"קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם, ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגים כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה, וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן; ואף בדבריהם שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור, הותרו בהם אם אין דעתם לחזור".

"יש מי שאומר שאם קהל אחד עשו הסכמה בחרם למגדר מילתא, והלכו קצתם לעיר אחרת לדור ואין דעתם לחזור, אם הפירצה ההיא מצויה שם חייבין להתנהג בגדר שקבלו עליהם בעירם הראשונה, ואם עברו הרי הם עבריינים".

"ולכן מי שיצא ממקום שנוהג חרם רבינו גרשום שלא לישא שתי נשים למקום שמקילין אסור לו לישא ב' נשים".

"דהתם במנהג שנהגו במקום ואינו אלא להמקום ההוא, אבל חרם שקבלו עליהם ועל זרעם הוי כנשבעו, דאקרקפתא דגברי רמו, וחייבין מדין תורה לעשות כן ולא תליא במקום".

"והנה דין זה נחלק לג' דינים: א) אם הסכימו הציבור על איזה דבר לאסור לסייג ולגדר, בזה לכ"ע לא מועילה שום התרה כדאיתא ביו"ד סי' רכ"ח סעיף כ"ח. ב) שלא נעשה על פי הסכמת הצבור אלא שנהגו יחידים בכך באיזה דבר לסייג גם להרשב"א ור"ן וריב"ש לא מהני התרה דהוי כאילו קיבל עליו כאסור תורה, ולרא"ש מהני התרה כדאיתא שם סי' רי"ד, וכתב הפרי חדש דדווקא כשמתחרטים כולם אבל לא מהני חרטת המיעוט, ואפילו התירו להמתחרטין אינו מותר ע"כ".

"ואם באים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור הותרו בהם אם אין דעתם לחזור".

"בני א"י שבאו לחוצה לארץ אסורים לעשות מלאכה ביו"ט שני בישוב, אפי' דעתו לחזור, וכל זמן שלא הגיע לישוב אפי' אין דעתו לחזור מותר לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן אבל אם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין בישוב וכל חוץ לתחום אין נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם".

"...אבל אם היה רב אחד במקומם ולמדם הן הולכים אחר דבריו, זה חלוקת א"י ובבל בתרבא דאייתרא דאלו אוסרין ואלו מתירין ואוכלין, ואוכל בחשאי אפילו בבבל אם דעתו לחזור ולהימנות עם אנשי מקומו ואע"פ שהוא חלב דאורייתא לדברי בני בבל...".

"אם נעקרו משם כל אנשי המקום ההוא לגמרי ועמד כך המקום כמה שנים בלי יהודים כלל ואח"כ באו לעמוד שם יהודים ממקום אחר שיודעים הוראת החכם ההוא שהיה עומד שם מסופקני אם עליהם להנהיג כך או לאו וצ"ע".

"אף שראיתי במ"א לקמן סי' תצ"ג בשם ש"ג מסתפק בכיוצא בזה לע"ד אין כאן שום ספק כלל ואין ספק מוציא מידי ודאי ואף גם אפשר לפרש דברי הש"ג בעניין אחר אך שלא ראיתי בדברי הש"ג עצמו וצ"ע שם, אבל הדין ברור כמ"ש, נ"ל".

"אחר שנחרבה קהילתנו בעווננו סיוון תמ"ט ושאלו בני ק"ק תות"ב שנתפזרו כבמזרה אם חייבים בתעניות מנהגי הק"ק ושאר דברים שנהגו שם [וכן כמה מיני פרישות שנהגו בק"ק כגון שנזהרין מחמאה של גויים וכרוב כבוש ופירות יבשים] אחר שהוא שמם תל עולם ממלחמות צרפת ולאחר ייאוש הוא בעיני כל היהודים וערלים שתחזור ותיבנה עוד בימינו כי ים המלחמה הולך וסוער וסוף יבוא שלום ינוחו יושבי ארץ מן יודע אימת תבנה ותכונן ואימת יחזרו אליה צאן קדשים".

"והשבתי להם כי אף אם יחידים קצתם מתייאשים, בתר צבור גרירי, וחסדי ה' לא תמנו, וארז"ל ריש כתובות שמדא עבידא דבטלה, וכן עניני מלחמות וגירוי מלכיות שכיח וסופן שלום, ומה גם עיר ואם בישראל וק"ק ישן נושן כזו והרי עדיין ס"ת וכלי קודש וכל פנקסי קהל סגורים, ועוד כמה ראיות מדעת תורה ודעת נוטה שיש לקצר פה, סוף דבר אין החורבן אלא כגירוש או בריחה מפני רעש ומפני קול נוגש אפי' כולם. ובכל יום מצפים לתשועת ה' דרך טבע, לכן הוי דעתם לחזור ומוטל עליהם כל קבלת וחומרת בני ק"ק הקודמים, כנלע"ד".

"ובנדון שלנו אפילו כל אנשי אותה עדה נהגו בעודם בחו"ל להחמיר ופשט מנהגם בכל תושבי העיר הרי מיד כשעלו ארצה על מנת שלא לחזור לחו"ל היו רשאים לנהוג כמנהג א"י להקל, וכמו שהורה בשו"ת אבקת רוכל (סי' רי"ב) וכן פסק הגאון רבי בנימין מרדכי נבון בתשובה שנדפסה בקובץ סיני (טבת תש"ט), לפיכך אע"פ שהם בחרו להמשיך במנהגם להחמיר אין בניהם חייבים להחמיר כמנהג אבותיהם ואין בזה משום אל תיטוש תורת אמך כאן שרוב התושבים בא"י נוהגים להקל כדעת מרן שקבלנו הוראותיו".

