שנאת החמות לכלתה, אע"ג דהויא מילתא דשכיחא טובא, מ"מ נראה שעיקרו אינו מצוי אלא בדרות יחד, דמרגלן קטטה, אי משום אכילת גירסנא ואי משום מילי, מתוך שרגילה בה קצה מפניה, נפשה בחלה בה, יוצאת ונתקלת, נכנסת ונתקלת בה. על כן יאמרו המושלים אם ירעו זאב וטלה כאחד, תדור כלה עם חמותה.

אך מה שיצדק מחובר לא יצדק נפרד... כי אמנם באינן דרות ושוכנות יחד, אינו דבר מחויב בהחלט. והרי הנביא צווח (מיכה ז,ו) והתנא קרא אחריו מלא על דור אחרון, כי בת קמה באמה, כלה בחמותה (ע"פ סוטה מט,ב; סנהדרין צז,א). מכלל שהוא דבר היוצא מהמנהג הטבעי והנאות בבני אדם, כמו בת קמה באמה דסמיכא לה. והראוי לעולם שיתנהגו באהבה. אלא על כרחך כמ"ש, לחלק בין כשדרים יחדו בבית - אז הקטטה מצויה ביניהם ושונאות זו את זו. משא"כ בנפרדות - קרוב לודאי שיאהבו זא"ז לפי הטבע."

"ואשה את רעותה תשמח בדברים טובים... ואף אם תעשה אחת מכם שלא כהוגן, תמחלו זה לזה ותחיו למען ה' בשלום."

אבל אם התנו, אין כח בידם להוציאם החוצה. ולא הוי כדברים שאפילו התנה בשעת קדושין יכולה לומר סבורה הייתי לקבל, עכשיו איני יכולה לקבל...".

"אם באה היא בגבולן אין מוציאין אותם בשבילה (=בשביל האישה) ממקומן, אע"פ שהמדור שלו ואין להן בו זכות, הואיל והוא (=הבעל) רוצה בעמידתם. אבל מבקשים מהן לסדר עניין שלא יצערו אותה בדירתן."

"וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין לי ומצירין לי - שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו."

אשה שהייתה גרה עם בעלה בבית אביו ואמו, תבעה את בעלה לדין, שיוציאנה מאותו הבית, שאינה רוצה לגור עמהם. וחקר הדיין מהשכנים, אם היו אבי בעלה ואמו מצירין לה, ולא נודע שהיו מצירין לה כלל. אם היא נאמנת על עצמה לומר שהם מתנהגים עמה שלא כהוגן, וחייב בעלה להוציאה לגור בבית אחר, או לא. ואת"ל שהיא נאמנת - אם הודית שאינם מצירין לה, אלא שרצונה לצאת מביתם. יורינו אם יכולה לצאת בשאט בנפש כרצונה, או לא, ושכרו כפול מן השמים.

גרסי' בתוספתא, והביאה הרי"ף ז"ל בהלכות בפ' שני דייני גזירות, וז"ל:
ג' ארצות לנישואין - יהודה ועבר הירדן והגליל. בד"א שהיה מיהודה ואירס אשה ביהודה, או שהיה בן גליל ואירס אשה בגליל; אבל בן יהודה ואירס אשה בגליל - כופין אותה לצאת, שעל מנת כן נשאה, ע"כ.

ופסקה הרמב"ם ז"ל, בפי"ג מה' אישות, וז"ל:
איש שהיה מארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת - כופין אותה ויוציאה עמו לארצו, או תצא שלא בכתובה, שע"מ כן נשאה, אע"פ שלא פירש, ע"כ.

וכתב הר"ן ז"ל בפי' ההלכות, וז"ל:
ומסיים בה בתוספתא: אם אמ' אני פלוני מיהודה נשאתי אשה מן הגליל, כופין אותה לצאת. כלומר, אע"פ שעומד עכשיו בגליל. ובגליל אין כופין אותה לצאת, אע"פ שהוא מיהודה, ויכול להוציאה מכרך שבגליל לעיר שביהודה. אם היה מושבו ביהודה בעיר, לאו כל הימנו שיאמ' לה כיון שאני יכול להוציאך מכרך שבגליל לעיר שביהודה, כ"ש יכול לכופך להוציאך מכרך שבגליל לעיר, דליתא, דלמה שנתרצית נתרצית, ע"כ.

הרי שלדעתם ז"ל, האשה נגררת אחר בעלה, מקום האיש, מן הסתם אפילו מכרך לעיר, וכופין אותה על זה. ואם במקומות הרחוקים הדין כן, ק"ו הדברי' מבית לבית בעיר אחת, שכופין אותה לבוא אל ביתו, כל שאין לה טענה ברורה ואמיתית למנוע זה. ועוד נביא ראיה לזה לפנים בע"ה.

ועל הצעה זו נבאר דברי הרמב"ם ז"ל בפי' הנז':
וכן היא שאמרה אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך, ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין לי ומצירין לי - שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו עמו אחרים ברשותו, ע"כ.

