המצווה הרט"ו
והוא אמרו יתעלה: "שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט).
וכלאי זרעים אלו אין איסור לזרעם אלא בארץ ישראל, והזורעם שם - חייב מלקות דאוריתא; ובחוצה לארץ מותר.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת כלאים.
המצווה הרט"ז
והוא אמרו יתעלה: "לא תזרע כרמך כלאים" (דברים כב, ט).
ולשון ספרי:
"לא תזרע כרמך כלאים" - מה אני צריך, והלא כבר נאמר: "שדך לא תזרע כלאים",אמרו:
וזה כולל בלי ספק הכרם והזרעים?
מלמד שכל המקיים כלאים בכרם - עובר בשני לאווין.ודע שאין כלאי הכרם אסורים מן התורה אלא בארץ ישראל, והזורעם בארץ ישראל - לוקה מלקות דאוריתא, ובתנאי שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד.
ומדרבנן אסור לזרעם גם בחוצה לארץ, והזורע בחוצה לארץ חטה ושעורה וחרצן במפלת יד - לוקה מדרבנן.
אבל הרכבת אילן לוקין עליה בכל מקום,
והאזהרה על כך נכלל בכלל אמרו: "שדך לא תזרע כלאים".
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו במסכת כלאים.
המצווה הרי"ז
והוא אמרו: "בהמתך לא תרביע כלאים" (ויקרא יט, יט),
ואם הרביע בהמה - לוקה, ובתנאי שירכיב בידו אבר הזכר בנקבה כמכחול בשפופרת,
ובפירוש אמרו בנואפים:
עד שיראו כשהם מנאפין ובכלאים: עד שיכניס כמכחול בשפופרת, ואז ילקה.וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מכלאים.
המצווה הרי"ח
והוא אמרו: "לא תחרש בשור ובחמור יחדו" (דברים כב, י).
ואם עשה בהם מלאכה, כגון שחרש בהם או דש או הנהיגם יחד - לוקה, שנאמר 'יחדו' הכוונה בזה שלא יאחדם ביחד בשום מלאכה מן המלאכות.
מן התורה אינו חייב מלקות אלא על שני מינים: שאחד מהם בהמה טהורה והאחר בהמה טמאה כשור וחמור, שאם חרש בהם או משך או הנהיג - לוקה;
אבל מדרבנן לוקה על כל שני מינים שיהיו.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מכלאים.
המצווה הרי"ט
והוא אמרו יתעלה: "לא תחסם שור בדישו" (דברים כה, ד).
ונתבאר שאחד השור ואחד כל בהמה לחסימה אלא שדבר הכתוב בהווה. ובין בדישה בין בשאר מלאכות אין מונעים אותה מלאכול בשעת מלאכה מן הדבר שהיא עושה בו,
וכל זמן שמנעה - לוקה, ואפילו חסמה בקול.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מבבא מציעא.
המצווה המשלימה ר"כ
האזהרה שהזהרנו מלעבוד את הארץ בשנה שביעית.
והוא אמרו יתעלה: "שדך לא תזרע" (ויקרא כה, ד).
והעובר על זה - לוקה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת שביעית.
המצווה הרכ"א
האזהרה שהזהרנו מלעבוד את האילן בשנה שביעית.
והוא אמרו יתעלה: "וכרמך לא תזמר" (שם).
וגם העובר על זה - חייב מלקות.
ולשון ספרא:
"הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו?וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו במסכת שביעית.
להקיש אליהם, מה זרע וזמיר מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן,
אף אני אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן".
המצווה הרכ"ב
האזהרה שהזהרנו מלקצור מה שהצמיחה האדמה מעצמה בשנה השביעית כדרך שאנו קוצרים כל שנה.
ופירוש דבר זה, שאנו הזהרנו מעבודת האדמה ועבודת האילנות בשנת השמיטה, כמו שהזכרנו לעיל.
והדבר שהצמיחה האדמה ממה שנזרע בה בשנה הששית והוא הנקרא: ספיח - מותר לאכלו בשנה שביעית, אבל אין מותר לקצרו אלא בשינוי מן הרגיל.
