והילך טופס גזירת הדין שכתב: גם דברי החכמים השלמים יצ"ו: בפני עמדו לדין בני הנבון כה"ר יוסף מנשה נר"ו, עם בעל אחותם כה"ר יוסף נר"ו, וטענו בעד אחותם שאינה רוצה לדור עם חמותה. ואני פסקתי שכל עוד שלא יראה לדיין שחמותה מצירה לה לאו כל כמינה. ולא ראיתי בירור לדבריהם אפילו א"ב אשה. ומה שפסקתי מבואר לרב בעל מ"מ פ' י"ג מהלכות אישות, גם לפוסקים אחרים. ולפי שידעתי שלא יחלוק על זה כי אם המתעתע לחלק מסברת הכרס, בלי ראיה, להוציא אשה מבית אשר לא כדת, לכן לא הארכתי עוד.

וכתב הצעיר יעקוב קאשטרו גם כי דברי החכם השלם אינם צריכין חיזוק רב ובפרט אחר שכבר דן, עכ"ז להפיק דעת השואל כתבתי, כי ודאי מה שפסק ודן דין אמת הוא, כי דברי הרב המגיד על שני הדינים שאמר הרמב"ם ז"ל קאמר סברתו, דהיינו א' שאומרת אין רצוני שיכנסו אצלי עמך וכו' שנית ואיני שוכנת עמהם בחצר, ועל שניהם אמר הרב המגיד שאם יראה לב"ד וכו', ואם לא, לא כל הימנו. א"כ לא כל הימינה שתאמר שאינה רוצה לדור כמו שבן החכם נר"ו, כי הוא דין אמת ויציב. והנראה לע"ד כתבתי יאודה מסעוד

מה שדן הדיין החכם השלם הוא אמת ואין צריך חיזוק מפני שנר' דין פשוט.

כתבתי אני הצעיר אברהם כהן

ראיתי דברי החכם השלם נר"ו, ובינותי בספרים להקים ולאשר דבריו המאושרים ולהבין דברי הרמב"ם ז"ל, שכתב איני רוצה וכו' שומעין לה. ומה שכתב עליו הרב המגיד, שצריך בירור ב"ד, אם הם דווקא כשהיא מערערת להוציאם מגבולו או אפילו כשהיא אינה טוענת אלא שירחיקנה מגבולם, כמו שנראה ממה שכתב. ובזה יפה כח הבעל, לפי שהמדור שלו. ואם איתא דלהרחיק עצמה מהם אין צריך בירור ב"ד, מה כח הבעל יפה שאמו על כרחו תשב בביתו, והא מחוייב להשכיר לאשתו בית אחר.

גם ממה שכתב בתר הכי, האיש שאמר איני דר במדור מפני פריצים שומעין לו וכו' וכן היא וכו'. נראה שצריך טענה חזקה להוציא האשה ממכון שבתה, כ"ש טילטול' דגבר' וכו'. ואין לדחות, דמאי דאצטריך ליה להרמב"ם האי חלוקה, היינו לפי שהמדור שלה, כמו שסיים ואפילו המדור שלה, הילכך אין ראוי להוציאה בלא טענה. ודברי הרב המגיד שאמר שיפה כח הבעל לפי שהמדור שלו ולא שלה, היינו לומר שאם היה המדור של האשה היתה יכולה לדחותם ממדור בלא בירור ב"ד. דמ"מ אנו למדין דכשהמדור של בעל אין לטלטלו בדברים. וכ"ש הוא, ודייקא נמי מה שכתב הרמב"ם, איני שוכנת עמהם. שכמו שנכנס אין רצוני שיכנסו דהיינו דרך עראי, היה לו לצאת ולא ישכנו עמו, שפי' דרך אלא נראה דמיירי אפילו להרחיק עצמה.

ומצאתי להרשב"א ז"ל, שכתב סימן תתכ"ב, על ראובן ואמו שיש להם בתים משותפים, וטוענת אשתו שאינה רוצה לדור בבתים שדרה אמו, מפני שגורמת לה קטטה. והוא אומר שידור בעלה שפתחה לחוץ וכו' עד אין מחיצה של כותל בין שני הבתים.

