המצווה הרנ"ב
והוא אמרו יתעלה: "וגר לא תונה" (שמות כב, כ).
ולשון המכילתא:
"וגר לא תונה" - בדברים.ונכפל הלאו ואמר: "לא תונו אתו" (ויקרא יט, לג).
וספרא:
"שלא תאמר לו: אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו נכנסת תחת כנפי השכינה".
המצווה הרנ"ג
האזהרה שהזהרנו מלהונות גר צדק ומלהזיקו במקחו וממכרו,
והוא אמרו: "ולא תלחצנו" (שמות שם).
ולשון המכילתא:
"ולא תלחצנו - בממון".
וכבר נתבאר בגמרא בבא מציעא שהמאנה את הגר עובר משום "לא תונו איש את אחיו", ומשום "וגר לא תונה" (שם).
וכן הלוחצו - עובר משום "[ו]לא תלחצנו" (שם), נוסף על הלאו הכוללו עם כל ישראל, כלומר: אונאת ממון.
המצווה הרנ"ד
והוא אמרו יתעלה: "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דברים כג, טז).
ונתברר בפרק ד' מגיטין, שבעבד שברח מחוצה לארץ לארץ הכתוב מדבר, שיהא הדין בו שיכתוב שטר בדמיו ויכתוב לו גט חרות ולא יוחזר לעבדות כלל, כיון שבא להסתופף בארץ הטהורה הנבחרת לעם הנעלה.
ושם נתבארו דיני מצווה זו.
המצווה הרנ"ה
והוא אמרו יתעלה: "עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר [באחד שעריך] בטוב לו לא תוננו" (שם, יז).
ולשון ספרא:
גם בו: "לא תוננו - זו אונאת דברים".וברור שעבד זה שדיבר בו הכתוב, וכן גר זה שהזהיר מלהונותו הם שקבלו עליהם את התורה, כלומר: גרי צדק.
כי כמו שהוסיף יתעלה לאו באונאת הגר מחמת שפלות נפשו וגרותו
הוסיף גם לאו שלישי באונאת העבד שנפשו שפלה ונמוכה יותר מן הגר.
שלא תאמר: זה עבר לא יקפיד על אונאת דברים.
המצווה הרנ"ו
והוא אמרו יתעלה: "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כב, כא).
לאו זה כולל שלא יכביד עליהם לא בדיבור ולא במעשה, אלא ידבר עמהם דברים רכים ביותר ובנחת, ויתעסק עמהם בדרך הטובה ביותר, ויתייחס אליהם ביחס טוב ביותר ויתכוון להפליג בכל זה.
ומי שלא נזהר באחד מכל אלו הרי עבר על לאו זה. וכבר ביאר יתעלה עונש העובר על לאו זה והוא אמרו יתעלה: "וחרה אפי והרגתי אתכם וגו'" (שם כג).
המצווה הרנ"ז
והוא אמרו יתעלה: "לא תעבד בו עבדת עבד" (ויקרא כה, לט).
ובספרא:
"שלא יטול אחריך בלינטא ולא יטול לפניך כלים למרחץ".ולינטא מחצלת קטנה שיושב עליה כשייגע בהתעמלות, ולוקח אותה העבד ומוליכה אחר אדוניו. וכן כל הדומה לעבודות אלו מזהר מלהטילן על עבד עברי, אלא רק ישמשנו בדברים שמשמש בהם השכיר והפועל שהסכים עמו לעשות לו עבודה מסוימת, אמר ה': "כשכיר כתושב יהיה עמך" (שם ט).
המצווה הרנ"ח
והוא אמרו יתעלה באזהרה על כך: "לא ימכרו ממכרת עבד" (שם, מב).
ולשון ספרא:
"לא ימכרו ממכרת עבד - שלא יעשה סמטא ויעמידו על אבן הלקח"ובכלל לאו זה בלי ספק אזהרה לגונב נפש מישראל, לפי שאם מוכרו הרי הוא מוכרו כאילו הוא עבד כנעני ונמצא עובר על אמרו: "לא ימכרו ממכרת עבד";
וכבר הזכרנו את זה לעיל, ובאר הכתוב שהוא נהרג. ודיני מצווה זו עם שלפניה מבארים בגמרא קדושין בפרק א'.
המצווה הרנ"ט
והוא אמרו יתעלה: "לא תרדה בו בפרך" (שם, מג)
ולא נעבידנו אלא כשיכריחנו הצורך לעשיית אותה עבודה אז נטיל אותה עליו.
ולשון ספרא:
"לא תרדה בו בפרך - שלא תאמר לו הרם את הכוס הזה והוא אינו צריך לו",וכן כל הדומה לזה. ואמנם הביאו משל מן הקלה ביותר שבמלאכות והפשוטה שבהן, ואף על פי כן אינו מותר אלא בשעת הצורך.
המצווה המשלימה ר"ס
והוא אמרו יתעלה: "לא ירדנו בפרך לעיניך" (שם, נג),
ולא נאמר הואיל ועבד זה פשע בעצמו ומכר עצמו לגוי נעזבנו לקבל פרי מעשיו, אלא נפקח על הגוי בכך ונמנענו מלהעבידו עבודת פרך.
ולשון ספרא:
"לא ירדנו בפרך לעיניך - אין אתה מצווה אלא לעיניך",כלומר: שאינך מחייב לפקח עליו בביתו אם הוא מעבידו עבודת פרך או לא, אלא כל זמן שנראהו שהוא עושה זאת נזהירנו עליו.
המצווה הרס"א
והוא אמרו יתעלה: "לא ימשל למכרה בבגדו בה" (שמות כא, ח).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות בריש קידושין.
המצווה הרס"ב
והוא אמרו יתעלה: "שארה כסותה וענתה לא יגרע" (שם, י).
ולאו זה בעצמו, כולל כל הנושא בת ישראל שלא יציק לה באחד משלשת הדברים האלה כדי לצערה ולענותה.
והוא אמרו יתעלה באמה עבריה שהזהיר מלמנוע ממנה שארה כסותה ועונתה לא יגרע, כמשפט הבנות יעשה לה (שם, ט),
מכאן למדנו שמשפט הבנות הוא: שלא ימנע שאר כסות ועונה,
והוא אמרם במכילתא:
"וכי מה למדנו למשפט הבנות מעתה?ושם אמרו:
הרי זה בא ללמד ונמצא למד.
"שארה - אלו מזונותיה;
כסותה - כמשמעו;
עונתה - דרך ארץ".
המצווה הרס"ג
והוא אמרו יתעלה: "והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף" (דברים כא, יד).
המצווה הרס"ד
והוא אמרו יתעלה: "לא תתעמר בה תחת אשר עניתה" (שם).
ולשון ספרי:
"לא תתעמר בה - שלא תשתמש בה".הנה נתבאר לך ששני לאווין אלו מזהירים על שני ענינים נפרדים, והם:
- שהזהר מלמכרה לזולתו
- וגם מלהשאירה אצלו דרך שפחות,
אלא כמו שציווה יתעלה: "ושלחתה לנפשה".
וכך פירשו במה שנאמר" בגונב נפש "והתעמר בו ומכרו" (שם כד, ז),
אמרו:
משיכניסו לרשותו וישתמש בו.וכבר נתבארו דיני יפת תאר בתחילת קידושין.
המצווה הרס"ה
ולשון המכילתא:
"לא תחמד - או אפילו חימוד בדיבור?הנה נתבאר לך שלאו זה מזהיר מלעשות תחבולות כדי שנשיג לעצמנו דבר שחמדנו מרכוש אחינו, ואפילו בקניה ומתן דמים מרבים - שכל זה עברה על "לא תחמד".
תלמוד לומר: 'לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך' (דברים ז, כה),
מה להלן עד שיעשה מעשה, אף כאן נמי עד שיעשה מעשה".
המצווה הרס"ו
אמר: "ולא תתאווה בית רעך" (שם ה, יח). ואין שני הלאווין עניין אחד, אלא
הלאו הראשון והוא "לא תחמד", מזהיר מלרכוש קנין זולתנו
והלאו השני מזהיר אפילו על התאווה והחימוד בלבד.
ולשון המכילתא:
"לא תחמד בית רעך' ולהלן הוא אומר: 'לא תתאוה בית רעך' -ושם אמרו:
לחייב על התאווה בפני עצמה ועל החימוד בפני עצמו".
"מנין שאם התאווה אדם סופו לחמוד?פירוש דבר זה: שאם ראה דבר יפה אצל אחיו אם השליט מחשבתו עליו ונתאווה לו - הרי עבר על אמרו יתעלה: "לא תתאוה".
תלמוד לומר: 'וחמדו שדות וגזלו'" (מיכה ב, ב).
ותתחזק בו אהבת אותו הדבר עד שיעשה תחבולה להשיגו, ולא יחדל מלפיסו ולהכביד עליו למכרו או להחליפו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר יקר.
ואם ישיג דבר זה - הרי עבר גם על "לא תחמד" כשירכש אותו הדבר שהיה של חברו שלא היה לו עניין במכירתו, אלא שהכביד עליו ועשה תחבולה עד שהשיגו. ונמצא שעבר על שני לאווין, כמו שביארנו.
ואם נמנע זה מלמכור ולקבל חליפין מחמת חיבתו לאותו הדבר, הרי אז לוקחו בחזקה ובאונס מחמת התחזקות אהבת אותו הדבר בנפשו, והרי אז עבר גם על "לא תגזל".
והתבונן בעניין זה במעשה אחאב ונבות. הנה נתבאר לך ההבדל בין אמרו "לא תתאוה" ובין "לא תחמד".
המצווה הרס"ז
והוא אמרו יתעלה: "וחרמש לא תניף על קמת רעך" (דברים כג, כו),
אמרו:
"חרמש - לרבות כל בעלי חרמש ובשעת חרמש",כלומר: בזמן הקציר לא תקצור לעצמך. וידוע שפסוק זה לא בא אלא בשכיר ושאמרו "כי תבא" - פירוש כי תבוא שכיר, כמו שאמר התרגום: הרי תתגר.
ובפרק ז' מבבא מציעא אמרו:
"אלו אוכלין מן התורה: העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה".ושם נתבארו דיני מצווה זו.
המצווה הרס"ח
והוא אמרו יתעלה: "ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן" (שם, כה).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מבבא מציעא. ושם נתבאר מה שהוא רשאי לאכל ומה שאינו רשאי לאכל;
ואם אכלו - הרי עבר על מה שנאמר: "ואל כליך לא תתן".
המצווה הרס"ט
והוא אמרו יתעלה: "לא תוכל להתעלם" (שם כב, ג).
וכבר ביארנו אמרם במכלתא בעניין האבדה:
"נמצינו למדין שהוא עובר על עשה ועל לא תעשה".ולשון הגמרא:
"השב אבדה עשה ולא תעשה הוא".
ובמשנה תורה כפל את הלאו בעניין זה ונאמר בו לאו מיוחדוהוא אמרו יתעלה: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים וגו'" (שם, א).
ובספרי:
",לא תראה את שור אחיך' - מצוות לא תעשה ולהלן הוא אומר: 'כי תפגע' (שמות כג, ד) - מצוות עשה"וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפ"ב מבבא מציעא.
המצווה המשלימה ר"ע
ולשון המכילתא:
"וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו',נמצינו למדין שהוא עובר על עשה ועל לא תעשה".
ובא עוד לאו מיוחד בעניין זה והוא במשנה תורה:"לא תראה את חמור אחיך וגו'" (דברים כב, ד).
וספרי:
"לא תראה את חמוך אחיך' וכו' - מצוות לא תעשהוכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפ"ב מבבא מציעא.
ולהלן הוא אומר: 'כי תראה חמור שנאך' (שמות כג, ה) - מצוות עשה".
המצווה הרע"א
והוא אמרו: "לא תעשו עול במשפט במידה במשקל ובמשורה" (ויקרא יט, לה).
עניין הפסוק כפי שבא בקבלה:
לא תעשו עוול במשפט המידה.והוא אמרם בביאור עניין לאו זה:
"'לא תעשו עול במשפט', אם לדין - כבר אמור;ושם אמרו:
אם כן למה נאמר במשפט?
מלמד שהמודד נקרא דין".
"במדה זו מדידת הארץ",כלומר מדידתה ותשברתה שיעשה את זה כפי מה שמחייבים מופתי ההנדסה בדיוק המידות וידיעת הדרכים הנכונים בהם, ואל יעשה את זה בדרכי השערה שאין בהם אמת כדרך שעושים רב הפקידים;
ומשקל - כולל המשקלות והמאזנים.
המצווה הרע"ב
והוא אמרו יתעלה: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה" (דברים כה, יג), וכן איפה ואיפה.
ולשון גמרא בבא בתרא:
"אסור לאדם שישהה מידה חסרה או יתרה בתוך ביתו ואפילו היא עביט של מימי רגלים".ואל תחשוב שאמרו: "לא יהיה לך איפה ואיפה, ולא יהיה לך אבן ואבן" - שתי מצוות, לפי ששני הלאווין נאמרו להשלמת דיני המצווה, כדי לכלול שני מיני המדידה שהם המשקל והמידה, כאילו אמר: לא יהיו לך שתי מדות לא במשקל ולא במידה, כדרך שביארנו במצוות עשה.
ואמרו:
"לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן לא יהיה לך איפה ואיפה"כמו אמרו:
"לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל נשך כל דבר אשר ישך" (שם כג, כ)שהוא לאו אחד, שכלל בו מינים רבים שדן בכולם עניין אחד עצמו.
ואין המצוות מתרבות בכפל "ולא" אם העניין אחד, כמו שהקדמנו בכלל התשיעי. וכבר קדם לך דומה לזה במצווה המשלימה מאתים ממצוות לא תעשה, והוא אמרו: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר".
המצווה הרע"ג
והוא אמרו: "לא תעשו עול במשפט" (ויקרא יט, טו).
ועניין לאו זה שלא יעבור על הגדרים שגדרה תורה בחיוב דבר או בפטור ממנו.
המצווה הרע"ד
והוא אמרו: "ושחד לא תקח" (שמות כג, ח).
וכבר נכפל הלאו בעניין זה.
ובספרי:
"לא תקח שחד אפילו לזכות זכאי ולחייב חייב".וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בסנהדרין.
המצווה הרע"ה
והוא אמרו יתעלה: "[ו]לא תהדר פני גדול" (ויקרא יט, טו).
ובספרא:
"שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה היאך אבישנו ואראה בב(ו)שתו,וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בסנהדרין ושבועות.
על אחת כמה וכמה שאינו מביישו - לכך נאמר: לא תהדר פני גדול".
המצווה הרע"ו
אמר יתעלה: "לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז).
ולשון ספרא:
"לא תגורו מפני איש,
שמא תאמר מתיירא אני מאיש פלוני
שמא יהרוג את בני,
שמא ידליק גדישי,
שמא יקצוץ את נטיעותי -
תלמוד לומר: לא תגורו מפני איש".
המצווה הרע"ז
והוא אמרו: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג).
וכבר כפל את הלאו בעניין זה בלשון אחר ואמר: "לא תשא פני דל" (ויקרא יט, טו).
ולשון ספרי:
"שלא תאמר: עני הוא זה הואיל ואני והעשיר הזה חייבין לפרנסו
אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות -
תלמוד לומר: לא תשא פני דל".
המצווה הרע"ח
והוא אמרו יתעלה: "לא תטה משפט אבינך בריבו" (שמות כג, ו).
ולשון המכילתא:
"רשע וכשר עומדין לפניך לדין, שלא תאמר הואיל ורשע הוא אטה הדין עליו -כלומר: אף על פי שהוא אביון במצוות - לא תטה את דינו.
תלמוד לומר: 'לא תטה משפט אבינך בריבו',
'אביון' הוא במצוות",
המצווה הרע"ט
והוא אמרו בזה: "ולא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל" (דברים יט, כא).
וכבר נכפל הלאו בזה ואמר: "לא תחוס עינך [עליו] ובערת דם הנקי מישראל" (שם, יג).
המצווה המשלימה ר"פ
והוא אמרו: "לא תטה משפט גר יתום" (שם כד, יז).
הנה נתבאר לך שהמטה משפט אדם מישראל עובר בלאו אחד והוא אמרו: "לא תעשו עוול במשפט" (ויקרא יט, טו);
ואם הטה משפט גר - עובר בשני לאווין.
ובספרי:
"לא תטה משפט גר, מלמד שכל המטה משפט גר - עובר בשני לאווין.
ואם היה גר יתום - עובר בשלשה לאווין".
המצווה הרפ"א
והוא אמרו: "לא תשא שמע שוא" (שמות כג, א).
לפי שעל הרוב יהיו דברי בעל דין שלא בפני בעל דינו - שוא, ולפיכך הוזהר הדיין מלשמוע אותם הדברים כדי שלא יהיה בדעתו מושג בלתי נכון ובלתי אמיתי.
ולשון המכילתא:
"לא תשא שמע שוא - אזהרה לדין שלא ישמע מבעל דין עד שיהא בעל דינו עמו;ובאזהרה על עניין זה בעצמו אמר: "מדבר שקר תרחק" (שם, ז), כמו שנתבאר בפרק ד' משבועות.
אזהרה לבעל דין שלא ישמיע דבריו לדין עד שיהא חברו עמו".
ובכלל לאו זה אמרו עוד: אזהרה למספר לשון הרע, ומקבל לשון הרע, ומעיד עדות שקר, כמו שנתבאר במכות.
המצווה הרפ"ב
והזהיר ה' את הדין מלהרגו עד שיהו המחייבים יתרים על המזכים - שנים. והוא אמרו: "לא תהיה אחרי רבים לרעת" (שם, ב), כלומר: לא תלך אחר כל רוב שיארע, בגזר דין המוות, וזהו עניין אמרו במיוחד "לרעות".
ולשון המכילתא:
"אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין שומע אני יהא חייב -ושם אמרו:
תלמוד לומר: לא תהיה אחרי רבים לרעת".
"הטותך לטובה על פי אחד, הטותך לרעה על פי שנים".וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מסנהדרין.
המצווה הרפ"ג
והוא אמרו: "ולא תענה על רב לנטת" (שם).
הכוונה בזה: אל תבקש בריב, הנטיה בלבד, והוא: שתטה עם הרוב או עם הגדולים, ותשתוק ממה שיש בדעתך באותו הדין.
ולשון המכילתא:
"לא תענה על רב לנטת, שלא תאמר בשעת מנין: דיי שאהיה כר' איש פלוני -וגם מן הלאו הזה נלמדה האזהרה למלמד זכות שלא יחזור וילמד חובה,
אלא אמור מה שלפניך.
יכול אף דיני ממונות כן -
תלמוד לומר: אחרי רבים להטת" (שם).
אמרו יתעלה: "[ו]לא תענה על רב לנטת",
כלומר: לא יהא דברך בו להטות אותו לחובה.
וכן אין פותחין בדיני נפשות לחובה, שנאמר: "[ו]לא תענה על רב לנטות".
וכן מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה.
וכן אין מתחילין מן הגדול
- כל הדברים האלה נלמדו ממה שנאמר: "[ו]לא תענה על רב לנטת",
כמו שנתבאר בפרק ד' מסנהדרין ושם נתבארו דיני מצווה זו.
המצווה הרפ"ד
והאזהרה מלמנות ממונה בגלל מעלות אחרות היא אמרו יתעלה: "לא תכירו פנים במשפט" (דברים א, יז)
ולשון ספרי:
"לא תכירו פנים במשפט - זה הממונה להושיב דינין",כלומר: שאזהרה זו אינה אלא לאדם שיש לו הרשות למנות דיינין על ישראל, שהוזהר מלמנותם בגלל דבר מכל מה שהזכרנו לעיל.
אמרו: שלא תאמר:
איש פלוני נאה אושיבנו דיין,ונמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע - לכך נאמר: "לא תכירו פנים במשפט".
איש פלוני גבור אושיבנו דיין,
איש פלוני קרובי אושיבנו דיין,
איש פלוני הלווני ממון אושיבנו דיין,
איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין,
המצווה הרפ"ה
והוא אמרו: "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, טז).
וכבר כפל לאו זה בלשון אחר ואמר: "עד שוא" (דברים ה, יז).
והעובר על לאו זה הרי גזר עליו הכתוב: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (שמות יט, יט).
ולשון המכילתא:
"ולא תענה ברעך וגו' - אזהרה לעדים זוממין".ויש בלאו זה מלקות, כמו שנתבאר בסוף מכות. ושם נתבארו דיני מצווה זו.
המצווה הרפ"ו
והוא אמרו יתעלה: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" (שמות כג, א),
בא הפירוש:
"אל תשת רשע עד, אל תשת חומס עד"וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' מסנהדרין.
להוציא את החמסנים ואת הגזלנים שהן פסולין לעדות,
שנאמר: "לא יקום עד חמס באיש" (דברים יט, טז).
המצווה הרפ"ז
והוא אמרו יתעלה: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" (שם כד, טז).
בא הפירוש המקבל בספרי:
"שלא יומתו אבות על עדות בנים ולא בנים על עדות אבות".והוא הדין לדיני ממונות, אלא שנזכר בדיני נפשות דרך הפלגה.
שלא נאמר: כיון שיש כאן איבוד נפש אין הקרוב חשוד על כך ונעשה על פי דבריו, כיון שעדותו היא לאבוד נפש קרובו ואין כאן מקום לחשד. לפיכך הביא למשל את הקרובים שאהבתם חזקה וגדולה ביותר, והיא אהבת האב לבן והבן לאב,
ואמרו:
אפילו עדות האב על הבן ואפילו היא לחייבו מיתה לא נקבל - וזו היא גזרת הכתוב שאין לה טעם כלל, והבן זאת.וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' מסנהדרין.
המצווה הרפ"ח
והוא אמרו יתעלה: "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת" (דברים יט, טו).
אמרו:
"לכל עוון אינו קם, אבל קם הוא לשבועה".וכבר נתבארו דיני מצווה זו במקומות מפזרים ביבמות וכתובות וסוטה וגיטין וקידושין ומקומות שונים בסדר נזיקין.
המצווה הרפ"ט
והוא אמרו: "לא תרצח" (שמות כ, יג; דברים ה, יז).
והעובר על לאו זה - נהרג בהכאה מן הצוואר.
אמר יתעלה: "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא, יד). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מסנהדרין ובפרק ב' ממכות.
