעזר בן יאיר בעניין עבדות: "והנה הגיעה השעה המצווה עלינו להשלים בפועל כפינו את משאת נפשנו". לדעת שניהם, הגיעה השעה להראות שעקרונות אלה לא רק "מלים בעלמא" הם.

ואותו הדבר בפסק: "הלכה כבית הלל" (עירובין יג, ב). הלכה זו נפסקה ביבנה (עיין, למשל, ירושלמי ברכות פ"א, ה"ז; דף ג, ב) אחרי חורבן הבית. לפני זה לא זו בלבד ש"בעליית חנניה בן חזקיהו בן גרון... נמנו ורבו ב"ש על ב"ה וי"ח דבירם גזרו בו ביום" (שבת פ"א, מ"ד), אלא שבפירוש אמרו (עירובין ו, ב): "הרוצה לעשות כדביר בית שמאי עושה, כדביר בית הלל עושה", ועל הסתירה שבין "לעולם הלכה כבית הלל" לבין מאמר זה - אמרו: "כאן קודם בת קול, כאן לאחר בת קול".

והקנאים הלכו לשיטתם, לפי ההלכה המקובלת בידיהם, שיותר טוב ליהרג ולא לעבור על "'לי בני ישראל עבדים', ולא עבדים לעבדים". ואלה הם "חוקי תורתנו" שנתקבלו על ידי הקנאים ואלעזר בן יאיר מצביאם האחרון.