תשובה, אנו לא מצאנו בתלמוד שתוכל האשה לערער שלא תדור עם אביו ועם אמו, שהוא חייב בכבודם ובמוראם. ולא אמרו בפ' אע"פ, אלא שאינו כופה אותה לעמוד לשרת לפני אביו ולפני אמו, ולפי שהם עמו בבית נצרכה. אם הרמב"ם ז"ל כתב אותו עניין שרמזת, וכן היא שאמרה אין רצוני וכו' וכדאי ק"ו לסמוך עליו, ובזה מורין עכשיו גדולי המורים וכו'. מ"מ אף לפי דבריו, הדין עם הבעל בנ"ד וכו', ע"כ.

אוליפנא מינה דברי רמב"ם הם אפילו כשהיא רוצה שירחיקנה מעל גבולם, דבהכי מיירי נדון דהתם שהבתים הם של אמו, ודוק תו נקיטי דחידוש הוא שחידש הרמב"ם ז"ל, דמדין התלמוד נראה הפך. מעתה כל מה שאנו יכולים לקרב דבריו לדין התלמוד נקרב, וזו הייתה כונת הרשב"א, ומטעם זה כתב הרב המגיד שצריך בירור ב"ד.

ודרך בירור זה הוא כמו שכתב במישרים נתי' ג', שנשאל הרי"ף ז"ל, על אשה שנתקוטטה עם חמותה ולא רצתה לדור עמה. תשובה, כך הוא המנהג בכל בתי דינים, שכל מי שנתפס על זה שומעין לו ונותנין אשה ביניהם עד שיתברר ממי נתגלגלה המריבה ודוחין אותה מעל חבירתה, ע"כ.

ובזה נתיישב מה שכתב הרשב"א, בתשובה אחרת סימן תשל"ה, על אשה שהלכה לבית אביה עד שיתברר בב"ד אם תדור עם אמו. והשיב בארוכה, דאם באת בטענה ברורה וכו', עד ובנדון שלפנינו אין לה מזונות אלא כפי ברכת הבית, ע"כ.

ובתשובות הרשב"א המכונות להרמב"ן, בדפוס סי' ק"ב, כתב על שבעל שמכה אשתו והיא טוענת שחמותה גורמת. והשיב בארוכה, עד וגם אם אינה רוצה לדור עם חמותה, יכולה היא שתאמר לבעל איני רוצה לדור עם אנשים שמצערים אותי וגורמים לי קטטה ביני ובין הבעל, או שלא יבואו אמו ואחיותיו בגבולה או שירחיקנה מגבולם. וכן כתב הרמב"ם. עוד כתב: כל שהיא טוענת שבורחת מפני חמותה לא תפסיד מזונות, ולמה תפסיד והיא מכישה שתברח, ע"כ.

וסתרי לכאורה, ובמה שכתבנו דצריך בירור קצת, יש לחלק, דהתם מיירי שיש בירור לב"ד שהבעל מכה אותה והיא טוענת שחמותה היא סיבת ההכאות, בזה איכא למיחש לחמותה. וג"כ מאחר שעשה שלא כהוגן שמכה אותה, כופין אותו לבקש בית אחרת. ודוק מה שכתב למה תפסיד והוא מכה אותה. וההיא דהתם, דאמר דאין לה מזונות, לפי שלא היה שם שום בירור כלל. ונקיט נמי ממה שכתב באותה תשובה, או שירחיקנה מגבולם. וכן כתב, דדברי הרמב"ם הם הם, כשהיא טוענת שירחיקם מגבולה או שירחיקנה מגבולם, ושקולים הם, ועל שניהם נר' שכתב הרב המגיד שצריך בירור. הוא מה שכתב הרי"ף, והעיד על מנהג בתי דינין שמושיביו אשה ביניהם. וכן בנ"ד מושיבין אשה לברר הדבר, כך נראה שורש הדין אשר גבלו ראשונים.

