המצווה הראשונה
וזהו אמרו יתעלה: "אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב ודברים ה, ו).
ובסוף גמרא מכות אמרו:
"תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני.כלומר: מנין ת'ו'ר'ה'.
מאי קרא? תורה ציווה לנו משה" (דברים לג, ד)
והקשו על זה ואמרו:
"תורה בגימטריא הכי הוי? שש מאות וחד סרי הוי!".ובאה התשובה:
"אנכי ה' אלקיך' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמעום".הנה נתבאר לך, שאנכי ה' מכלל תרי"ג מצוות, והוא ציווי להאמין, כמו שביארנו.
המצווה השניה
והוא אמרו יתעלה: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו, ד).
וברוב המדרשות תמצא שהם אומרים:
"על מנת לייחד את שמי, על מנת לייחדני".והרבה כגון זה. כוונתם בדבר זה: שלא הוציאנו מבית עבדים ולא עשה עמנו מה שעשה בעשיית חסד והטבה, אלא בתנאי שנאמין בייחוד, לפי שאנו מחויבים בכך.
ובהרבה מקומות אומרים 'מצוות ייחוד', וקוראים למצווה זו גם 'מלכות שמים' כי אומרים:
כדי לקבל עליו על מלכות שמים, כלומר ההודאה בייחוד והאמונה בו.
המצווה השלישית
ולשון ספרי:
ו"לפי שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך' (דברים ו, ה)הנה ביארנו לך, שבהשתכלות תבוא לידי השגה, וימצא לך תענוג ותבוא האהבה בהכרח.
יודע אני כיצד אהב את המקום?
תלמוד לומר: 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על-לבבך' -
שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם".
וכבר אמרו, שמצווה זו כוללת גם-כן, שנקרא את כל-בני האדם לעבודתו יתעלה ולאמונה בו, שכן אם אתה אוהב את מי שהוא, תהללנו ותשבחנו ותקרא בני-אדם לאהבתו - וזה על דרך המשל - כך אם תאהב את ה' באמת במה שהגיע לך מהשגת אמתותו, ברי שאתה בלי ספק תקרא את הפתאים והסכלים לידיעת האמת שאתה כבר יודע.
ולשון ספרי:
"ואהבת את ה'" - אהבהו על הבריות כאברהם אביך,כלומר: כמו שהיה אברהם, לפי שהיה אוהב - כמו שהעיד הכתוב: "זרע אברהם אהבי" (ישעיה מא, ח) - קורא בעצם השגתו את-בני האדם לאמונה מרב אהבתו, כך תאהבהו עד שתקרא בני האדם אליו.
שנאמר "ואת-הנפש אשר-עשו בחרן" (בראשית יב, ה).
המצווה הרביעית
וזהו אמרו יתעלה: "את-ה' אלוקיך תירא" (דברים ו, יג).
ובגמרא סנהדרין אמרו בדרך שקלא וטריא על דבריו יתעלה:
"ונקב שם-ה' מות יומת" (ויקרא כד, טז):כלומר: זה שנאמר "ונקב שם-ה'" הוא שיזכיר את-השם בלבד בלי שיברך.
ואימא פרושי , דכתיב: "אשר נקבו בשמות " (במדבר א, יז),
ואזהרתה מן "את-ה' אלקיך תירא"? -
ואם תאמר: איזה עוון יש בזה?
נאמר, שהוא מאבד את היראה.
כי מיראת ה' הוא, שלא יזכר שמו לבטלה.
והייתה התשובה על שאלה זו ודחית דבר זה בכך שאמרו:
"חדא - דבעינא שם בשם, ולכא",כלומר: שיברך את השם בשם, כמו שאמרו "יכה יוסי את יוסי":
ועוד:
"אזהרת עשה היא, וכל-אזהרת עשה לא שמה אזהרה".כלומר: זה שאמרת "אזהרתה מן 'את-ה' אלקיך תירא'" לא יתכן,
לפי שזה ציווי - והוא מצוות עשה - ואין מזהירין בעשה.
הנה נתבאר שזה שנאמר "את-ה' אלקיך תירא" - מצוות עשה.
המצווה החמישית
"ועבדתם את ה' אלקיכם" (שמות כג, כה);ואף על פי שגם הציווי הזה הוא מן הציוויים הכללים - כמו שביארנו בכלל הרביעי - הרי יש בו ייחוד, כי הוא ציווי על התפילה.
