המצווה הל"ז
והוא אמרו יתעלה: "לה יטמא" (ויקרא כא, ג), כלומר לאחותו.
ולשון ספרא:
"לה יטמא - מצווה.ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה להיטמא לה, ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כרחו". [מצווה] זו עצמה היא מצוות אבל, כלומר: שכל אדם מישראל חייב להתאבל על קרוביו, רצוני לומר ששה מתי מצווה. ומחמת חומר חיוב זה פרש בכהן, שהוא מוזהר על הטומאה, שיתטמא על כל פנים כשאר ישראל, כדי שלא יקלו בדיני אבלות.
לא רצה להיטמא, מטמאין אותו על כרחו.
וכבר נתבאר, שאבלות יום ראשון דאורייתא. ובפרוש אמרו במועד קטן:
"אבל אינו נוהג אבלות ברגל, אי אבלות דמעקרא הוא -הנה נתבאר שחיוב האבלות דאורייתא ושהיא מצוות עשה, אך דווקא ביום ראשון בלבד; אבל שאר השבעה - מדרבנן, ושאפילו הכהן ינהג אבלות ביום ראשון ויטמא לקרוביו; והבן זה.
אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת משקין ובכמה מקומות בברכות וכתובות וביבמות ועבודה זרה ובספרא בפרשת "אמר אל הכהנים". וחיוב זה שאנו מחייבים את הכהן להיטמא לקרובים אינו חובה לנשים לפי שמי שהוזהר שלא יטמא לזולת הקרובים, הוא נצטוה להיטמא לקרובים;
אבל הכוהנת כיון שלא הוזהרה על טומאת מת, כמו שאבאר במקומו, כך אין עליה ציווי ולא חיוב להיטמא. אמנם חייבת היא באבלות, אבל הטומאה תלויה ברצונה. והבן זה.
המצווה הל"ח
והוא אמרו יתעלה: "והוא אשה בבתוליה יקח" (שם שם, יג).
ובפרוש אמרו: "עושה היה ר' עקיבא ממזר אפילו מחייבי עשה".
וביארו את זה כגון: שבעל כהן גדול [מי] שאינה בתולה - שהיא אסורה עליו בעשה.
לפי שהכלל הוא אצלנו לאו הבא מכלל עשה - עשה.
הנה נתבאר שהיא מצוות עשה. ואמרו עוד: "ומצווה על הבתולה".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ו' מיבמות, ובמקומות בכתובות וקדושין.
המצווה הל"ט
והוא אמרו יתעלה: "שנים ליום עולה תמיד" (במדבר כח, ג).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו וסדר הקרבתם ועשיתם בפרק ב' מיומא ובמסכת תמיד.
המצווה המ'
והוא אמרו יתעלה: "זה קורבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה'" (ויקרא ו, יג).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו ומתי קרבה ואיך קרבה בפרק ו' ובפרק ט' ממנחות ובמקומות ביומא ותמיד.
המצווה המ"א
והוא אמרו יתעלה: "וביום השבת שני כבשים" (במדבר כח, ט).
וכבר נתבאר סדר הקרבתו בפרק ב' מיומא ובתמיד.
המצווה המ"ב
והוא אמרו יתעלה: "ובראשי חדשיכם וגו'" (שם שם, יא).
המצווה המ"ג
והוא אמרו יתעלה: "שבעת ימים תקריבו אשה לה'" (ויקרא כג, לו) .
המצווה המ"ד
והוא אמרו יתעלה: "והבאתם את-עמר ראשית קצירכם אל-הכהן" (שם שם, י).
ומנחה זו היא נקראת: "מנחת בכורים", ועליה הרמז באומרו יתעלה: "ואם-תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל" (שם ב, יד)
ולשון המכילתא:
"כל אם ואם שבתורה-רשות, חוץ משלושה שהן חובה,וכבר נתבארנו דיני מצווה זו כולם בשלמות בפרק י' ממנחות.
ואחד מהם הוא: ואם תקריב מנחת בכורים".
אמרו: "חובה אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות?