וכתב הצעיר אברהם מונסון

ועמדתי על דבריו וכתבתי זה: פתשגן אורייתא הדא רשימא מפס ידא דעבדא ותלמידא, מחוי קידה קמי רבע לבשי מדא, שאיל שאלתא הדא במס' כלה נאה וחסודה, דהוות חמותה כחדא, ונפקת ברא למהוי דיורא לחודא, ולא טענה מידי, לא צערא ולא פסידה. ברם כתובתא, דכתיב בה הדירה כדין תורה, אמרה קדמיכון אנא שבקא והיא עבדא. וכען מורי ורבותי, חזו דאתאי ורחושי מרחשן שפוותאי, מאי דסבירא לן בלבא טרידא, ואי ישפר קדמיכון עטירו יתה בכלילא דורדא, בעזקתיכון קדישא וחותם ידא, ומן קדם שמיא יהא לכון חינא וחסדא.

תחילת דברי פיהו, העתיק תוספתא אחת באורך ודברי רמב"ם והר"ן ז"ל, שלא לצורך. ואני אומר, דתוספתא זו לא נוגעת ולא פוגעת ואין יוצאין בשבת כגמל במטוטלת וחמור במרדעת. ואם בא להשמיענו בקיאותו וגירסתו ועד היכן ידו מגעת, לאו חדתא היא לגבן. ידענו כי רב חילו ורב פלפולו, ובכל הארץ זאת מודעת. האמנם אפי' דרדקי דבי רב, דיתבי בספסלי כותלי בית המדרש, יוכיחו כי תוספתא זו עם העתקת דברי הר"ן עלה, לא מסיק מינה מידי, כמה דמסיק מבי כרבא תעלא. דמה דמיון יש בתוספתא זו לנד"ד, דהתם דין הוא שתהא האשה נגררת אחר בעלה, דכיון דהוא מעיר אחרת ונשא אשה, מסתמא עמד להוליכה עמו לארץ מולדתו ולמקום שהוא רגיל בו נשאה. וקרא מלא הוא: ושכחי עמך ובית אביך. אבל לא מפני זה נחייב אותה להיות במאסר עם חמותה, אשר על הסתם היא צרה צרורה, אמורה במשנתנו ביבמות: הכל נאמנים להעידה חוץ מחמותה וכו'.

ובעבור תהיה לי לעדה כי זה המורה, חוץ מכבודו, לא הורגלה ידו בשקלא וטריא דהויות אביי ורבא, תא חזי דממקום שבא משם לנו ראיה. שהוא העתיק פי' הר"ן ז"ל על ההיא תוספתא, וכתב וז"ל:

ולאו כל הימנו שיאמר לה כיון שאני יכול להוציאך מכרך שבגליל לעיר שביהודה, כ"ש שאני יכול לכופך להוציאך מכרך שבגליל לעיר. דליתא, דלמה שנתרצית וכו'.

ועתה תמה על עצמך: אם הדין נותן שהאשה נגררת אחר בעלה בכל מידי ובכל מקום אשר יחפוץ להוליכה, אפי' עם חמותה, הרשות בידו, איך ולמה כתב הרב שאינו יכול לכופה ולצאת מכרך שבגליל לעיר? וכי גרע הך מילתא מלכתה לבית חמותה או לבית צרתה, ששתיהן שוות כא', שבהם גזר המורה הוה במשפטי דינו שיכול לכופה ללכת אחריו בכפיפת ראש. אדרבא, הך דמכרך לעיר עדיפא מינה, והרב ז"ל כתב בה, שאינו יכול לכופה. ופסק ותני דלמה שנתרצית נתרצית, כלומר: ואין למדין דבר מדבר בדין זה. וזה העני העתיק דברים שטופחין לו על פניו ומנקרין את עיניו. והאלוקים, אלמלא תלמידא אמרה קמי רביה, הוה מנתר ליה כיכי וניבי. ואחר שמתוספתא זו לא עלתה לו ארוכה, אדרבא הגדילה המכה, מעתה ק"ו יאמר פריכא, ולא קבלה מרבו ואמרה מעצמו ולא חס על כבוד שמו.

והביאור שביאר בדברי הרמב"ם ז"ל, שמה שאמר ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת וכו', הינו שרוצה לצאת אלו אמרה בר בי רב דחד יומא, אולת לו וכלימה, דהיכי מצי למיתי עלה אומרו ז"ל, שומעין לה שאין כופין את האדם, שישבו אחרים ברשותו? הכי הול"ל: שאין כופין את האדם לשבת ברשות אחרים. ובודאי הגמור פשט לשונו הטהור מורה שבאה לדחותם מעליה.

