סדר זרעים         סדר מועד למיניו הפרטיים         סדר נשים         נזיקין         קדשים         טהרות מילות מפתח: סדר זרעים, סדר מועד, סדר מועד, סדר נשים, סדר קודשים, סדר טהרות.

וכאשר חשב המחבר לחבר זה הספר על זאת התכונה, ראה לחלק אותו לששה חלקים.

החלק הראשון, במצות המחויבות בצמח הארץ, כמו כלאים, שמטה, וערלה, ותרומות, ומעשרות ושאר חקי המתנות.

והחלק השני, בפרקי זמני השנה והמועדים, ומה שנתחייב בהם, והשתנות משפטיהם, והאסור בהם, והמותר, ומה שנכון לחבר בכל פרק מהם מן הדינים והמצות.

והחלק השלישי, בבעילות, וההפרש שיש בדיניו בין האנשים והנשים, כגון הייבום, והחליצה, והכתובה, וקדושין, וגיטין, ומה שהוא ראוי לומר בכל פרק מהם.

והחלק הרביעי, בדינים ובמריבות שבין אדם לחברו, ובסחורות, ובמשא ובמתן, ובשותפות הקרקעות, והדומה לו.

והחלק החמישי, בענייני הקורבנות, כפי השתנות משפטיהם ורוב ענייניהם.

והחלק הששי, בעניין טהרות והפכם, וקרא כל חלק מהם "סדר".

החלק הראשון נקרא סדר זרעים.
והשני סדר מועד.
והשלישי סדר נשים.
והרביעי סדר נזיקין.
והחמישי סדר קדשים.
והששי סדר טהרות.

והתחיל בסדר זרעים, מפני שהוא כולל מצות מיוחדות בזרע הארץ, וזרע הארץ היא מחיה לכל בעלי חיים. וכיון שאי אפשר לאדם לחיות בלא אכילת מזון, לא יתכן לו עבודת השם ובשביל כך הקדים לדבר במצות המיוחדות בזרע הארץ.

ואחר כך דיבר על סדר מועד, שדרך סידורם בתורה כן הוא. כמו שנאמר (שמות כג), ושש שנים תזרע (שדך ושש שנים תזמור כרמך) [את ארצך] ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה. ואמר אחר כן: ששת ימים תעשה מעשיך. ואחר כן: שלוש רגלים תחוג לי בשנה.

ואחר כך ראה להקדים דיני נשים, קודם דיני נזיקין, כדי ללכת אחר הכתוב שאמר (שם כא), כי ימכור איש את בתו לאמה, וכי ינצו אנשים ונגפו אישה הרה, ואחר כך: כי יגח שור את איש. ובשביל זה הקדים סדר נשים על סדר נזיקין. וספר ואלה שמות כולל אלו הארבעה עניינים: עניין סדר זרעים, וסדר מועד, וסדר נשים, וסדר נזיקין.
ואחרי אשר דיבר על עניין אלה שמות דיבר על עניין ויקרא, כפי סידורם.

וסידר אחרי נזיקין קדשים, ואחריו טהרות, שכך סדרם הכתוב. והקדים דין הקרבנות קודם דין הטומאות והטהרות, שהרי הטהרות התחיל בהם בפרשת ויהי ביום השמיני, וכשאסף כל אלו הששה מינים, הכוללים המצות, ראה לחלק כל מין כללי מהם אל מינים פרטיים, כפי מה שהוא ראוי. וקרא שם כל מין מהפרטים "מסכת".

אחר כן חילק המאמר שיש בכל מין פרטי לפרקים, וקרא שם כל אחד פרק.

אחר כך חלק מאמר כל פרק לפרקים קטנים, נכוחים להבין, וקלים לדעתם על פה ולהורותם, וקרא שם כל אחד מאלו הפרקים הקטנים הלכה.