ביאר לנו הרב שני דינים בעניין זה - א', כשהיא דוחה את קרוביו; שנית, כשהיא חפצה לצאת ממקום דירתן. על הראשון כתב שאמרה היא אין רצוני שיבואו וכו', ועל השני כתב ואיני שוכנת עמהם בחצר אחד וכו'. דאי בסיפא נמי מיירי לדחותן, קשו בה תרתי: א', שכבר נכלל בדחיית כניסתן לביתה דרך עראי, כנראה מתיבת שיבואו וכו'; ותו קשיא, דאי לעניין דחיית דירתן מיירי, היל"ל ואיני רוצה שידורו עמי בחצר אחת, כמו שהתחיל ואמ' אין רצוני שיבואו וכו'. ואומרו ז"ל ואיני שוכנת עמהם, בהכרח הגמור הוא דמיירי כשהיא רוצה לצאת מעמהם. ומסיים בה, שאין כופין את האדם שישבו עמו אחרים ברשותו וכו', דבית בעלה עכ"פ רשותה הוא. ולפי' שומעין לה למה שתרצה - או לדחותן או לצאת היא.

ומעתה נבא לבאר דברי הראב"ד ז"ל, ובמאי דפליג עליה הרב המגיד ז"ל. הנה על הדין הראשון השיג הראב"ד, דנקיט לה הרמב"ם בסתמא, דכשאמרה אין רצוני שיבואו, שומעין לה. וזה אינו, שאם היא באה בגבול שהיו הם גרים שם קודם, אעפ"י שהמדור שלו ויוצדק על זה אומרה איני רוצה שיבואו לביתי וכו' אין מוציאין אותם. ומסיים בה: אבל מבקשין מהם לסדר להם עניין, שלא יצערו אותה בדירתן, ע"כ.

ועל זה חלק הרב המגיד ז"ל:
איך יאמר הראב"ד ז"ל מבקשים מהם וכו', כי זה דבר שאין לו שחר, כי כהקיר בור מימיה הקרה רעתם; אין אדם גר עם נחש בכפיפה אחת וכו'. עד ובזה יפה כח הבעל מכחה, לפי שהמדור הוא של הבעל ואינו שלה וכו'. כלומ', שהבעל יפה כחו, שיכול לדחות כניסת אביה ואמה לביתו, אעפ"י שאינם מצירין לו, והיא אינה יכולה לדחות קרוביו, אלא אם נראה לב"ד שמריעין לה וכו'. ודבריו ז"ל מבוארים בלשון הרמב"ם ז"ל שלמעלה מזה. בדין דחייתו את קרוביה כתב: אין רצוני וכו', ולא הזכיר טענת מפני שמצירין לו, אלא רצונו הפשוט לבד שאינו רוצה שיכנסו לביתו. וכאן, בדין דחייתה את קרוביו, כתב: מפני שמריעין לי ומצירין לי וכו'. ועלה בידינו, שגם כשהיא רוצה לצאת, שאינה רוצה לשכון עמהם, בעיא טענה הנראית לב"ד שהם מריעין לה ומצירין לה, דבחדא מחתא מחתינהו הרמב"ם ז"ל - דחייתה את קרוביו ודחיית עצמה מפניהם, כמו שביארנו. ועל שניהן הוא אומר: מפני שהם מריעין לי ומצירין לי, כמו שביאר הרב בעל מ"מ ז"ל, דבעינן שיראה כן לב"ד.

וכל זה פשוט, ולא הארכתי בו אלא שראיתי מי שחשב לחלק בין שני הדינים, ואמ' שבדחיית עצמה לא בעיא בירור והראות פנים לטענתה לב"ד.

וגם את זאת אני מקשה למי שחושב כך, כי מה הועיל הרב בעל מ"מ ז"ל וזולתו, באומרם שהמדור שלו ואינו שלה לעניין שאינה יכולה לדחות את קרוביו, אם יכולה לצאת לבית אחר ובעלה עמה; ולפחות שלם ישלם גם שכירות הבית השני שהיא תגור בו. ודאי שכל פותח ספר יאמר ע"פ זה, שהמדור תלוי בה ונקרא על שמה, כיון שהיא יכולה להעתיק את בעלה ולגוררו מבית לבית ומחצר לחצר.

ובעיני הם דברי' שאין צורך להקשות עליהם, ועוד בה שלישיה: דאם איתא דלענין יציאתה מעם חמותה לא בעיה טענה הנראית אמת לב"ד, היה לו. להרמב"ם ז"ל לכלול דין זה למעלה עם דברי הבעל, דלא בעו טענה, והיל"ל: האומ' לאשתו וכו' שומעין לו; וכן היא שאמרה איני שוכנת עם אביך ואמך, שומעין לה - שכן בשתיהם א"צ טענת שמריעין ומצירין לה. ואח"כ היה אומר, שאם אמרה אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך, מפני שמריעין ומצירין לי, שומעין לה. ולמה עיות עלינו ח"ו את הדרך, לכוללה עם טענת דחייתן שצריכה טענה הנראית לב"ד, כמו שביאר הרב בעל מ"מ ז"ל.

