 |
|
פרק יז.
מצוות לא תעשה מן התורה בידיים ובגוף
|
שלא לעבוד עבודה זרה, שנאמר: "ולא תעבדם". ואפילו אין דרך עבודתה בכך. וכן המגפף או המנשק עובר משום "לא תעבדם". העושה עבודה זרה לעצמו, אף על פי שלא עבדה, בין שעשה בעצמו או שצווה לאחרים לעשות לו, עובר משום "לא תעשה לך פסל". והעושה לאחרים עובר משום "אלהי מסכה לא תעשה". וצורת אדם הבולטת, אעפ"י שאין עושה אלא לנוי בעלמא, עובר משום "לא תעשון אתי אלהי כסף". והמקים פסל, אעפ"י שלא עשאו ולא עבדו, עובר משום "ופסל ומצבה לא תקימו לכם". שלא ליהנות מעבודה זרה ומשמשיה, שנאמר: "ולא תביא תועבה אל ביתך". ואפילו נוי עבודה זרה, שהעבודה זרה בעצמה לא נאסרה, כגון שהשתחווה למחובר, ומחובר אינו נאסר, מכל מקום הציפוי והנוי שעליו אסור, שנאמר: "לא תחמוד כסף וזהב עליהם". "לא תרצח". ואבק רציחה הוא המלבין פני חברו. "לא תגנוב", אזהרה לגונב נפש שהוא חייב מיתת בית דין. "לא תגנובו", אזהרה לגונב ממון. וגנבה הוא שגונב בסתר. "ולא תגזול", אזהרה לגזלן שלוקח בגלוי ובחוזק. "ולא תעשוק את רעך", איזה עושק? שבא ממון חברו לידו ברצון הבעלים ואינו רוצה להחזיר. ואסור לגנוב או לגזול או לעשוק אפילו "כל שהוא", ואפילו מגוי. המשתמש במשכון או בפיקדון של חברו, וכן הנוטל כלי מבית חברו בהיחבא להשתמש בו ולהחזירו, הרי זה בכלל גנב. ואפילו דעתו שלא להשתמש בו כלל, רק שגונב לטובתו של חברו לצערו, כדי שבפעם אחר יזהר בשמירת כליו - הרי זה בכלל גנב. אפילו הגונב את שלו מן הגנב אסור, אלא יאמר לו בפירוש זה שלי. השואל שלא מדעת בעלים הרי זה גזלן. ואין השואל רשאי להשאיל. ואסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הגוי, כי הוא עוון וחילול השם. ולפיכך היה יודע מום במקחו, צריך להודיע ללוקח. "וכי תמכרו" וכו', אל תונו זו אזהרה על אונאת ממון. ובגר עובר שני לאוין, שנאמר: "לא תלחצנו". שלא להתרשל בהצלת ממון חברו, שנאמר: "לא תוכל להתעלם". וכתיב "כן תעשה לכל אבידת אחיך". מקל וחומר שלא להתרשל בהצלת גוף חברו, להצילו מכל נזק. מלבד הלאו "לא תעמוד על דם רעך". שלא להלוות לישראל בריבית, שנאמר: "את כספך לא תתן בנשך". וגם הלוה מוזהר שלא ליתן ריבית, שנאמר: "לא תשיך לאחיך". שלא יעכב שכר שכיר, שנאמר: "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר". וזהו שכיר יום שנתנה לו תורה זמן לחזור אחר מעות כל הלילה. ואם היה שכיר לילה, נתנה לו התורה זמן לחזור אחר מעות כל היום. עבר היום ולא פרעו, עובר משום "ביומו תתן שכרו" ומשום "ולא תבא עליו השמש". היה שכיר שעות ביום, גובה כל היום. שכיר שעות בלילה, גובה כל הלילה. ואם הוא קבלן, אם נתנה לו בחצי היום, כיון ששקעה עליו חמה עובר. כשאדם רואה בהמת חברו רובצת תחת משאה חייב לעזור את חברו, ואם לאו עובר, שנאמר: "לא תראה חמור אחיך וכו', והתעלמת". מקל וחומר כשאדם רובץ תחת משאו, שאם לא עזרו עובר בלאו. אף על פי שהתורה התירה לשכיר לאכול ממלאכתו, מכל מקום אסור לו ליקח יותר מאכילתו, שנאמר: "ואל כליך לא תתן". שלא לחסום בהמה בשעה שעושה מלאכה בדבר מאכל, שנאמר: "לא תחסום". שלא למשכן את הלוה בידו אלא במצוות בית דין, שנאמר: "לא תבא אל ביתו לעבוט". וגם מבחוץ אסור לחטוף ממנו משכון, דכתיב "ולא תעבוט עבוטו בחוץ". ואפילו שליח בית דין אסור לכנוס לביתו למשכנו, שנאמר: "לא תבא וכו', והאיש" וקבלו חכמינו זיכרונם לברכה, דהאי "והאיש" רצה לומר שליח ב"ד. אם לא שהבית דין לוקחין נכסיו ומגבין למלוה. אבל בדרך משכון אסור. ואפילו משכנו בית דין כדין, צריך להחזיר לו כסות לילה בלילה וכסות יום ביום, שנאמר: "לא תשכב בעבוטו". ולא בא הכתוב להזהיר שלא ישתמש בעבוטו, דזה בכלל