וחילק המאמר בסדר זרעים כמו שאומר:

התחיל במסכת ברכות. והטעם שהצריכהו להתחיל בה, שהרופא הבקי, כשירצה לשמור בריאות הבריא, על תכונתה שהיא עומדת עליו, יקדים תיקון המזון בתחילת רפואותיו. ועל כן ראה החכם הזה להתחיל בברכות, שכל מי שאוכל, אין לו רשות לאכול עד שיברך, וראה לסדר בתחילת דבריו ברכות, כדי לתקן המזון תיקון שיש לו עניין. אחר כך ראה לתקן דבריו, כדי שלא יהיה חסר בעניין מן העניינים, ולפיכך דבר על כלל הברכות שאדם חייב בהם, על המזונות ועל המצות. ואין לך מצווה שאדם חייב בה בכל יום, אלא קריאת שמע בלבד. ואין נכון לדבר בברכות ק"ש, קודם שידבר על ק"ש עצמה, לפיכך התחיל מאימתי קורין את שמע, וכל מה שנתחבר אליו, ואחר כך חזר לעניין הסדר, והוא לדבר במצות זרע הארץ.

והתחיל במסכת פאה אחר ברכות, בשביל שכל המתנות שאדם חייב בהם על הזרע, לא יתחייב בהן אלא אחר קצרו, והקמה חייבת בפאה והיא עדיין בקרקע, ובשביל זה הקדים לדבר בה.

וסידר אחר פאה מסכת דמאי, בשביל שיש בו לעניים זכות, כמו שיש להם בפאה. וכן אמרו, מאכילים את העניים דמאי. ואחר דמאי כלאים, שכך סדרם הכתוב בסדר קדושים תהיו (ויקרא יט), לא תכלה פאת שדך, ואחריו שדך לא תזרע כלאים.

וסידר אחר כלאים שביעית, והיה נכון להיות מסכת ערלה אחר כלאים, שכך סדורה בתורה, לולי שראה שהערלה אינה מן המצות שאדם מוכרח לעשותה, שכ"ז שלא נטע לא יתחייב בערלה, והשביעית היא מן המצות שאדם מוכרח לעשותה. ועוד, שהשמטה יש בה סדר מיוחד מן התורה, ולפיכך הקדים לדבר בשמטה.

וסידר אחר שביעית מסכת תרומה גדולה, מפני שהתרומה היא מתנה ראשונה שמוציאים מן הזרע.

וסידר אחר תרומה מעשר ראשון, מפני שהוא במעלה שניה לתרומה, בדין הפרשה.

וסידר אחר מעשר ראשון מעשר שני, על סדר מעלותם.

וסידר אחר כן מסכת חלה, בשביל שאחר שמוציאים מן הזרע כל אלו המתנות, שהם תרומה ומעשר ראשון ושני, אז יטחנוהו, ועושין אותו קמח, ולשין אותו, ואז יתחייב בחלה. וכשהשלים לדבר על הזרע ומתנותיו, החל לדבר בעניין הפירות.

וסידר אחר מסכת חלה מסכת ערלה, ואחר כן בכורים, שכך סדרם הכתוב, הערלה בספר ויקרא, והבכורים בפרשת כי תבא. ועלו מספר החלקים בסדר זרעים לעשתי עשרה מסכתות.

ואחר כך חילק סדר מועד למיניו הפרטיים

כמו שעשה בסדר זרעים.

והתחיל במסכת שבת, מפני שהוא קדמון במעלה, ומפני שהוא בכל שבעת ימים, ותרבה תקופתו בזמן. גם בו התחיל בתורה בפרשת מועדות.

וסידר אחר שבת עירובין, מפני שהוא מעניין שבת. ואחריו פסחים, שהוא תחלה המצות הנתונות על ידי משה, והיא כמו כן מצווה שניה לשבת בפרשת מועדות.

וסידר אחר כן שקלים, כמו שנסדרו בתורה.

