"באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם במחוקק" (במדבר כ"א, יעח).
הבאר היא התורה,
וחפורה הם שבי ישראל היוצאים מארץ יהודה ויגורו בארץ דמשק (שם, ו', ג-ה).
"והמחוקק הוא דורש התורה" (שם, ז'),
הם צריכים "להבדיל בין הטמא לטהור, ולהודיע בין הקודש לחול,
ולשמור את יום השבת כפרושה, ואת המועדות, ואת יום התענית
כמצאת (היינו, כמסקנת, כהלכת) באי הברית החדשה בארץ דמשק".

"אל יעש איש ביום השישי מלאכה מן העת אשר יהיה גלגל השמש רחוק מן השער מלואו". (שם, י', ט"ו),

"וביום השבת אל ידבר איש דבר נבל וריק. אל ישה ברעהו כל. אל ישפוכו (היינו, דם) על הון ובצע" (שם, י"ח).

גויים שבאו על עיירות ישראל יוצאין עליהן בכלי זיין, ומחלליו עליהן את השבת.
אימתי? בזמן שבאו על עסקי נפשות.
לא באו על עסקי נפשות - אין יוצאין עליהן בכלי זיין, ואין מחללים עליהם את השבת.
באו על עיירות הסמוכות לספר - אפילו ליטול את התבן,
אפילו ליטול את הקש - יוצאין עליהן בכלי זיין, ומחללים עליהם את השבת".

-"אל ידבר בדברי המלאכה והעבודה לעשות למשכים" (היינו, למחרת).
-"אל יתהלך איש בשדה לעשות את עבודת חפצו השבת.
-אל יתהלך חוץ לעירו על אף אלף באמה".
(בעוד אשר לפי הלכתנו תחום שבת הנהו אלפיים אמה).
-"אל יאכל איש ביום השבת, כי אם מן המוכן, ומן האובד בשדה.
-ואל יאכל ואל ישתה כי אם היה במחנה בדרך,
-וירד לרחוץ (השוה בבלי, ביצה, י"ח, ע"א) ישתה על עומדו, ואל ישאב אל כל כל(י)".

-"אל ישלח את בן הנכר לעשות את חפצו ביום השבת" - היינו, הם מתנגדים להעסקת "גוי של שבת".
-"אל ייקח איש עליו בגדים צואים, או מובאים בגז (היינו, בשבת), כי אם כיבסו במים או שופים בלבונה.
-אל יתערב (היינו, יצום) איש מרצונו בשבת.
-אל ילך איש אחר הבהמה לרעותה חוץ מעירו כי אם אלפיים באמה.
-אל ירם את ידו להכותה באגרוף, אם סוררת היא, אל יוציאנה מביתו.
-אל יוציא איש מן הבית לחוץ, ומן החוץ אל בית,
ואם בסוכה היה, אל יוצא ממנה, ואל יבוא אליה.
-אל פתח (ז"א אסור לפתוח) כלי טוח בשבת.
-אל ישא איש עליו סמנים (היינו, רפואות) לצאת ולהביא בשבת".

"אל ייטול בבית. מושבת סלע ועפר",

-"אל ישא האומן את היונק לצאת ולבוא בשבת.
-אל ימרא איש את עבדו ואת אמתו ואת שוכרו בשבת,
-אל יילד איש בהמה ביום השבת.
-ואם תפיל אל בור ואל פחת אל יקימה בשבת.
-אל ישבית (היינו, ישבות) איש במקום קרוב לגויים בשבת.
-אל יחל איש את השבת על הון ובצע בשבת.
-וכל נפש אדם אשר תיפול אל מקום מים, ואל מקום אל יעלה - איש בסולם וחבל וכלי".

"אל יעל איש למזבח בשבת כי אם עולת השבת. כי כן כתוב: מלבד שבתותיכם" (ויקרא, כ"ג, ל"ח).

"וכל אשר יתעה לחלל את השבת ואת המועדות, לא יומת, כי על בני האדם משמרו.
ואם ירפא ממנה, ושמרוהו עד שבע שנים, ואחר יבוא אל הקהל".

"היהודים הלכו דרך שישה ימים, והנה נגלתה אצלם שאת ממארת במפשעתם,
ומסיבה זאת נחו ביום השביעי אחרי שהגיעו בשלום אל הארץ,
שעתה היא נקראת ארץ יהודה.
הם נחו ביום השביעי, וקראו ליום זה בשם "שבתון",
כיוון ששמרו על המקור המצרי של המילה,
כי השאת הממארת של המפשעה נקראת במצרים בשם, שבוי".