תלמוד לומר: תקריב את מנחת בכוריך-חובה ולא רשות"
המצווה המ"ה
והוא אמרו: "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' וגו' והקרבתם עולה לריח ניחוח" (במדבר כח, כו-כז).
המצווה המ"ו
והוא אמרו יתעלה: "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים" (ויקרא כג, יז)
וכבר נתבאר בפרק ד' ממנחות שקורבן זה הבא בגלל הלחם חילוק ממוסף היום ושזה אינו זה.
וכבר ביארנו את זה באור מספיק במסכת מנחות, וכל דיני מצווה זו כבר נתבארנו בפרק ד' ופרק ה' ופרק ח' ופרק י"א ממנחות.
המצווה המ"ז
והוא אמרו יתעלה: "ובחדש השביעי באחד לחדש וגו' ועשיתם עלה לריח ניחח לה'" (במדבר כט א-ב)
המצווה המ"ח
והוא אמרו יתעלה: "ובעשור לחדש השביעי וגו' והקרבתם עלה לה' ריח ניחח". (שם שם, ז-ח).
המצווה המ"ט
והראיה שהכל מצווה אחת, אמרם בסוף פרק ה' מכיפורים:
"כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר, הקדים מעשה לחברו - לא עשה כלום".וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו במסכת המיוחדת לה, והיא מסכת יומא.
המצווה הנ'
והוא אמרו יתעלה: "והקרבתם עלה אשה ריח ניחח לה'" (שם שם, יג), וזהו מוסף החג.
המצווה הנ"א
ובפרוש אמרו שהוא "רגל בפני עצמו, קורבן בפני עצמו" הנה זו ראיה שקרבנו חלוק. וזה פשוט בתכלית הפשטות.
המצווה הנ"ב
והוא אמרו יתעלה: "שלש רגלים תחג לי בשנה" (שמות כג, יד).
וכבר נתבאר בכתוב, שהעליה הזאת היא שיעלה עם קורבן להקריבו. וכבר נכפל ציווי זה כמה פעמים.
ולשון ספרי
"שלש מצוות נוהגות ברגל, ואלו הן: חגיגה וראיה ושמחה".וכן גם אמרו בגמרא חגיגה:
"שלש מצוות נצטוו ישראל ברגל: חגיגה, ראיה ושמחה".
ועניין חגיגה זו - שיקריב קורבן שלמים.
המצווה הנ"ג
והוא אמרו יתעלה: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך" (דברים טז טז).
ועניין מצווה זו, שיעלה האדם עם כל בן זכר שיש לו, שאפשר לו להלך לבדו יעלהו למקדש ויקריב קורבן עולה כשיעלה. והקורבן הזה שמקריב בעלותו הוא הנקרא עולת ראיה.
וכבר הקדמנו והזכרנו אמרם: "שלוש מצוות נצטוו ישראל ברגל: חגיגה. ראיה ושמחה".
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו, כלומר, מצוות ראיה, במסכת חגיגה.
וגם זו אין הנשים חייבות בה.
המצווה הנ"ד
והוא אמרו יתעלה: "ושמחת בחגך" (שם שם, יד) והיא המצווה השלישית משלוש מצוות הנוהגות ברגל. והעניין הראשי שאליו נרמז במצווה זו - הוא: שיקריבו קורבן שלמים בהכרח, ושלמים אלו נוספים על שלמי חגיגה, והם נקראים בתלמוד: שלמי שמחה.
ועל הקרבת שלמים אלו, אומרים: "נשים חייבות בשמחה" וכבר אמר הכתוב: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה'" (שם כז, ז)
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו ב[מסכת] חגיגה. ובכלל אמרו "ושמחת בחגך" מה שאמרו עוד, והוא אמרם "שמח בכל מיני שמחה" מזה: אכילת הבשר בחגים, ושתית היין, ולבישת בגדים חדשים, וחילוק פירות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, והשחוק בכלי זמר ובריקוד במקדש במיוחד, והיא שמחת בית השואבה" וכל זה נכנס בכלל אומרו "ושמחת בחגך" והחמור שבהם הוא חיוב שתיית היין דווקא, כיון שהוא מיוחד לשמחה.