וסידר כפורים אחר שקלים, כפי סדורה, שמצות שקלים בפרשת כי תשא, וכפורים בפרשת אחרי מות. ואחר כך בא לסיים דבריו בשלוש רגלים. וקודם זה דבר על פסחים, ונשאר לו לדבר על עניין סוכות ושבועות, ולא נמצא לו מה שידבר בשבועות, אלא דברים מיוחדים בכל יו"ט, והיא מסכת ביצה. והקדים סוכה על ביצה, לרוב המצות שיש בסוכות. ולא נשאר לו מן הפרקים הנזכרים בכתוב, אלא ראש השנה בלבד. ואחר ביצה דבר על ראש השנה.

וכשהשלים דבריו על המועדים האמורים בתורה, חזר לדבר על זמני התעניות הנזכרים בספרי הנבואה, והם הצומות שתקנו הנביאים. וסידר אחר כך עניין תעניות.

וסידר אחר תעניות מגילה, מפני שהוא תיקון הנביאים, שהיו אחרונים לאשר התקינו תעניות.

וסידר אחר מגילה מועד קטן, מפני שיש בינו ובין ימי פורים הצטרפות, שבשניהם אסור התענית וההספד.

וכאשר השלים לדבר על הזמנים וחובותיהם, וכל מה שנתחבר עליהם, חתם העניין במסכת חגיגה, שעניינה בחובת שלוש רגלים, והניחה לאחרונה בשביל שאינו עניין כללי, ובשביל שאינו חובה אלא על הזכרים, כמו שנא' (שמות כג) יראה כל זכורך.

ועלו חלקי המאמר בסדר מועד לשתים עשרה מסכתות.

אחר כן חילק המאמר שיש בסדר נשים

והתחיל בסדר יבמות. והטעם שהצריכהו להתחיל ביבמות, ולא התחיל במסכת כתובות, ועיון השכל נותן שהייתה ראויה להקדים. אבל נעשה זה, מפני שהנישואין הוא דבר עומד ברשות אדם ורצונו, ואין לבית דין לכוף אדם עד שיישא אישה, אבל הייבום הוא מוכרח לעשותו, ולומר לו: או חלוץ או יבם. וההתחלה בדברים המוכרחים הוא הנכון והראוי, מן הדברים שאינם מוכרחים, ועל כן התחיל ביבמות.

וסידר אחר כך כתובות, ואחר כתובות נדרים, שפרשת נדרים כולה וההתבוננות שיש בה, הוא נדרי נשים, כמו שנאמר (במדבר ל), בין איש לאשתו בין אב לבתו. וכשיהיו הנשואין גמורין, ותהיה האישה נכנסת לחופה, יש לבעלה רשות להפר נדריה, ומפני זה סמך נדרים לכתובות.

וסידר אחר נדרים נזירות, מפני שהנזירות גם כן מכלל נדרים, וכשהאישה נודרת בנזיר, יוכל הבעל להפר. ולפיכך סידר אחר נדרים נזירות.

וכשהשלים לדבר על הנשואין ומה שיתחייב בשבילן מהפרת הנדרים, התחיל בעניין הגירושין, שאחרי נישואין באין הגירושין. וסידר גיטין אחר נזירות.

ואחר גיטין סוטה, שעניינה מעניין הגירושין, שהסוטה כשתזנה יש לכוף האיש והאישה על הגירושין, כמו שאבאר במקומו.

וסידר אחר סוטה קדושין.

ויש לשאול בכאן, מפני מה סידר קדושין באחרונה, והיה הנכון להקדימה ולהיות סדורה קודם כתובות. ואם תאמר שלא סדרו אותה קודם כתובות, בשביל שלא נפריש בין יבמות לכתובות, שעניינם אחד, והוא עניין ביאה, ושיהיו דבריהם נקשרים, ואילו נצרך עכ"פ לסדרו היה כותבו קודם גיטין, כדי שיבוא על סדר, בראשונה קדושין, ואחריה גיטין, ויהיה סידורם נכון.

