הכלל השביעי:
שאין למנות פרטי הלכות המצווה
שאין למנות פרטי הלכות המצווה
דע שכל מצווה היא משפט אחד מסור, ומן ההקדמה הזאת מתחייבים צווים ואזהרות רבים בהלכות המצווה.
דוגמה ממצוות חליצה
שיהו מקצת הנשים
חולצות ולא מתייבמות,
ומקצתן מתייבמות ולא חולצות,
ומקצתן או חולצות או מתייבמות,
ומקצתן לא חולצות ולא מתייבמות.
וכן גם האנשים, כלומר: הייבמין.
מקצתן חולצין ולא מייבמין,
ומקצתם מייבמין ולא חולצין,
ומקצתם לא חולצין ולא מייבמין,
ומקצתם או מייבמין או חולצין.
וכן נמצא שהייבמות
מקצתן חולצת מזה ומתייבמת לזה,
ומקצתן חולצת מזה ומזה,
ומקצתן מותרות לבעליהן ואסורות לייבמיהן,
ומותרות לייבמיהן ואסורות לבעליהן,
ואסורות אלו ואלו,
ומותרות לאלו ואלו.
אם כן אילו מנינו כל דין ודין מן הדינים האלה כמצווה בפני עצמה, היו דיני מסכת יבמות לבדה מגיעים ליותר ממאתים מצוות, ואין אף אחת מהן שאינה או עשה בפני עצמה או לאו - שנאמר, למשל: זו צריכה לחלץ באופן כזה, או להתייבם באופן כזה; או נאמר: זו אסורה לזה, או אי אפשר לה לחלוץ או להתייבם כלל. וכך צריך להיות בכל מצווה ומצווה.
כיון שהדבר כך - וזה ממה שאין בו מחלוקת - הרי שהלכות המצווה, אף אם הן מפורשות בתורה, אין למנותן; כי לא מפני שהכתוב באר הלכות אותה המצווה או תנאים שבה, נמנה אנחנו כל תנאי או כל פרט הלכה כמצווה [בפני עצמה].
וכבר טעו בזה הרבה: שכן כל מה שנמצא כתוב מונים, בלי להתבונן בעקר המצווה ולא בהלכותיה או תנאיה.
דוגמה ממטמא מקדש וקודשיו
ואמר שיהא כשבה או שעירה;
ואם אין ידו משגת דמיה, יביא שתי תורים או שני בני יונה;
ואם לא יוכל, יביא עשירית האיפה סולת-
וזה הוא קורבן עולה ויורד.
הנה זה אינו אלא ביאור, מהו הקורבן המוטל עליו.
אך אין למנות כאן שלוש מצוות ולאמר: המצווה שציווה להקריב בהמה ואח"כ המצווה שציוונו להקריב עוף ואח"כ המצווה שציוונו להקריב עשירית האיפה - לפי שאינם שלושה ציוויין אלא מצווה אחת, והיא: שיקריב קורבן על שגגתו, ואותו הקורבן הוא כך או כך אם אי אפשר בכך.
דוגמה משגגת מצווה
אם השוגג מעם הארץ - יקריב כשבה או שעירה;
ואם הוא נשיא - יקריב שעיר;
ואם הוא כהן גדול - יקריב פר.
אבל אם השגגה דוקא בעבודה זרה - יקריב השוגג שעירה בין שהוא נשיא או הדיוט או כהן גדול.
על ידי שינוי מיני הבהמות שמהן מקריבים את הקורבן, לא יהפך האחד - שהוא קורבן שוגג - לרבים, עד שיהיה מצוות הרבה.
שכן אילו היה הדבר כך, היינו צריכים למנות גם כן את אמרו 'כשבה' או 'שעירה' כשתי מצוות; וגם אמרו, 'שתי תורים' או 'שני בני יונה' כשתי מצוות - ואין הדבר כן; אלא הציווי [להביא] קורבן הוא מצוות עשה, ושזה מביא לאותו הקורבן עצמו שעירה, ואחר מביא שעיר - זהו מתנאי אותו קורבן, ואין כל תנאי מתנאי המצוות נחשב כמצווה.
הבן עניין זה היטב, כי הטעות בו נסתרת, לא ירגיש בה אלא נבון.
דוגמה מדין אשת איש שזנתה
אם אשת איש זו היא בת כהן - הרי היא נשרפת;
ואם היא נערה מאורסה בתולה - הרי היא נסקלת;
ואם היא בעולה ואינה בת כהן - הרי היא בחנק.
אבל אין המצוות הופכות לרבות על ידי פירוט [סוגי] המיתה, כי בכל זה לא יצאנו מ[גדר] איסור אשת איש.