והוא אמרו יתעלה: "את ספיח קצירך לא תקצור" (שם, ה),
אין כוונתו שלא יקצרנו כלל לפי שכבר אמר: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" (שם, ו), אלא כוונתו:
לא תקצרנו כדרך שקוצרים תבואת שאר שנים, כי אם כמי שקוצר דבר שהוא הפקר, בלי הכנה ובלי התכוננות, כמו שנבאר.
המצווה הרכ"ג
האזהרה שהזהרנו מלאסוף גם מה שמצמיחים האילנות מן הפירות בשנה שביעית כדרך שאנו אוספים פירות כל שנה, אלא נעשה בכך שינוי כדי להראות שהוא הפקר.
והוא אמרו יתעלה: "ואת ענבי נזירך לא תבצר" (שם ה).
בא הפירוש:
"לא תבצר כדרך הבוצרים.ומכאן אמרו:
תאנים של שביעית אין קוצין אותן במקצה, אבל קוצה הוא בחרבה;וכבר נתבארו דיני מצווה זו עם שלפניה במסכת שביעית.
ואין דורכין ענבים בגת, אבל דורך הוא בערבה;
ואין עושין זיתים בבד ובקטבי,
אבל כותש הוא ומכניס לבודדה".
המצווה הרכ"ד
האזהרה שהזהרנו על עבודת הארץ בשנת היובל.
והוא אמרו בה: "לא תזרעו" (שם, יא),
כמו שאמר בשמיטה: "שדך לא תזרע".
וכשם שאסורה בשמיטה בין עבודת הארץ בין עבודת האילן, כך היובל, ולפיכך אמר "לא תזרעו", בלשון כללי, לכלול הארץ והאילן.
וגם העובר על זה - לוקה.
המצווה הרכ"ה
האזהרה שהזהרנו מלקצור ספיחי שנת יובל כשאר השנים, כדרך שביארנו בשנה שביעית.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תקצרו את ספיחיה" (שם, יא).
המצווה הרכ"ו
ובספרא אמרו:
"לא תקצרו ולא תבצרו - כשם שנאמרו בשביעית, כך נאמר ביובל",כלומר: שהדין בכל הלאווין האלה שווה.
ודיני השמטה והיובל כולם אינם חובה אלא בארץ ישראל.
המצווה הרכ"ז
והוא אמרו: "והארץ לא תמכר לצמתת" (שם, כג).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף ערכין.
המצווה הרכ"ח
והוא אמרו: "ושדה מגרש עריהם לא ימכר" (שם, לד).
ואתה יודע לשון התורה שנותנים ללויים ערים ומגרש ושדה מגרש, כלומר: אלף אמה מגרש ואלפים אמה חוצה להם לשדות וכרמים, כמו שנתבאר במסכת סוטה, ובאה האזהרה ללויים מלשנות את הגבולות האלה לבל יעשו את העיר מגרש ולא המגרש עיר, ולא השדה מגרש ולא המגרש שדה, והוא אמרו: 'לא ימכר'.
בא בקבלה שענינו:
לא ישנה.וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף ערכין.
המצווה הרכ"ט
ולשון ספרי:
"השמר - בלא תעשה,
פן תעזב - בלא תעשה".
המצווה המשלימה ר"ל
והוא אמרו יתעלה: "שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו" (שם טו, ב),
וזה אינו חובה מן התורה אלא בארץ ישראל בזמן שיש שם שמטת קרקע, כלומר: היובל אבל מדרבנן דבר זה חובה בכל מקום ובכל זמן ואסור לתבוע החוב שעברה עליו שביעית אלא ישמט.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מסכת שביעית.
המצווה הרל"א
ולשון ספרי:
"השמר - בלא תעשה,כלומר: שני לאווין אלו באו בעניין זה, זה אחר זה לחיזוק.
פן יהיה - בלא תעשה",
המצווה הרל"ב
וזו אזהרה מלהתנהג במידת הקמצנות והציקנות עד שנמנע מלתת לראוי לו.