ולשון גמרא פסחים:
"חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל.ושם אמרו:
במה משמחם? ביין".
"תניא ר' יהודה בן בתירא אומר:ואמרו עוד: "אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן" ולשון התורה הוא, שנתחייב לכלל בשמחה זו העניים והמסכנים והגרים, אמר יתעלה: "והגר והיתום והאלמנה" (דברים טז, יד).
בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר,
שנאמר: וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת.
עכשו אין שמחה אלא ביין, שנאמר: ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, טו).
המצווה הנ"ה
והוא אמרו יתעלה: "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (שמות יב, ו).
וכל העובר על מצווה זו ונמנע מלהקריבו בזמנו במזיד - הרי זה חייב כרת, בין שהוא איש או אשה.
לפי שכבר נתבאר בגמרא פסחים, שפסח ראשון חובה לנשים ודוחה את השבת. כלומר, הקרבתו בארבעה עשר שחל להיות בשבת, כמו כל איש ואיש מישראל.
ומאמר התורה בו הוא כרת, והוא אמרו: "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה" (במדבר ט, יג). ובריש מסכת כרתות, כאשר מנו את המצוות שהעובר עליהן חייב כרת - והן כלן מצוות לא תעשה - אמרו: "והפסח והמילה במצוות עשה". וכבר הקדמנו הקדמה זו.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת פסחים.
המצווה הנ"ו
והוא אמרו יתעלה: "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי-אש ומצוות על-מררים יאכלהו" (שמות יב, ח). ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר: מדוע אתה מונה אכילת פסח ומצה ומרור כמצווה אחת, ואינך מונה אותן כשלוש, מאחר שאכילת מצה מצווה ואכילת מרור מצווה ואכילת בשר הפסח מצווה?
אז אמר: זה שאכילת מצה מצווה בפני עצמה - הרינו נכון כמו שנבאר; וכן נכון שאכילת בשר הפסח מצווה כמו שהזכרנו; אבל המרור הרי הוא טפל לאכילת הפסח ואין למנותו מצווה בפני עצמה.
הראיה לכך: שבשר הפסח נאכל לקיום המצווה, בין שיש מרור ובין שאין מרור; אבל המרור אינו נאכל אלא עם בשר הפסח, שכן הוא אומר יתעלה: "על מצוות ומררים יאכלהו" (במדבר ט, יא). ואילו אכל מרור בלי בשר - לא עשה כלום בהחלט, ולא נאמר שקיים מצווה אחת, היא אכילת מרור.
ולשון המכילתא:
"צלי-אש ומצוות על מררים יאכלהו" -כלומר: שהמצווה היא כללותם.
מגיד הכתוב, שמצוות פסח צלי, מצה ומרור".
ושם נאמר:
"מנין אתה אומר, שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתם בפסח?והמרור מטפלי בשר הפסח וחובותיו, כמו שנתבאר מאמרות אלו למי שהבינן.
תלמוד לומר יאכלהו", כלומר הבשר לבדו.
"יכול כשם שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתן בפסח,
כך אם אין להם פסח, יוצאין ידי חובתם במצה ומרור?
הרי אתה דן: הואיל והפסח מצוות עשה ומצה ומרור מצוות עשה,
אם למדת שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתם בפסח,
כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתם במצה ומרור?
תלמוד לומר: יאכלהו".
ושם נאמר: "יאכלהו -
מכאן אמרו: הפסח נאכל אכילת שבע, ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע"
לפי שעיקר המצווה אכילת הבשר, כמו שאמר: "ואכלו את הבשר בלילה הזה";
והראיה הברורה בזה הוא היסוד שאמר התלמוד, והוא אמרם:
"מרור בזמן הזה דרבנן", לפי שמן התורה אין חובה לאוכלו בפני עצמו אלא נאכל עם בשר הפסח. וזו ראיה ברורה ומפרשת, שהוא מטפלי המצווה, לא שאכילתו מצווה בפני עצמה.
וגם דיני מצווה זו מבארים במסכת פסחים.
המצווה הנ"ז
והוא אמרו יתעלה: "בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו" (שם).