"לפיכך יותר נכון שהבנים ינהגו כדעת מרן וכמנהג ארץ ישראל, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

"...שאין הדבר כן עכשיו, היו אמנם ימים שהיו נוהגים על פי ספרי הר"מ אבל מפני הבלבול שעיירות חרבו וחזרו ונתיישבו נתבטל הדבר, שהחדשים היו נגררים אחר פוסקים אחרים".

"ובזמן מרן ז"ל היו נוהגים לקבוע ההוראה על פי קיבוץ דעות כל החכמים, וכמו שנהג מרן הב"י ורמ"א ושאר חכמים, ומעולם לא עשה הב"י שו"ע מיוחד לארץ ישראל על פי דעת הרמב"ם, ובזמן שנהגו על פי פסקי הרמב"ם נהגו כן בכל פסקי ההלכות שבכל התורה כולה, ומעולם לא חילקו בין הלכות התלויות בארץ לשאר הלכות שהרי הרמב"ם היה רבם בכל מקצועות התורה, ואחרי שחדל המנהג סמכו הפוסקים האחרונים על דעת פוסקים אחרים זולת הרמב"ם אף במצוות התלויות בארץ וכמש"כ מרן הכ"מ פ"ז מהל' שביעית ה"ג בשם מהרי"ק שאנו סומכים להקל כדעת התוס' וש"פ דבעור היינו הפקר ודלא כהרמב"ם והראב"ד דטעון שריפה, וביו"ד סי' רצ"ד ס"א כתב דענבים שלקו פטורים מרבעי והביא דעת הרמב"ם בל' יש מי שאומר, ושם ס"ג דקפריסין חייבין בערלה נגד דעת הרמב"ם".

"שידוע ומפורסם שחיבור השו"ע כולו מיוסד על פי דעת הרמב"ם כי הוא מרא דאתרא של ארץ ישראל וארצות המערב ולכן סתם השו"ע כסברת הרמב"ם שרוב ארצות המערב נוהגים כמותו".

"בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ אסורים לעשות מלאכה ביו"ט שני בישוב אפילו דעתו לחזור וכל זמן שלא הגיע לישוב אפילו אין דעתו לחזור מותר לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן אבל אם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין בישוב וכל חוץ לתחום אין נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם".

"שעיר שבאו לדור בתוכה ספרדים ואשכנזים, והספרדים היו מרובים על האשכנזים, והיה על האשכנזים לנהוג כמנהג הספרדים בין להקל בין להחמיר וכן עשו, הגם שאח"כ באו עוד אשכנזים אחרים ונתרבו האשכנזים על הספרדים, צריכים האשכנזים לנהוג כמנהג הספרדים אפילו להקל לפי שהראשונים בטלו לגבי הרוב והו"ל ככולם ספרדים והבאים אח"כ בטלים לגבייהו, ואם באו להחמיר על עצמם אינם רשאים מפני המחלוקת".

"ומה שנראה לע"ד כי אפשר שלא אמרו רק ביחיד או יחידים שבאו למקום חומרא שהם בטלים לגבי בני העיר אשר באו לשם... אבל כאשר הם קהל בפני עצמם הרי הם כאלו יושבים בעירם ונוהגין במנהגם ואין כאן מקום ללא תתגודדו, וכמו שתמצא היום בשאלוניקי העיר הגדולה אשר היא עיר ואם בישראל הספרדים הם בית דין בפני עצמן והאשכנזים ב"ד בפני עצמם, והדבר ידוע שהיה מפורסם שהאשכנזים קדמו ליישב בשאלוניקי וא"כ היה ראוי לגרור כל הבא אחריהם למנהגם, אם לא מן הטעם שאמרתי כנ"ל".

"...ומ"מ לבי נוקפי דבשלמא אם באו שם קהל אחד בבת אחת מהאנשים הספרדים ניחא אפילו היו האשכנזים קודמין אמנם עתה שבאו שם א' לא' והתחילו לנהוג כמנהג האשכנזים מאן לימא לן דבכה"ג מותרין לשנות, ואע"פ דאפ"ל דגם בשאלוניקי היה כן מ"מ מי יודע מה תקנה עשו, לכן נראה בעיני שיעשו התרה למה שנהגו עד עתה אם ירצו לשנות ולחזור למנהג ספרד...".

"ולענ"ד בנשארו בה אפי' מיעוט כל שיש עדיין שם קהילה הבאים לשם מתחייבים לנהוג כמנהג המקום הזה דאין שעור לקהילה וכמו שמוכח מפר"ח שמובא לקמיה ואפי' הבאים לתוכה רבים ממנה נטפלים המה להמעוט שבה אם לא שהקהילה החדשה מתנהגת בפ"ע ואינה מתערבת עם הקהילה הישנה בענייניה כמו שמצוי בקהילות הגדולות שנמצאים בהם כמה קהילות שכל אחת מתנהגת כפי מנהג אבותיה מדור דור וכן מתבאר בס' פר"ח".

"ומבואר שם (פר"ח) דקהילה שיש בה מנין מיקרי קהילה והבאים לשם נטפלים, ופשוט דכוונתו שיש לה עכ"פ כל צרכי צבור כנהוג דהיינו ביהכ"נ ומתפללים בה בכל יום בצבור ויש להם מו"צ ומקווה וכדומה כנהוג בכל קהילות ישראל, דאל"ה גם היא נטפלת לעירות הסמוכות לה כנהוג".