"האות הראשון לימד את העם לשבות מכל עבודה,
והאות השני - לשוב אל המלאכה". (מלחמות ד, ט, י"ב).

"והנה מידינו נגלו החוקים לכל יתר בני האדם. לראשונה באו חכמי היונים (הפילוסופים) אשר למראה עין שמרו על דרכי אבותיהם, אבל בספריהם ובחכמתם הלכו אחרי משה.,. אולם גם בקרב ההמונים עצם זה מדורות רבים מספר המקנאים לעבודת אלוהינו, ואין עיר מערי היונים, או עם מעמי הלועזים, אשר לא פשט שם מנהג היום השביעי שבו שובתים אנחנו מכל עבודה, וגם משמרת הצומות והדלקת הנרות ורבים מחוקי האוכל אשר צוו עלינו..." (נגד אפיון, ב, ל"ט, בתרגום י.נ. שמחוני).

"ומתתיה הורה אותם להלחם גם בשבתות, ואמר שאם לא יעשו כך, אלא יקיימו את החוק, יהיו אויבים לנפשם, שאם יתנפל השונא עליהם דווקא באותו יום, והם לא יתגוננו, אין דבר אשר ימנע את אובדן כולם בדרך זו בלא קרב. בדברים אלה הוכיח להם את הדבר, ועד היום נוהגים אנו להילחם גם בשבתות כל אימת שיש צורך בכך". (קדמוניות י"ב, ו', ב'),

"כך סבלה גם סוריה מידיו של תלמי בן לגוס, שכינה עצמו סוטר, היינו מושיע, את ההפך מן המשמעות של שם זה. מלך זה לכד גם את ירושלים בעורמה ובמרמה. שכן בא אל העיר בשבת, כאילו כדי להקריב, ומאחר שהיהודים לא התגוננו בפניו, שהרי לא חשדוהו בשום מעשה איבה ולא חששו משום דבר, ואותו יום היו שרויים בביטול מלאכה ובמנוחה, השתלט על העיר בלי קושי ורדה בה ביד חזקה.

"ישנו עם, הקרוי עם היהודים. הללו, אף על פי שיש להם עיר חזקה וגדולה, ירושלים, נתנוה שתיפול ביד תלמי, מפני שלא רצו לאחוז בנשק,
ומחמת אמונה תפילה, שלא הייתה השעה הולמתה,
קיבלו עליהם אדונים קשים".

"הוקפנו בעורמה בדומה לצאן טבחה. המון גדול כל כך של פרשים דוהר לקראתנו, ואנו - ידינו חסרות אונים מפני שהמצווה לנוח בשבת על פי חוקי אבותינו מעכבת עלינו".

"אולם חסינאי, כמובן, לא אמר להחליט לפי דעת הצופה מה שעליו לעשות,
אלא חשב שראוי יותר לפי הדין לקדם את פני האויבים בגבורה,
ולקחת מהם נקם על ההכרח לחטוא שנתגלגלו לתוכו,
ולמות, אם יש צורך בכך, מלמות בחיבוק ידיים ולשמח את לב האויבים,
ותפש בעצמו את כלי הנשק, והפיח באנשים אשר אתו רוח גבורה לעשות כמוהו.
כולם כאחד יצאו לקראת האויבים והרגו רבים מהם,
מפני שאלה זלזלו בהם, וכמו הלכו אל ניצחון מוכן, ואת השאר הניסו".
(קדמוניות, י"ח, ט', א').

"אנטיוכוס הציב טרופיאה (מצבת ניצחון) על נהר לוקוס, לאחר שניצח את אינדאטס שר צבא הפרתים, וחנה שם יומיים לבקשת הורקנוס היהודי, בגלל חג אחד המקובל עליהם מאבותיהם, שחוק הדא להם שלא לצאת בו לדרך",

"שכן הגיע אז חג השבועות, שחל להיות אחר השבת,
ואסור לנו להלך בדרך לא בשבת ולא במועד".
(קדמוניות י"ב, ח, ג').