ותהיה התשובה, שסידורם נעשה כך מפני שהיה רצונו לילך על דרך הכתוב, שהקדים גירושין קודם נישואין, והוא מה שאמר הקב"ה (דברים כד), וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ויצאה מביתו והלכה והייתה לאיש אחר. ומתוך דבריו שאמר, והייתה לאיש אחר, למדנו פרק מפרקי קדושין כמו שנתבאר בתלמוד, מקיש הויה ליציאה (דף ה).

ועלו חלקי המאמר בסדר נשים לשבע מסכתות.

אחר כך חילק המאמר בנזיקין

וחלק המסכת הראשונה לשלשה חלקים.

והתחיל בבבא קמא, ועניינה לדבר על נזיקין, כגון שור ובור והבער ודין החובל, ואין השופט רשאי להקדים דבר, קודם שיסיר ההיזק מבני אדם, ומפני זה הקדים אותה בראשונה על שאר הדינין.

ואחר כך בבא מציעא, ועניינה לדבר על הטענות והפקדונות ושכירות ודין השואל והשכיר, וכל מה שהוא ראוי לחבר לזה העניין. כמו שעשה הכהוב, שאחר דיני שור ובור והבער (שמות כא), וכי ינצו אנשים, דבר על ארבעה שומרים.

ואחר כך בבא בתרא, וענינו לדבר בחלוקת הקרקעות, והדינין בעניין הדירות המשותפות והשכונוה, וביטול מקח וממכה במום הנמצא, ולדבר בעניין הממכרים והקנינים, והאיך ראוי לדון אותם, והערבות והירושות.

וסידר החלק הזה באחרונה, בשביל שכולו קבלה ודברי סברות ולא התבאר מן התורה, וכשהודיע עניין הדינין, התחיל לדבר על הדיינין גוזרי הגזירות והדינין ההם.

וסידר אחר בבא בתרא סנהדרין. אבל מסכת מכות היא נקשרת בנוסחאות עם מסכת סנהדרין, ובכללה היא מנויה. ואמרו שבשביל שאמר ואלו הן הנחנקין, הדביק אליו ואלו הן הלוקין. ואין זה טעם אמת, אבל היא מסכת בפני עצמה, ונסמכה לסנהדרין, מפני שאין רשות לבני אדם לענוש ולהלקות, אלא השופטים בעצמם, כמו שאמר הכתוב (דברים כה), והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו.

וסידר אחר מכות שבועות, מפני שבין סוף המסכת שעברה, ותחילת זו המסכת יש דמיונים בדיניהם ומשפטיהם, והם דומים אלו לאלו, כמו שנזכר בתלמוד, וחברוהו לעניין ההוא, מפני שהוא גם כן ממעשה הדיינים, שאין רשות לכוף על השבועה אלא לשופט.

וכשהשלים לדבר על הדינים והדיינים, וכל מה שהוא מעשה הדיינים מיוחד בו מן המחלוקת וחיוב השבועות, בא לדבר בעניין עדויות. ורוב עניין זאת המסכת הוא, לזכור בה כל ההלכות שהעידו עליהם אנשים ברורים נאמנים, ושעדותם ראוי לסמוך עליה, והוא שער מן הדינים, שהעדויות צריך לזכרם לפני הדיינים, וכן כל עדות מהם היו מעידים אותו בבית דין.
וסידר אותה אחר מסכת שבועות, בשביל שמסכת שבועות יש צורך אליה תמיד, ועדויות הם הודעת הדברים שהעידו בם לפני השופטים בעתים ידועים, וקבלו אותם מהם.

אחר כן התחיל לדבר על עבודה זרה, לפי שעניינה דבר מוכרח לשופט שידענו, ואז יהיה שלם, כשידע נימוסי העבודות ההם וחוקותיהם, ומה שצריך אליהם, ואז ידע היאך ידין עליה. כי כל מי שיעבוד לכוכב שבתאי בעבודת כוכב נוגה, או יתפלל לכוכב צדק בתפלת מאדים, אינו חייב מיתה, כמו שבאה הקבלה הברורה. והניח זו המסכת לאחרונה, מפני שלא יקרה עניין עבודה זרה אלא באחד מני אלף, לימים רחוקים.