ואמר "ואתו תעבדו" (דברים יג, ה);
ואמר "ואתו תעבד" (שם ו, יג);
ואמר "ולעבדו" (שם יא, יג).
ולשון ספרי:
"ולעבדו - זו תפלה".ובמשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אמרו:
ואמרו עוד: "ולעבדו - זה תלמוד".
"מנין לעיקר תפילה בתוך המצוות?הכוונה לשאוף להתפלל בו ונכחו כמו שביאר שלמה.
מהכא: את-ה' אלקיך תירא ואתו תעבד" (שם ו, יג).
ואמרו: "עבדהו בתורתו, עבדהו במקדשו"-
המצווה השישית
והוא אמרו יתעלה: "ולדבקה-בו" (שם יא, כב)זהו לשון הספרי.
וכבר נכפל גם הציווי הזה, ואמר: "ובו תדבק" (שם י, כ).
ובא הפירוש: "ולדבקה בו" - הדבק בחכמים ותלמידיהם.
וכן הביאו ראיה על החובה לישא בת תלמיד חכמים ולהשיא בתו לתלמיד חכמים ולהנות תלמידי חכמים ולהתעסק עמהם ממה שנאמר "ובו תדבק". אמרו:
"וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה?
והא כתיב: "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא" (שם ד, כד) -
אלא כל הנושא בת תלמיד חכמים" וכו'.
המצווה השביעית
והוא אמרו יתעלה: "ובשמו תשבע" (שם י, כ). ובפירוש אמרו:
"אמרה תורה 'השבע בשמו',כלומר: כמו שהשבועה שאינה צריכה מוזהרים עליה והיא מצוות לא-תעשה,
ואמרה תורה 'אל תשבע'",
כך השבועה בעת הצורך מצווים עליה והיא מצוות עשה.
לפיכך אסור להשבע בשום דבר מכל הנבראים, כגון: המלאכים והכוכבים זולתי על דרך השמטת הנשוא, כגון שיאמר "באמתות השמש", וכוונתו "באמתות אלוקי השמש".
ועל הדרך זו נשבעת אומתנו בשם משה רבנו (מה נכבד שמו), כאילו אומר הנשבע "באלוקי משה", "במי ששלח את משה".
אבל כשאין הנשבע מכוון לכך ונשבע באחד הנבראים מתוך אמונה שיש לאותו הדבר אמתות בעצמו עד שישבע בו - הרי זה עבר ושיתף אחר עם שם שמים [ועל זה] בא בקבלה:
"כל המשתף שם שמים עם דבר אחר - נעקר מן העולם".ולעניין זה נתכוון הכתוב באמרו: "ובשמו תשבע", כלומר: לו בלבד תאמין ותייחס את האמתות, שראוי להשבע בה.
וכבר אמרו בריש תמורה:
מנין שנשבעין לקיים מצווה?
שנאמר: ובשמו תשבע.
המצווה השמינית
"והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט). וכבר כפל ציווי זה ואמר: "ללכת בכל-דרכיו" (שם יא, כב), ובא בפירוש עניין זה:
"מה הקב"ה נקרא רחום - אף אתה היה רחום;וכבר כפל צווי זה בלשון אחר ואמר: "אחרי ה' אלקיכם תלכו" (שם יג, ה), וגם בפירושו בא, שעניינו להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל - יתעלה על הכל עילוי רב.
הקב"ה נקרא חנון - אף אתה היה חנון;
הקב"ה נקרא צדיק - אף אתה היה צדיק;
הקב"ה נקרא חסיד - אף אתה היה חסיד" - זהו לשון ספרי.
המצווה התשיעית
"ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב). ועניין מצווה זו:
שאנו מצווים לפרסם דת אמת זו ברבים, ושלא נירא בכך מהזק שום מזיק, עד שאפילו יבוא אלינו אנס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה - לא נשמע לו, אלא נמסור את עצמנו למות בהחלט; ו[אפילו] לא ניתן לו לחשוב שכפרנו, אף שלבנו מאמין בו יתעלה.
וזו היא מצוות קדוש השם שנצטוו בה כל בני ישראל, כלומר: שנמסור את עצמנו למות בידי העריץ על אהבתו יתעלה והאמונה בייחודו, כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה בימי נבוכדנצר הרשע כשהכריח להשתחוות לצלם, והשתחוו כל בני אדם וישראל בכללם, ולא היה שם מקדש שם שמים. והיה בכך חרפה גדולה לישראל שאבדה מכולם מצווה זו, ולא היה שם מי שמקיים אותה אלא הכל פחדו.