המצווה הרל"ג
והוא אמרו יתעלה: "וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם" (שם, יג).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו, כלומר: מצוות הענקה, בריש מסכת קידושין.
המצווה הרל"ד
והוא אמרו יתעלה: "לא תהיה לו כנשה" (שמות כב, כד).
ובגמרא בבא מציעא אמרו:
"מנין לנושה בחברו מנה ויודע בו שאין לו, שאסור לעבור לפניו?ובמכלתא:
תלמוד לומר: 'לא תהיה לו כנשה'".
"לא תהיה לו כנשה - שלא תראה לו בכל זמן".ודע שלאו זה כולל גם את התובע חוב הריבית, ולפיכך אמרו, שהמלווה בריבית עובר גם על אמרו יתעלה: "לא תהיה לו כנשה", כמו שאבאר לקמן.
המצווה הרל"ה
והוא אמרו יתעלה: "את כספך לא תתן לו בנשך ובמריבית לא תתן אכלך" (ויקרא כה, לז). ושני לאווין אלו באו בעניין אחד לחיזוק, שהמלווה בריבית יהיה עובר בשני לאווין. לא שהם שני עניינים, לפי שהנשך הוא הריבית והריבית הוא הנשך.
ובגמרא בבא מציעא אמרו:
"אי אתה מוצא נשך בלא תריבית ולא תריבית בלא נשך, ולמה חילקו הכתוב?ושם אמרו:
לעבור עליו בשני לאווין".
"דאוריתא נשך ותריבית חדא מלתא ננהו".ועוד אמרו שם:
"השתא דכתיב 'את כספך לא תתן לו בנשך ובמריבית' -ויהיה כל המלווה בריבית כסף או פירות עובר על שני לאווין, נוסף על שאר לאווין שבאו גם כן במלווה, לחיזוק, לפי שכבר נכפל לאו זה בלשון אחר
קרי ביה: את כספך לא תתן לו בנשך ובמריבית,
ובנשך ובמריבית לא תתן אכלך",
ואמר: "אל תקח מאתו נשך ותריבית" (שם, לו).
ונתבאר בגמרא בבא מציעא, שגם לאו זה למלווה הוא, אלא שכל אלו לאוי יתירי,כמו שביארנו בכלל התשיעי, לפי שכולם נכפלו בעניין אחד, והוא שהוזהר המלווה מלהלות בריבית.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' מבבא מציעא.
המצווה הרל"ו
והוא אמרו יתעלה: "לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל" (דברים כג, כ),
ובא הפירוש:
לא תנשך לאחיך.ובפירוש אמרו בגמרא בבא מציעא:
"לווה עובר משום 'לא תשיך' ומשום 'ולפני עוור לא תתן מכשל'" (ויקרא יט, יד),כמו שנבאר כשנזכיר אותה מצווה.
המצווה הרל"ז
והוא אמרו יתעלה: "לא תשימון עליו נשך" (שמות כב, כד).
ולשון גמרא בבא מציעא:
"ערב ועדים אינם עוברין אלא משום: 'לא תשימון עליו נשך'".ושם נתבאר שהסופר כעדים וכערב. ועוד נתבאר שם, שלאו זה, שהוא "לא תשימון עליו נשך", אף על פי שבא במתעסקים ביניהם - הרי הוא כולל גם את המלווה, ולפיכך יהיה המלווה בריבית עובר על ששה לאווין:
האחד - לא תהיה לו כנשה,
והשני - את כספך לא תתן לו בנשך,
והשלישי - ובמריבית לא תתן אכלך,
והרביעי - אל תקח מאתו נשך,
והחמישי - לא תשימון עליו נשך,
והששי - ולפני עור לא תתן מכשל.
ושם אמרו:
"ואלו עוברין בלא תעשה: המלווה, והלווה, הערב, והעדים; וחכמים אומרים: אף הסופר - עוברין על בל תתן, ועל בל תקח ממנו, ועל לא תהיה לו כנשה, ועל לא תשימון עליו נשך, ועל ולפני עור לא תתן מכשל".ובגמרא:
"אמר אביי: מלווה עובר בכלן, לוה עובר משום לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשל; ערב ועדים אין עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך".והעובר על לאו זה - אם היא ריבית קצוצה - מוציאים אותה מידו ומחזירים לזה שממנו נלקחה הריבית.
