(א)
הוא היה אומר:
על שלשה דברים העולם עומד:
על התורה,
ועל העבודה,
ועל גמילות חסדים.
הרי הוא אומר: (הושע ו) "חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוהים מעולות".
מכאן לעולה שהיא חביבה מזבחים. מפני שהעולה כולה כליל לאישים, שנאמר: (ויקרא א) "והקטיר הכהן את הכל המזבחה". ובמקום אחר הוא אומר (ש"א ז) "ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלה עולה כליל לה'".
ותלמוד תורה חביבה לפני המקום מעולות, לפי שאם אדם למד תורה, יודע דעתו של מקום. שנאמר: (משלי ב) "אז תבין יראת ה' ודעת אלוהים תמצא".
מכאן לחכם שיושב ודורש בקהל, שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חלב ודם לגבי מזבח.
שני תלמידי חכמים שיושבים ועוסקים בתורה, ועברה לפניהם כלה או מיטה של מת, אם בידן כדי צרכן אל יבטלו ממשנתן. ואם לאו - יעמדו וישנו ויקלסו לכלה וילוו למת:
(ב)
מעשה ברבי יהודה בר' אלעאי, שהיה יושב ושונה לתלמידיו, ועברה כלה, ואחז בידו כדי צרכו והיה משנין בה עד שעברה הכלה מלפניו:
(ג)
שוב מעשה בר' יהודה בר' אלעאי שהיה יושב ושונה לתלמידיו, ועברה כלה לפניו. אמר מהו זה? אמרו לו: כלה שעברה.
אמר להם: בני, עמדו והתעסקו בכלה, שכן מצינו בהקדוש ברוך הוא שנתעסק בכלה. שנאמר: (בראשית ב) "ויבן ה' אלוהים את הצלע". הוא נתעסק בכלה - אני על אחת כמה וכמה.
והיכן מצינו שהקדוש ברוך הוא נתעסק בכלה? שנאמר: "ויבן ה' אלוהים את הצלע", שכן קורין בכרכי הים לכלה 'בנאיתה'. מכאן שתקנה הקדוש ברוך הוא לחוה וקשטה ככלה, והביאה אצל אדם. שנאמר: "ויביאה אל האדם".
פעם אחת נעשה הקדוש ברוך הוא שושבין לאדם, מכאן ואילך אדם קונה שושבין לעצמו. שנאמר: "עצם מעצמי ובשר מבשרי".
פעם אחת נטלה חוה מאדם, מכאן ואילך מקדש אדם את בת חברו:
(ד)
כל זמן שעבודת בית המקדש קיימת, העולם מתברך על יושביו, וגשמים יורדין בזמנן. שנאמר: (דברים יא) "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש וגו' ונתתי עשב בשדך לבהמתך".
ובזמן שאין עבודת בית המקדש קיימת, אין העולם מתברך על יושביו, ואין הגשמים יורדין בזמנן, שנאמר: (שם) "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ועצר את השמים ולא יהיה מטר". וכן בחגי (ב) הוא אומר "שמו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה, מטרם שום אבן אל אבן בהיכל ה', מהיותם בא אל ערמת עשרים והיתה עשרה, בא אל היקב לחשף חמשים פורה והיתה עשרים". מפני מה לא נאמר ביקב 'עשרים והיו עשרה', כשם שנאמר בחטים 'עשרים והיו עשרה'? לפי שיקב סימן טוב יותר מחטים. ללמדך שכל זמן שהיין לוקה, סימן רע לכל השנה כולה.
אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבנו של עולם, מפני מה אתה עשית לנו כך?
השיבן רוח הקודש: (שם א) "פנה אל הרבה והנה למעט וגו' יען ביתי אשר הוא חרב, ואתם רצים איש לביתו". ואם אתם תעסקו בעבודת בית המקדש, אני אברך אתכם כבתחילה. שנאמר: (שם ב) "שימו נא לבבכם וגו' מיום כ"ד לתשיעי, למן היום אשר יוסד היכל ה' וגו' העוד הזרע במגורה, ועד הגפן והתאנה והרמון ועץ הזית לא נשא, מן היום הזה אברך".
