המצווה המשלימה ר"צ
כגון שהיה אדם רודף אחר שונאו להרגו ונמלט ממנו לבית, ונכנס אותו הרודף אחריו,
ונכנסנו אנחנו אחריהם ומצאנו את הנרדף הרוג מפרפר,
ושונאו הרודפו עומד עליו כשהסכין בידו ושניהם מגאלים בדם -
הרי אין הסנהדרין הורגים רודף זה על דרך קיום העונש, כיון שאין שם ברור בעדים שראו את הרציחה ובאה האזהרה בתורת האמת מלהרוג את זה.
והוא אמרו יתעלה: "ונקי וצדיק אל תהרג וגו'" (שם כג, ז).
ובמכילתא אמרו:
"ראוהו רודף אחר חברו להרגו והתרו בו ואמרו לו:ואל יקשה בעיניך דבר זה ואל תחשוב שזה דין עוול - לפי שהדברים האפשריים יש מהם שאפשרותם קרובה מאד, ומהם שאפשרותם רחוקה מאד, ומהם בינוניים בין אלו, וה"אפשר" רחב מאד.
ישראל הוא, בן ברית הוא אם הרגת אותו תהרג,
והעלימו עיניהם ומצאוהו הרוג ומפרפר והסיף מנטף דם מיד ההורג,
שומע אני יהא חייב? -
תלמוד לומר: ונקי וצדיק אל תהרג".
ואילו הרשתה תורה לקיים עונשים באפשר הקרוב מאד, אשר כמעט קרוב למחייב המציאות כדוגמת מה שהזכרנו - כי אז היו מקיימים את העונשים במה שהוא יותר רחוק מזה ובמה שהוא עוד יותר רחוק, עד שיקיימו את העונשים וימיתו בני אדם בעוול באומדן קל לפי דמיון השופט.
לפיכך סתם יתעלה את הפתח הזה וציווה שלא יקיים שום עונש אלא עד שיהיו שם עדים המעידים שברור להם אותו המעשה, ברור שאין בו שום ספק. ואי אפשר להסבירו אחרת בשום אופן.
ואם לא נקיים את העונשים באומד החזק מאד - הרי לא יוכל לקרות יותר משנפטר את החוטא; אבל אם נקיים את העונשים באומד ובדימוי אפשר שביום מן הימים נהרוג נקי - ויותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרג נקי אחד ביום מן הימים.
וכן אם העידו עליו שני עדים בשתי עברות שחייב על כל אחת מהן מיתה, וכל אחד מהם לבדו ראהו עובר על האחת ולא ראהו עובר על האחרת - הרי זה אינו נסקל.
אמרו:
"היה עד אחד מעידו עובד לחמה ואחד עובד ללבנה, שומע אני יצטרפו? -
תלמוד לומר: ונקי וצדיק אל תהרג".
המצווה הרצ"א
והוזהר שלא לדבר שום דבר נוסף על העדות. וזהו בדיני נפשות בלבד.
והוא אמרו יתעלה: "ועד אחד לא יענה בנפש למות" (במדבר לה, ל).
וכפל את האזהרה בעניין זה ואמר: "לא יומת על פי עד אחד" (דברים יז, ו).
כלומר: לא יומת בהוראת העד.
ובגמרא סנהדרין אמרו:
"ועד אחד לא יענה בנפש - בין לזכות בין לחובה".וביארו שטעם הדבר:
"משום דמחזי כנוגע בעדותו".ובדיני נפשות בלבד הוא שאסור לו ללמד לא זכות ולא חובה.
המצווה הרצ"ב
והאזהרה שבאה בעניין זה הוא אמרו יתעלה: "ולא ימות הרצח עד עמדו לפני העדה למשפט" (במדבר לה, יב).
ולשון המכילתא:
"יכול יהרגו אותו משהרג או משנאף? -ואפילו בית דין הגדול הם שראוהו שהרג - הרי כולם נעשים עדים ומעידים לפני בית דין אחר, ובית הדין האחר ימיתוהו.