המצווה הרל"ח
והוא אמרו: "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" (ויקרא יט יג).
במה דברים אמורים?
אם הוא שכיר יום שהוא גובה כל הלילה, שנאמר: 'עד בקר'; ואם הוא שכיר לילה - גובה כל הלילה וכל היום שלא תשקע החמה אלא כשכבר קבל שכרו, והוא אמרו: "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש" (דברים כד, טו).
ולשון המשנה:
"שכיר יום גובה כל הלילה ושכיר לילה גובה כל היום",ואין אלו שתי מצוות, אלא מצווה אחת היא, ובא בה שני לאווין להשלים דין המצווה, והוא שמשני לאווין אילו ידענו מתי הוא זמן הגביה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מבבא מציעא, ושם נתבאר
שזה מיוחד בשכיר ישראל בלבד, שאם אחר שכרו - עובר בלא תעשה;
אבל שכיר גוי - עובר עליו בעשה והוא אמרו: "ביומו תתן שכרו".
המצווה הרל"ט
והוא אמרו יתעלה: "לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" (שם, י).
ולשון המשנה:
"המלווה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו ליטול את משכונו, שנאמר: 'בחוץ תעמד'" (שם, יא). ולאו זה נתק לעשה.והוא אמרו יתעלה: "השב תשיב לו את העבוט" (שם, יג), וכך נתבאר בגמרא מכות.
ודע שאם לא החזירו ולא קיים עשה שבה - חייב מלקות ומשלם דמי המשכון, כמו שנתבאר בסוף מכות.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מבבא מציעא.
המצווה המשלימה ר"מ
כמו שאמרה המשנה:
"מחזיר את הכר בלילה ואת המחרשה ביום".והלאו שבא בעניין זה הוא אמרו יתעלה: "לא תשכב בעבטו" (שם, יב).
ולשון ספרי:
"לא תשכב ועבוטו עמך".אלא מחזיר לו מה שאי אפשר לו בלעדיו מחמת עוניו כמו שבאר ואמר: "כי היא כסותה לבדה הוא שמלתו לערו". (שמות כב, כו).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מבבא מציעא.
המצווה הרמ"א
והוא אמרו: "ולא תחבל בגד אלמנה" (דברים כד, יז).
ולשון המשנה:
"אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה,וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מבבא מציעא.
שנאמר: 'ולא תחבל בגד אלמנה'".
המצווה הרמ"ב
והוא אמרו יתעלה: "לא רחים ורכב בלבד, אלא כל דבר שעושין בו אכל נפש, שנאמר: 'כי נפש הוא חובל'".
ונשאר שנבאר לך כאן אמרם:
"וחייב על הרחים בפני עצמן ועל הרכב בפני עצמו".ועניין דבר זה, שכל הממשכן כלי שעושין בו אוכל נפש - הרי זה עובר על מצוות לא תעשה, כמו שנתבאר; ואם משכן כלים רבים שכל אחד מהם עושין בו אוכל נפש - חייב על כל כלי וכלי, כגון שמשכן כלי טחינה וכלי אפיה וכלי לישה.
וזה ממה שאין צריך לבארו, לפי שהוא דומה למי שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון ובגד אלמנת לוי שהוא עובר על כל בגד ובגד.
אבל עניין הדבר במי שחבל שני כלים שבשניהם יחד נעשה אוכל נפש ואין אחד מהם מספיק לעשיית אוכל נפש בלעדי האחר, האם נאמר כיון שאין האוכל נעשה אלא בשניהם יחד - הרי הם ככלי אחד ויהיה חייב משום כלי אחד; או כיון שהם שני כלים - חייב על כל אחד ואחד לבדו. לפיכך ביארו לנו שהוא חייב עליהם משום שני כלים, אף על פי שבשניהם יחד נעשית המלאכה כמו רחים ורכב, שאין טוחנים באחד מהם בלעדי האחר, שאם חבל רחים ורכב יהיה כמי שחבל ערבת הלישה וסכין השחיטה שהם שני כלים שכל אחד מהם עומד למלאכתו,
וזהו עניין אמרם:
וחייב משום שני כלים, לא שהן שתי מצוות.