הא למדת שאין עבודה שהיא חביבה לפני הקדוש ברוך הוא יותר מעבודת בית המקדש:
(ה)
הרי הוא אומר: (הושע ו) "כי חסד חפצתי ולא זבח". העולם מתחלה לא נברא אלא בחסד, שנאמר: (תהלים פט) "כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכין אמונתך בהם".
פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו,
וראה בית המקדש חרב.
אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב. מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל.
אמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים.
שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח". שכן מצינו בדניאל איש חמודות, שהיה מתעסק בגמילות חסדים. ומה הן גמילות חסדים שהיה דניאל מתעסק בהם? אם תאמר עולות וזבחים מקריב בבבל, והלא כבר נאמר (דברים יב) "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך".
אלא מה הן גמילות חסדים שהיה מתעסק בהן? היה מתקן את הכלה ומשמחה, ומלווה את המת, ונותן פרוטה לעני, ומתפלל שלושה פעמים בכל יום - ותפלתו מתקבלת ברצון. שנאמר: (דניאל ו) "ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתיה, וכוין פתיחן ליה בעיליתה נגד ירושלם, וזימנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא, ומודא קדם אלהה כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנה".
וכשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים -
אמר להם: שוטים, מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת, ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש, וכי מה אני מבקש מכם אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת ואלך לי מכם.
אמרו לו: כשם שיצאנו על שנים ראשונים שהם לפניך והרגנום, כך נצא לפניך ונהרגך.
כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי, שלח וקרא לאנשי ירושלים.
ואמר להם: בני, מפני מה אתם מחריבין את העיר הזאת, ואתם מבקשים לשרוף את בהמ"ק? וכי מהו מבקש מכם? הא אינו ומבקש מכם אלא קשת אחת או חץ אחת, וילך לו מכם.
אמרו לו: כשם שיצאנו על שנים שלפניו והרגנום, כך נצא עליו ונהרגהו.
היו לאספסיינוס אנשים שרויין כנגד חומותיה של ירושלים, וכל דבר ודבר שהיו שומעין היו כותבין על החצי וזורקין חוץ לחומה. לומר שרבן יוחנן בן זכאי מאוהבי קיסר הוא.
וכיון שאמר להם רבי יוחנן בן זכאי יום אחד ושנים ושלשה ולא קבלו ממנו, שלח וקרא לתלמידיו: לר' אליעזר ורבי יהושע.
אמר להם: בני, עמדו והוציאוני מכאן. עשו לי ארון ואישן בתוכו. ר' אליעזר אחז בראשו, ר' יהושע אחז ברגליו, והיו מוליכין אותו עד שקיעת החמה, עד שהגיעו אצל שערי ירושלים.
אמרו להם השוערים: מי הוא זה?
אמרו להן: מת הוא, וכי אין אתם יודעים שאין מלינים את המת בירושלים?
אמרו להן: אם מת הוא, הוציאוהו. והוציאוהו. והיו מוליכין אותו עד שקיעת החמה, עד שהגיעו אצל אספסיינוס.
פתחו הארון ועמד לפניו.
אמר לו: אתה הוא רבי יוחנן בן זכאי? שאל מה אתן לך.
אמר לו: איני מבקש ממך אלא יבנה. אלך ואשנה בה לתלמידי, ואקבע בה תפלה, ואעשה בה כל מצות האמורות בתורה.
אמר לו: לך, וכל מה שאתה רוצה לעשות עשה.
אמר לו: רצונך שאומר לפניך דבר אחד?
אמר לו: אמור.
אמר לו: הרי את עומד במלכות.
- מניין אתה יודע.