גם כאן ראוי למפקפק שיפקפק בדברי ויאמר לי: מדוע תמנה פסח שני וזה סותר מה שהקדמת בכלל השביעי באומרך, שהלכות המצווה אינן נמנות בפני עצמן?
ידע המקשה קושיא זו, שכבר נחלקו חכמים בפסח שני, אם הוא המשך דיני הראשון או שהוא ציווי מיוחד בעצמו, ופסק ההלכה, שהוא ציווי מיוחד בעצמו - ולפיכך ראוי למנותו בפני עצמו.
ובגמרא פסחים אמרו:
"חייב כרת על השני - דברי רבי;אחר כך שאל התלמוד ואמר:
ר' נתן אומר: חייב כרת על הראשון ופטור על השני;
ר' חנניה בן עקביה אומר: אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה שני".
"במאי קא מפלגי?הנה נתבאר מה שרמזנו עליו.
רבי סבר: שני רגל בפני עצמו הוא,
ור' נתן סבר: שני תשלומין לראשון הוא".
ושם נאמר:
"הלכך הזיד בזה ובזה - כלומר לא הקריב פסח ראשון ולא פסח שני בזדון - דברי הכל חייב;
שגג בזה ובזה - דברי הכל פטור;
הזיד בראשון ושגג בשני לר' ור' נתן חייב, ולר' חנניה בן עקביא פטור".
וכך גם כן אם הזיד בראשון והקריב בשני - הוא חייב לדעת רבי, לפי שאין אצלו השני תשלומין לראשון;
וההלכה בכל זה כרבי. ומצווה זו אין הנשים חייבות בה. לפי שנתבאר שם שאשה בשני רשות.
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו בגמרא פסחים.
המצווה הנ"ח
והוא אמרו יתעלה: גם על זה: "על מצוות ומרורים יאכלהו" (שם שם).
וגם דיני מצווה זו נתבארנו בפסחים.
וברור שאינו חובה לנשים, כי כשם ששחיטתו אינה חובה להן - כמו שביארנו - כך [גם לא] אכילתו בלי ספק.
המצווה הנ"ט
והוא אמרו יתעלה: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצוצרות" (שם י, י). ובפרוש אמרו, שמצוות היום בחצוצרות.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בספרי וראש השנה ותעניות, כי אנו מצווים לתקוע בחצוצרות בזמן הצרות והרעות כשנזעק אליו יתעלה [כמו ש]אמר: "וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו'" (שם שם, ט).
המצווה הס'
והוא אמרו יתעלה: "והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקורבן" (ויקרא כב, כז). וכבר נכפל צווי זה בלשון אחר, והוא אמרו: "שבעת ימים יהיה עם-אמו" (שמות כב, כט).
מצווה זו כוללת את כל הקורבנות, קורבן יחיד וקורבן צבור, על סוגיהם השונים.
וממה שאמר: "ומיום השמיני והלאה ירצה" - משמע שקודם לכן לא ירצה. הנה נתבררה האזהרה להקריב מחוסר זמן; אלא שהוא לאו הבא מכלל עשה, ולפיכך אין לוקין עליו, שכן מי שהקריב מחוסר זמן אינו לוקה, כמו שנתבאר בפרק, 'אותו ואת בנו' ושם נאמר: "הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בספרא ובסוף זבחים.
המצווה הס"א
והוא אמרו יתעלה: "תמים יהיה לרצון", (ויקרא כב, כא).
ולשון ספרא:
"תמים יהיה לרצון - מצוות עשה".וכבר הביאו ראיה, שיינות הנסכים ושמנם וסלתם יהיו בתכלית הטוב והשלמות מכל קלקול, ואמרו יתעלה: "תמימים יהיו לכם וניסכיהם" (במדבר כח, לא).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק י' ממנחות.
המצווה הס"ב
והוא אמרו יתעלה: "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בספרא ובכמה מקומות במנחות.
המצווה הס"ג
והוא אמרו בויקרא: "אדם כי-יקריב מכם קורבן לה' וגו' אם-עולה קרבנו מן הבקר וגו'" (שם א ב-ג).