וביאור כוונת רבינו ז"ל בכפל דבריו לדעתי כך הוא: שהם שתי טענות שוות בדחייתם מעליה הראשונה אומרת, איני רוצה שיכנסו לביתי וכו'; והשניה, איני שוכנת עמהם בחצר וכו'. שידוע בפי כל לומד תלמודנו דבית לחוד וחצר לחוד, כאותה ששנינו שלש חצירות של ב' בתים, ובדוכתי טובא. ופירוש העניין, שהחצר פתוחים לתוכו חדרים, והם נקראים בל' רבותינו בתים. וזאת האשה אשר הוכיחה את בעלה בטענתה, אמרה שני דברים - ראשונה, שאלה שבביתה לא ישכנו רגלי קרוביו אפי' דרך עראי, והוא החדר שמסתופפת בו היא ובעלה וישנים בו. ואם יאמר שבביתה, דהיינו בחדרה, לא יכנסו, אבל ידורו בצידה בבית אחר באותו חצר, אף בזאת תבעה בב"ד ושאלה מאתו שלא ידורו בצידה בחצרה דירת קבע. וזהו שאמרה, ואיני שוכנת עמהם בחצר. ודיקא נמי דבבית נקט ביאה, דהיינו דרך עראי; ובחצר נקט שכונה, דהיינו דירת קבע. ולשתיהן נתנה טעם, שהם מריעים לי ומצירים לי. ודוק ותשכח, ששתי טענות לשתי תביעותיה מוחלקים בלשונם, דהיינו מריעים ומצירין, לרמוז שהם שתי הרעות זו למעלה מזו, כעד שתי התביעות שאמרה שהם זו לפנים מזו, כאמור. וכתב רבינו ז"ל תרוייהו, משום דצריכי. דאי כתב הך דאין רצוני שיבואו לביתי לחודא, אמינא בהאי הוא דשומעין לה, משום דנכנסין בביתה ובחדר משכבה; אבל בהיותם גרים כל א' בבית לבדו, אף אם יהיו זה בצד זה בחצר א', אימא אין שומעין לה, צריכא. ואי אשמועינן הך דחצר, ה"א בהא הוא דשומעין לה, משום דהיא דירת קבע, ואף אם אינם נכנסים לביתם מ"מ יש לחוש פן יקראנה אסון, שאותה יום יום ידרושון ולדעת דרכיה יחפצון, ומשום הכי שומעין לה; אבל כניסתן לביתה, אפי' שהוא חדר משכבה, כיון דדרך עראי הוא, אימא אין שומעין לה, צריכא. זהו כוונת רבינו ז"ל, לדעתי, בשפה ברורה שמורה בכל וערוכה.

עוד כתב וז"ל:

הנה על הדין הראשון השיג הראב"ד ז"ל, דנקיט ליה הרמב"ם ז"ל בסתמא, דכשאמרה אין רצוני וכו' שומעין לה. וזה אינו, שאם היא באה בגבולן וכו'. זו טעות גדולה, שאין ספק אצלי שכתבה בחלום באישון לילה ואפלה, דהיכי מצי למימר דנקיט ליה בסתמא, ובפי' א' ז"ל שיבואו לביתי. ואפ' שאפשר שאף דכשהם היו דרים בה מקודם ואח"כ באתה היא המדור של הבעל, ומצי למימר ביה שלא יבואו לביתי, כמ"ש הוא אח"כ - זהו על צד הדוחק. אבל על הסתם אומרו שלא יבואו לביתי, משמעו שהם באים בגבולה, ואיך יאמר על זה דנקיט מילתיה בסתמא.

עוד כתב וז"ל:

ובזה יפה כח הבעל מכחה, לפי שהמדור הוא של הבעל ואינו שלה. כלומר, שהבעל יפה כחו שיוכל לדחות כניסת אביה ואמה לביתו, אע"פ שאינם מצירים לו, והיא אינה יכולה לדחות קרוביו אם לא נראה לב"ד, ע"כ.

כל זה בנוי על בנין הקל שבנה ושנה, שאם היא רוצה לצאת דבעיא טענה ובירור לב"ד; ואם לא - כופין אותה לשבת עמהם ולסבול עולם. וזו לא נאמרה מעולם. ודברי הרב המגיד ז"ל, אינם אלא במי שרוצה לדחות את קרוביו לחוץ, ובהאי הוא דמיירי ז"ל ובעי בירור ב"ד. אבל במי שרוצה לצאת, אין מקום לעכב על ידה כלל, שאין כופין את האדם להעמידו וליישבו במקום שאינו רוצה.

ולעמוד על כוונת דברי ה"ה הנעימים והידידים, אעיר לך אוזן לשמוע בלימודי. שהנה לפי בנין זה האיש ויסודו, לשון הרב ז"ל שאמר ובזה יפה כח הבעל מכחה, אינו מדוקדק. דכיון דהשתא קא משתעי בזילותא דידה ובריעותא דילה, דקאמר לאו כל הימנה למחות בידם, לא שייך למימר בזה יפה כחו מכחה, דמאי יפוי כח יש לה עד שיאמר דשלו יפה יותר? הכי הול"ל: ובזה הורע כחה ויפה כוחו. ואחר דדלאי לך האי חספא, תשכה מרגניתא. דלדעתי ביאור דברי הרב ז"ל כך הוא: שהוא ז"ל הרגיש במה שאמר, ואם לא נתברר לאו כל הימנה, דמשמע דהורע כחה בזה; דאדרבא יפוי כח טובא קא חזינן הכא, שיצטרך הבעל להשכיר לה בית דירה, נמצא שיפה כחה ביציאתה. וזאת ההערה ראה אותה המורה הזה ויספרה להכא, וניבא ולא ידע מה ניבא. ואני בא בשם ה' לומר, שלדעתי זה בעצמו הרגיש הרב ז"ל וישב באמרו, ובזה יפה כח הבעל מכחה. כלומר, אף אם נאמר שאם לא נתברר טענתה, שאין שומעין לדבריה להוציאם, אפ"ה אם תרצה לצאת, חייב לתת לה מדור. וא"כ כפי זה, אדרבה, יפוי כח הוא לה. מ"מ בטענה זו שהם באים עתה, שהיא להוציא את קרוביו לחוץ, בזה יפה כח הבעל. אפי' שבצד אחר, דהיינו אם תרצה לצאת, יפה כחה. נמצא שנד"ד ממש איהו גופיה מ"ש הרב ז"ל, הדק היטב הדק, ונגמר דינו בבית דינו הצדק.

ומה שכתב וז"ל:

ודבריו מבוארים בדברי הרמב"ם ז"ל, שלמעלה מזה, בדין דחייתו את קרוביה וכו', לא הזכיר טעמא מפני שמצירין וכו'. וכאן בדין דחייתה את קרוביו כתב: מפני שמצירין וכו'.

כתב כל זה בסכלות ובלי הסתכלות, שרבינו ז"ל אורחא מילתא נקט. כי מנהג כל העולם להיות כל איש שורר בביתו ומדבר בלשון גאוה, ואומר דבריו דרך גזירה מבלי טעם. ודרך האשה להיות נכנעת לאיש לכל אשר יגזור, ומדברת בענוה ושפלות, ונותנת טעם לשאלתה ובקשתה, כדי שיוקבלו דבריה. אבל אין הכי נמי, שאף האשה שערערה לצאת מבית חמותה מבלי טענה, אין כופין אותה. ורבינו אורחא דמילתא נקט ולאו דוקא.

והנה הר' בעל הטורים ז"ל, באה"ע סי' ע"ד, העתיק דברי הרמב"ם ז"ל, והשוה האיש לאשה בתביעתם, לומר ששניהם שוים לבא בתביעתה מבלי טענה ושומעין לה. הנה שאף הוא הבין דברי הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי, והוא הנכון, ושפת אמת לעד תכון.

ומה שכתב וז"ל:

וגם את זאת אני מקשה, עד אם יכולה לצאת לפחות שלם ישלם וכו'.

קושיא זו אמרה כסומה בארובה. כי כבר כתבתי למעלה, כי זהו מה שהרגיש הרב המגיד ז"ל בעצמו, וישב באמרו ובזה יפה כח הבעל מכחה. כלומר, שאף אם בצד מה יפה כחה, בהיות לאל ידה לעשות עמו להשכיר לה בית דירה לשבת לבדה, מ"מ בעת ובעונה הזאת, שאינה יכולה לדחות את קרוביו ולהוציאם החוצה, והיא נדחית מפניהם, שפיר מיקרי יפה כחו מכחה. ופי' זה אית ביה טעמא וריחא.