וזה לשון ספרי בעניין זה שבארתי לך, אמרו:
"מה רחים ורכב מיוחדין שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחייבין על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, כך כל שני כלים שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו".עניין הדבר ובאורו: אף על פי שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ואם עבר ומשכן - מוציאים מידו ומחזירים למשתמש בו.
ואם אבד או נשרף קדם שיחזירנו - לוקה. וכך הדין בבגד אלמנה,
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מבבא מציעא.
המצווה הרמ"ג
והוא אמרו בעשרת הדברות: "לא תגנב" (שמות כ, טו)
ולשון המכילתא:
"הרי אזהרה לגונב נפש".ובגמרא סנהדרין:
"אזהרה לגונב נפשות מנין?לפי שאין עונשים אותו על כך עד שיגנוב וימכור, וכשיעבור על שני לאווין אלו - חייב חנק. אמר יתעלה: "וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת" (שמות כא, טז)
ר' יאשיה אומר: מ'לא-תגנב',
ר' יוחנן אומר: מ'לא ימכרו ממכרת עבד' (ויקרא כה, מב)
ולא פליגי: מר קא חשב לאו דגנבה ומר קא חשב לאו דמכירה",
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפי"א מסנהדרין.
המצווה הרמ"ד
והוא אמרו: "לא תגנבו" (ויקרא יט, יא)
ובמכלתא:
"לא תגנבו - הרי אזהרה לגונב ממון".ובספרא:
והעובר על לאו זה - חייב בתשלומין שהזכיר הכתוב: או תשלומי כפל, או תשלומי ארבעה וחמישה, או החזרת הקרן בלבד.
"לפי שנאמר בגנבה: 'שנים ישלם' (שמות כב, ג) למדנו עונש, אזהרה מנין?כלומר: כדי להרגיז את הנגנב ולהביאו במבוכה, ואחר כך תחזיר לו: ",לא תגנבו' על מנת לשלם לו תשלומי ארבעה וחמשה".
תלמוד לומר: 'לא תגנבו' על מנת למקט"
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מבבא קמא.
המצווה הרמ"ה
והוא אמרו יתעלה: "לא תגזל" (ויקרא יט, יג).
וכך פירשו בעלי הקבלה:
"לא תגזל" - כעניין שנאמר: "ויגזל את החנית מיד המצרי" (שמואל-ב כג, כא).
ולאו זה נתק לעשה והוא אמרו: "והשיב את הגזלה אשר גזל" (ויקרא ה, כג)
אלא שאפילו ביטל עשה שבה - אינו לוקה, שאין אדם לוקה ומשלם, לפי שהוא לאו שנתן לתשלומין;
שאם שרף את הגזלה או זרקה לים - משלם מה שהייתה שווה;
ואם כפר בה ונשבע - מוסיף חמש ומקריב אשם, כמו שנתבאר במקומו,
וכן נתבאר בסוף מכות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' ופרק י' מבבא קמא.
המצווה הרמ"ו
והוא אמרו יתעלה: ",לא תסיג גבול רעך',
והלא כבר נאמר: 'לא תגזל'.כלומר: לא תגזל.
ומה תלמוד לומר 'לא תסיג'?
מלמד שכל העוקר תחומו של חברו - עובר בשני לאווין.
יכול אף בחוצה לארץ?
תלמוד לומר: 'בנחלתך אשר תנחל בארץ' (שם).
בארץ ישראל עובר בשני לאווין;
בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד" -
הנה נתבאר שלאו זה אינו אלא בארץ ישראל.
המצווה הרמ"ז
והוא אמרו יתעלה: "לא תעשק את רעך ולא תגזל" (ויקרא יט, יג).