"וכראות היהודים, כי המלחמה הולכת וקרבה אל עיר הבירה,
עזבו את חגם ולקחו בידיהם כלי נשק. ובבטחם בהמונם הגדול הגיחו מן העיר בתרועת מלחמה בלי מערכה וסדר, וגם לא שמו את לבם למנוחת השבת, אף כי נהגו תמיד לקדש את היום הזה בכל תוקף". (מלחמות, ב',

"עליך, טיטוס, לתת ליהודים לשמור את היום הזה כמשפטו, כי הוא יום השבת,
ובו אסור לנו לצאת למלחמה וגם לדבר שלום אל האויב". (מלחמות ד', ב,ג.)

"דולבלה Dolabella האימפרטור לשלטונות, למועצה ולעם של לפסוס, שלום,
אלכסנדרוס בן תיאודורוס, שליחו של הורקנוס (היינו, הורקנוס השני, בן ינאי המלך - בי ק.) בן אלכסנדרוס הכהן הגדול ושליט עם היהודים הודיעני:
שבני ארצו אינם יכולים לצאת בצבא, מפני שאינם יכולים לשאת כלי נשק ולהלך בימי השבתות,
ולא לספק לעצמם את המאכלים המקובלים עליהם, לפי חוקי האבות הנהוגים אצלם.

הריני מעניק להם אפוא, כמו המושלים לפני:
פטור מעבודת הצבא,
ומרשה להם לשמור את מנהגי אבותיהם בהתכנסם לעבודת הקודש והדת כמקובל עליהם לפי חוקיהם
ולהרמת תרומות לקורבנות.
ורצוני שתכתבו את הדברים האלה לשאר הערים". (קדמוניות י"ד, י"ב).

"אחרי חג רצוף זה, (היינו, כל יום כשלעצמו) החג השני שיש לשמרו הוא היום השביעי המקודש... המספר שבע הוא גורם משותף לכל התופעות המצטיינות בעולם המוחשי... שבעת הפלנטות... ומחזורי הירח,.., וכן התנועות ההרמוניות והגדולות מעבר לכל תיאור של שאר גרמי השמים... ביום זה מצווים אנו להימנע מכל עבודה, לא מפני שהתורה מלמדת את העצלות"

"נהפוך הוא, התורה תמיד תובעת מבני האדם לסבול קשיים, ומעודדת אותם לעבוד, ובזזו לאלה המבטלים את זמנם. מסיבה זאת תובעת התירה באופן ברור, לעבד שישה ימים מלאים. ואילו מטרת התורה היא לתת לבני האדם מרגוע מעמל אין סופי ורצוף, ולרענן את גופם על ידי שיטה מחושבת של הפוגות, כדי להחזירם רעננים לעיסוקם הרגיל. כי הפסקת נופש מאפשרת לא רק לאנשים פשוטים אלא אפילו את האתלטים (היינו, ספורטאים) לקבץ את כוחם בכוחות רעננים יכולים הם לעסוק בזריזות ובסבלנות בתפקידים העומדים לפניהם. יתר על כן, כאשר אסרה התורה את העבודה הגופנית ביום השבת, הרי היא מרשה את פעילותם של הפעולות הנעלות יותר - היינו, את לימוד יסודות ההתנהגות המופתית. כי התורה דורשת מאתנו להקציב זמן ללימוד הפילוסופיה, ועל ידי כך משתכללים הנשמה והשכל הפעיל.

באופן זה פתוחים ביום השביעי בכל עיר אלפי בתי ספר של שכל טוב, מתינות, אומץ לב, צדק ומידות טובות אחרות... כיוון שאנו מורכבים מגוף ומנשמה, הוא הועיד לגוף את תפקידיו הנאותים. וכן נתן לנשמה את חלקה, ורצונו (של המחוקק) היה, ששני אלה ימתינו כדי להחליף זה את זה. כאשר הגוף עובד, הרי ניתנת הפוגה לנשמה, אולם כאשר הגוף נח, חוזרת הנשמה לעבודתה. באופן זה משלימים מיטב הביטויים של החיים, היינו הצד העירני והצד המעשי, זה את זה. לחיים המעשיים הוקצב המספר שש למען שמש את הגוף. ואילו לתחום העיוני הוקצב המספר שבע לתועלת הידע והשלמת התודעה".

"משמעון לישוע בן גלגולה שלום!
שתשלח תביא חמשת כורין חטין אש לביתי, אצלך בדעת, ותתקן להן מקום פניו - יהו בו אצלך תשבת (היינו, את השבת) הזו, אם יחפצו לבו(א), והתחזק, וחזק תמקום. הוא שלום! ופקדתי תמי שיתן לך תחטין שלה. אחר השבת יטלון".

"התחזק וחזק את רוחם של אנשי המקום",