עוד כתב וז"ל: ועוד בה שלישיה וכו' - הקיפנו תשובות ודקדוקים שאין בהם ממש. והעומד בהם מעט מזער מן הפרוץ, כי הנה הרכיב מערכה על הדרוש, באמרו ששתים זו שמענו בדברי רבינו ז"ל - דחיית עצמה ודחיית קרוביו לחוץ. ורגליו עומדות מבחוץ, כי דברי רבינו ז"ל הם כולם בבאה לדחות את קרוביו - אם בביאתם לחדר משכבה, וזהו בביתה ואפ' בדרך עראי, או בהיותם עומדים עמה בחצר אחת ובשכונה אחת בדרך קבע ואפי' שלא יכנסו לביתה. ועל שתיהן היא טוענת מפני שהם מריעין והם מצירים לה. אבל ברוצה לצאת לא דבר בה רבינו כלל, כי פשיטא ופשיטא שיכולה לצאת כי אינה כפותה לפני ארי, ולחיים נתנה ולא לצער. ואך דברי הראב"ד וה"ה ז"ל בהאי גוויל קא מיירו, לא ברוצה לצאת. ומעתה דקדוקיו דקו כחדא ונפל עלייהו גודא בתוך פח המוקש, ודברי רבינו ז"ל ישרים אין בהם נפתל ועקש. ואף אם עתה חזר וקיים סברא זו והוא ער וכתב ועוד בה שלישיה, לאו כלום היא ושבה והייתה לבער. ובמחילה מכ"ת בוחר ברע ובטוב מואס, וקורא אני עליו את המקרא הזה: והבאתי את השלישית באש.

ומה שכתב: ועוד אני מוסיף וכו' תוספת זה מעלה הבל, אי גברא רישיה שריא וקיש קיש קריא כהשמעת קול בזוג וענבל. דאדרבא דברי הרשב"א ז"ל ככללן הנם לעזר גם להועיל למאי דסבירא לן. דאחר שכתב ז"ל, דמשורת הדין לא מצא מקום שתוכל האשה לערער לצאת מבית חמיה וחמותה, כתב ז"ל, דמ"מ כתב הרמב"ם ז"ל שיכולה לערער. וקיים את דברו, באמרו: וכדאי הוא רבינו לסמוך עליו וכו'. והאיש הזה העתיק מאי דסלקא דעתיה לרב ז"ל, ומאי דמסיק בסיומא דמילתא הכחידה ולא אמרה. ודבר זה כלענה מרה, כי דבר סרה על הרשב"א ז"ל לגלות בו בוקי סריקי, ונקה לא ינקה. והנה הוא רמון מצא, תוכו זרק קליפתו אכל. ועל זה לעצור במילין מי יוכל. ובודאי להיות תשובת הרשב"א זו כתיבת יד, אמר בלבו זה עת לשחוק, מי רואני ומי יודעני; ולא ידע כי נחש ינחש איש אשר כמוני.

ומי שהמציאה לו המציאה לי, על טוב יזכר שמו בכתב ובלשון, ה"ה החכם השלם כמה"ר אברהם מונסון נר"ו, וז"ל השאלה:

ראובן נשא אישה, ויש לראובן ואמו בתים משותפים. וטוענת אשתו, שאינה רוצה לדור בבתים ההם שדרה אמו, מפני שגורמת לה קטטה. והוא אומר, שידור בעלייה אחת מן הבתים שפתחה פתוח לחוץ, ואין נכנסי' שתיהן בפתח אחד. והיא טוענת, שאין לה לדור עמה בחצר, כיון שאין מחיצה של כותל בין שני השערים, אלא מחיצה של נסרים. הדין עם מי?