ואין מצווה זו נוהגת אלא בכגון אותו המעמד העצום שבו פחדו כל באי העולם, והיה חובה לפרסם ייחודו ולהכריז עליו באותה העת. וכבר הבטיח ה' על ידי ישעיהו, שלא תהיה חרפת ישראל גמורה באותו המעמד, ושיופיעו בהם בחורים באותו המעמד הקשה, שלא ירתיעם המות, ויפקירו דמם ויפרסמו את האמונה ויקדשו את ה' ברבים, כמו שציוונו יתעלה על ידי משה רבנו, והוא אמרו:
"לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו" (ישעיה כט, כב-כג).ולשון ספרא:
"על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים -ובגמרא סנהדרין אמרו:
על מנת שתקדשו את שמי ברבים".
"בן-נח מצווה על קדוש השם, או אינו מצווה?הנה נתבאר לך, שהיא מכלל מספר המצוות שהן חובה על ישראל, והביאו ראיתם על מצווה זו ממה שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
תא שמע: שבע מצוות בני נח.
ואי איתא - תמניא הוו!".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפ"ז מסנהדרין.
המצווה העשירית
והוא אמרו יתעלה: "ודברת בם בשבתך בביתך" (דברים ו, ב).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת ברכות, ושם נתבאר שקריאת שמע דאורייתא.
ולשון התוספתא:
"כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע,כלומר: זמני התפילה אינם מן התורה; אבל מצוות התפילה עצמה היא מן התורה, כמו שביארנו, וחכמים תקנו לה זמנים - וזהו עניין אמרם: "תפלות כנגד תמידין תקנום", כלומר: תקנו זמניהן בזמני ההקרבה.
כך נתנו חכמים זמן לתפילה",
ומצווה זו אין הנשים חייבות בה.
המצווה הי"א
והוא אמרו "ושיננתם לבניך" (שם שם, ז).
ולשון ספרי: "ושיננתם לבניך - אלו תלמידיך".וכבר נכפל צווי זה כמה פעמים: "ולימדתם ועשיתם, [ו]למען ילמדו" (דברים לא, יב). וכבר הרבו להדגיש מצווה זו ולזרז עליה בהרבה מקומות בתלמוד.
וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידיים קרויים בנים,
שנאמר: ויצאו בני הנביאים" (מלכים-ב ב, ג)
ושם אמרו "ושיננתם - שיהיו מחדדים בתוך פיך:
כשאדם שואלך דבר, לא תהא מגמגם לו, אלא תהא אומר לו מיד".
ואין הנשים חייבות בה, שהרי נאמר "ולמדתם אותם את-בניכם",
אמרו: "בניכם - ולא בנותיכם", כמו שנתבאר בגמרא קדושין.
המצווה הי"ב
והוא אמרו יתעלה: "והיו לטטפת בין עיניך" (שם ו, ח).
וכבר נכפל הציווי זו ארבע פעמים.
המצווה הי"ג
והוא אמרו יתעלה: "וקשרתם לאות על ידך" (שם); וגם הציווי במצווה זו נכפל ארבע פעמים. והראיה שתפילין של ראש ושל יד שתי מצוות - הוא אמרם בגמרא מנחות על דרך התמה על מי שסובר, שתפילין של ראש ושל יד לא תונח אחת מהן בלי האחרת, אלא [יונחו רק] כשיהיו שתיהן בנמצא, וזה לשונם:
"מאן דלית לה שתי מצוות, חדא מצווה לא לעבד?!"הנה נתבאר לך, שקראו לתפילין של יד ושל ראש שתי מצוות. ושתי מצוות אלו אין הנשים חייבות בהן, שהרי אמר יתעלה בטעם חיובן: "למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג, ט) - ונשים אינן חייבות בתלמוד תורה, וכך ביארו במכילתא.
כלומר: מי שאי אפשר לו לעשות שתי מצוות לא יעשה [לפחות] אחת?!
לא, אלא יעשה את המצווה שבידו, ולפיכך יניח איזו מהן שבנמצא.
וכבר נתבארנו כל דיני שתי המצוות האלה בפ"ד ממנחות.
