"על החתום שרינו, לווינו, כוהנינו" (נחמיה, י', א)

"באים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלוקים... ולשמור ולעשות את כל מצוות ה' אדונינו ומשפטיו וחוקיו. (ל"א) ואשר לא ניתן בנותינו לעמי הארץ, ואת בנותיהם לא ניקח לבנינו. ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום השבת למכר לא ניקח מהם בשבת, וביום קודש..."

"בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת, ומביאים הערמות, ועומסים על החמורים, ואף יין ענבים ותאנים וכל משא, ומביאים ירושלים ביום השבת, ואעיד ביום מכרם ציד. והצורים ישבו בה, מביאים דג וכל מכר, ומוכרים בשבת לבני יהודה ובירושלים. ואריבה את חורי יהודה ואומרה להם, מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת. הלא כה עשו אבותיכם, ויבוא אלוקינו עלינו את כל הרעה הזאת, ועל העיר הזאת, ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת!

ויהי כאשר צללו שערי ירושלים לפני השבת, ואומרה ויסגרו הדלתות, ואומרה אשר לא יפתחום עד אחר השבת. ומנערי העמדתי על השערים - לא יבוא משא ביום השבת. וילינו הרוכלים ומוכרי כל ממכר מחוץ לירושלים פעם ושתים, ואעידה בהם ואומרה אליהם: מדוע אתם לנים נגד החומה ? אם תשנו, יד אשלח בכם. מן העת ההיא לא באו בשבת".

"מחנה היוצאת למלחמת הרשות - אין צרין על עיר של גויים פחות משלושה ימים קודם לשבת, ואם התחילו - אפילו בשבת אין מפסיקים. וכן היה שמאי הזקן דורש: עד רדתה - אפילו בשבת".

"דברי שמאי שבאו להתיר מלחמת התקפה, אינם תקנה בעלמא ואין לראות בהם יצירת הלכה לצורך השעה או קרבה לקנאים.,. נראה, שדברי שמאי לא באו אלא לקבוע הלכה אחת במקום המנהגים השונים, שבודאי רווחו בקרב העם בעניין זה, שהיו מקלים והיו מחמירים, ומסתבר, שהדברים נלמדו ממעשים שהיו. אפשר, שכבר בימי הכיבוש של אלכסנדר ינאי אירע, שצרו על ערי גויים ונאלצו להמשיך גם בשבת, (השווה אלון, מחקרים בתולדות ישראל א, 19-18, שקבע, שמשום טעם זה גרידא אין להוכיח התנגדות מצד חכמים לינאי ומלחמותיו). אלא שמעשה שהיה לחוד, והתנהגות 'העם לחוד, וראה שמאי לקבוע הלכה בדבר. והרי מצינו גם אחרי שמאי, שהיו נטיות להחמיר בעניין מלחמה בשבת. אך בארץ ישראל נהגו מאז להלחם בשבת,.. וכן אומר אף יוסף בן מתתיהו עצמו, שמימי "החלטת מתתיהו להתיר את המלחמה בשבת" נוהג בינינו דין זה, שאם יהא צורך מותר לנו להלחם אפילו בימי השבתות" (קדמוניות י"ב, ו,

"אז ירדו רבים מבקשי צדק ומשפט אל המדבר לשבת שם,
הם ובניהם ונשיהם ומקניהם, כי רבו הרעות עליהם.
ויוגד לאנשי המלך, ולחיל אשר היו בירושלים בעיר דוד,
כי ירדו אנשים אשר עברו את מצוות המלך למחבואים במדבר.
וירדפו אחריהם רבים, וישיגום, ויחנו עליהם,
ויערכו עליהם מלחמה ביום השבת.
ויאמרו להם: רב לכם, צאו ועשו כדבר המלך, וחיו;
ויאמרו: לא נצא ולא נעשה את דבר המלך לחלל את יום השבת;
וימהרו להלחם בהם, ולא ענו להם, ולא השליכו עליהם אבן,
ולא סתמו את המחבואים. באומרם: נמות כולנו בתומנו,
עדים הם השמים והארץ, כי בלא משפט תספונו.
ויערכו עליהם מלחמה בשבת,
וימותו הם ונשיהם ובניהם ומקניהם - כאלף נפש אדם.

וידע מתתיה ואוהביו, ויתאבלו עליהם עד מאד, ויאמרו איש אל רעהו:
אם נעשה כולנו כאשר עשו אחינו, ולא נילחם בגויים על נפשנו ועל תורתנו,
עתה מהרה ימחו אותנו מעל פני הארץ.
ויועצו ביום ההוא לאמר: כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת נלחם בו,
ולא נמות כולנו, כאשר מתו אחינו במחבואים.
אז נאסף אליהם קהל חסידים גיבורי חיל מישראל כל המתנדב לתורה.
וכל הבורחים מפני הרעות חברו אליהם ויהיו להם למשען, ויערכו חיל,
ויכו את הרשעים בקצפם, ואת הפושעים בחמתם,
והשרידים נסו אל הגויים להינצל", (חשמונאים א', ב' - לפי תרגום כהנא).

"ואחרים אשר נאספו בחיפזון במערות הקרובות לחוג את היום השביעי בסתר - הלשינו עליהם לפיליפוס. הם נשרפו באש, כי היססו להגן על עצמם מפני כבוד היום הקדוש".