תשובה: אנו לא מצאנו בתלמוד שתוכל לערער האשה שלא תגור עם אביו ועם אמו, שהוא חייב בכבודם ובמוראם. ולא אמרו בפ' אעפ"י אלא שלא לכופה לעמוד לשרת בפני אביו ובפני בנו, ולפי שהם עמה בבית נצרכה. אכן הרמב"ם ז"ל כתב אותו עניין שרמזת, וכן היא אין רצוני וכו', וכדאי הוא רבינו ז"ל לסמוך עליו, וכזה מורין עכשיו גדולי המורים.

ומ"מ אף לפי דבריו ז"ל, בנדון שלפנינו הדין עם הבעל, כיון שאין אמו נכנסת ברשותה כלל, וזו דרה בבית וזו דרה בעלייה בדיורין חלוקים. דא"כ אף היא תטעון שלא תדור עמה במבוי או בשכונה וכו'. עכ"ל השאלה והתשובה.

וא"כ מאי אהניא ליה רמאה ברמאותיה? שאף אם אינה בדפוס, ילפינן מציאה ממציאה וחפוש מחפוש. והמכחיד דברי חכמים ומשקיען, ישתקע בטיט היון וטיט הרפוש.

עוד כתב וז"ל:

דבר הלמד מענינו דאי מצי נפקא מאי אינו כופה אותה לשרת וכו'.

לא ידעתי מה בא לחדש, כי כל זה מבואר להרשב"א ז"ל בתשובתו זאת, באומרו: ובודאי כשהיא עמהם בבית נצרכה וכו'. ופי' דבריו ז"ל, היה הנם מה שכתב האיש הזה, ואין בדבריו חדוש, כי הכל אמר הרב ז"ל דבר והפכו, והפה שאסר הוא הפה שהתיר.

והואיל ואתא לידן, גימא ביה מילתא. דנ"ל לומר, דמאחר שהרשב"א ז"ל הסכים לדברי הרמב"ם וגדולי המורים ז"ל שהורו שלא לכופה, מעתה מצוה עלינו לקיים דבריהם וליסדם עפ"י הדין, וקבל האמת ממי שאמרו. שלדעתי אפשר לומר, שאף אם הדין נותן שתוכל האשה לערער שלא תדור עם חמותה, אפ"ה ההיא דתניא אינו יכול לכופה שתעמוד לפני אביו נצרכה. שהרי כתב הר"ן ז"ל שם בפ' אעפ"י עלה דההיא, דהיינו דוקא כשאין סמוכין על שלחנו; אבל בסמוכין על שלחנו, כופה אותה לשרת, דלא גרעי מהא דאמרי בגמ' שם קמי אורחי ופרחי מאן טרח. ועתה תמה על עצמך: וכי יכול לכופה שתדור עם האורחים והנכרים אשר באו בשעריה?! זה ודאי אינו. וכיון שכן, היכי אמרי' שיכול לכופה לשמש האורחים הסמוכים על שלחנו?! אלא ודאי ע"כ דירה לחוד ושימוש לחוד. הכי נמי מציע למימר באביו ובאמו - שאעפ"י שאינו יכול לכופה לדור עמהם, יכול לכופה שתשמשם. שדירה שתמיד יושבים יחד לחוד, ושמוש במקום שאביו ואמו שרויים בו לחוד. ולהכי אצטריך לאשמועינן, שאם אמנם סמוכים על שלחנו אינו יכול לכופה.

ומעתה נסתלקה ראיה זו וליכא למשמע מינה. ואף הרשב"א ז"ל לא כתבה לראיה גמורה. דייקא נמי, דבתחילת דבריו א' ז"ל: אנו לא מצאנו בתלמוד שתוכל האשה לערער וכו'. ואם איתא להאי ראיה, לא היה ליה למנקט מיליה בשלילה ולומ' אנו לא מצאנו, אדרבא, עדיפה היה ליה למימר: שמצא ראיה בגמ' שכופין אותה לדור עם המותה. אלא ודאי לא הביאה הרשב"א ז"ל, אלא באומרו: אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שאפשר לדחותה כמו שכתבתי.

ומאחר שלא מצינו ראיה ברורה לכוף את האשה לדור עם חמותה, ואדרבא ראינו להרי"ף והרמב"ם וגדולי המורי' כעדות הרשב"א ז"ל, שהורו שכופין אותו להוציאה, חובה עלינו לומר שהם אמת ודבריהם אמת, ואולי מצאוה לרז"ל, ולא זכינו למוצאה. ואמור מעתה, שמ"ש הרמב"ם והסכים עליו הרשב"א ז"ל, לא נמצא הפכו בתלמוד, ונשאר הדבר בדבריהם ז"ל כאלו נאמר בסיני. והזוכה מכח מנהג זה כזוכה בדין תורה, כנאמ' למשה מפי הגבורה.