וכאשר נשלם לו מה שהיה צריך אליו השופט, התחיל באבות.

ועשה זה לשני עניינים.
האחד, כדי להודיע שההסכמה והקבלה אמת ונכונה, וקבלוה עם מעם. ולפיכך ראוי לכבד החכם מהם, ולהושיבו במעלה נכבדת, בשביל שהגיעה ההוראה אליו, ושהוא בדורו כמו אלו בדורם. וכן אמרו (ר"ה כה.), אם באנו לחקור אחר בית דינו של ר"ג וכו'. ואמרו (שם) שמשון בדורו כאהרן בדורו, יפתה בדורו כשמואל בדורו. ובעניין זה יש מוסר גדול לבני אדם, שלא יאמרו מדוע נקבל משפט פלוני, או תקנת דיין פלוני. ואין הדבר כן, שהמשפט אינו לפלוני השופט, אלא להקב"ה שצווה אותנו בו, כמו שנאמר (דברים א), כי המשפט לאלוהים הוא. אבל הכל משפט אחד, וקבלוהו איש מפי איש, על הדורות החולפים.

והעניין השני, שהוא רוצה לזכור במסכת זו מוסר כל חכם מן החכמים ע"ה, כדי שנלמד מהם המידות הטובות, ואין אדם צריך לזה הדבר כמו הדיינים, שעמי הארץ כשלא יהיו בעלי מוסר, אין ההיזק לכל ההמון, אלא לבעליו בלבד. אבל השופט כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע, יזיק עצמו ויזיק לבני אדם.

לפיכך היה תחילת דבריו במסכת אבות מוסר הדיינים, כמו שאמר: הוו מתונים בדין.
וצריך שיווסר השופט בכל העניינים שיש במסכת אבות. כגון:
- שיהיה מתון בדין, ואל ימהר פסק דין, שאפשר שיהיה בדין ההוא עניין נסתר, כמו שאמרו ע"ה, דין מרומה.
- ואין לו להאריך בדין כמו כן, כשידע שאין בו דבר נסתר, שזה נקרא עינוי הדין.
- ויש לו להשתדל בחקירת העדים, ולהיזהר בשעת החקירה שלא ילמדו העדים מדבריו מה שיסייעם על עניינם.
- ואין לו ללמד טענה לבעל הריב, וזה נקרא עורכי הדיינים.
- ואל יחלל נפשו בחברת עמי הארץ, שמא יהיה לבוז.
- ואל יתעלם מבני אדם, עד שלא יוכלו לראותו בכל עת שיצטרכו אליו, שמא יאבד האביון.
- ואל יבקש מנוחה ותענוגים, פן יאבד האמת.
- ואל תמשכהו התאווה.
- ואל יהי רוצה להתקדם את חבריו לדין.
- ואל ילחץ עצמו להיכנס בדיינות, שמא יהיה חשוד, וצריך להיות מהדר בכל דיניו אחר הפשרה.
- ואם יוכל שלא יפסוק דין בכל ימיו, אבל שיעשה פשרה בין שני המריבים, הנה מה טוב ומה נעים. ואם אינו יכול, אז יחתוך הדין ואל יטריח, אבל ייתן זמנים ארוכים לבעל הריב, ויניחהו לבקש על נפשו כל היום, ואע"פ שירבה דברים וידבר הוללות וסכלות. ואם אי אפשר זה, לפי מה שיראה בטענותם, יגזור הדין מיד. כמו שאנו רואים רבותינו עושים, בעניין קשירת הידיים, והכאת השוט ללקות ולענוש, והפשט הבגדים, וקריעת השטרות הקיימות, כשימצאו בהם מה שיחייב לעשות זה. והרבה כמו זה, וכדומה לזו המצווה אומרים (סנהדרין ו,ב), יקוב הדין את ההר.
ועל דרך כלל צריך שיהיה השופט כרופא בקי, שכל זמן שיוכל לרפא במזונות, לא ירפא ברפואות. אבל כשרואה שהחולי חזק, ואי אפשר להתרפא במזונות, ירפא ברפואות קלות, קרובות אל טבע המזון, כגון המשקים והמרקחות המבושמות והמתוקנות. ואם יראה שהחולי יתחזק, ואלו הדברים אינם מכניעים אותו, ואינם כנגדו, יחזור לרפאותו ברפואות חזקות, וישקנו רפואה משלשלת, כגון סקמוני"א, וכדומה לו מן הרפואות המרות והרעות.
כן השופט, ישתדל לעשות פשרה, ואם אינו יכול, ישפוט בנחת, וירצה לבעל הריב בדבר רך, ואם לא יוכל, מפני אכזריות אחד מהמריבים, ושהוא רוצה להתגבר בעוול וחמס, יתחזק עליו וידוך רשעים תחתיו.
- וצריך לשופט שלא ירבה לרדוף אחר תענוגי העולם, ואהבת העושר והמעלה, כמו שאמר הכתוב (שמות יח) שונאי בצע. ואמרו ע"ה, מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה, אם דומה הדיין למלך, שאינו צריך לכלום, יעמיד ארץ, ואם דומה לכהן המחזר על הגרנות, יהרסנה (כתובות קה,ב).