תלמוד לומר: ולא ימות הרצח עד עמדו".
ובמכילתא:
"הרי עדה שראו אחד שהרג את הנפש
יכול יהרגו אותו עד שלא יעמוד אצל בית דין? -
תלמוד לומר: ולא ימות הרצח עד עמדו לפני העדה למשפט".
המצווה הרצ"ג
אבל בשעת חפצו והליכתו לעשות, הרי אז הוא נקרא: רודף - וחובה עלינו למנעו ולעכבו מלעשות את העברה שהוא חפץ [לעשות];
ואם התעקש וסרב - אז נלחם בו.
ואם נוכל למנעו ממחשבתו בכך שנחסרו אבר מאבריו, כגון שנחתוך ידו או רגלו או נסמא את עינו - הרי זה טוב;
ואם אי אפשר למנעו אלא באיבוד נפשו - הרי זה נהרג קדם שיעשה.
ובאה האזהרה מלחוס עליו ומלהמנע מהריגתו, והוא אמרו: "וקצתה את כפה לא תחוס עינך" (דברים כה, יב).
ולשון ספרי:
"וקצתה את כפה - מלמד שאתה חייב להצילו בכפה.ושם אמרו:
מנין שאם לא תוכל להצילו בכפה הצילו בנפשה?
תלמוד לומר: לא תחוס עינך".
"מה מבושיו מיוחד שיש בו סכנת נפשות והרי הוא ב"קצתה את כפה",וזה שאמרנו שיהרג הרודף על חפצו - אינו בכל מי שיחפץ לעשות איזו עברה שתהיה, ואינו אלא באדם הרודף אחר חברו להרגו, ואפילו הוא קטן,
כך כל דבר שיש בו סכנת נפשות - הרי הוא בקצתה את כפה".
או אחר אחת מכל העריות לגלות ערוותה - ופשוט שהזכור מכלל העריות, אמר יתעלה: "צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה" (שם כב, כז), הא יש לה מושיע - מושיעה בכל דבר שהוא יכול להושיעה.
והשווה דין רודף אחריה ורודף אחר חברו להרגו, אמר: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (שם כו).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מסנהדרין.
המצווה הרצ"ד
והוא אמרו יתעלה: "ולנערה לא תעשה דבר וגו'" (שם).
ובסנהדרין אמרו:
"אנוס רחמנא פטריה,
שנאמר: ולנערה לא תעשה דבר".
המצווה הרצ"ה
והוא אמרו יתעלה: "ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות" (במדבר לה, לא).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו במכות.
המצווה הרצ"ו
אמר יתעלה: "ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו" (שם, לב).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בגמרא מכות.
המצווה הרצ"ז
שהוא טובע במים ואנו מיטיבים לשחות ונוכל להצילו,
או שגוי רוצה להרגו ואנו יכולים להסיר מה שבלבו או לדחות ממנו הזקו.
ובאה האזהרה מלהתעכב להצילו באמרו יתעלה: "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). ואמרו שגם הכופר עדותו נכלל באזהרה זו, לפי שהוא רואה את ממון אחיו אובד והוא יכול להחזירו לו בכך שיגיד את האמת.
וכבר בא עוד בעניין זה:
"אם לוא יגיד ונשא עונו" (שם ה, א),
ולשון ספרא:
"מנין אם יודע את לו עדות, שאין אתה רשאי לשתוק עליה?וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת סנהדרין.
ת"ל: 'לא תעמד על דם רעך'.
ומנין אם ראיתו טובע בנהר, ליסטים באין עליו, חיה רעה באה עליו - חייב אתה להצילו? ת"ל: 'לא תעמד על דם רעך'.
ומנין לרודף אחר חברו להרגו שאתה חייב להצילו בנפשו?
ת"ל: 'לא תעמד על דם רעך'".
המצווה הרצ"ח
והוא אמרו יתעלה: "ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח).
ולשון ספרי:
"ועשית מעקה (שם) - מצוות עשה;וכבר נתבארו דיני מצווה זו בריש שקלים ירושלמי ובכמה מקומות בסדר נזיקין.
ולא תשים דמים - מצוות לא תעשה".
המצווה הרצ"ט
והוא אמרו יתעלה: "ולפני עוור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד).
ולשון ספרי:
"ולפני סומא בדבר - היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו".ואמר שלאו זה כולל גם מי שמסייע לדבר עברה או גורמה, לפי שהוא בא לאותו האדם שסימאה התאווה את ראייתו ונעשה עוור ועוזרו בתעייתו.
או יכין לו סיבות עברתו ועל דרך זו אמרו על המלווה בריבית והלווה בריבית ששניהם עוברים משום "ולפני עור לא תתן מכשל", לפי שכל אחד מהם עזר לחברו והכשיר לו השלמת העברה.
והרבה דברים מסוג זה אומרים בהם: עובר משום: "ולפני עור לא תתן מכשל".
ופשטיה דקרא הוא מה שהזכרנו תחילה.
המצווה המשלימה שלש מאות
אם יוכל לסבול את עונש המלקות בכללותו - ילקה;
ואם לא יוכל לסבל - מלקיים אותו כפי מה שיוכל לקבל, לא פחות משלש מכות.
אמר יתעלה: "כדי רשעתו" (דברים כה, ב).
ותכלית המלקות ארבעים חסר אחת, ובאה האזהרה מלהוסיף להלקותו אפילו מכה אחת נוסף על מה שאומד הדיין שיכול לסבול, והוא אמרו: "כדי רשעתו במספר. ארבעים יכנו לא יסיף". (שם ב-ג)
ולשון ספרי:
"אם הוסיף - עובר בלא תעשה.ומן הלאו הזה היא האזהרה מלהכות - שאר כל אדם לא כל שכן!
אין לי אלא בזמן שמוסיף על הארבעים,
מנין על כל אומד ואומד שאמדוהו בית דין?
ת"ל: לא יסיף פן יסיף".
וכבר הזהירו ע"ה מלרמוז שיכה אע"פ שאינו מכה, אמרו: "כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע, שנ': 'ויאמר לרשע למה תכה רעך'" (שמות ב, יג).
המצווה הש"א
האזהרה שהזהרנו על הרכילות.
והוא אמרו יתעלה: "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט, טז).
אמרו:
לא תהא רך דברים לזה וקשה לזה.דבר אחר:
לא תהא כרוכל מטעין דברים והולך.ובכלל לאו זה האזהרה על הוצאת שם רע.
המצווה הש"ב
האזהרה שהזהרנו מלשנוא זה את זה,
והוא אמרו: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (שם, יז).
ולשון ספרא:
"לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב, אבל אם גילה לו את השנאה,ועובר גם על עשה והוא אמרו: "ואהבת לרעך כמוך" (שם).
וידע זה שהוא שונאו - אינו עובר על לאו זה;
אבל עובר הוא על "לא תקם ולא תטר" (שם יח).
אבל שנאת הלב - עוון חמור מן הכל.
המצווה הש"ג
האזהרה שהזהרנו שלא לבייש זה את זה, ועוון זה הוא שקוראים אותו: מלבין פני חברו ברבים.
והאזהרה שבאה בזה הוא אמרו: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (שם, יז).
ובספרא אמרו:
"מנין אם הוכחתו אפילו ארבע וחמש פעמים, חזור והוכח?אבל פשט הכתוב הרי הוא מזהיר, שלא תחשוב לו עוון בלבך, ושלא תזכרהו.
ת"ל: 'הוכח תוכיח'.
יכול אפילו את מוכיחו ופניו משתנות?
ת"ל: ולא תשא עליו חטא'".
המצווה הש"ד
האזהרה שהזהרנו מלנקום זה מזה, והוא: כגון שעשה הוא מקודם איזה מעשה, ואז לא נחדל מלבקשו עד שנגמלהו כפועלו הרע, או נצערנו כמו שצער אותנו הזהיר ה' מכך.
ואמר: "לא תקם" (שם, יח).
ולשון ספרא:
"עד היכן כוחה של נקימה?ועל המשל הזה הקש בכל עניינים.
אמר לו: השאילני מגלך, ולא השאילו.
למחר אמר לו: השאילני קרדמך,
אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני מגלך -
לכך נאמר: לא תקם".
המצווה הש"ה
האזהרה שהזהרנו מלנטור ואע"פ שלא ננקום, והוא: שנשמור את החטא שחטא לנו החוטא ונזכרנו לו.
והוא אמרו יתעלה: "לא תקם ולא תטר".
ולשון ספרי:
"עד היכן כוחה של נטירה?
אמר לו השאילנו מגלך, ולא השאילו.
למחר אמר לו: השאילני קרדמך,
אמר לו: הילך, איני כמותך שלא השאלתני מגלך -
לכך נאמר: לא תטר".
המצווה הש"ו
האזהרה שהזהרנו מלקחת בשעת ציד את קן העוף כולו, האם והאפרוחים.
והוא אמרו יתעלה: "לא תקח האם על הבנים" (דברים כב, ו).
ולאו זה נתק לעשה והוא אמרו: "שלח תשלח את האם" (שם, ז).
וכל זמן שלא ישלח ולא קיים עשה שבה, כגון שמתה האם קודם שישלחנה - לוקה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף חולין.
המצווה הש"ז
האזהרה שהזהרנו מלגלח שער הנתק
והוא אמרו: "ואת הנתק לא יגלח" (ויקרא יג, לג).
ולשון ספרי:
"מנין לתולש סימני טומאה מתוך נתקו שעובר בלא תעשה?
שנ': 'ואת הנתק לא יגלח'".
המצווה הש"ח
האזהרה שהזהרנו מלחתוך סמני צרעת או לכוותם כדי שישתנה מראה,
והוא אמרו: "השמר בנגע הצרעת" (דברים כד, ח).
ולשון ספרי:
"השמר בנגע הצרעת' - בלא תעשה".ולשון המשנה:
"התולש סימני טמאה והכוה את המחיה - עובר בלא תעשה" ולוקה,כמו שנתבאר במקומו.
המצווה הש"ט
האזהרה שהזהרנו מלזרוע ומלעבוד את האדמה בנחל איתן שנערפה בו העגלה, והוא אמרו: "אשר לא יעבד בו ולא יזרע" (שם כא, ד),
והעובר על זה - לוקה.
ובגמרא מכות כשהזכירו מחייבי מלקות אמרו:
"והא איכא זורע לנחל איתן ואזהרתיה מהכא:הנה נתבאר שזו אזהרה אחת ושהיא במלקות.
אשר לא יעבד בו ולא יזרע'?"
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף סוטה.
המצווה הש"י
האזהרה שהזהרנו מלחיות מכשף,
והוא אמרו: "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז),
ואם נפטרנו - נהיה עוברים על מצוות לא תעשה, ולא רק שביטלנו מצוות עשה בלבד כמו אלו פטרנו אחד ממחייבי מיתת בית דין.
המצווה השי"א
האזהרה שהזהרנו מלהוציא את החתן מביתו במשך שנה לשום עבודה מן העבודות, לא למלחמה ולא לזולתה, אלא נפטרנו במשך כל השנה מחובות הגורמים להעדרו מביתו.
והוא אמרו יתעלה: "ולא יעבר עליו לכל דבר" (דברים כד, ה).
ולשון גמרא סוטה:
"'לא יצא בצבא' (שם)וכבר ביארנו בכלל התשיעי שלא כל מה שחייבים עליו בשני לאווין יהיה שתי מצוות.
יכול בצבא הוא בלא יצא, אבל יתקן כלי זין ויספק מים ומזון -
ת"ל: 'ולא יעבר עליו לכל דבר',
עליו הוא דאין אתה מעביר אבל אתה מעביר על אחרים,
וכי מאחר דנפקא לי מ'לא יעבר עליו לכל דבר', 'לא יצא בצבא' למה לי?
לעבור עליו בשני לאווין".
ודע שגם החתן עצמו מוזהר מלצאת מביתו, כלומר: לנסוע - כל השנה,
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפ"ח מסוטה.
המצווה השי"ב
האזהרה שהזהרנו מלחלוק על מעתיקי השמועה ע"ה ומלסור מכל מה שיצוו במעשי התורה, והוא אמרו: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (שם יז, יא).
ולשון ספרי:
"לא תסור' וגו' - זו מצוות לא תעשה".והעובר על לאו זה - והוא זקן ממרא - חייב חנק,
בתנאים המקובלים המבוארים בסוף סנהדרין ושם נתבארו דיני מצווה זו.
המצווה השי"ג
האזהרה שהזהרנו מלהוסיף בתורה לא שבכתב ולא שבעל פה.
והוא אמרו יתעלה: "לא תסף עליו" (שם יג, א).
ובפירוש אמרו בכמה מקומות:
"עובר על בל תוסיף",
"עברת על בל תוסיף".
המצווה השי"ד
האזהרה שהזהרנו מלגרוע מן התורה, לא שבכתב ולא שבעל פה,
והוא אמרו: "ולא תגרע ממנו" (שם).
ובכמה מקומות אומרים:
"נמצא עובר על בל תגרע",
"והרי עברת על בל תגרע".
המצווה השט"ו
והוא אמרו: "אלהים לא תקלל" (שמות כב, כז).
והעובר על לאו זה - לוקה.
המצווה השט"ז
והוא אמרו: "ונשיא בעמך לא תאר" (שם).
ושם זה, כלומר: נשיא, מניחו הכתוב על המלך אשר בידו השלטון.
והוא אמרו יתעלה: "אשר נשיא יחטא" (ויקרא ד, כב).
והחכמים אומרים אותו בסתם על ראשי ישיבה של שבעים זקנים בלבד.
ובכל התלמוד והמשנה אומרים:
"נשיאים ואבות בין דין, ונשיא ואב בית דין".ועוד אמרו:
"נשיא שמחל על כבודו - כבודו מחול;ודע שלאו זה כולל גם את הנשיא עם המלך, לפי שעניין לאו זה להזהיר מלקלל כל מי שיש בידו שלטון והוא במעלה הגבוהה ביותר, בין שזו מעלה שלטונית או מעלה תורנית והיא הישיבה.
מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול".
וכך נראה מדיני מצווה זו. והעובר על לאו זה - לוקה.
המצווה השי"ז
והוא אמרו: "לא תקלל חרש" (ויקרא יט, יד).
ושמע ממני מה הוא עניין אמרו: חרש.
כשהנפש מתעוררת להנקם מן המזיק לפי אופן הנזק הנקבע בדמיון, לא תחדל להתעורר עד אשר תעניש את המזיק לפי אופן הנזק הנקבע בדמיון; ורק כשתענישנו תשוך אותה ההתעוררות ותעדר אותה הצורה מן הדמיון.
יש שתענישהו בקללה ובזיון בלבד ותשוך, בדעתה את ערך הנזק שיגיע למזיק באותם הדברים ואת בושתו בהם.
ויש שהדבר הוא גדול יותר ולא תשוך אותה התעוררות עד שיושמד כל רכושו, ואז תשוך, בדעתה את ערך הצער שהגיע לו באבדן רכושו.
ויש שיהא הדבר חמור יותר ולא תשוך, עד שתענישהו בגופו במיני מכות וחיסור אברים.
ויש שיהא הדבר חמור יותר ולא תשוך אותה ההתעוררות, עד שיקח את נפש המזיק וישמידהו מן המציאות - וזוהי התכלית.
ויש שתהיה התעוררות הנפש מועטת מכדי בקשת עונש המזיק מחמת קלות חטאו, עד שתשוך בצעקה וכעס עליו וקללה - אפילו לא ישמע אילו היה נוכח שם.
וזה מפורסם ממעשי בעלי החמה והכעס שנפשם שוככת בשיעור כזה בחטאים הקלים מאד, אע"פ שלא ידע החוטא על כעסם ולא שמע קללתם. והיה עולה בדעתנו שכוונת התורה, שאסרה קללת אדם מישראל, היא: אם הוא שומע את זה, מחמת הבושה והצער המגיעים לו;
אבל קללת החרש כיון שאינו שומע ואינו מצטער בכך, הרי אין חטא בדבר - לפיכך השמיענו שהוא אסור, והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוזהר שלא יעורר נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס.
וכך מצאנו בעלי הקבלה [ש]הביאו ראיה לאסור קללת כל אדם מישראל ממה שנ': "לא תקלל חרש".
ולשון ספרא:
"אין לי אלא חרש, מנין לרבות את כל האדם?ובמכילתא:
ת"ל: 'בעמך לא תאר',
אם כן למה נאמר: 'חרש'?
מה חרש מיוחד שהוא בחיים; יצא המת שאינו בחיים".
",לא תקלל חרש' - דבר הכתוב באומללין שבאדם".ומה שאמרנו לוקה -בתנאי שיקלל בשם, וכן אם קלל עצמו - לוקה.
הנה נתבאר לך שהמקלל את חברו בשם - עובר בלאו אחד, והוא אמרו: "לא תקלל חרש"; והמקלל איזה דיין - עובר בשני לאווין ולוקה שתים;
והמקלל נשיא - לוקה שלש.
ולשון המכילתא:
"אני אקרא 'נשיא בעמך' אחד נשיא ואחד דיין במשמע, ומה ת"ל: 'אלהים לא תקלל'?הנה נתבאר מה שהזכרנו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפ"ד משבועות.
לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
מכאן אמרו: יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים.
בן נשיא שקלל את אביו - חייב עליו משום ארבעה דברים:
משום האב,
ומשום דיין,
ומשום נשיא,
ומשום 'בעמך' מכל מקום".
המצווה השי"ח
העונש מפורש בתורה, והוא אמרו: "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, יז),
והוא מכלל הנסקלין ואפילו קילל אחד מהם בשם לאחר מותו במזיד - נסקל אבל האזהרה לא נתבארה בכתוב בפירוש, שלא אמר: לא תקלל אביך; אלא כבר קודם שבאה האזהרה מלקלל כל אדם מישראל - וזה כולל את האב וזולתו.
ובמכילתא אמרו:
"מקלל אביו ואמו מות יומת', עונש שמענו, אזהרה מנין?ובספרא:
ת"ל: אלהים לא תקלל'.
אם דיין הוא אביך - הרי הוא בכלל אלהים;
ואם נשיא הוא- הרי הוא בכלל נשיא;
ואם בור הוא 'לא תקלל חרש'.
הרי אתה דן בנין אב משלשתן וגו' עד הצד השווה שבהם שהם 'בעמך'
ואתה מזהר על קללתם, אף אביך שבעמך אתה מזהר על קללתו".
"כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו' וגו' (ויקרא כ, ט) עונש שמענו, אזהרה לא שמענו! ת"ל: 'אלהים אל תקלל'",שווה ללשון המכילתא. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפ"ז מסנהדרין.
המצווה השי"ט
ולמדנו האזהרה מכה אביו על הדרך שלמדנו למקלל אביו, והוא שכבר ביארנו במצווה המשלימה שלוש מאות שאנו מוזהרים על כל אדם מישראל שלא להכותו, ואביו בכלל.
ולשון המכילתא:
",מכה אביו ואמו' וגו' עונש שמענו, אזהרה לא שמענו!והעובר על לאו זה, כלומר: המכה אביו ואמו במזיד ויוצא מהם דם - חייב חנק.
תלמוד לומר: 'ארבעים יכנו לא יסיף'" (דברים כה, ג).
והרי דברים קל וחומר: אם מי שמצווה להכותו הרי הוא מוזהר שלא להכותו,
מי שמצווה שלא להכותו - דין הוא שיהא מוזהר שלא להכותו".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף סנהדרין.
המצווה המשלימה ש"כ
והוא אמרו: "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, י).
והעובר על לאו זה, פרש בו הכתוב שהוא בכרת, אם לא ידע בו הדין, ואם נתקימה עליו העדות - חייב סקילה. כל זה אם הוא מזיד;
ואם היה שוגג - מקריב חטאת קבועה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת שבת.
המצווה השכ"א
והוא אמרו: "אל יצא איש ממקמו ביום השבעי" (שם טז, כט).
ובא בקבלה שתחום המסע הוא מה שנוסף על אלפים אמה מחוץ לעיר אפילו אמה אחת. והלוך אלפים אמה לכל רוח מותר.
ולשון המכילתא:
",אל יצא איש ממקמו' - אלו אלפים אמה".ובגמרא ערובין אמרו:
"לוקין על אסור תחומין דבר תורה"ובאותה המסכתא נתבארו דיני מצווה זו.
המצווה השכ"ב
והוא אמרו יתעלה: "לא תבערו אש" (שם לה, ג), ר"ל: לא תשרוף מי שנתחייב שרפה, והוא הדין לשאר מיתות.
ולשון המכילתא:
"לא תבערו אש' שרפה בכלל הייתה ויצאת ללמד:וכבר אמרו:
מה שרפה מיוחדת שהיא אחת ממיתות ב"ד ואינה דוחה את השבת,
אף כל שאר מיתות לא ידחו את השבת".
"הבערה ללאו יצאת",ולא נתקיים אלא לחלק יצאת, והוא שיהא חייב על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה, כמו שנתבאר במקומו.
ובגמרא דבני מערבא:
"'בכל משבתיכם' ר' אילא בשם ר' ינא:
מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת".
המצווה השכ"ג
והוא אמרו: "כל מלאכה לא-יעשה בהם" (שמות יב, טז).
המצווה השכ"ד
והוא אמרו: "כל מלאכה לא יעשה בהם" (שם) כלומר: בראשון ובשביעי.
המצווה השכ"ה
והוא אמרו: "כל מלאכת עבדה לא תעשו" (ויקרא כג, כא).
המצווה השכ"ו
והוא אמרו בו: "כל מלאכת עבודה לא תעשו" (שם, כה).
המצווה השכ"ז
והוא אמרו ביום זה: "כל מלאכת עבדה לא תעשו" (שם, לה).
המצווה השכ"ח
והוא אמרו בו: "כל מלאכת עבדה לא תעשו" (שם, לו).
ודע שששה ימים טובים אלו, כל העושה איזו מלאכה שתהיה באיזה יום מהם שיהיה - לוקה, אלא אם הייתה מלאכה ממה שצריך לו באוכל נפש, כמו שאמר הכתוב באחד מהם: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טו). והוא הדין לשאר ימים טובים. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת ביצה.
המצווה השכ"ט
והוא אמרו בו: "וכל מלאכה לא תעשו" (ויקרא כג, כח).
והעובר על לאו זה במזיד - חייב כרת, כמו שבאר הכתוב;
ואם היה שוגג - מקריב חטאת קבועה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בביצה ומגילה וזולתן.
המצווה הש"ל
והוא אמרו: "אמך הוא לא תגלה ערוותה" (שם יח, ז).
והעובר על לאו זה - בכרת.
ואם נתקימה העדות עליו - נסקל אם היה מזיד;
ואם היה שוגג - מקריב חטאת קבועה.