ומ"ש והנותן כח להוציאה עליו ראיה וכו' - הנה הרי"ף והרמב"ם וגדולי המורים והרשב"א, זכר כולם לברכה, נתנו לנו עוז ותעצומות לקיים דבר זה. והרוצה לבטל דבריהם, יסתפי פן ישרפוהו בהבל פיהם.

ומ"ש וגם אם התנו ביניהם שהדירה כדין תורה זהו הדין וכו' - בושנו מדבריו. זקן שכמותו, מומחה לרבים גם מתמול גם משלשום, ירשום ויאמר דברים מרים לנשים קשים כגידין?! וידין ויאמ' שאפילו התנת היא על בעלה שהדירה כדין תורה, שתהיה ביד חמותה מסורה לתופסה בכך ולאוחזה בשערה. העבודה, מעולם אדם לא אמרה! ואף אם ייטיב אמריו ונודה לדבריו, ואשה זו הלוך תלך ובכה, כאשה שהתנה בעלה שתדור עם חמותה, נסתרה דרכו אם כה יא', שאף בזו אם יתברר לב"ד שחמותה מצירה לה שתוכל לצאת, א"כ מה בין זו שהתנה בעלה עמה שתדור עם חמותה לאשה שהתנית עם בעלה שהדירה כדין תורה, הואיל ובשתיהן דינן שוה, שכל הזמן שלא נתברר לב"ד שחמותה מצירה לה, אין שומעין לה. ואם כה יאמר ויתכן להקניטני וילחץ אל הקיר, לומר שזאת שהתנה בעלה עמה שתדור עם חמותה, אף אם יתברר לב"ד בירור גמור שחמותה מצירה שכופין אותה לשבת עם חמותה מכח התנאי. דבר זה רע ומר וישתקע ולא יאמר, לא בכתב ולא בלשון פן יקראנו אסון, כי כרו עליו יחד אבות ובנים ישראל ויהודה, ויאמרו כל העדה לרגום אותו באבני'.

ובכן, יקבל את תשובתו במ"ש וז"ל: ואם התנו שתדור עם חמותה דרך אחרת יש לו וכו'. יען כי לא מצא ידו ורגלו להפריש ביניהם באופן דחוק, וכ"ש באופן נאות. לכן הסתיר דרכו ובא ברמאות לומר דרך אחרת יש לו. וכבר חתרתי ותרתי למצוא דרך להפריש ביניהן ע"פ דרכו, ולא מצאתי דרך זה לא סלולה ולא כבושה. ואם הוא זכה ומצא, דרך נשים היא לו, ואנו לא זכינו אליה. תערב לו, תבוסם לו.

ומה שהתפאר והשתבח, שהסכימו עמו רוב חכמי העיר י"א שרי ליה מאריה, שמתוך שבחו שהשביח את עצמו, אנו באים לידי גנותו. כי מעידני עלי שמים וארץ, כי היינו בקהל עם ובמושב זקנים שקנו חכמה, ובכללם היה אחד העם המיוחד שבעם ושבהסכמתו נשאנו ונתננו בדין זה בשקלא וטריא, וקרינו עליו בייא בייא, על אשר כתב וחתם עמו לעזרו ולתמכו. וכה יאמ' בהתנצלו: האמת שמעולם לא ראיתי ולא שמעתי רבותי ז"ל שדנו דין זה. האמנם כך יפה לנו וכך חובתינו, ולא שיא' שחכם רשום יטעה בדבר זה.

והשתא במטותא מינייכו, מלכי מינייכו אפרכי, מתון מתון תתקרי דא לכון, בכולהו הווי ופרכי, מעילא לתתא ומתתא לעילא אפיכו אפוכי, בדיקו לה בעוקצי וסוכי. אם תשכח רחמין בעיניכון, שדרן יתה בשירי וזמרי, וברוכי יהא שלמא רבא מן שמיא עליכון לחיי אריכי.