"ואחרי החג הנקרא חג השבועות פנו להלחם בגורגיס מצביא ארץ אדום (היינו, של שפלת החוף הדרומית וארץ אדום)... וגורגיס נמלט למרישא. ויהודה אסף את צבאו, וילך לעיר עדולם, כי בא היום השביעי, וישבתו שם, אחרי שהיטהרו כמנהג" (חש"ב, י"ב, ל"ז-ל"ח),

"דרך רב, וישובו כי השעה דחקתם. כי ערב שבת היה ולא יכלו לרדוף אחריהם, וכאוספם את הנשק וכפושטם את השלל מעל האויבים, ויקבלו את השבת ויודו וישבחו לה' אשר הושיעם ביום ההוא, ויראם ראשית חסדו. אחר השבת חילקו מן השלל... (חשמונאים ב', ח', כ"ה-כ"ח).

"בכל הביטחון ביום המנוחה. וכאשר אמרו לו היהודים ההולכים אתו מאונס:
אל תכחידם בדרך כה אכזרי ופראי ותן כבוד ליום אשר כובד לפנים בקודש מאת הרואה-כל"

ו"מצווה לאחוז בנשק ולעשות דבר המלך, ובכל זאת לא עלה בידו לגמור מזימתו הרעה". (שם, ט"ו, א-ה).

"וישמע בקחידס (מפקד הצבא הסורי בארץ יהודה) וילך ביום השבת עד גדות הירדן בחיל רב. ויאמר יהונתן לאנשיו: נקומה ונלחמה על נפשותינו, כי אין היום כתמול שלשום, והנה המלחמה מפנינו ומאחורינו... ואין מקום לנטות".

"אספינוס קיסר היה מתקיף את היהודים ביום השבת, זהו יום, אשר בו עוון הוא להם לעשות מלאכה כל שהיא, ובאופן זה ניצח אתם". (תכסיסי מלחמה ב, א, י"ז),

"עשרים ושנים ראשי עולם היו בין ימי אדם הראשון לימי יעקב (אבינו), ועשרים ושנים מיני מלאכה נעשו עד ליום השביעי, והוא ברוך וקדוש.,. (כ"ז) כל המחלל את היום הזה מות ימות, וכל אשר יעשה בו כל מלאכה מות ימות לעולם, למען ישמרו בני ישראל את היום הזה לדורותם, ולא ייכרתו מן הארץ, כי יום קדוש הוא ויום ברוך הוא".

(שם, כ"ט),.. "הגד ואמר לבני ישראל את משפט היום הזה, וישבתו בו, ואל יעזבוהו בשגגת לבם, ולא יעשו בו כל מלאכה, ולא יראה לעשות בו חפצם, ולא יכינו בו מכל אשר יאכל וישתה, ולשאוב מים, ולהביא ולהוציא בו כל אשר יינשא בשעריהם, אשר לא הכינוהו המה להם בששת ימי המלאכה בבתיהם. ולא יביאו ולא יוציאו מבית לבית ביום הזה, כי קדוש הוא ומבורך הוא מכל יום...

ויברכהו בורא הכל. ולא קודש כל עם ועמים לשבות בו, כי אם ישראל לבדו, לו לבדו נתנו לאכול ולשתות ולשבות בו על הארץ". (שם, ב', כ"ט-ל;

"ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת לה' אלוקיכם, לא תעשו בו כל מלאכה, אתם ובניכם ועבדיכם ושפחותיכם וכל בהמתכם, וגריכם אשר בתוככם. והאיש אשר יעשה בו כל מלאכה ישכב עם אשה (היינו. עם אשתו), ואשר יאמר כי בדעתו לעשות דבר מסוים בו, שיצא למסעו ביום זה כדי לקנות או למכור, והשואב בו מים אשר לא הכין לו ביום השישי, ואשר ישא כל משא להוציא מאהלו או מביתו - ימות.

לא תעשו ביום השבת כל מלאכה אשר לא הכינותם לכם ביום השישי, לאכול ולשתות ולנוח ולשבות מכל עבודה ביום הזה, ולברך את ה' אלוהיכם אשר נתן לכם יום שבתון ויום קדוש ויום מלוכה. קדוש היום הזה לכל ישראל, בימיכם, ובכל הימים,.. כי אם להקטיר קטורת, ולהביא קרבן זבה לפני ה' לימים ולשבתות. המלאכה הזאת לבדה תיעשה ביום השבת בבית מקדש ה' אלוקיכם, לכפר על ישראל, ובאה תמיד יום יום כאשר ציוויתיך.

וכל איש אשר יעשה בו מלאכה, ואשר ילך בדרך, ואשר יעבד את האדמה אם בביתו, ואם בכל מקום, ואשר יבעיר אש, ואשר ישא על בהמתו, והיורד באנייה בים, ואשר יכה ויהרוג כל איש, והשוחט בהמה ועוף, והצם והעושה מלחמה ביום השבת האיש אשר יעשה דבר מכל הדברים הללו ביום השבת - ומת, למען ישבתו בני ישראל במצוות שבתות הארץ, ככתוב על לוחות השמים אשר נתן בידי לכתוב לך, חוקי עת ועת, בחלוקת ימיה", (שם, נ ז-יג)