המצווה הי"ד
והוא אמרו יתעלה: "ועשו להם ציצית וגו' ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו, לח). אך אינה נמנית כשתי מצוות, אף על פי שביסוד הוא אצלנו: "התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת", שכן אמרו בספרי:
"יכול שהן שתי מצוות: מצוות תכלת ומצוות לבן?וזו אין הנשים חייבות בה, כמו שנתבאר בתחילת גמרא קידושין.
תלמוד לומר: והיה לכם לציצית - מצווה אחת היא ואינה שתי מצוות".
וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו בגמרא מנחות.
המצווה הט"ו
והוא אמרו יתעלה: "וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך" (דברים ו, ט).
וכבר נכפל הציווי בעניין זה; ודיני מצווה זו כולם נתבארנו בפ"ג ממנחות.
המצווה ט"ז
והוא אמרו יתעלה: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'" (שם לא, יב) -
וזו היא מצוות הקהל.
ובתחילת קידושין כשאמרו:
"כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות",הקשו בתלמוד ואמרו:
"והרי 'הקהל' דמצוות עשה שהזמן גרמה, ונשים חייבות?!"והוסק בסוף העניין:
"אין למדין מן הכללות".וכבר נתבארנו דיני מצווה זו, רצוני לומר איך יקרא, ומי יקרא, ומה יקרא - בפ"ז ממסכת סוטה.
המצווה הי"ז
והוא אמרו יתעלה: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת" (שם יז, יח).
וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו בפ"ב מסנהדרין.
המצווה הי"ח
ואם אי אפשר לו לכתבו בידו - חייב הוא לקנותו או יבקש שיכתבו בשבילו.
והוא אמרו יתעלה: "כתבו לכם את השירה הזאת" (שם לא, יט) לפי שאינו מותר לכתוב את התורה פרשיות פרשיות. ואכן רצונו באמרו "את השירה הזאת" - כל התורה הכוללת את השירה הזאת. ולשון גמרא סנהדרין:
"אמר רבא: אף על פי שהניחו לו לאדם אבותיו ספר תורה -ובאה התשובה:
מצווה לכתוב משלו, שנאמר: 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת' .
איתביה אביי: כותב לו ספר תורה לשמו, כדי שלא יתגאה בשל אבותיו -
מלך אין הדיוט לא?!"
"התם לא נצרכה אלא לשתי תורות, כדתניא:כלומר, שהחילוק בין מלך להדיוט הוא, שכל אדם חייב לכתוב ספר תורה אחד, והמלך שני ספרי תורות, כמו שנתבאר בפ"ב מסנהדרין.
וכתב לו את משנה התורה - שתי תורות";
וכבר נתבארנו דיני כתיבת ספר תורה ותנאיו בפ"ג ממנחות ובריש בתרא ושבת.
המצווה הי"ט
והוא אמרו יתעלה: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך" (שם ח, י).
ולשון התוספתא: "ברכת המזון מן התורה,וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בכמה מקומות במסכת ברכות.
שנאמר: ואכלת ושבעת וברכת את ה'".
המצווה הכ'
והוא אמרו יתעלה: "ועשו לי מקדש" (שמות כד, ח). ולשון ספרי:
"שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ:הנה נתבאר לך, שבניין בית הבחירה מצווה בפני עצמה. וכבר ביארנו שהכללות הזאת כוללת פרטים, ושהמנורה והשולחן והמזבח וזולתם כולם מחלקי המקדש והכל נקרא "מקדש", גם אם נתייחד ציווי לכל חלק וחלק.
למנות להם מלך,
ולבנות להם בית הבחירה,
ולהכרית זרעו של עמלק".
אבל אמרו על המזבח "מזבח אדמה תעשה-לי" (שם כ, כד) שאפשר לחשוב על פסוק זה, שהוא מצווה בפני עצמה מלבד מצוות מקדש - הרי עניינו כמו שאתאר לך: פשטה דקרא הרי הוא מדבר בשעת התר הבמות, שהיה מותר לנו אז לעשות מזבח אדמה בכל מקום ולהקריב עליו; וכבר אמרו ע"ה, שעניין הדיבור הוא, שהוא ציווה לבנות מזבח מחובר בארץ, ושלא יהא מטלטל כמו שהיה במדבר.
והוא אמרם במכילתא דר' ישמעאל בפרוש פסוק זה:
"כשתכנס לארץ עשה לי מזבח המחובר באדמה".כיון שהדבר כך - הרי הוא ציווי נוהג לדורות והרי הוא מחלקי המקדש,
רצוני לומר: שיבנה מזבח מן האבנים דווקא.
