 |
|
פרק יב.
מצות לא תעשה מן התורה התלויים בפה באכילה
|
"כל חלב לא תאכלו", וענוש כרת. "וכל דם" על דם הנפש בכרת, ועל דם האיברים ודם התמצית בלאו. "כל נבלה לא תאכלו", היינו בהמה או חיה ועוף טהורים שמתו, או שאירע פסול בשחיטתן, וכן בהמה שנולדה כל שבעה ימים הוי ספק נפל והוי נבלה, שאין שחיטה מטהרתו. "טרפה לא תאכלו", היינו שאירע פסול באחד מן האברים שקבלו חכמינו זיכרונם לברכה שנטרפה בזה, בין בהמה חיה או עוף. לא יאכלו גיד הנשה. שלא לאכול אבר מן החי, שנאמר: "לא תאכל הנפש עם הבשר". רצה לומר הבשר כל זמן שהנפש בו. שלא לאכול בהמה וחיה ועוף הטמאים. שלא לאכול דגים טמאים. שלא לאכול שרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים. שלא לאכול ערלה, שנאמר: "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל". ואפילו הקליפות והגרעינים של הפרי אסור בהנאה, אבל העלין והעץ מותר בהנאה. שלא לאכול חדש, דהיינו חמשת מיני דגן, עד ט"ז ניסן, ובחוץ לארץ עד י"ז. ונוהג בחוץ לארץ מן התורה. שלא לאכול תקרובת עבודה זרה ולשתות יין שנתנסך לעבודה זרה, שנאמר: "השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וקרא לך ואכלת מזבחו" וכתיב "ישתו יין נסיכם". "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", אזהרה שלא יאכל דבר שיש בו סכנה. שלא לאכול בכור תם אפילו בחוץ לארץ ובזמן הזה, שנאמר: "לא תוכל לאכול בשעריך וכו', ובכורות" כו'. ואם הטיל בו מום אסור באכילה, שנאמר: "לא תאכל כל תועבה", דהיינו כל שתעבתי לך ואסרתי להטיל בו מום. המת ותכריכיו אסורים בהנאה מן התורה דילפנין גזרה שווה "ותמת שם מרים" ובעגלה ערופה כתיב "וערפו שם" כו'. שלא לילך בחוקות העמים להיות זוללים וסובאים. שלא יחתוך בשר מבהמה לאחר שחיטה לאוכלה תכף, אלא ימתין עד שתצא נפשה, שנאמר: "לא תאכלו על הדם". שלא לאכול דבר שנפשו קצה בהם ובכלים מאוסים, שנאמר: "אל תשקצו את נפשותיכם". שלא לאכול חמץ כל ימי הפסח ועונשו כרת, שנאמר: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה". והאוכל חמץ בערב פסח לאחר חצי היום לוקה, דכתיב "לא תאכל עליו חמץ", דהיינו על זמן פסח שהוא לאחר חצי היום. האוכל ושותה ביום הכיפורים חייב כרת, שנאמר: "כי כל הנפש אשר לא תעונה" כו'. שלא לאכול משעלה עמוד השחר עד שיתפלל, שנאמר: "לא תאכלו על הדם" ודרשינן עד שתתפללו על דמכם. |