ובפירוש אמרו בסנהדרין:רצונם לומר בזה, שאיסור אשת איש כולל הכל, והוא שאמר בו הכתוב: "מות-יומת הנואף והנואפת"; אלא שחלק הכתוב במיתה זו וקבע למקצתן שרפה ולמקצתן סקילה.
הכל היו בכלל נואף ונואפת -
הוציא הכתוב את בת ישראל לסקילה,
ואת בת כהן לשרפה.
דוגמה מדין מכה נפש בשגגה
מה שאמר הכתוב: "ואם-בכלי ברזל הכהו" - מצווה אחת;
והמצווה השניה - אמרו: "ואם באבן יד אשר-ימות בה הכהו";
והמצווה השלישית - אמרו: "או בכלי עץ-יד אשר-ימות בו הכהו";
והמצווה הרביעית - אמרו: "גאל הדם הוא ימית את-הרוצח";
והמצווה החמישית - אמרו: :"ואם בשנאה יהדפנו";
והמצווה הששית - אמרו: "או-השליך עליו בצדיה";
והמצווה השביעית - אמרו: "או באיבה הכהו בידו";
והמצווה השמינית - אמרו: "ואם-בפתע בלא איבה הדפו";
והמצווה התשיעית - אמרו: "או-השליך עליו כל-כלי בלא צדיה";
והמצווה העשירית - אמרו: "או בכל-אבן אשר-ימות בה בה בלא ראות";
והמצווה הי"א - אמרו: "ויפל עליו וימת והוא לא אויב לו";
והמצווה הי"ב - אמרו: "והצילו העדה את-הרוצח";
והמצווה הי"ג - אמרו: "והשיבו אותו העדה אל-עיר מקלטו";
והמצווה הי"ד - אמרו: "וישב בה עד-מות הכהן הגדול";
והמצווה הט"ו - אמרו: "ואם יצא יצא הרוצח";
והמצווה הט"ז - אמרו: "ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח".
אילו עשינו כן בכל-מצווה ומצווה, היה מניין המצוות מגיע ליותר מאלפים -
ודבר זה ברור שהוא בטל, לפי שכל זה הוא פירוט המצווה. אלא המצווה המנוייה היא: דין מכה נפש בשגגה, וזהו הציווי שנצטווינו לדון בו לפי דיני הכתובים האלה. וכך קראם ה' "משפטים" ולא קראם "מצוות" ואמר: "ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה".
טעותו של בעל הלכות גדולות
ולפי שנעלם מזולתנו הכלל הזה, הגיע לכך מנה שמצוות צרעת י"א מצוות, ולא ידע שזו מצוות אחת, וכל מה שנזכר בכתוב אינו אלא פרוט הלכות ותנאים. פירוש הדבר הזה, שאנו נצטווינו שצרעת אדם מטומאתו, ונעשה טמא וחייב בכל מה שחייבים בו הטמאים: להתרחק מן המקדש וקודשיו ולצאת חוץ למחנה שכינה. אלא שאנחנו לא נדע איזו צרעת מטמאה ואיזו אינה מטמאה, לכן התחיל הכתוב לבאר ולפרט את הדין: שאם הוא כך הרי זה טהור; ואם הוא כך הרי זה טמא; ואם הוא במצב כזה - מעמידין אותו זמן מסוים. ובפירוש אמרו: "לטהרו או לטמאו" - כשם שמצווה לטהרו, כך מצווה לטמאו - הרי שהמצווה היא רק שיאמרו לו: טמא או טהור, אבל פרטי הדברים שבהם יהא טמא או טהור - אין למנותם, לפי שהם תנאים ופרוטי הלכות.
והרי זה כאמרנו, שבעל מום אסור להקריבו, וזו מצוות לא-תעשה; [אלא] נשאר לנו לדעת מה הם המומין. אך כלום נמנה כל-מום ומום כמצווה?! אילו היה הדבר כך - היה [מניינם] מגיע לקרוב לשבעים מום. אלא כשם שאין אנו מונים את המומין - מה מהם מום ומה מהם אינו מום, אלא רק את האזהרה שהזהרנו על בעל מום - כך אין גם למנות סימני הצרעת, מה מהם טמא ומה מהם טהור, אלא [רק מונים] שהמצורע טמא; וכל השאר הוא ביאור מה היא הצרעת. ועל דרך זו ראוי למנות כל מין ומין ממיני הטומאות כמצווה אחת, ואין מונים פרוט ההלכות של אותו המין מן הטמאות ותנאיו, כמו שיתבאר ממניננו.
הבן כלל זה, כי הוא עמוד התווך במה שאנחנו [עוסקים] בו.