ואחר שנראה שהשופט צריך לכל אלו המוסרים, כדי להיווסר בהם, אם כן מה נחמד ונכון היה תיקון מסכת אבות אחרי מסכת סנהדרין, ומה שנילווה אליה, לפי שהיא כוללת אלה המוסרים, ועוד נוסף עליהם עניינים אחרים, מביאים לידי פרישות מן העולם וכבוד העולם ובעליה, ומעשה היושר והיראה.

וכאשר השלים מוסר הדיינים, החל לבאר שגיאותם, כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם, אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות, ובה חתם סדר נזיקין.

ועלו חלקי המאמר בנזיקין לח' מסכתות.

אחר כן חילק המאמר בעניין קדשים

והחל בקרבנות הכהנים, שהם מסכת זבחים.

ואחר זבחים מנחות, כפי סידורם בתורה.
וכשהשלים עניין זבחי קדשים, ומה שנלווה עליהם, דבר על עניין שחיטת שאר הזבחים, על סדר הכתוב, שהרי אחר שאמר, והיה המקום אשר יבחר ה', שמה תביאו וגו', אמר, רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר (דברים יב).

והביא אחר מנחות חולין.

ואחר חולין בכורות, על סדר הכתוב כמו כן. כי אחר שאמר "רק בכל אות נפשך", אמר, "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך".

וכשהשלים לדבר בענייני הקדושות, סידר דמי הערכים, שהם כמו כן קדש. והביא אחר בכורות ערכין.

ואחר ערכין תמורה, על פי סידורם בכתוב, כמו כן.

וכשהשלים לדבר על המינין האלו, הביא אחר כן מסכת כריתות, ודבר בה על כל המצות שיתחייב בהם כרת, וכל הנלוה לאותו העניין.

והטעם שבשבילו סדר המין הזה בקדשים, שכל דבר שחייבים על זדונו כרת, חייבים על שגגתו חטאת, אלא במעט, כמו שיתבאר שם.

והביא אחר כריתות מעילה, מפני שהדברים שחייבים עליהם מעילה, יותר קלים מהדברים שחייבים עליהם חטאת.

והביא אחר מעילה מסכת תמיד, והניח אותה באחרונה, בשביל שאיו בה דבור לא על דרך חכמה, ולא על איסור ועל היתר, אלא ספור, שהוא אומר היאך היו מקריבים התמיד, כדי לעשות כן תמיד.