גנבה. אלא בא להזהיר "לא תשכב ועבוטו אצלך" דהיינו כסות לילה. החובל אלמנה שלא בשעת הלוואה עובר באלו, שנאמר "ולא תחבול בגד אלמנה". וכן החובל רחיים ורכב, שנאמר "לא יחבול רחיים ורכב". המוחק את השם עובר בלאו, שנאמר: "ואבדתם את שמם", ו"לא תעשון כן לה' אלוהכם". שלא להשחית דרך השחתה שום דבר, שנאמר: "לא תשחית את עצה". שלא לבשל בשר בחלב אפילו להאכילו לגוי, שנאמר שלוש פעמים "לא תבשל", ואחד לאיסור בישול. שלא להטיל מום בבכור, שנאמר: "כל מום לא יהיה בו", וקבלו חכמינו זיכרונם לברכה דרצה לומר לא יהיה בו - היינו עשייה. שלא ליקח שוחד, ואפילו שוחד דברים, ואפילו לדון אמת, שנאמר: "לא תקח שוחד". שלא להלין המת, שנאמר: "לא תלין נבלתו", וקבלו חכמינו ז"ל דהוא הדין לכל המתים. אבל מותר להלין לכבודו. שלא להקיף פאת הראש אפילו במספרים כעין תער, שנאמר: "לא תקיפו פאת ראשכם". ושניהם עוברים, המקיף והניקף. והמקיף את הקטן חייב, ואפילו אשה שמותרת בהקפת ראש אסורה להקיף את הקטן. שלא להשחית פאת הזקן בתער, שנאמר: "לא תשחית פאת זקנך". לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה. ומכה אביו ואמו מיתתו בחנק. המכה ישראל, בין גדול ובין קטן, בין איש או אשה, ואפילו אשתו, עובר בשני לאוין, שנאמר: "לא יוסיף... פן יוסיף" ומשעת הרמת יד נקרא רשע ופסול לעדות. "ובאחיכם בני ישראל לא תרדה בו בפרך". "שור או שה אותו ואת בנו אסור לשחוט ביום אחד". "לא תחרוש שור וחמור", לא דווקא חרישה, לאו דווקא שור וחמור, אלא הוא הדין כל שני מינים, בין בהמה וחיה ועוף, כיון שנעשה איזה מלאכה ביניהן חייב. ויש אומרים אפילו לא נעשה מלאכה, אלא שהיו קשורין ביחד והנהיגן לוקה. שלא להרביע בהמה או חיה ועוף, שנאמר "בהמתך לא תרביע כלאים". והמרכיב אילן באילן שאינו מינו, אפילו בחוץ לארץ, לוקה. וכן ירק באילן או אילן בירק או ירק בירק. שלא לקפוץ יד מליתן צדקה, שנאמר: "ולא תקפוץ ידך". שלא להוסיף על המצוות ולא לגרוע. שלא ללכת בחוקת הגוי במלבושיהם ובמנהגיהם במעשה ודבור ומדרכי האמורי, שנאמר: "ובחוקותיהם לא תלכו". שלא לעבוד בבכור ולא לגוזזו, שנאמר: "לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז". שלא יכתוב איש בשריטה על בשרו ויקעקע השריטה בצבע, שנאמר: "וכתובת קעקע לא תתנו בבשרכם". שלא ישרט אדם בבשרו על מת, שנאמר: "ושרט לנפש" כו'. שלא יעשו אגודות אגודות, דהיינו בית דין אחד מקצתן מורין כן ומקצתם כן, כדי שלא תהא כשתי תורות, שנאמר: "לא תתגודדו". "לא תשימו קרחה וכו', למת", וכן "לא יקרחו בראשם", לחייב על כל הראש אם הוא על מת. "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". המניח בביתו סולם רעוע, או שלא סילק הנזקים, או שלא עשה מעקה עובר בלאו, שנאמר: "לא תשים בביתך". מלבד העשה הכולל "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". שלא יטמא כהן אלא לקרוביו האמורים בפרשה, או למת מצווה. שלא להונות במידה ובמשקלות, ואפילו לגוי, כי הוא עוון וחילול השם, שנאמר: "לא תעשו עול במדה במשקל" כו'. שלא לשהות בביתו מידה חסרה או יתירה, אפילו אין דעתו לקנות ולמכור בהם, אלא לתשמיש ביתו. ואפילו לעשות עביט של מי רגלים, שנאמר: "לא יהיה לך בביתך אבן ואבן" וכו'. שלא לסרס שום זכר מבעלי חיים בין אדם וחיה ועוף, שנאמר: "ובארצכם לא תעשו". שלא לאחר מלשלם נדרו. שלא יעבור אדם על נדרו ושבועתו, שנאמר: "לא יחל דברו". שלא יעשה אדם עבירה שיתחלל בו שם שמים. והמשקרים לגויים וגונבים מהם הם בכלל מחללי ה', ועובר. שנאמר: "ולא תחללו את שם קדשי". שלא לעשות מלאכה בשבת וביום הכיפורים וביום טוב. המניח חמץ ברשותו בפסח עובר שני לאווין: "לא יראה" ו"לא ימצא". |
