"...לכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלושת עמודי ההוראה אשר הבית, בית ישראל, נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל, אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם, אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקין על הדעת ההיא ולכן פשט המנהג בהפך".

"כל ימינו נצטערנו על דברי מלכי צדק מרן זצ"ל בפשר דבר שעשה לעניין הוראה ללכת אחרי הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ובמקום דתרי מיניהו מסכימים לדעת תחת הכי נקטינן. וחלקו עליו הבאים אחריו ובקשו לעקור הכלל הזה וכמבואר בהקדמת מהרש"ל לספרו ים של שלמה מס' חולין ובהקדמת מור"ם לדרכי משה או"ח, ושאר גדולים".

"... כי ידוע שהרב המחבר בית יוסף בטבעו אל הגדולים נכסף ופסק הלכה בכל מקום על פי שנים ושלשה עדים המה הגאונים הרי"ף הרמב"ם והרא"ש בכל מקום ששנים מהם לדעה אחת נצמדים, ולשאר רבוותא אדירי תורה לא חש עליהן רק במקום עמד לפסוק הלכה כדברי שניהם...".

"...ולא די בזה למהר"י קארו מה שעשה פשרה על אלו שלשה גדולים הרי"ף הרא"ש והרמב"ם היכא שהשוו שנים מהם אזלינן בתרייהו ולא חש לכל הגדולים האחרים כאילו מסורה בידו מימות הזקנים".

"רק במקום גדולים עמד לפסוק הלכה כדברי שניהם ואף כי הם קמאי ולא בתראי ולא חש לדברים שצווחו בו קמאי דקמאי הלא הרי"ף שפסק בסוף פרק בתרא דערובין והסכימו עמו רבים לפסוק הלכה בכל מקום כבתראי ולא חש לקמאי אפי' במקום רב אצל תלמיד וכן פסקו האחרונים תמיד ובראשם מהרי"ק ומהרא"י".

"משום דבתראי ידעי במילי דקמאי אבל קמאי לא ידעי במילי דבתראי ומדחזינן דבתראי לא חשו למילי דקמאי אלמא קים להו דמאי דאמרי קמאי בהא לאו מילי דסמכא נינהו".

"ודע דסבור הייתי לומר שהלכתא כבתראי בשוין לא יחיד נגד רבים, אלא שראיתי לכנה"ג באו"ח דאף יחיד נגד רבים הלכה כבתראי, ואני תמה הא רובא דאורייתא, ומסתימת הפוסקים משמע אף בד"ת הלכה כבתראי וי"ל כיון דבתראי ראו דברי קמאי וסתרי להו בטענות אמרינן מסתמא הוו קמאי מודו לבתראי".

"ועל ידי זה הדבר סותר כל המנהגים אשר באלו המדינות אשר רובם בנויים על הכלל הזה, בפשיטות ותמימות ואין מפקפקים אחר דבריהן ולכן לא רציתי גם כן לחלוק עליהן, וכן מרגלא בפומא דאינשי לפסוק כדברי המרדכי, האשרי והטור ובדרך זה הלכתי ושאר הנחתי".

"אבל עשה פשרות בענייני פסקי הלכות מדעתו מסברת הכרס ברוב הפעמים באו"ה נגד הקבלה אשר קבלנו ונהגו עד הנה, והתלמידים הולכים אחר דבריו ופסקיו ולא ידעו שבנפשם הוא שהוא הכריע כמה פעמים נגד התוס' והפוסקים אשר אנו נוהגין לפסוק כוותיהו והנה שגו בזה".

"ומה שאמרת הלכה למעשה בדברים שהן במחלוקת בין חכמי הפוסקים שזה אוסר וזה מתיר, נאמר כדאי הוא פלוני המיקל לסמוך עליו או נאמר כיון שהרב האלפסי והרמב"ם ז"ל שוין בכל לדעת אחת זולתי במקומות ישנו דין, מן החיוב הוא שנסמוך עליהם בין בקוליהון בין בחומריהון ולא נסמוך על פוסק אחר להקל".