והוא שהגנבה היא לקיחת דבר של הזולת בתחבולה ובהסתר, והזהרנו ממעשה זה באמרו: "לא תגנבו", כמו שביארנו;
והגזל הוא לקיחת דבר של הזולת באונס וחזקה בגלוי כמו שעושים שודדי הדרכים, והזהרנו גם על מעשה זה באמרו: "לא תגזל";
והעשק הוא שיהא לזולתך אצלך חוב מסוים, כלומר: שנקבע לו אצלך ובאחריותך ממון ואתה מחזיק בו ואינך מוסרו לו בין דרך אונס בין שלא דרך אונס, אלא בלך ושוב או ברמיה. הזהרנו גם על מעשה זה באמרו יתעלה: "לא תעשק את רעך".
ובפירוש אמרו בספרא:
"לא תעשק - עשק שהוא של ממון, ואיזה?והמשיל בשכר שכיר, לפי שהוא חוב הקבוע עליך אף על פי שלא מסר לך ממון משלו ולא בא לידך אתה ממנו שום ממון, ואף על פי כן, כיון שנקבע לו אצלך חוב הזהרת מלהחזיק בו.
זה הכובש שכר שכיר" וכן כל הדומה, לו.
וכבר נכפל הלאו בעניין זה והביא לדוגמא דבר זה בעצמו ואמר: "לא תעשק שכיר" (דברים כד, יד), ענינו: לא תעשוק את השכיר לפי שהוא עני ואביון, כדרך שאמר בו: "ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא" (שם, טו).
ולשון ספרי:
"לא-תעשק שכיר ועני ואביון',ושם אמרו בפירוש עניין אמרו
והלא כבר נאמר: 'לא תגזל?
מלמד שכל הכובש שכר שכיר - עובר משום:
בל תעשק, ובל תגזל, ובל תלין פעלת שכיר, ומשום ביומו תתן שכרו".
"עני ואביון"אמרו:
"ממהר אני להפרע על ידי עני ואביון".והעובר על העשק דינו בעונש ודין הגזלן שווה.
אמר יתעלה: "וכחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו" (ויקרא ה, כא).
המצווה הרמ"ח
והוא אמרו: "ולא תכחשו" (שם יט, יא),
ונתבאר שבממון הכתוב מדבר.
ולשון ספרא:
"לפי שנאמר: 'וכחש בה ונשבע על שקר' (שם ה, כב) למדנו עונש, אזהרה מנין?וכבר ידעת שהכופר בפיקדון פסול לעדות אף על פי שלא נשבע, לפי שעבר על אמרו יתעלה: "לא תכחשו".
תלמוד לומר: 'לא תכחשו'".
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בכמה מקומות במסכת שבועות.
המצווה הרמ"ט
והוא אמרו: "ולא תשקרו איש בעמיתו" (שם יט, יא),
כגון: אם כפר בפיקדון - הרי עבר על אמרו יתעלה: 'לא תכחשו';
ואם נשבע על כפירתו - עבר על אמרו: 'לא תשקרו'.
ובספרא:
",ולא תשקרו' מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: 'ונשבע על שקר' למדנו עונש, אזהרה מנין?
תלמוד לומר: 'לא תשקרו'".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' משבועות.
ושם נתבאר שהנשבע שבועת שקר על כפירת ממון - עובר בשני לאווין:
משום "לא תשבעו בשמי לשקר" (שם, יב)
ומשום "לא תשקרו איש בעמיתו".
המצווה המשלימה ר"נ
והוא אמרו יתעלה: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" (שם כה, יד).
ובספרא אמרו:
"אל תונו איש את אחיו - זו אונאת ממון".וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מבבא מציעא.
המצווה הרנ"א
והוא אמרו יתעלה: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך" (שם, יז),
אמרו:
זו אונאת דברים.
ולשון ספרא:
"כשהוא אומר 'ולא תונו איש את עמיתו' - הרי אונאת דברים אמורה. כיצד?
אם היה בעל תשובה לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים וגו',
היו חלאים וכו' ראה חמרים וכו', לא יאמר לו בכמה חפץ זה וגו'".
ואמרו:
"גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר: "ויראת מאלהיך'". וכבר
נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מבבא מציעא.