המצווה הס"ד
והוא אמרו יתעלה: "זאת תורת החטאת וגו'" (שם ו, יח).
וגם ביאר שם בויקרא איך היא נשחטת ומה ממנה נקטר ומה נאכל.
המצווה הס"ה
וביאר הכתוב איך קרב ומה ממנו נקטר ומה נאכל.
המצווה הס"ו
באמרו:
"ואם-זבח שלמים קורבנו וגו'" (שם ג, א).ואמרו עוד להשלמת המעשה:
"וזאת תורת זבח השלמים [וגו']וארבעת המעשים האלה - כלומר: מעשה העולה והחטאת והאשם והשלמים - הם כל מעשי הקורבנות, לפי שכל קורבן בהמה שמקריב היחיד או הצבור אינו אלא אחד מארבעת הסוגים האלה, חוץ מן האשם שהוא לעולם קורבן יחיד, כמו שביארנו כמה פעמים.
אם על תודה יקריבנו" (שם ז, יא-יב).
ומסכת זבחים כוללת גם דיני ארבע מצוות אלו והנספח אליהן מן הדומה להן, דברים שחובה לעשותם, ודברים שחייבים עליהם, ודברים שאם עשה פסל, ודברים העשויים כהוגן.
המצווה הס"ז
והוא אמרו: "ונפש כי-תקריב קורבן מנחה לה' וגו';
ואם מנחה על המחבת קורבנך וגו';
ואם מנחת מרחשת" (שם ב, א, ה, ו,).
ואמר להשלמת המעשה: "וזאת תורת המנחה וגו'" (שם ו, ז).
ודיני מצווה זו על חלקיה הרבים מבוארים במסכתא המיוחדת לכך, כלומר: מסכת מנחות.
המצווה הס"ח
וזהו אמרו יתעלה: "ואם כל-עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל" (שם ד, יג).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו והתנאים שבה בשלמות במסכת הוריות ובכמה מקומות ממסכת זבחים.
המצווה הס"ט
והוא אמרו יתעלה: "ואם-נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ" (שם ד, כז).
וזו היא חטאת קבועה, כלומר שהיא לעולם חטאת בהמה.
וכבר ביארנו, שהעברות שחייבים על שגגתן חטאת זו, הן שחייבים על זדונן כרת, בתנאי שתהיה מצוות לא-תעשה ויהיה בה מעשה, כמו שנתבאר בתחילת כריתות.
הלכות מצווה זו כולה כבר נתבארנו במסכת הוריות וכריתות ובכמה מקומות בשבת ושבועות וזבחים.
המצווה הע'
צורת ספק כזה אשר, אם הוא חל, חייבים עליו אשם תלוי, היא:
כגון שיש לפניו חתיכות חלב, אחת מהן חלב הכליות והאחרת חלב הלב. ואכל אחת מהן ואכל אחר את השניה או שאבדה, ונסתפק ונתעורר אצלו חשש אם החתיכה שאכל הייתה המותרת או האסורה - זהו שמקריב קורבן על הספק המתעורר הזה כדי להתכפר בו, וזה נקרא 'אשם תלוי'. אם נתברר אחר כך, שמה שאכל הוא חלב הכליות - הרי נתאמת שזו שגגה ויקריב חטאת קבועה.
והכתוב האמור בקורבן זה הוא אמרו בפרשת ויקרא:
"ואם-נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עונו והביא איל תמים מן-הצאן בערכך לאשם אל הכהן וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא-ידע" (שם ה, יז-יח) -כלומר על שלא ידע אם שגג או לא שגג. ועניין זה קוראים לו חכמים 'לא הודע',
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת כריתות.
המצווה הע"א
העברות שחייבים עליהן קורבן זה הן:
מעילה וגזלה ושכיבה עם שפחה חרופה ושקר בשבועת פקדון.
כל המועל בשגגה, והוא שיהנה בשווה פרוטה מן ההקדש- בין הקדש בדק הבית ובין הקדש מזבח -
או הגוזל חברו שווה פרוטה ולמעלה ונשבע;
או הבא על שפחה חרופה - בין בשוגג בין במזיד;
או הכופר בפקדון ונשבע - בין בשוגג בין במזיד - הרי זה חייב להקריב קורבן על חטאתו,
ואינו קורבן חטאת אלא קורבן אשם;
וקורבן זה נקרא 'אשם ודאי'.
אמר יתעלה במעילה: "וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את-אשמו לה' איל תמים" (שם שם, טו); ואמר:
"וכחש בעמיתו בפקדון וגו' ונשבע על שקר וגו' ואת אשמו יביא לה' איל תמים" (שם שם, כא-כה).
ואמר: "ואיש כי ישכב את אשה שכבת-זרע והיא שפחה נחרפת לאיש וגו' והביא את אשמו לה' וגו'" (שם יט, כ-כא).
וכבר נתבארנו דיני מצוות אלו במסכת כריתות.
המצווה הע"ב
העברות שחייבים עליהן קורבן זה הן:
טומאת מקדש וטומאת קדשיו ושבועת ביטוי ושבועת העדות.
מי שנטמא באב מאבות הטמאות, כמו שקבענו בהקדמת סדר טהרות, ונכנס למקדש בשגגה - זוהי טומאת מקדש;
או שאכל בשר קדש בשגגה - זוהי טומאת קדשיו;
או שנשבע שבועת ביטוי ולא קימה בשגגה:
או נשבע שבועת העדות לשקר - בין בשוגג בין במזיד -
הרי זה מקריב על אחד המעשים האלה שיעשה קורבן הנקרא: "קורבן עולה ויורד"
והוא אמרו תעלה:
"ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו'ולכן נקרא 'עולה ויורד' - לפי שאינו קבוע במין, אלא פעם יובא ממין זה ופעם ממין אחר, כפי אשר תשיג יד החוטא החייב בקורבן.
או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו'
ונעלם ממנו וגו'
והוא ידע ואשם או נפש כי שתבע לבטא בשפתים וגו'
ונעלם ממנו וגו'
והיה כי יאשם וגו'
והביא את אשמו וגו'
ונעלם ממנו וגו'
ואם לא תגיע ידו וגו'
ואם לא תשיג ידו וגו'" (שם ה', א-יא).
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו במסכת כרתות ובמסכת שבועות.
המצווה הע"ג
"אנא השם! חטאתי, עויתי, פשעתי ועשיתי כך וכך".וירחיב את הדיבור ויבקש כפרה בעניין זה כפי צחות לשונו. דע, שאפילו החטאים שחייבים עליהם מיני הקורבנות האלה שנזכרו מקדם, שבהם אמר יתעלה, שמי שמקריבם נתכפר לו - צריך על כל פנים גם להתוודות בשעת הקרבתם.
והוא אמרו יתעלה: "דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו'
והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו-ז)
ולשון המכילתא בפרוש פסוק זה:
"לפי שנאמר: והתוודה אשר חטא (ויקרא ה, ה)לפי שפסוק זה, כלומר אמרו יתעלה "אשר חטא עליה" נאמר בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקודשיו והנזכרים עמו כמו שכבר ביארנו, לפיכך אמר כאן במכילתא, שלא היינו למדים מפסוק זה אלא חיוב הוידוי למטמא מקדש;
יתוודה על חטא אשר חטא; עליה -
על החטאת כשהיא קיימת, לא משנשחטה.
אין במשמע שיתוודה היחיד אלא על ביאת המקדש".
"מנין אתה מרבה שאר כל המצוות?ושם אמרו עוד:
אמר: דבר אל בני ישראל והתוודו.
ומנין אף מיתות וכרתות?
אמר: חטאתם, כל חטאתם-לרבות מצוות לא תעשה;
כי יעשו לרבות מצוות עשה.
"מכל חטאת האדם - ממה שבינו לבין חברו:כלומר שאינו חייב להתוודות אם ידע שלא חטא, אלא העידו עליו עדי שקר.
על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע;
למעל - לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל;
ואשמה הנפש - לרבות כל חייבי מיתות שיתוודו.
יכול אף הנהרגין על פי זוממין?
לא אמרתי אלא 'ואשמה הנפש ההיא'
הנה נתבאר לך, שעל כל סוגי החטאים החמורים והקלים ואפילו על מצוות עשה חייבים עליהם וידוי. ולפי שנאמר הציווי הזה, כלומר "והתוודו", יחד עם חיוב הקורבן, היה יכול לעלות בדעתנו, שאין הוידוי לבדו מצווה בפני עצמה אלא הוא מטפלי הקורבן, לפיכך הוצרכו לבאר את זה במכילתא בלשון זה:
"יכול בזמן שהם מביאין מתוודין;הנה נתבאר לך מכל מה שהזכרנו, שהוידוי מצווה בפני עצמה וחובה על החוטא על איזה חטא שחטא, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין שהביא קורבן ובין שלא הביא קורבן, חייב להתוודות כמו שאמר יתעלה: "והתוודו את חטאתם אשר עשו".
ומנין אף בזמן שאין מביאין?
אמר: דבר אל בני ישראל והתוודו.
אין במשמע וידוי אלא בארץ;
מנין אף בגלות?
אמר: והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" (שם כו, מ).
וכן דניאל אמר: "לך אדני הצדקה ולנו בשת הפנים" (דניאל ט, ז).
ולשון ספרא גם כן:
"והתודה - זה וידוי דברים".וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק אחרון מכיפורים.
המצווה הע"ד
וקורבן זה הוא: "שתי תרים או שני בני יונה אחד חטאת והאחד עלה". -
וזהו קורבן הזב, והוא מחוסר כפרה עד שיקריבנו
והוא אמרו יתעלה: "וכי יטהר הזב מזובו וגו' וביום השמיני יקח לו שתי תרים וגו'" (ויקרא טו, יג-טו).
המצווה הע"ה
וקורבן זה הוא: "שתי תרים או שני בני יונה" וזהו קורבן זבה, והיא מחסרת כפרה עד שתביאנו.
ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר:
כיון שקורבן הזב כקורבן הזבה, והרי אתה מונה את מין הקורבן - יהיה החייב בו מי שיהיה-כמו שעשית בקורבן חטאת וקורבן אשם ודאי וקורבן אשם תלוי וקורבן עולה ויורד, שמנית כל אחד מצווה בפני עצמה, לא חששת לריבוי החטאים שעל כל אחד מהם חייבים אותו הקורבן - כך גם כאן אל תחוש למספר האנשים, שכל אחד מהם נתחייב קורבן העוף?!
ידע [המקשה] שקורבן זב וזבה אינו בא על חטאים, אלא הוא קורבן חובה במצב מסוים.
אילו היה מצב הזוב באיש ובאשה דבר אחד - כמו שהם אחד בשם, שהשם של זה "זב" ושל זו "זבה" - כי אז היה צריך למנותם כאחד;
אבל אין הדבר כן, כי הגרת שכבת זרע מן האיש היא שחייב עליה קורבן, אך אם נגר כעין שכבת זרע מן האשה אינה זבה, אלא זוב הדם מן האשה הוא שחייבת עליו קורבן;
ואם זב הדם מן האיש אינו חייב עליו קורבן. ומלה "זיבות" אין עניינה אלא הנזילה, ואין כל הנוזלים אותו הדבר עצמו. ובפרוש אמרו: "האיש מטמא בלבן והאשה באדם", ואין דין זב וזבה כדין מצורע ומצורעת.
והראיה הברורה לזה אמרם בכריתות:
"ארבעה מחסרי כפרה, ואלו הם:הנך רואה, איך מונים זב וזבה כשנים ומונים מצורע כאחד בין שהוא איש או אשה לפי שזיבות האיש אינה כזיבות האשה. והפסוק הנאמר על קרבנה: "ואם טהרה מזובה וגו' וביום השמיני תקח לה שתי תרים וגו'" (שם טו, כח-כט).
הזבה והזבה והיולדת והמצורע"
המצווה הע"ו
והוא: כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תר לחטאת.
ואם היא עניה, מקריבה שתי תורים או שני בני יונה אחד עלה ואחד חטאת.
וגם היא ממחוסרי כפרה עד שתקריב, כמו שאמר יתעלה: "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו וגו'" (שם יב, ו).