"אבל אם היה רב אחד במקומם ולמדם הן הולכים אחר דבריו, זהו מחלוקת ארץ ישראל ובבל בתרבא דאייתרא (חלב היתר) דאלו אוסרין ואלו מתירין ואוכלין, ואוכל בחשאי אפי' בבבל אם דעתו לחזור ולהימנות עם אנשי מקומו, ואע"פ שהוא חלב דאורייתא לדברי בני בבל. והנה במקומו של רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות אזמל ולא מיחו בידם חכמים לפי שהן עושין כדברי רבם. ובפרק כל הבשר (חולין קט"ז.) אמרינן, לוי איקלע לבי יוסף רישבא אייתו לקמיה רישא דטיוסא בחלבא ולא אמר להו ולא מידי, כי אתא לקמיה דרבי אמר ליה אמאי לא תשמתינהו אמר ליה אתריה דר' יהודה בן בתירא הוא ואמינא דרש להו כר' יוסי הגלילי דאמר יצא עוף שאין לו חלב אם, וכן רבים. ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים, במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפסי זכרונו לברכה ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הרמב"ם ז"ל, והרי עשו אלו הגדולים כרבם".

"אלא עיקרן של דברים לפי דעתי שכל שנהגו ישראל באחד מהפוסקים, או דהוי אתריה דמר, העושה מצוה לדעת אותו מנהג חייב לברך, שחזר הדבר כאלו הוא תורה".

"ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש אמרתי אל לבי... וכו'".

"וכל שכן שכל הגלילות האלו קבלו עליהם את הרי"ף ואת הרמב"ם ואת הרא"ש להיות הכרעותם הכרעה בין להקל בין להחמיר בין לפטור בין לחייב...".

"במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות רב אלפסי זכרונו לברכה ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הרמב"ם ז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם".

"ועלה בדעתי שאחר כל הדברים אפסוק הלכה ואכריע בין הסברות כי זהו התכלית להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד... ולכן הסכמתי בדעתי להיות שלושת עמודי ההוראה אשר בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש...".

"וכלל זה נקוט בידך, כל מקום שהרב ז"ל פוסק כן בב"י דעתו לפסוק לכל המקומות ושינהגו בכל המקומות כפי אותו פסק, אבל כשלא פסק בב"י הלכה אלא בספר הקצר (השו"ע) דעתו שלא יחויב אותו פסק אלא בארץ המערב לבד".

"...ועל זה אנו סומכין וכפי חשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להיתלות".

"טעה בשקול הדעת כגון דבר שהוא מחלוקת תנאים או אמוראים ולא נפסקה הלכה כאחד מהן בפירוש ועשה כאחד מהן ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחר...".

"שאם לומד הרב דרך למודו ואמר מסתבר טעמו דפלוני חכם, אין תלמידיו למדין משם הלכה שמא אם יבוא לידו מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר".

"ומה שכתבת שאין לסמוך על התשובות, אדרבה הלכה למעשה הוא וילפינן מנייהו טפי מדברי פוסקים שלא היו בשעת הוראה כדאיתא ביש נוחלין, ומשום הכי גרסינן בתלמודא בכמה דוכתין והלכה למעשה".

"כאשר אמרו חז"ל מעשה רב וגם כתבו הפוסקים שיותר יש לסמוך על תשובות מעל הפוסקים מאחר שמשיב הלכה למעשה הרבה מדקדקים בה יותר ממה שכותבים לעצמם פסקי דינים שאפשר שלא נאמרו רק להלכה ולא למעשה".

"אתא עובדא קומי רבי יהושע בן לוי אמר צא וראה היאך הצבור נוהג. רבי אבון בשם ר' יהושע בן לוי ולא דבר הלכה זו אלא כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה צא וראה היאך הצבור נוהג ונהוג".

"לוי איקלע לבי' יוסף רישבא (צייד עופות, רש"י), קריבו ליה רישא דטוותא (טווס) בחלבא, לא אכל. כי אתא לקמיה דרבי א"ל אמאי לא תשמתינהו, א"ל אתריה דר' יהודה בן בתירה הוה ואמינא דילמא דרש להו כר"י הגלילי (שסבר דבשר עוף בחלב מותר)".

"ועתה אמת אגיד אשר שמעתי מפום רבנן קדישי ששמעו מפי הרב הגדול מופת הדור מהר"ח אבולעפייא זלה"ה שקיבל מזקני גאוני הדור שהסכימו בכלל זה דמרן, קרוב למאתיים רבנים מדורו, וכך היה אומר כי כל אשר יעשה כפסק מרן עביד כמאתן רבנן, אלו דבריו ז"ל".