והביא אחר תמיד מידות, ואין בו עניין אחר אלא ספור, שהוא זוכר מדת המקדש וצורתו ובנינו וכל ענינו. והתועלת שיש במין ההוא, כי כשיבנה במהרה בימינו, יש לשמור ולעשות התבנית ההוא, והתבניות והצורות והערך, מפני שהוא ברוח הקדש. כמו שאמר (דה"א כח), הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל.

וכשהשלים לדבר בקורבנות הבהמה, ובכל הנלווה עליהם, ותבנית הבית שמקריבים בו אותן הקורבנות, סידר אחריו מסכת קנים. ואין עניין במסכת ההיא אלא לדבר בתערובי העופות, כשיתערבו קורבנות העופות אלו עם אלו. והניח זה העניין באחרונה, מפני שאינו מוכרח, לפי שאפשר שיתערבו ושלא יתערבו, ועוד שהדבור עליו מעט מזער, כמו שיתבאר במקומו. ובהם חתם סדר קדשים.

ועלו חלקי המאמר בסדר קדשים לעשתי עשרה מסכתות.

אחר כן חילק המאמר בטהרות

והתחיל במסכת כלים. וענינו שהוא כולל עיקרי הטומאות, ולזכור כל מה שהוא מקבל טומאה, ושאינו מקבל טומאה. כי כשיזכור לנו מה שהוא מקבל טומאה, נדע כל הדברים שהם מקבלים טומאה ושאינם מקבלים.

והביא אחר כלים אהלות, וענינו לדבר על טומאת מת. והקדים זאת המסכת, בשביל שהיא קשה מכל הטומאות. ואחריה נגעים, וענינו שהוא מדבר בטומאת צרעת, שהמצורע יטמא באהל, ויש בו קצת דמיון מטומאת מת, כמו שיתבאר במקומו.

וכשהשלים טומאת מת והדומה לו, בא לדבר בעניו טהרה, והיא פרה אדומה. והביא אחר נגעים מסכת פרה.

וכשהשלים לדבר על הטומאות החמורות, ואיך עניין טהרתם, דבר בעניין הטומאות הקלות, שאין בם אלא הערב השמש.

וסידר אחר פרה מסכת טהרות, וקרא שמה טהרות בלשון נקיה, שהדיבור בה הוא בטהרת הטומאה. ועוד שידיעת הטומאות מצריך לדעת עניין טהרה. ושמא יחשוב החושב, שעניין קריאת שם הסדר סדר טהרות, וקרא שם מסכת ממנו טהרות, שהוא תפישה על המחבר, ואנו אומרים שאינו תפישה אצל חכמי ההגיון, שהם קוראים המין הפרטי בשם המין הכולל אותו, וכשהשלים הטומאות החמורות, והאיך תעלה הטהרה מהם, ודבר על טומאות קלות, הביא אחר כך דיני טהרה.

וסידר אחר טהרות מקואות, והניח נדה אחר כל אלו הטומאות, מפני שאינה טומאה כללית לכל מין האדם.

וסידר אחר מקואות נדה.

ואחר נדה מכשירין. והנכון היה לסדר אחר נדה זבים, אבל הקדים מכשירין על זבים, כמו שהקדימו הכתוב. שהרי מכשירין בפרשת ויהי ביום השמיני, וזבים בפרשת זאת תהיה תורת המצורע.

וסידר אחר זבים טבול יום, כמו שאמר הכתוב (ויקרא טו), זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע. ואלו הטומאות המוקדמות כולן, הן כוללות הגוף, רוצה לומר כשיגע בהם אדם יטמא כל גופו. ובשביל זה בא לדבר על טומאת כל אבר ואבר בפני עצמו.

וסידר אחר טבול יום ידים, ואחר ידים עוקצין, והניחה לאחרונה, מפני שהוציאוה בדרכי הסברה, ואין לה עיקר בכתוב, ובה חתם ספרו. ועלו חלקי המאמר בטהרות לשתים עשרה מסכתות.
והיו מספר כל מסכתות המשנה ששים ואחת, ופרקים חמש מאות ושלשה ועשרים: