המצווה הע"ז
והן שלש בהמות: עולה וחטאת ואשם ולוג שמן.
ואם הוא עני - מקריב כבש לאשם ושתי תרים או שני בני יונה אחד לעלה ואחד לחטאת,
וזהו הרביעי ממחוסרי כפרה
והוא אמרו יתעלה: "וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת" (שם יד, י).
ואם יאמר מישהו:
מדוע אינך מונה קורבן מחוסרי כפרה כולם כמצווה אחת?
כיון שיש להם עניין אחד הכוללם, והוא חיסור הכפרה, ואז זה היה מין ממיני הטהרה מן הטמאה והיית אומר: המצווה הפלונית - הוא הציווי שנצטווינו שלא תשלם טהרת מקצת הטמאים, והם זב וזבה ויולדת ומצורע, עד שיקריבו קורבן, שהרי כן אתה מונה טהרה במקווה מצווה אחת - יתחייב בה איזה טמא שיהיה, ואינך חושש למין הטמאה שנטמא בה - כך היית יכול למנות קורבן מחוסרי כפרה כמצווה אחת, ולא תחוש למין טומאתו?!
השם יודע ועד שכך היה צריך להיות בהחלט, אילו היה קורבן כל אחד מארבעת מחוסרי כפרה אלו קורבן אחד שאין בו שינוי, כמו טהרה במים שהיא מין טהרה וחובה על כל טמא;
אבל מכיון שנשתנו קורבנותיהם כמו שאתה רואה, צריך למנות כל קורבן לבדו בהכרח, כי הדבר שבו נשלמת טהרתו של זה אינו הדבר שבו נשלמת טהרתו של זה.
והרי זה כמו מי נידה ומי מקווה וארבעה מינין שבמצורע שהן שלש מצוות, אף על פי שכולן לטהרת טמאים כמו שאבאר.
וארבעת מחוסרי כפרה אלו כבר נתבארנו דיניהם ודיני קורבנותיהם בכללות ובפרטות בפרק א' ופרק ב' מכרתות ופרק ב' מערכין וזבחים ופרק ח' מנזירות וסוף נגעים ומסכת קנים ובמקומות רבים המפזרים בתלמוד, אלא שרובם ככולם במקומות שהעירנו עליהם.
המצווה הע"ח
שנקריב חלבה ודמה ונאכל אנחנו שאריתה בירושלים.
והוא אמרו יתעלה: "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה'" (שם כז, לב) וזהו מעשר בהמה.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק אחרון מבכורות ושם נתבאר, שמצווה זו נוהגת גם בחוצה לארץ ושלא בפני הבית וזהו דין תורה.
אבל בגזרה דרבנן, שמא יאכל שלא במום שהרי אין לנו מקדש אמרו: "אינו נוהג אלא בפני הבית"; וכשיהא המקדש בנוי - נוהג בארץ ובחוצה לארץ.
המצווה הע"ט
והוא אמרו יתעלה: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בני ישראל באדם ובבהמה" (שמות יג, ב). ולשון התורה הוא שבהמה זו היא בקר וצאן ומין החמור בלבד.
ציווי זה נכפל בבכור בהמה טהורה, והיא המצווה שאנחנו מדברים בה עתה.
אמר יתעלה: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך" (דברים טו, יט). ודין בכור זה של בהמה טהורה הוא: שיינתן לכהנים, מקריבים חלבו ודמו ואוכלים שאר בשרו.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בשלמות במסכת בכורות. ונתבאר בסוף מסכת חלה, שאין מצווה זו נוהגת אלא בארץ.
ולשון ספרי:
"יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ לארץ -הנה נתבאר לך, שמצווה זו אינה נוהגת אלא בארץ; אבל בכור חוצה לארץ אינו קרב, אך קדוש הוא להאכל במומו בין שבית המקדש בנוי ובין שהוא כמו בזמננו זה, כמו מעשר דגן.
תלמוד לומר: ואכלת לפני ה' אלהיך [וגו']
מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך (שם יד, כג)
ממקום שאתה מביא מעשר דגן, אתה מביא בכורות;
מחוצה לארץ שאין אתה מביא מעשר דגן, אי אתה מביא בכורות".
ואין הלויים חייבים במצווה זו.
המצווה המשלימה שמנים
והוא אמרו יתעלה: "בכור בניך תתן לי" (שמות כב, כח).
ופרש איך תהיה נתינה זו:
שנפדנו מן הכהן וכאילו כבר זכה בו, ונקנהו ממנו בחמישה סלעים.
והוא אמרו יתעלה: "אך פדה תפדה את בכור האדם" (במדבר יח, טו).
ומצווה זו היא מצוות פדיון הבן, ואין הנשים חייבות בה; אלא היא מצוות הבן על האב כמו שנתבאר בקדושין,
וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו במסכת בכורות.
המצווה הפ"א
והוא אמרו יתעלה: "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות לד, כ).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת בכורות.
וגם היא אין הלויים חייבים בה.
המצווה הפ"ב
והוא אמרו יתעלה: "ואם לא תפדה וערפתו" (שם).
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו במסכת בכורות.
אפשר למקשה להקשות עלי ולומר:
מדוע אתה מונה פדייתו ועריפתו כשתי מצוות, ואינך מונה אותן כמצווה אחת,
ותהיה עריפתו מהלכות המצווה, כמו שביארת בכלל השביעי?
ה' יודע ועד שהדין היה מחייב כן, לולא מצאנו בעניין זה לשון המורה על היותן שתי מצוות, והוא אמרם:
"מצוות פדיה קודמת למצוות עריפה,היינו: כמו שהיבמה עומדת או לייבום או לחליצה -
ומצוות ייבום קודמת למצוות חליצה".
והייבום מצווה כמו שהזכיר והחליצה מצווה בפני עצמה -
כך פטר חמור עומד או לפדייה או לעריפה, וזו מצווה וזו מצווה כמו שאמרו.
המצווה הפ"ג
והוא אמרו יתעלה: "לשכנו תדרשו ובאת שמה והבאתם שמה עלתיכם" (דברים יב, ה-ו).
עניין ציווי זה הוא, שהוא אומר: בזמן שתבוא שמה - והוא בכל רגל משלושה רגלים-חייב אתה להביא כל קורבן המוטל עליך.
ולשון ספרי:
"ובאת שמה, והבאתם שמה - למה נאמר?ושם נאמר:
לקבעם חובה שיביאו ברגל הראשון שפגע בו".
"אינו עובר עליו משום 'בל תאחר'כלומר: אם עברו עליו שלושה רגלים ולא הביא, אז יהא עובר על לאו:
עד שיעברו עליו רגלי שנה כולה",
אבל אם עבר עליו רגל אחד - הרי זה עבר על עשה בלבד.
ובגמרא ראש השנה:
אמר רבא: כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה.
ואמרו בתלמוד:
"מאי טעמיה דר' מאיר?הנה נתבאר לך, שזה שנאמר "והבאתם שמה" מצוות עשה, והוא: שיביא כל החובות לה' המוטלות עליו. ויצא ידי חובתו בכל רגל, בין שאלה הם ממיני הקורבנות ובין שהם דמים וערכים וחרמים והקדשות ולקט ושכחה ופאה ומצוות עשה היא לצאת ידי החובות הללו ברגל ראשון שפגע בו, כמו שנתבאר בגמרא ראש השנה.
דכתיב: ובאת שמה והבאתם שמה - כי אתית איתי.
ורבנן אמרי: לעשה הוא דאתא,
המצווה הפ"ד
והוא אמרו יתעלה: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך" (שם שם, יד).
וכאשר רצו לקיים את האזהרה על הקרבה בחוץ של איזה קורבן שיהיה מכל הקורבנות, הביאו ראיה מאמרו יתעלה: "פן תעלה עלתיך בכל מקום" (שם שם, יג).
אמרו בספרא:
"אין לי אלא עולות, שאר קדשים מנין?ועדיין אני אומר:
תלמוד לומר: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך".
עולה בעשה ולא תעשה, שאר קדשים לא יהו אלא בעשה?כמו שאבאר במקומו כשנדבר על הלאו.
תלמוד לומר: ושם תעשה וגו'",
ועניין אמרם "עולה בעשה ולא תעשה" הוא: שהמקריב עולה בחוץ עובר על מצוות עשה ומצוות לא תעשה.
על מצוות לא תעשה, שנאמר "פן תעלה עולתיך";
ועל מצוות עשה, שנאמר: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך" - וזה לא עשה שם.
ושאר קדשים לא יהיו אלא בעשה, כלומר:
שעבר על מה שאמר לו "ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך" בלבד.
ונתבאר שם שגם שאר קדשים הם בלא תעשה נוסף על העשה.
וכבר נתבאר בסוף מסכת זבחים,
שכל הקדשים שהקריבם בחוץ - הרי אלו בעשה ולא תעשה וחייבים עליהם כרת.הנה נתבאר מכל מה שאמרנו, שזה שנאמר:
"ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך" - מצוות עשה גמורה.
המצווה הפ"ה
אף על פי שהם בחוצה לארץ, כלומר אף על פי שנתחייבנו בהם בחוצה לארץ, הרי נצטווינו להביאם לבית הבחירה. וחובה להעלותם על אף ריחוק הדרך.
והוא אמרו יתעלה: "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום" (שם שם, כו). ולשון ספרי:
"רק קדשיך" אינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ,ונתבאר שם, שזה אינו מדבר אלא בחטאת ואשם ועולה ושלמים שנתחייב האדם.
"תשא ובאת" מלמד שחייב בטפול הבאתו עד שיביאנו לבית הבחירה.
המצווה הפ"ו
והוא אמרו יתעלה: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלהיך" (שם שם, טו). ולשון ספרי:
"רק בכל אות נפשך תזבח אינו מדבר אלא בפסולי המקדשין שיפדו".וכבר נתבארנו דיני מצווה זו, כלומר: פדיון הקדשים, במסכת בכורות ותמורה ובכמה מקומות בחולין וערכים ומעילה.
המצווה הפ"ז
והוא אמרו יתעלה: "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" (ויקרא כז, לג).
ובפרוש אמרו בריש מסכת תמורה, שאמרו יתעלה:
"לא ימירנו" הוא מצוות לא תעשה שנתק לעשה.ושם נאמר עוד טעם לכך,
אמרו: הלא ממיר דלאו שנתק לעשה הוא?
שהממיר לוקה, אף על פי שהוא לאו שנתק לעשה:כלומר: הלאו על התמורה נכפל פעמים: 'לא יחליפנו' ו'לא ימיר אותו' (שם שם, י)
"לא אתי עשה ועקר תרי לאוין".
ובא עשה אחד 'והיה הוא ותמורתו יהיה קדש'.
הנה נתבאר מה שרצינו.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת תמורה, כלומר:
איך תתקיים ואיך לא תתקיים ומה דינה ואיך קרבה.
המצווה הפ"ח
והוא אמרו יתעלה: "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצוות תאכל" (שם ו, ט).
ולשון ספרא:
"מצוות תאכל- מצווה.כיוצא בו: יבמה יבוא עליה (דברים כה, ה) -מצווה",
כלומר: שאכילת שיירי מנחות היא כמו ביאת היבמה שהיא מצוות עשה, לא דבר של רשות בלבד.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במקומם במסכת מנחות. ולשון התורה הוא שמצווה זו מיוחדת לאנשים.
והוא אמרו יתעלה: "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" (ויקרא ו, יא).
המצווה הפ"ט
והוא אמרו יתעלה: "ואכלו אתם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג).
ולשון ספרא:
"מנין שאכילת קדשים כפרה על כל ישראל?ומתנאי מצווה זו, שאכילה זו שהיא מצווה - אינה אלא ליום ולילה עד חצות. ואחרי כן תאסר אכילת אותה החטאת או האשם, ואין אכילתה מצווה אלא בזמן הקבוע.
תלמוד לומר: 'ואתה נתן לכם לשאת את עוון העדה לכפר עליהם לפני ה'' (ויקרא י, יז),
הא כיצד?
הכהנים אוכלין וישראל מתכפרין".
וברור שגם מצווה זו מיוחדת לזכרי הכהנים, ואינה חובה לנשים, לפי שקודשי קדשים - שבהם נאמר פסוק זה - אינם נאכלים לנשים; אבל שאר הקודשים, כלומר: קודשים קלים, נאכלים לשני ימים ולילה אחד, חוץ מתודה ואיל נזיר שהם ליום ולילה עד חצות אף על פי שהם קודשים קלים; וגם הנשים אוכלות קודשים קלים אלו. וגם אכילתם נגררת למצווה.
וכן גם התרומה אכילתה נגררת למצווה, אלא שאין אכילת קדשים קלים ותרומה כאכילת בשר חטאת ואשם.
לפי שאכילת בשר חטאת ואשם נשלמת בה כפרת המתכפר כמו שביארנו, ובהן נאמר הציווי על האכילה - מה שלא נאמר לא בקדשים קלים ולא בתרומה - ולפיכך הם נגררים אחר אלו והאוכלם עשה מצווה.
ולשון ספרא:
"עבדת מתנה אתן את כהנתכם" (במדבר יח, ז) -וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בכמה מקומות בזבחים.
"לעשות אכילת קדשים בגבולין כעבודת מקדש במקדש:
מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ואחר כך עובד,
אף אכילת קדשים בגבולין מקדש ידיו ואחר כך אוכל".
המצווה הצ'
הציווי שנצטווינו לשרוף קדשים שנטמאו.
והוא אמרו יתעלה: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף" (ויקרא ז, יט),
ובגמרא שבת החלו לבאר,
מה טעם אסור להדליק שמן תרומה שנטמא ביום טוב?עניין הדברים האלה הוא:
ואמרו: "שבתון עשה הוא, והווי יום טוב עשה ולא תעשה,
ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה".
שעשית מלאכה ביום טוב אסורה, והעושה עובר על מצוות עשה, שכן בטל מצוות עשה, והוא אמרו ביום טוב: "יהיה לכם שבתון" (שם כג, כד); ועובר על מצוות לא תעשה, לפי שעבר על לאו, והוא אמרו: "כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות יב, טז),
כלומר: ביום טוב. אבל שרפת קודשים טמאים אינה אלא מצוות עשה, ולפיכך אסור לשרפם ביום טוב מחמת הכלל שהזכיר: "אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה".
ואמרו שם עוד דבר, וזו לשונו:
"כשם שמצווה לשרוף קודשים שנטמאו, כך מצווה לשרוף שמן תרומה שנטמא".וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפסחים ובסוף תמורה.
המצווה הצ"א
הציווי שנצטווינו לשרוף הנותר.
והוא אמרו יתעלה: "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" (ויקרא ז, יז).
ובפרוש אמרו על זה שאמר יתעלה בכבש הפסח:
"[ו]לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו" (שמות יב, י)
אמרו במכילתא:
"בא הכתוב לתן עשה על לא תעשה".ובמקומות רבים בפסחים ובמכות וזולתם אמרו בפרוש שלאו דנותר לאו שנתק לעשה הוא, ולפיכך אין לוקין עליו. והעשה הוא מה שהזכרנו, שנאמר: "והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו". ודין הפגול והנותר שווה, כמו שאבאר במצוות לא תעשה שכבר הזכיר את הפגול בלשון "נותר".
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו בפסחים ובסוף תמורה.
המצווה הצ"ב
הציווי שנצטווה הנזיר לגדל שערו.
והוא אמרו יתעלה: "גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו, ה).
ולשון המכילתא:
"קדוש יהיה - גדול בקדושה,כלומר: שהנזיר, אם נתן על ראשו סם המשיר את השער, לא יהא עובר על מצוות לא תעשה, שהרי לא העביר כעין תער; אבל יהא עובר על מצוות עשה,
גדל פרע - מצוות עשה.
ומנין בלא תעשה?
תלמוד לומר: תער לא יעבור על ראשו.
ושם נאמר:
"הא מה שירתי מצוות עשה,
החופף באדמה והנותן סימנין".
והוא אמרו: "גדל פרע" וזה לא גידל;
והרי לאו הבא מכלל עשה - עשה הוא, לפי הכללים אצלנו.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במקומם במסכת נזירות.
המצווה הצ"ג
הציווי שנצטווה הנזיר בגילוח ראשו והבאת קורבנותיו כתם ימי הנזירות.
ולשון ספרא:
"שלושה מגלחין ותגלחתן מצווה:אמנם תגלחת הלויים הייתה במדבר ואינה נוהגת לדורות,
הנזיר והמצורע והלוים".
אך תגלחת נזיר ומצורע נוהגת לדורות.
וברור שיש לנזיר שתי תגלחות:
תגלחת טמאה, והוא אמרו: "וכי ימות מת עליו וגו'" (שם שם, ט)
ותגלחת טהרה. והוא אמרו יתעלה: "ביום מלאת ימי נזרו" (שם שם, יג).
אבל אין למנות שתי תגלחות אלו כשתי מצוות, לפי שתגלחת טומאה היא מהלכות מצוות נזירות, לפי שמצוות עשה שלו היא: שירבה פרע בקדושה, כמו שביארנו.
אחר כך המשיך הכתוב ופרט ואמר: אם נטמא במת בימי הנזירות, יגלח ויביא קורבן ואחר כך ישוב לגדל פרע בקדשה מחדש, כנגד תקופת ימי הנזירות שחייב עצמו בה, כמו שיש למצורע שתי תגלחות והן מצווה אחת, כמו שאבאר במקומו, גם אבאר לקמן את הטעם שמנינו תגלחת נזיר וקורבנותיו מצווה אחת, ותגלחת מצורע וקורבנותיו שתי מצוות.
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו, כלומר: תגלחת נזיר, במקומם במסכת נזירות.
המצווה הצ"ד
והוא אמרו יתעלה: "מוצא שפתיך תשמר ועשית" (דברים כג, כד).
ואף על פי שכבר חילקו את המילות של פסוק זה ופירשו כל מילה ממנו בעניין [לעצמו] מכל מקום הכוונה היוצאת מכל מה שהזכירו לך, היא: שקיום כל מה שיבטא האדם המטיל על עצמו איזה דבר הוא מצוות עשה, והעברה על כך מצוות לא תעשה, ונבאר את זה כשנזכיר מצוות לא תעשה.
ולשון ספרי:
"מוצא שפתיך - מצוות עשה".ואתה יודע, שאין שום עניין יוצא ממילת "מוצא שפתיך" לבדה, אלא הכוונה היא מה שהזכרתי לך בהבנת פשטיה דקרא, שחייב לעשות כל מה שהוציא בשפתיו. וכבר נכפל הציווי במצווה זו.
והוא אמרו יתעלה: "ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בכמה מקומות בשבועות ונדרים ובסוף מנחות וגם במסכת קנים.
כלומר: שנתבאר הדין שיש לדקדק, שיעשה האדם את הדבר שהטיל על עצמו, ומה הדרך להפטר, אם יש לו ספק במה שאמר.
המצווה הצ"ה
ואמנם שהבעל והאב מפרים, הרי פירשו הכתוב וקבע את משפטיו.
ובקבלה נמסר שגם החכם יתיר הנדר לכל וכן השבועה, והרמז על כך הוא אמרו: "לא יחל דברו" (שם שם) "הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחולין לו" ובכלל, אין ראיה על כך מן הכתוב, וכבר אמרו: "התר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו", אלא הקבלה האמיתית בלבד.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכתא המיוחדת לכך, כלומר: מסכת נדרים.
המצווה הצ"ו
והנני מזכיר לך עתה הקדמה, אשר ראוי שתזכרנה בכל מה שיזכר לקמן ממיני הטמאות, והוא: זה שאנו מונים כל מין ומין מן הטמאות כמצוות עשה, אין עניינו שאנו חייבים להיטמא בטמאה זו, וגם לא שאנו מזהרים מלהיטמא בה, עד שיהיו מצוות לא תעשה, אלא זה שהתורה אמרה כי הנוגע במין זה נטמא, או שדבר זה מטמא באופן כזה, למי שנגע בו - מצוות עשה,
כלומר: דין זה שנצטווינו בו הוא מצווה, הינו שאנו אומרים שהנוגע בדבר פלוני באופן כזה נטמא; ואם הוא במצב אחר, אינו נטמא. אך עצם ההטמאות הוא דבר של רשות: אם רוצה מטמא ואם לאו אינו מטמא.
ולשון ספרא:
"ובנבלתם לא תגעו" (ויקרא יא, ח)אם כן המצווה היא הדין אשר נצטווינו בדינים אלו ונאמר לנו שהנוגע בזה נטמא ונעשה טמא וחייב בכל חיובי הטמאים: לצאת חוץ למחנה שכינה ושלא לאכול קודש ולא לנגע בו וכיוצא בזה - וזהו הציווי, כלומר:
"יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה ארבעים?
תלמוד לומר: ולאלה תטמאו (שם יא, כד);
יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה?
תלמוד לומר: ובנבלתם לא תגעו,
הא כיצד?
הווי אומר: רשות".
שנעשה טמא אם נגע בדבר זה, או אם היה בקרבתו באופן מסוים.
וזכור עניין זה בכל מין ממיני הטמאה.
המצווה הצ"ז
ומצווה זו כוללת טומאת שרץ ודיניה.
המצווה הצ"ח
ומצווה זו כוללת כל תורת טומאת אוכלין ומשקין כולם.
המצווה הצ"ט
ומצווה זו כוללת טומאת נדה וכל דיניה.
המצווה המשלמת מאה
ומצווה זו כוללת כל דיני היולדת.
המצווה הק"א
מה ממנה טמא ומה ממנה טהור,
מה ממנה צריך הסגר ומה שאינו צריך,
ומה שצריך עם ההסגר - גילוח,
כלומר: תגלחת הנתק - וזולת זה מפרטי דיניה ואיכות טומאתה.
המצווה הק"ב
הציווי שנצטווינו בטומאת בגד מנגע, ומצווה זו כוללת כל דיני צרעת בגדים:
איך מיטמאים ואיך מטמאים,
מה מהם צריך הסגר או קריעה או שרפה או רחיצה וטהרה וזולת זה,
מכל מה שנאמר בכתוב וממה שבא בקבלה.
המצווה הק"ג
איזה מהם צריך הסגר
או נתיצת מקצת הקירות
או נתיצת כולו, במה מטמא ואיך מטמא.
המצווה הק"ד
המצווה הק"ה
ומצווה זו כוללת כל דיני שכבת זרע.
המצווה הק"ו
ומצווה זו כוללת הלכות הדברים שבהם היא נעשית זבה,
ואיך מטמאה זולתה אחר שנעשתה זבה.
המצווה הק"ז
ומצווה זו כוללת כל דיני טומאת מת.
המצווה הק"ח
כמו שיתבאר בהלכות מצווה זו.
דע, ששלושה עשר מיני הטומאות האלה שקדם מניינם, והם:
טומאת נבלה
וטומאת שרצים
וטומאת אכלים
וטומאת נדה
וטומאת יולדת
וטומאת צרעת אדם
וטומאת צרעת הבגד
וטומאת צרעת הבית
וטומאת הזב
וטומאת הזבה
וטומאת שכבת זרע
וטומאת מת
וטומאת מי נדה וטהרתם -
כל אחד מהם מפורש בתורה, ובכל מצווה מאלה יש מקראות הרבה ודינים ותנאים, כמו שכתוב בפרשת "ויהי ביו השמיני" ובפרשת "אשה כי תזריע" ובפרשת "זאת תהיה" ובפרשת "ויקחו אליך פרה אדמה"; וארבע פרשיות אלו כוללות כל המקראות שבאו בטמאות אלו.
אבל דיני כל המינים האלה והלכות כל מין מהם - הרי סדר טהרות כולל כל זה.
מהם מינים שנתייחדו להם מסכתות -
מהן מסכת טהרות
ומסכת מכשירין
ומסכת עקצים,
ששלוש מסכתות אלו כוללות טומאת אוכלין בלבד, ובשבילה נתחברו;
אך אם נזדמן בהם דין מדיני שאר הטמאות, הרי לא באו שם אלא במקרה.
בדומה לך כוללת מסכת נדה כל דיני מצוות טומאת נדה וזבה וטומאת יולדת,
ובמסכת כרתות יש כן חלק מדיני טומאת יולדת.
מסכת נגעים כוללת כל דיני נגעי אדם ובגד ובית;
ומסכת זבים כוללת כל דיני זב וזבה ושכבת זרע;
ומסכת אהלות כוללת כל דיני טומאת מת;
ומסכת פרה כוללת דיני מי נדה לטמא ולטהר.
אבל טומאת נבלה וטומאת שרץ לא ייחדו להן מסכתות, אלא דיניהן מפוזרים בכמה מקומות בסדר זה, רובם במסכת כלים וטהרות. וכן דיברו על שאלות רבות מסוג זה במסכת עדיות.
וכבר פירשנו אנו סדר זה כולו, כלומר: סדר טהרות, פירוש שאין צריך לעיין בספר אחר עמו בשום דבר מענייני הטומאה והטהרה.
המצווה הק"ט
והוא אמרו יתעלה: "ורחץ במים את כל בשרו" "ויקרא טו, טז),
ובא בקבלה:
"מים שכל בשרו עולה בהם והוא שעור מקווה",אלא אם היו מים נובעים, שלהם אין שעור, כמו שיתבאר בהלכות מצווה זו, ומתנאיה, שהמים שיטהר בהם הזב בלבד יהיו נובעים, כמו שאמר בו הכתוב: "במים חיים" (שם שם, יג). ואין הכוונה באומרנו שהטבילה מצוות עשה, שכל טמא חייב לטבול בהכרח, כדרך שכל המתעטף בטלית חייב לעשות ציצית, או שכל מי שיש לו בית חייב לעשות מעקה - אלא כוונתי בכך לדין טבילה שאנו נצטווינו שכל הרוצה להיטהר מטומאתו לא יתכן דבר זה אלא בטבילה במים, ואז יטהר.
ולשון ספרא:
"ורחץ במים, יכול גזרת מלך?הריהו רומז לכלל הזה שביארתי לך: שזה דין בלבד למי שרוצה להיטהר שיעשה כך - ודין זה הוא המצווה; אבל לא שנחייבהו טבילה דווקא, אלא הרוצה להישאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה איזה זמן -[יוכל לעשות] רשאי.
תלמוד לומר: ואחר יבא אל המחנה - מפני הטמאה".
וכבר ביאר ספר האמת שכל מי שנטמא וטבל שהוא טהור, אלא שאין טהרתו שלמה עד שיעריב שמשו, וכן בא גם בפרוש המקבל, שצריך לטבל וגופו חשוף ושטחו נוגע במים.
אמרו: "כל בשרו - שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים".
הנה נתבאר לך, שמצווה זו - והיא מצוות טבילה - כוללת דיני המקווה ודיני החציצה ודיני טבול יום. ומצווה זו מבארת במסכת מקואות ובמסכת טבול יום.
המצווה הק"י
הציווי שנצטווינו שהטהרה מן הצרעת תהיה על ידי המעשה המפרש במקרא
והוא: עץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים ומים חיים, ושיעשה בהם כל מה שנזכר.
ובמעשה הזה עצמו יטהר האדם והבית, כמו שבאר הכתוב. הנה נתבאר לך, שמיני הדברים המטהרים מן הטומאה לפי תורתנו, הם שלושה מינים:
אחד כללי ושנים המיוחדים לשני מינים ממיני הטמאות.
הכללי הוא הטהרה במים, שכל טמא לא תושג לו הטהרה אלא אחר שיטהר במים;
והמין השני - מי נדה, והוא דבר מיוחד לטומאת מת;
והמין השלישי עץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים ומים חיים. והוא דבר מיוחד לצרעת.
וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו, כלומר: טהרת מצורע הראשונה - במסכת נגעים.
המצווה הקי"א
הציווי שנצטווה המצורע להתגלח, וזו לו הטהרה השניה, כמו שנתבאר בסוף נגעים
והוא אמרו יתעלה: "והיה ביום השביעי יגלח" (ויקרא יד, ט).
וכבר הזכרנו מקדם את דבריהם [ז"ל]:
"שלושה מגלחין ותגלחתן מצווה:וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בסוף נגעים. וכאן אבאר לך מאיזה טעם מנינו תגלחת מצורע מצווה בפני עצמה והבאת קורבנותיו מצווה בפני עצמה, ולא עשינו כן בנזיר, אלא קבענו תגלחתו והבאת קורבנותיו כמצווה אחת.
הנזיר והמצורע והלויים".
שהמצורע, אין קשר בין תגלחתו להבאת קורבנותיו, והתכלית המשגת מתגלחתו אינה התכלית המשגת מהבאת קורבנותיו, לפי שהמצורע, טהרתו תלויה בתגלחתו.
ובפרק ו' מנזירות אמרו:
"מה בין נזיר למצורע?אם גילח המצורע ונשלמה תגלחתו השניה - טהר מלטמא כשרץ, כמו שנתבאר בסוף נגעים וישאר מחוסר כיפורים עד שיביא קורבנותיו כשאר מחוסרי כיפורים, כמו שנתבאר שם.
אלא שזה טהרתו תלויה בימיו,
כלומר: הנזיר, ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו":
לכן, תכלית תגלחתו היא טהרתו מלטמא כשרץ, בין שהביא קורבנותיו ובין שלא הביא; ואילו תכלית הבאת קורבנותיו היא להשלים כפרתו כשאר מחסרי כפרה, כלומר: זב וזבה ויולדת.
וכבר הזכרנו קודם לכן את דבריהם: "ארבעה מחסרי כפרה", ושם נתבאר, שאין הנזיר מחוסר כפרה, אלא אותם המעשים בכללותם, כלומר: התגלחת והבאת קורבן - מתירים לו לשתות יין. ואין אחד מהם מספיק בלעדי השני,
אלא התגלחת קשורה בקורבן והקורבן קשור בתגלחת, ובכולם יחד תושג התכלית האחת, והיא: שיתירו לו דברים שהיו אסורים עליו בימי נזירותו.
ובפרק ו' מנזירות אמרו:
"גלח על הזבח ונמצא פסול -הנה נתבאר לך, שהתגלחת היא מתנאי הזבח והזבח מתנאיה.
תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו".
ונתבאר עוד בתוספתא:
"שנזיר שכלו ימיו אסור לגלח ולשתות יין ולהיטמא למתים"עד שיעשה כל אותו המעשה, והוא תגלחת טהרה, כמו שנתבאר בפרק ו' מנזירות, והוא שיגלח פתח אהל מועד ויזרוק שערו תחת הדוד ויקריב את הקורבנות, כמו שנתבאר בכתוב.
ואתה תמצא שחז"ל ברוב המקומות קוראים להבאת הקורבנות 'תגלחת'. ובפרוש אמרו במקומות במשנה: "הריני נזיר ועלי לגלח נזיר", הכוונה בזה: שיביא קורבנות נזיר ויקריבם עליו.
הנה נתבאר לך שהתגלחת היא ביטוי להבאת הקורבנות. והטעם בכך, שהם חלק ממנה, כמו שביארנו, ועל ידי הכל יחד יסתלק דין הנזירות וישתה הנזיר יין.
אבל תגלחת טמאה הרי היא מהלכות המצווה, כמו שביארנו לעיל.