אמר לו: כך מסור לנו, שאין בית המקדש נמסר ביד הדיוט, אלא ביד המלך. שנאמר: (ישעיה י) "ונקף סבכי היער בברזל, והלבנון באדיר יפול".
אמרו: לא היה יום אחד ושנים ושלשה ימים, עד שבא אליו דיופלא מעירו שמת קיסר, ונמנו עליו לעמוד במלכות.
הביאו לו קשת של זירים ותיפ"א כנגד החומה של ירושלים. הביאו לו נסרים של ארז ונתן לתוך קשת של זירים והיה מכה בהן על החומה, עד שפורץ בו פירצה. הביאו ראש חזיר ונתנו לתוך קשת של זירים, והיה משליך אותו כלפי איברים שעל גבי המזבח.
באותה שעה נלכדה ירושלים.
והיה רבן יוחנן בן זכאי יושב ומצפה וחרד (כנגד מקום) שהיה עלי יושב ומצפה, שנאמר: (ש"א ד) "והנה עלי יושב על הכסא יד דרך מצפה כי היה לבו חרד על ארון האלוהים".
כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שהחריב את ירושלים ושרף את בית המקדש באש, קרע בגדיו, וקרעו תלמידיו את בגדיהם, והיו בוכין וצועקין וסופדין. ואומר (זכריה יא): "פתח לבנון דלתיך" - זה בהמ"ק, "ותאכל אש בארזיך" - אלו כהנים גדולים שהיו במקדש, שהיו נוטלים מפתחותן בידן וזורקין כלפי מעלה, ואומרים לפני הקדוש ברוך הוא, 'ריבנו של עולם הילך מפתחותיך שמסרת לנו. הואיל ולא היינו גזברין נאמנין לעשות מלאכת המלך ולאכול משולחן המלך'.
אברהם יצחק ויעקב וי"ב שבטים היו בוכין וצועקין וסופדין ואומרים (שם)
"הילל ברוש כי נפל ארז אשר אדירים שודדו".
"הילל ברוש כי נפל ארז" - זה בית המקדש.
"אשר אדירים שודדו" - זה אברהם יצחק ויעקב וי"ב שבטים.
"הילילו אלוני בשן" - זה משה אהרן ומרים.
"כי ירד יער הבציר" - זה קודש הקדשים.
"קול יללת הרועים כי שדדה אדרתם" - זה דוד ושלמה בנו.
"קול שאגת כפירים כי שודד גאון הירדן" - זה אליהו ואלישע:
(ו)
בשלשה דברים שינה הקדוש ברוך הוא את בני אדם זה מזה,
אלו הן: בקול בנעימה ובמראה.
כיצד?
מלמד ששינה הקדוש ברוך הוא קולות בני אדם זה מזה, שאלמלא (לא) שינה הקדוש ברוך הוא קולות בני אדם זה מזה, כבר היתה זנות הרבה בעולם. כיון שאדם יוצא מתוך ביתו, יבוא אחר ויכבש את אשתו בתוך ביתו. לפיכך שינה הקדוש ברוך הוא קולות בני אדם זה מזה: קולו של זה אינו דומה לקולו של זה.
בנעימה כיצד? מלמד ששינה הקדוש ברוך הוא נעימות בני אדם מזה מזה, שאלמלא שינה הקדוש ברוך הוא נעימות בני אדם זה מזה, היו מתקנאין זה בזה. לפיכך שינה הקדוש ברוך הוא נעימות בני אדם של זה מזה. נעימה של זה אינו דומה לזה, ושל זה אינו דומה לזה.
במראה כיצד? מלמד ששינה הקדוש ברוך הוא מראה בני אדם זה מזה, שאלמלא שינה הקדוש ברוך הוא מראה פנים זה מזה, לא היו בנות ישראל מכירות את בעליהן, ואין הזכרים מכירין את נשותיהן.
לפיכך שינה הקדוש ברוך הוא את מראה פנים זה מזה: 