ובמכילתא אמרו בפרוש אמרו יתעלה:
"ואם מזבח אבנים תעשה לי"וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בכללם, כלומר בניין המקדש ותארו וחילוקו ובניין המזבח ומשפטיו, במסכתא שחוברה לשם כך, היא מסכת מידות.
אמרו: "ר' ישמעאל אומר כל-'אם' 'ואם' שבתורה רשות, חוץ משלושה -
אחד מהם: ואם מזבח אבנים תעשה לי".
אמרו: "ואם מזבח אבנים" - חובה.
אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות?
תלמוד לומר: "אבנים שלמות תבנה את-מזבח ה' אלוקיך" (דברים כז, ו).
וכן נתבאר תואר המנורה והשולחן ומזבח הזהב ומקום הנחתם בהיכל בגמרא מנחות ויומא.
המצווה הכ"א
והוא אמרו יתעלה: "ומקדשי תיראו" (שמות יט, ל) והגדרת יראה זו כמו שהזכירו בספרא:
"איזה הוא מורא?וכבר נתבאר בכמה מקומות בתלמוד, שאסור בהחלט לשבת בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד; וכל זה לפי שאמר יתעלה: "ומקדשי תיראו" וזו חובה לעולם, אפילו בזמן הזה שהוא חרב בעוונותינו שרבו. ולשון ספרא:
לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפנדתו ובאבק שעל רגליו,
ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחומר.
"אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים,ושם אמרו עוד:
בזמן שאין בית המקדש מנין?
תלמוד לומר: את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו -
מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם".
"לא מן המקדש אתה ירא,
אלא ממי שפקד על המקדש".
המצווה הכ"ב
והוא אמרו יתעלה: לאהרן: "ואתה ובניך אתך לפני אהל העדת" (במדבר יח, ב)
כלומר: אתם תהיו לפניו תמיד. וכבר נכפל ציווי זה בלשון אחר, והוא אמרו: "ושמרו את משמרת אהל מועד" (שם שם, ד). ולשון ספרי:
"אתה ובניך אתך לפני אהל העדת הכהנים מבפנים והלויים מבחוץ",כלומר: לשמירה ולהליכה סביבו.
ובמכילתא אמרו כלשון הזה:
"ושמרו את משמרת אהל מועד - אין לי אלא בעשה,הנה נתברר לך ששמירתו מצוות עשה.
מנין בלא תעשה?
תלמוד לומר: ושמרתם את משמרת הקדש" (שם שם, ה)
ושם אמרו:
"גדולה למקדש שיש עליה שומרים,וידוע שפלטורין - שם לארמון.
לא דומה פלטורין שיש עליה שומרין לפלטורין שאין עליה שומרין".
רצונו לומר: שמגדולת הארמון ורוממותו, שיהיו שומרים קבועים עליו.
וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו בפרק א' ממסכת תמיד ובמסכת מידות.
המצווה הכ"ג
והוא אמרו: "ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד" (שם שם, כג).
ולשון ספרי:
"שומע אני אם רצה יעבוד; ואם לא רצה - לא יעבוד,כלומר: שזה חובה עליו ומצווה מוטלת עליו בהכרח.
תלמוד לומר: ועבד הלוי הוא - על כרחו",
וכבר נתבאר מה היא עבודת הלויים הזאת בכמה מקומות בתמיד ומידות. ונתבאר גם כן בפרק ב' מערכים, שאין אומרים שיר אלא הלויים. וכבר נכפל הציווי במצווה זו בלשון אחר: ושרת בשם ה' אלוהיו ככל אחיו הלויים (דברים יח, ז), ואמרו בפרק ב' מערכים:
"איזהו שרות בשם ה'? ,
הוי אומר: זו שירה".
המצווה הכ"ד
והוא אמרו יתעלה: "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבאם אל אהל מועד" (שמות ל, יט-כ).
ומצוות עשה זו חייב על העברה עליה מיתה בידי שמים, כלומר: שכהן ששמש במקדש אם לא רחץ ידיים ורגלים - חייב מיתה בידי שמים;
והוא אמרו יתעלה: "ירחצו מים ולא ימתו" (שם).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בשלמות בפרק ב' מזבחים.
המצווה הכ"ה
והוא אמרו יתעלה: "באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערך אתו אהרן ובניו" (שם כז, כא) - וזוהי מצוות הטבת הנרות.
וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו בפרק ח' ממנחות ובפרק א' מיומא ובמקומות במסכת תמיד.
המצווה הכ"ו
והוא אמרו יתעלה: "כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (במדבר ו, כג).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק האחרון ממגילה ומתענית ובפרק ז' ממסכת סוטה.
המצווה הכ"ז
והוא אמרו יתעלה: "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה, ל).
וכבר ידעת לשון התורה בנתינת לחם חדש כל שבת, ושיהא עמו לבונה, ושיאכלו הכהנים מה שנעשה בשבת הקודמת.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפי"א ממנחות.
המצווה הכ"ח
והוא אמרו יתעלה: "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרת יקטירנה ובהעלת אהרן את הנרת בין הערבים יקטירנה" (שם ל, ז-ח).
וכבר נתבארנו דיני קטורת זו ועשייתה ותיאור ההקטרה בה בכל יום בריש כריתות ובמקומות במסכת תמיד.
המצווה הכ"ט
והוא אמרו: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו) וזה לא יתכן אלא על ידי [מה] שציווה להתמיד ולשים את העצים בכל בקר ובין הערבים, כמו שנתבאר בפרק ב' מיומא ובמסכת תמיד. ובפרוש אמרו: "אף על פי שהאש מצויה מן השמים, מצווה להביא מן ההדיוט".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ד' מכיפורים ובפרק ב' מתמיד, רצוני לומר מצוות מערכות האש הנעשית בכל יום במזבח.
המצווה המשלימה שלשים
והוא אמרו יתעלה: "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד וגו' והרים את הדשן" (שם שם, ג,).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בכמה מקומות במסכת תמיד וכיפורים.
המצווה הל"א
והוא אמרו יתעלה: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה, ב).
ומחנה זה האמור כאן הוא מחנה שכינה שלדורות כמוהו העזרה, כמו שביארנו בריש סדר טהרות בפרוש המשנה.
ולשון ספרי:
"וישלחו מן המחנה אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה".וכבר נכפל צווי זה בלשון אחר.
והוא אמרו יתעלה: "כי-יהיה בך איש אשר לא-יהיה טהור מקרה-לילה ויצא אל-מחוץ למחנה" (דברים כג, יא). רצה כאן באומרו "מחוץ למחנה": מחנה שכינה, כמו שאמר במצווה זו עצמה: "אל-מחוץ למחנה תשלחום" (במדבר ה, ג)
ובגמרא פסחים :
"ויצא אל-מחוץ למחנה" - זה מחנה שכינה.ולשון המכילתא:
"צו את בני ישראל וישלחו מן-המחנה - בעשה";ובספרא:
ומנין בלא תעשה?
תלמוד לומר: "ולא יטמאו את-מחניהם".
ויצא אל מחוץ למחנה - מצוות עשה.
המצווה הל"ב
והוא אמרו: "וקדשתו כי את-לחם אלוהיך הוא מקריב קדוש יהיה-לך" (ויקרא כא,ח). ובא הפירוש: "וקדשתו" - "לכל דבר שבקדושה: לפתוח ראשון (בתורה), ולברך ראשון, לטול מנה יפה ראשון".
וגם לשון ספרא:
"וקדשתו" - "על כרחו";כלומר, שמצווה זו נצטווינו בה אנחנו ואינה תלויה ברצון הכהן.
וכך אמרו:
"קדושים יהיו לאלהיהם" (שם שם, ו) - "על כרחם";שלא נאמר, כיון שזה אינו ראוי להקריב לחם אלוהיו,
"והיו קדש" - לרבות בעלי מומין";
מדוע נעדיפנו ונחלק לו כבוד וגדולה?
לפיכך אמר:
"והיו קדש" - הזרע המכובד כולו - תמים ובעל מום.
וכבר נתבארנו התנאים הראויים להם, ואז צריך לנהוג עמהם מנהג זה, במקומות מפוזרים בגמרא מכות וחולין ובכורות ושבת וזולתן.
המצווה הל"ג
והוא אמרו יתעלה: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב);
"ואת בניו תקריב והלבשתם כתנת" (שם כט, ח).
ואלו הם בגדי כהונה:
שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט. וכל פעם שעובד כהן בפחות מן הבגדים המיוחדים לאותה העבודה או יותר - עבודתו פסולה;
ונוסף לכך חייב על כך מיתה בידי שמים, רצוני לומר מחוסר בגדים שעבד. וכך מנו אותו בגמרא סנהדרין מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים.