עוד מצאתי סעד לדברי ממ"ש רבינו ירוחם ז"ל, בס' מישרים נתיב כ"ג חלק ו', וז"ל:

נשאל מהרי"ף ז"ל:
אם נתקוטטה אשה עם חמותה ולא רצתה לגור עמה, וכן אם קבל הבעל וטען שיש עליו הפסד בדירת חמותו עמו ולא התנה בשעת קדושין שיגורו עמהם, יש מן הדין להוציאם או לאו?

תשובה:
המנהג בכל בתי דינין שכל מי שנתפס בכך שומעין לו, ונותנין לו אשה נאמנת שתגור עמהם, עד שיתברר ממי מהם נתגלגלה המריבה, ודוחין אותה מעל חברתה, ע"כ.

והנה כל פותח ספר ידע ויאמר, דמאי דכתב אם נתקוטטה אשה עם חמותה ולא רצתה לגור וכו', מיירי כשהכלה רוצה לצאת. דאי בדחיית החמות מיירי, היל"ל: ולא רצתה שתגור עמה חמותה וכו'. ועל זה השיב ז"ל, שמבררין ממי נתגלגלה המריבה ודוחין אותה. ואי מציא כלה למיפק בלי בירור שום גלגול מריבה, כי אם ברצון פשוט, מאי קאמ' הרי"ף ז"ל לתשובת השאלה? וכבר נודע מ"ש בעל מ"מ ז"ל, שם בפי"ג מה' אישות, שדברי הרמב"ם כשטת רבו הרי"ף ז"ל בתשובה נאמרו.

וכל זה מבואר בדברי. ומילא נתבאר דין בית א' לחצר א', דחדא סתמא קאמר הרי"ף ז"ל לדור עמה וכו'. ובר מן דין, בהדיא כתב הרשב"א ז"ל, בתשובות כתיבת יד ס' תתכ"ב וסי' תשל"ה, שדברי הרמז"ל הם בשתי החלוקות - להוציאם מביתה, ולהוציא אותה מהבית. וכ"כ בתשובות אחרות כתיבת יד, בית שישי סי' ס"א, שדברי הרמב"ם ז"ל הם להרחיקם מגבולה ולהרחיקה מגבולם. והובאה בתשובות הנדפסות המיוחסות להרמב"ן ז"ל, סי' ק"ב.

ועוד אני מוסיף לחזק דברי, שהרי כתב הרשב"א ז"ל סי' תתכ"ב, דמדינא האשה חייבת לגור עם חמיה וחמותה, כי הבעל חייב בכבודם ובמוראם ואינו רשאי להפרד מהם. והביא ראיה ממה שאמרו בתלמוד פרק אעפ"י, שאינו כופה אותה לעמוד לשרת לפני אביו ולפני אמו, ובודאי כשהיא עמהם בבית מיירי, ע"כ. ודבר הלמד מעניינו הוא, דאי מציא נפקא לגמרי, מאי אינו כופה אותה לשרת? אפי' למיקם בהדייהו לאו כל כמיניה לכופה, ואמאי לא מפיק אלא שירות? הא למדת, שמן הדין חייבת היא לגור עמהם, וכמו שהוכחנו למעלה, שחייבת לגור במקום שהיה הבעל.

ומ"ש הרמז"ל, דכשבאה וטענה טענה הנראית לב"ד מציא נפקא - מתורת מנהג הוא, וכמ"ש הריא"ף ז"ל בתשו': המנהג בזה וכו'. וכבר נודע מה שהכריח הרא"ש ז"ל סי' י"ו, מדברי הפוסקים שכשהאחד מורה מן הדין והאחר מכח מנהג - הזוכה בדין תורה מוחזק.

וא"כ, הנותן לה כח לצאת מבית בעלה, עליו ראיה שהיא רשאה בכך; ואל ישעה בדחיות בדברים בעלמא מסברתו. כ"ש שכבר בררנו מלשון מעתיקי המנהג, שכן הוא. הלא המה: הרי"ף והרמב"ם ז"ל.

ועלה בידינו, דכל שלא יתברר לדיין שחמותה מצירה לה אינה יכולה לצאת מבית בעלה. וכ"ש אם הודית הכלה שאין חמותה מצירה לה. וגם אם התנו ביניהם שהדירה כדין תורה. זהו הדין פשוט. ואם התנו לגור עם חמותה דרך אחרת יש לו, ואין להאריך כאן יותר. וכבר הסכימו וחתמו כדברי החכמים השלמים גבירי רוב חכמי העיר יצ"ו וצור ישראל יצילנו משגיאות. הנלע"ד כתבתי ופסקתי למעשה. הצעיר יעקב קשטרו