ועל זה לא בא פסוק, אלא נאמר בכתוב:
"וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה" (שם שם, ט),ויתבאר לקמן שזר ששמש - במיתה.
ובא בפרושו: "בזמן שבגדיהם עליהם - כהונתם עליהם;
אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם והוו להו זרים".
ואמרו בספרא:
"וישם עליו את החשן" - פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות;וכבר נתבאר בלשון ספרא, שלבישת בגדים אלו מצוות עשה, והוא אמרם:
למדה לשרות יום יום ולשרות יום הכיפורים.
בכל יום בבגדי זהב, וביום הכיפורים משמש בבגדי לבן.
"ומנין שאין אהרן לובש בגדים לגדולתו אלא כמקיים גזרת המלך?כלומר, שבגדים אלו, אף על פי שהם בתכלית היופי - שהם זהב ואבני שהם וישפה וזולתן מן האבנים היקרות - לא יתכוון להתנאות בהם, אלא לקיום המצווה, שציווה ה' את משה, בלבד; והיא, שילבש בגדים אלו תמיד במקדש.
תלמוד לומר: ויעש כאשר ציווה ה' את משה" (ויקרא טז, לד).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו כלם בפרק ב' מזבחים ובמקומות בכיפורים וסוכה.
המצווה הל"ד
והוא אמרו יתעלה: "כי עבודת הקדש עלהם בכתף ישאו" (במדבר ז, ט).
ואף על פי שציווי זה נאמר אז ללויים, לא היה זה אלא מחמת מיעוט מספר הכהנים באותו הזמן, כי אהרן הוא המתחיל; אבל לדורות הרי המצווה חובה על הכהנים, והם הנושאים אותו, כמו שנתבאר בספר יהושע ובספר שמואל. וכאשר ציווה דוד להעביר את הארון בפעם השניה אמר בדברי הימים:
"וישאו בני הלוים את הארון האלהים כאשר ציווה משה כדבר ה' בכתפם במוטות עליהם".וכן כאשר הזכיר בדברי הימים חלוקת הכהנים לעשרים וארבע משמרות ואמר אחר כך:
"אלה פקדתם לעבדתם לבוא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר ציווהו ה' אלהי ישראל",פרשו חכמים, שהוא רומז על [זה] שעבודת הכהנים היא נשיאת הארון על הכתף, וזהו ציווהו ה' אלקי ישראל.
ולשון ספרי:
"כמשפטם וגו' כאשר ציווהו ה' אלקי ישראל - היכן ציווהו?הנה נתבאר שזה מכלל המצוות.
ולבני קהת לא נתן וגו' בכתף ישאו".
המצווה הל"ה
וכן מושחים בו מקצת המלכים, כמו שיתבאר בהלכות מצווה זו.
וכבר נמשח בו המשכן וכל כליו; אבל אין מושחים בו את הכלים לדורות, לפי שבפירוש אמרו בספרי,
שבמשיחתם של אלו - כלומר כלי המשכן - הקדשו כל הכלים לעתיד לבוא.אמר יתעלה: "שמן משחת-קדש יהיה זה לי לדורותיכם" (שמות ל, לא).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בריש כרתות.
המצווה הל"ו
וכבר נתבאר בדברי הימים, שדוד ושמואל חלקום ועשאום כ"ד משמרות. ונתבאר בסוכה, שברגלים יד כולן שווה. והכתוב שנאמר במצווה זו הוא אמרו: "וכי יבוא הלוי וגו' ובא בכל אות נפשו וגו' ושרת בשם ה' אלוהיו ככל אחיו הלוים העומדים שם לפני ה' חלק כחלק יאכלו" (דברים יח, ו-ח).
ולשון ספרי:
"ובא בכל אות נפשו - יכול לעולם?כלומר: הסכמתם על סידור משמרות העבודה: כל שבוע - משמרה. וכך פרשו התרגום:
תלמוד לומר: מאחד שעריך-בשעה שישראל מכונסין בשער אחד בשלושה רגלים.
יכול כל המשמרות שוות בקורבנות הרגל הבאים שלא מחמת הרגל?
תלמוד לומר: לבד ממכריו על האבות מה מכרו האבות זה לזה? אתה בשבתך ואני בשבתי";
בר ממטרתא דייתה שבתא, דכן אתקינו אבהתא.וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בסוף גמרא סוכה.
